מהו צו הגבלת שימוש בנכס ? (צו מרווה). צו מרווה הוא פרי ההלכה הפסוקה במשפט האנגלי Mareva Compania Naviera S.Av. Int. Bulkcarriers S.A (1980) 1 ALL ER 213. ד"ר וינוגרד, בספרו "צווי מניעה" (בעמ' 252) מגדיר צו מרווה כ "צו מניעה לשעה, המונע מהנתבע להוציא את נכסיו מתחום סמכותו של בית-המשפט או להעבירם לאחרים, דבר שאלולא נמנע היה שולל מהתובע את האפשרות להיפרע מהם כשיקבל פסק דין לטובתו". המטרה של צו מרווה דומה לצו עיקול זמני, שבתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אשר מטרתו: "לעקל נכסים שבידי הנתבע וכן נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר, לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו, עד שיקויים פסק הדין". הצו נולד כאמור, באנגליה שבה לא היה ידוע הסעד של עיקול זמני ונוצר צורך לקבוע סעד שיאפשר שמירה על רכוש כבטוחה לתשלום חוב, אם יזכה התובע בסופו של דבר בפסק הדין. בישראל, בניגוד לאנגליה המצב שונה, בעניין זה אומר ד"ר וינוגרד (שם בעמוד 252): " הלקונה שעמדה בפני לורד דנינג וחבריו במשפט האנגלי אינה קיימת, איפוא אצלינו, בדרך כלל, ועיקולים זמניים הם מעשים בכל יום. לכאורה, נראה שאין לנו צורך לאמץ בארץ את צו המרווה האנגלי. אלא שישנן נסיבות שבהן בית המשפט הישראלי עומד בפני דילמה הדורשת פתרון, והפתרון המקובל אין בו כדי לתת תשובה". מקרה כזה התעורר בפני הנשיא ד"ר וינוגרד בשבתו בדין בפרשת אוקון: ת"א 2230/90 אוקון נ' זקס, פ"מ תשנ"ב (1) 184, 187: במקרה זה הלוותה אשה לבעלה השני חלק מהרכוש שירשה מבעלה הראשון, כנגד התחייבויות שנטל על עצמו הבעל כלפיה. לימים הפר הבעל את הסכם ההלוואה, ואת הכספים שצריך היה להחזיר לאשתו, העביר לחשבונות בנק בחו"ל. במקרה זה נשאלת השאלה, האם יש לבית משפט בישראל סמכות למתן צו עיקול זמני על נכסי הנתבע הנמצאים בידי, מחזיק, הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל? נראה כי לא יכלה האשה לבקש עיקול זמני, שהרי אין לבימ"ש בישראל סמכות לעקל כספים הנמצאים מחוץ לתחום שיפוטו. הפתרון שמצא הנשיא ד"ר וינוגרד, בפרשת אוקון הנ"ל היה, הוצאת צו מניעה כצו שהופנה אישית כנגד הבעל, ואסר עליו לעשות שימוש באותם הכספים שהועברו לחו"ל. מקרה נוסף, בעניין זה התעורר בפרשת ארבל, ת"א 569/94 ארבל נ' מרקורי (לא פורסם), בפרשה זו בית משפט נתן צו מניעה זמני שאסר על המבקש לפעול בחו"ל למכירת המניות, ובבקשת המבקש לביטול צו המניעה שהוצא נגדו ואשר נדחתה, קבע בית המשפט כי: "צו מרווה (MAREVA INJUNCTION) הוא צו לא תעשה אישי - PERSONAM IN המונע מהנתבע אישית מלבצע עיסקה בנכסים או להוציאם מרשותו בניגוד לקבוע בצו... אין ספק כי צו מרווה בא קודם כל לתת תשובה לאותם המקרים בהם נמצא כי אמנם זכאי התובע לקבל צו עיקול זמני על נכסי הנתבע, אולם בגין מגבלות המונעות הטלת צו עיקול כזה, היה צורך למצוא דרך שתאפשר לתובע להבטיח לעצמו את סכום תביעתו - אם וכאשר יזכה בה". ההלכה המקובלת בישראל היא זו, שבית המשפט יידרש לצו מרווה בנסיבות שבהן עיקול זמני "אינו ישים" (ראה פס"ד אוקון הנ"ל, עמ' 194) ואולם, גם במקום בו יינתן צו מרווה, יחולו עליו אותם עקרונות החלים על עיקול זמני המוטל מכוח תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי (פס"ד אוקון הנ"ל, עמ' 196). המסקנה היא כי צו מרווה לא לבדו ישכון וכי אותם עקרונות כלליים החלים על עיקול זמני יחולו גם עליו. (פס"ד אוקון הנ"ל, ראה גם רע"א 1821/98 - ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט . פ"ד נד(1), 773 ,עמ' 780-781). תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (תיקון מס' 6) תוקנו בכל הנוגע לסעדים זמנים. תקנה 383 לתקסד"א קובעת כדלקמן: הגבלת שימוש בנכס [תיקון: תשס"א(6)] (א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. (ב) בתקנה זו, "נכסים" - לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה. בתקנה זו נתן המחוקק גושפנקא למתן צו מניעה זמני מוסג מרווה, המשמעות של החלת הצו גם על נכסים שמחוץ לתחום המדינה, היא אימוץ "רשמי" של צו המרווה לתקנות סדר הדין האזרחי. וכדברי כב' השופט אורי גורן בעניין: "למרות שתקנה מבודדת זו אינה דנה בעיקול רגיל, היא הוכללה בסימן זה לאור קירבתה הרעיונית אליו. צו זמני זה מקורו במשפט האנגלי ואומץ בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בישראל", (כב' השופט אורי גורן, בספרו "תקנות סדר הדין האזרחי" מהדורה מעודכנת ומורחבת, תשס"ב-2002). כאשר המחוקק השתמש במילים "...להורות למשיב להימנע בעצמו, או באמצעות אדם מטעמו..." הסיבה לכך היא כי צו מרווה הוא צו IN PERSONAM, המכוון באופן אישי אל הנתבע, ומכאן סמכותו של בית המשפט כלפי הנתבע, אך חוסר יכולתו לפעול כלפי נושים אחרים. לעומת זאת, צו עיקול זמני הוא צו IN REM, החל על נכסיו של הנתבע כלפי כולי עלמא, העיקול אומנם מוגבל רק לתחומי מדינת ישראל, אך הוא חל כלפי כל הנושים וכל אדם אחר. תקנה 362 לתקנות תקסד"א קובעת כלדקמן: "בקשה לסעד זמני [תיקון: תשס"א(6)] (א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. (ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש." בפרשת מרגלית, קבע בית המשפט כי: "נטל השכנוע רובץ על מבקש הסעד הזמני...אם אומנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין, ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב." (ע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן, פ"ד נ"א (3) 789). לסיכום: לאחר חקיקת חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו יש לנקוט במשנה זהירות בסעדים זמניים תוך הגנה על האינטרסים של שני הצדדים.צו הגבלת שימוש בנכס (צו מרווה)שימוש בדירהשימוש בנכסצווים