ההסדר הנורמטיבי לעניין תשלום מס קניה, והזכות להחזר מס שכבר שולם, מצוי בהוראות סעיפים 2 ו-27 לחוק מס קניה (סחורות ושירותים) תשי"ב-1952. בפס"ד אלקה נבחנה שאלת ה"חוב אבוד" לעניין החזר תשלום מע"מ, וזאת בגידרו של סעיף 49 לחוק מע"מ הקובע: "49. הוצאה חשבונית לגבי עסקה החייבת במס, והעיסקה או מקצתה לא יצאה לפועל או נתבטלה או חלה טעות בחשבונית - ישולם המס לפי החשבונית כל עוד לא בוטלה, או תוקנה כפי שקבע שר האוצר". בפסק דינו של הרוב [מפי כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן] נקבע כי פרשנות תכליתו האובייקטיבית של החוק מובילה לכך: "...כי קביעה שלפיה אין "העוסק" זכאי להחזר מס בגין "חוב אבוד", אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של חקיקה להשיג צדק, להיות סבירה, לדור בהרמוניה חקיקתית עם דברי חקיקה אחרים, להגשים זכויות יסוד - ביניהן זכות הקניין ולשמור על נייטרליות המאפיינת דיני מסים ראויים". [שם עמ' 794]. אשר לתכלית הסובייקטיבית [של פרשנות סעיף 49 הנ"ל לחוק מע"מ] הבהירה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי עפ"י דברי ההסבר שבהצעת החוק הוצאו ה"חובות האבודים" במפורש מהעילות המזכות בהחזר מע"מ שכבר שולם ולכן: "דברים אלה משקפים את תכליתו הסובייקטיבית של החוק, שאינה עולה בקנה אחד עם תכליתו האובייקטיבית וקיימת לכאורה סתירה ביניהן. מה הדין במקרה כזה? אומר על כך פרופ' א' ברק: "...לתכלית האובייקטיבית קיום ותחולה גם אם לא שכנה בתודעתם של המחוקקים. מקורה של התכלית האובייקטיבית אינה במחשבתם הסובייקטיבית של המחוקקים אלא במבנה החברתי...". כיצד נאזן בין התכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית? "...התכלית הסובייקטיבית תפנה את הדרך לתכלית אובייקטיבית, אם החוק לא נותן ביטוי לשוני ראוי לתכלית הסובייקטיבית. כך, למשל, אם התכלית הסובייקטיבית הינה סטייה מעקרונות היסוד של השיטה - כגון פגיעה בזכויות אדם - יש ליתן לכך ביטוי מפורש, ברור וחד משמעי בלשון הנורמה..." (א. ברק פרשנות במשפט א', 380)" ". ומכאן למסקנת השופטת שטרסברג-כהן, כדלהלן: "השאלה היא, איפוא, האם לתכלית הסובייקטיבית בדבר אי התרת החזר מע"מ בגין "חובות אבודים" ניתן ביטוי מפורש, ברור וחד משמעי בלשון החוק? לדעתי, התשובה על כך היא בשלילה. מלשון סעיף 49 לא עולה בצורה מפורשת, ברורה וחד משמעית, כי תכלית החוק היא שלא להתיר החזר מע"מ בגין "חובות אבודים". כאמור, לשון החוק סובלת את שתי הפרשנויות. הביטוי "עסקה או מקצתה לא יצאה לפועל" יכול להתפרש - מבחינה לשונית - ככולל גם מקרה של כישלון תמורה, שהפך ל"חוב אבוד". לפיכך, על התכלית הסובייקטיבית, שלא מצאה ביטוי מפורש ברור וחד משמעי בסעיף 49 לחוק [מע"מ], לסגת מפני התכלית האובייקטיבית שהיא, להתיר החזר מע"מ בגין "חובות אבודים" ". ובהמשך הדברים: "כיצד, יש, איפוא, לפרש את הביטוי "עסקה או מקצתה לא יצאה לפועל" בצורה שתגשים את התכלית בדבר התרת החזר מע"מ בגין "חובות אבודים"? מע"מ מוטל על "עסקה" וזאת מוגדרת, בין היתר, כמכירת נכס. המונח "מכר" איננו מוגדר בחוק מע"מ. סעיף 1 שבו מתיימר להגדירו, אלא שהוא מכיל רק רשימה מרבה ופותח במילה "לרבות". ניתן [איפוא] לראותה כהגדרה שבאה להוסיף על הגדרת "מכר" בסעיף 1 לחוק המכר, לפיו: "מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר...". אמנם "העסקה" משתכללת בשעה שנכרת החוזה שבבסיסה בין שני הצדדים לה, וכאשר אחת ההתחייבויות היא לתשלום תמורה. מכאן, תשלום התמורה הוא שלב משלבי ביצועה של העסקה. לפיכך, אם לא שולמה תמורה, משמע שלא בוצע שלב משלבי ביצוע העסקה, ומכאן, אם לא שולמה תמורה, כי אז, "מקצתה של העיסקה לא יצאה לפועל". במילים אחרות, ההתחייבות לתשלום תמורה בעד הנכס, היא מרכיב יסוד של העסקה. בהעדר התחייבות כאמור, לא משתכללת עסקה חייבת במע"מ. שעה שמופרת התחייבות זו עקב אי תשלום התמורה, כי אז, מרכיב יסוד של העסקה לא יצא לפועל... ...החבות במע"מ מתבססת על ההנחה, שהעיסקה תבוצע והקונה יעביר את תמורתה כולל מע"מ, ל"עוסק", וכי ה"עוסק" יעביר לרשויות מע"מ את המס, שבסופו של דבר יקבל מהקונה. אם מסיבה כלשהיא, ברור שלא יהיה סיום לעיסקה וחובו של הקונה ל"עוסק" הוא "חוב אבוד", כי אז, "מקצתה של העיסקה לא יצאה לפועל". החזרי מסמס קניהמיסיםחוב