להלן פסק דין בנושא הפרת הסכם גביית ארנונה: פסק-דין השופטת ע' ארבל: לפני ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת) בהליך ת"א (חיפה) 1531/99 נתקר שומריה נ' עיריית קריית אתא (טרם פורסם, 22.4.07), שענייננו שאלת הפרתו של הסכם לגביית ארנונה בין חברת נתקר שומריה בע"מ (להלן: המערערת או החברה) לבין עיריית קריית אתא (להלן: המשיבה או העיריה). הרקע העובדתי 1. ביום 7.1.92 נחתם בין הצדדים חוזה, לפיו תספק המערערת שירותי גביית ארנונה, אגרות מים ואגרות ביוב. הסכם זה כלל גביית הפרשי הצמדה וריבית וכל חוב אחר לפי דרישת המשיבה, למעט אגרות בניה והיטלים לבניה חדשה (להלן: חוזה הגביה). בתמורה התחייבה המשיבה לשלם למערערת עמלה שנגזרה מסכום הגביה. החוזה נכרת לתקופה של שנתיים שמנייתן החלה ביום 1.1.92. יוער כבר עתה כי מתיאור העניינים על-ידי המערערת עצמה, עולה כי מנהלה ביקש ממר פרץ, מי שהיה אותה עת יזם ואישיות ציבורית ידועה בקריית אתא ולימים ראש העיר (להלן: מר פרץ), לסייע לה לזכות במכרז, בתמורה להשתתפות ברווחיה. ביום 28.12.92 הודיעה העירייה למערערת כי החל מיום 1.1.93 תופסק עבודתה. שאלת הסכמתה של המערערת להפסקת החוזה נתונה במחלוקת. החברה טענה שהביעה את התנגדותה להפסקת העבודה, שכן לפי החוזה יכולה היתה העיריה להודיע על הפסקת העבודה בשל חוסר שביעות רצונה עד לחצי שנה מיום תחילת החוזה ומשלא עשתה כן, לא היתה רשאית להודיע על הפסקת החוזה מבלי שהדבר יהווה הפרה. נוסף על כך, טענה החברה כי היא, מצידה, לא הפרה את ההסכם. העיריה טענה מנגד כי החברה לא עמדה ביעדי הגביה שהוסכמו ולכן הוסכם בין הצדדים להפסיק את העבודה, לצד הרחבת העסקתה של החברה בתחום שירותי השמירה. מכל מקום, ביום 8.4.97 הגישה החברה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בטענה כי בהודעתה על הפסקת העבודה, הפרה העיריה את החוזה הפרה יסודית ועל כן יש לחייבה בפיצויים. תביעה זו נמחקה עקב אי תשלום אגרה והוגשה בשנית ביום 22.12.99. 2. בית משפט קמא דחה את טענת החברה כי העיריה הפרה באופן יסודי את ההסכם ביניהן, שכן מצא את גרסתה של העירייה באשר להסכמות בין הצדדים ולהשתלשלות העניינים לאחר הפסקת העבודה, אמינה יותר ומסתברת יותר. כך, קיבל בית המשפט את הגרסא שהציגה גזברית העיריה, גב' אברמסון (להלן: גב' אברמסון), לפיה הגם שהדבר לא הועלה על הכתב, הסכימו הצדדים ביניהם בעל-פה כי על החברה לעמוד ברף גביה מינימאלי, לענין ארנונת פיגורים. בין נימוקיו לאמינותה של עדות זו, ציין בית המשפט כי היא מתיישבת עם נסיון החיים לפיו חוזה ביצוע מחייב הצבת רף. בית המשפט אף אישר את הרחבת החזית על-ידי העירייה, במסגרתה נקבה העיריה בסכום בו היה על החברה לגבות עבור חובות אלה. כך גם סבר בית המשפט כי אינדיקציות שונות עליהן הצביעה העיריה, ובכללן מצבה הכלכלי הקשה של החברה שהובילהּ בשנת 1994 למצב של כינוס נכסים, מלמדות כי החברה אכן נכשלה בגביית החובות. בהמשך לדברים אלה התקבלה גרסת העיריה, לפיה לאחר מספר שיחות בהן הביעה העיריה חוסר שביעות רצון מאחוזי הגביה, הוסכם בין הצדדים על הפסקת החוזה ובתמורה הוחלט לשפות את החברה באמצעות הרחבת שירותי השמירה שתספק החברה לעיריה. בית המשפט לא מצא את דברי החברה בדבר נסיונותיה לבוא בדברים עם העיריה ולהביע את התנגדותה להפסקת העבודה אמינים ועל כן הגיע מסקנה כי אף מהתנהגות החברה, ובכלל זאת המשך התקשרותה עם העיריה בתחום השמירה, ניתן ללמוד כי הסכימה להפסקת העבודה. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי העיריה לא הפרה את החוזה הפרה יסודית ומכל מקום קבע כי החברה לא הצליחה להוכיח כי נגרם לה הפסד רווח בגין הפסקת העבודה. נוסף על הכרעתו לגופה של המחלוקת, התייחס בית המשפט לחוסר תום-ליבה של החברה שהעלימה מעיניו עובדות מהותיות בדבר היותה של החברה מחוקה ממרשם החברות בעת הגשת התביעה וכן בדבר הליכי כינוס נכסים בהם היתה החברה מצויה בשנת 1994. בית המשפט קבע אמנם כי אין בעובדה שהחברה היתה מחוקה כדי להביא לדחיית התביעה על הסף, אולם יש בכך כדי להצביע על חוסר תום-ליבה של החברה, שבא לידי ביטוי גם באופן שימושה בדיני ההתיישנות, בכך שלא נקטה בפעולות המתבקשות על מנת להביע את התנגדותה להפסקת העבודה במהלך השנים שקדמו לתביעה. בהקשר זה העיר בית המשפט כי אין די בתביעה הקודמת שהוגשה על-ידי המערערת ונמחקה מטעמי אגרה כדי ללמד שלא היה שיהוי, שכן לו רצתה - יכולה היתה להקטין את סכום התביעה כדי לעמוד בתשלום האגרה. טענות המערערת 3. המערערת טוענת כי קביעותיו של בית משפט קמא בפסק-דינו שגויות. ראשית, מתייחסת המערערת לשאלת השיהוי שלשיטתה, היווה טעם מרכזי לדחיית התביעה. המערערת טוענת כי בניגוד להכרעותיו העובדתיות של בית המשפט, לא השתהתה בהגשת תביעתה. כך מצביעה המערערת על מכתב ששלחה לטענתה לעיריה יומיים לאחר ההודעה על הפסקת ההתקשרות, שאמנם הוכחש על-ידי העיריה ואינו נתמך באישור שליחה, אולם אושר בתצהירה של גב' אברמסון ועל כן, לשיטת המערערת לא צריך להיות שנוי המחלוקת. עוד מסבירה המערערת כי לאחר שהביעה את התנגדותה להפסקת ההתקשרות, ניסתה להיעזר בקשריו של מר פרץ, שהיה באותה עת אישיות ציבורית מוכרת בעיר, כדי להביא ליישוב הסכסוך ואף מציינת כי גם לאחר שמונה מר פרץ למשרת ראש העיר פנה אליו מנהל המערערת ומר פרץ הבטיח לו כי הורה למנכ"ל העיריה "לסיים את הנושא בצורה חיובית". לטענת המערערת, לאחר מספר פגישות וחילופי מכתבים ומשראתה כי אין בכך כדי להביא ליישוב הסכסוך - פנתה להגשת תביעה משפטית. המערערת אף יוצאת נגד קביעת בית המשפט כי יש בעובדה שלא הפחיתה את סכום התביעה על מנת לעמוד בתשלום האגרה בתביעה שהגישה בשנת 97' כדי ללמד על חוסר רצינותה ועל שיהוי. מכל מקום, טוענת המערערת כי אף אם היה שיהוי, לא נגרם נזק כתוצאה ממנו. מעבר לטענות אלה בדבר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, טוענת המערערת כי בית המשפט טעה בניתוחו את הלכות השיהוי, בהן יש לעשות שימוש במקרים נדירים ולא במקרה כבענייננו. שנית, טוענת המערערת כי אין לקבל את קביעותיו של בית המשפט בדבר תוכן ההסכם והפרתו. ראשית כל, נטען כי שגה בית המשפט בקביעתו כי ההסכם כלל התייחסות ליעדים כספיים, ובפרט ליעד של 600,000 ₪ בגין גביית חובות פיגורים. כן טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בקבלתו את גרסת העיריה לפיה הביעה את חוסר שביעות רצונה מתפקוד החברה במהלך מספר ישיבות שהתקיימו בטרם הוחלט על הפסקת החוזה. המערערת טוענת שקביעות אלה מתבססות אך ורק על עדות שמועה בלתי קבילה של גב' אברמסון שכלל לא עבדה בעיריה בעת חתימת ההסכם ולא נכחה בישיבות האמורות, שכן העיריה נמנעה מלזמן עדים נוספים ולהביא ראיות תומכות, דוגמת פרוטוקולים של ישיבות. זאת, בעוד גרסת המערערת נתמכת בנוסחו הכתוב של החוזה ובגרסתו של מנהלה שהעיד מידיעתו האישית ואף יכולה היתה להיתמך בעדותם של עדים נוספים, כגון מר פרץ, שבית המשפט לא התיר לזמן וכגון מר מיכאלי, מנכ"ל העיריה לשעבר, שהחברה ביקשה תחילה לזמן מטעמה ובהמשך ביקשה מהעיריה לזמנו והדבר לא נעשה. כן טוענת המערערת כי הדעת נותנת שאם אכן סברה העיריה שיש להציב יעדי גביה, היתה מוצאת דרישה זו את ביטויה בכתב בחוזה שנערך עם החברה שהחליפה את המערערת ואף מצביעה על חוסר עיקביותה של העיריה, שלדברי המערערת, טענה תחילה כי יעד הגביה נקבע לפי סכום בסך 600,000 ובהמשך טענה כי מדובר ב-60% מסך גביית חובות הפיגורים. נוסף על טענות מהותיות אלה, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט שהתייחס לסכום היעד בו נקבה העיריה (600,000 ₪) המהווה הרחבת חזית. המערערת מפנה לאינדיקציות שונות המלמדות לדעתה על גביה נאותה של חובות וכן מעלה טענות נגד קבלת חוות-דעת המומחה שהגישה העיריה לענין זה על פני חוות-הדעת שהגישה המערערת. אולם מכל מקום, גורסת היא כי אין בטענות העיריה שהתמקדו בגביית חובות הפיגורים, שהיוו לטענתה פרט שולי בהסכם, כדי להצדיק את הפסקת החוזה. שלישית, טוענת המערערת שקביעת בית המשפט כי הסכימה להפסקת החוזה בתמורה להרחבת שירותי השמירה שתספק לעיריה, שגויה. המערערת טוענת כי חוסר עיקביותה של העיריה שטענה תחילה כי נכרת הסכם לאספקת שירותי השמירה כשיפוי להפסקת עבודת הגביה, ובהמשך הודתה כי בעת הפסקת העבודה כבר היה הסכם כזה ולכן טענה שסוכם למעשה על הרחבת שירותי השמירה - מלמד על חולשתה של טענה זו. עוד טוענת המערערת כי אף לא הוכח שהיקף שירותי השמירה שסיפקה לעיריה גדל ומסבירה כי הגדלת היקף הנשק וכוח-האדם בחברה נועדו להרחבת הפעילות בתחום השמירה באופן כללי, ולא אצל המשיבה. אולם מעבר לכך, לשיטתה, קבלת טענה זו של העיריה אף אינה מתיישבת עם טענתה כי המערערת לא עמדה ביעדי הגביה שסוכמו, שכן לו אכן כך היה - הרי היתה זכאית העיריה לבטל את החוזה בתגובה להפרה ולא היתה מחליטה לשפותה על הפסקת העבודה, לא כל שכן בדרך של התקשרות נוספת עימה. בהקשר זה שבה המערערת על טענתה כי הביעה את התנגדותה להפסקת העבודה מיד לאחר קבלת ההודעה. רביעית, מתייחסת המערערת לקביעת בית המשפט כי לא הצליחה להוכיח שנגרם לה נזק. המערערת טוענת כי אף קביעת בית המשפט שהעיריה לא עמדה ביעדי הגביה לא מלמדת על כך שפעולות הגביה לא הניבו לחברה רווחים בשנת 92' ומכאן שאין היא מלמדת כי הפסקת העבודה לא גרמה לה הפסד רווחים. כן מנסה המערערת להיבנות מהתשלומים בינה לבין מר פרץ. כך נטען כי הסכמתה לשלם למר פרץ, בהתאם להסכם ביניהם שהתבסס על רווחי הגביה, מלמדת כי היו רווחים שכאלה בשנת 92' וצפי רווחים דומה לשנת ההסכם השניה וכי התשלום שקיבלה ממר פרץ, לאחר שתבעה ממנו את החזרתם של חלק מהכספים, מלמד גם הוא על הפסד הרווחים. בנוסף לטענות בדבר אובדן הרווח, מפנה המערערת לנזק שנגרם לה בגין השקעות שהשקיעה ברכישת ציוד לצורך קיום החוזה. באשר לחישוב הנזק בגין אובדן הרווח, טוענת המערערת כי הוא נגזר מאחוזי הגביה עליהם מלמדים דו"חות הגביה שהציגה ולא נסתרו, בצירוף חישוב העמלות המפורט כולו בהסכם בין הצדדים. לטענתה, חישוב זה נתמך בחוות-הדעת המומחה מטעמה, ממנה התעלם בית המשפט, אולם לשיטתה, משהוכח קיומו של נזק, אף אם לא הוכח חישובו - יש לפסוק על דרך אומדנא. חמישית, יוצאת המערערת כנגד קביעת בית המשפט לפיה הסתירה עובדות. לטענתה, התייחסה בתצהיר המשלים שהגישה וכן בסיכומי התשובה שלה להליך כינוס הנכסים בו נמצאה בשנת 94'. המערערת הסבירה שהתעלמותה מכך בכתבי הטענות שקדמו לכך, נבעה מעמדתה, עליה היא חוזרת גם עתה, כי אין לכינוס הנכסים נגיעה להליך זה, שכן אין בו כדי ללמד, כטענת העיריה שבשנה שקדמה לו לא יכולה היתה לעמוד בהתחייבויותיה. לשיטתה, לכל היותר, מלמד כינוס הנכסים על הנזק הכלכלי שהסבה הפסקתו הפתאומית של החוזה למערערת. באשר למחיקת החברה מספרי רשם החברות, טוענת המערערת כי לא ציינה פרט זה היות שמדובר היה במחיקה טכנית בלבד. טענות המשיבה 4. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ומוסיפה מספר דגשים. באשר לטענת השיהוי, מציינת המשיבה, נוסף על חזרתה על טיעוניה שהתקבלו על-ידי בית המשפט קמא, כי טענה זו המוצגת על-ידי המערערת כטעם העיקרי לדחיית תביעתה הינה רק טעם אחד מיני רבים. לגבי טענת המערערת בדבר תוכן החוזה, טוענת המשיבה כי בצדק קיבל בית המשפט את עדותה של גב' אברמסון, שכן היא היתה בעלת התפקיד הרלוונטית בעיריה ועודכנה אף במהלכים שנעשו בטרם החלטה את עבודתה. בנוסף מפנה המשיבה לעדותה של גב' אברמסון לפיה היא השתתפה בחלק מהישיבות שקדמו לביטול החוזה ובהן הובע חוסר שביעות רצונה של העיריה משיעורי הגביה. המשיבה טוענת כי לו היה הסיכום בין הצדדים שונה מזה שהבינה גב' אברמסון היה מנהל החברה מביא את הדבר לידיעתה במהלך ישיבות אלה. עוד שוללת המשיבה את הטענה כי גביית חובות הפיגורים היוותה חלק שולי בחוזה ואף טוענת ביחס לגביה השוטפת כי העובדה שהחברה הגיעה למדרגת הגביה הגבוהה, אינה מלמדת על שיעורי גביה מספקים שכן שתי המדרגות הראשונות של אחוזי העמלה המופיעות בהסכם, נועדו לכיסוי הוצאות מינימאליות. באשר להודעה על הפסקת החוזה, אומרת המשיבה שהטענה כי הודעה זו נשלחה בהתאם לסיכום בעל-פה בין הצדדים, נתמכת אף בכך שהמערערת הפסיקה את העבודה לאחר קבלת המכתב ומכך ניתן ללמוד כי הסכימה בהתנהגותה להפסקת החוזה. מסקנה זו נלמדת גם מכך שלא הביעה בפני המשיבה את התנגדותה עד לשנת 96' וזאת למרות שנציגי המערערת נפגשו עם הגורמים הרלוונטיים בעיריה מספר ימים לאחר הפסקת העבודה ואף פעמים רבות מאז. באשר להגדלת היקף שירותי השמירה שסיפקה החברה לעיריה, טוענת האחרונה כי בצדק דחה בית המשפט קמא את הסבריה החלופיים של המערערת לראיות שהובאו בפניו בדבר הגדלת כוח האדם של החברה ומלאי הנשק שלה. באשר להוכחת הנזק, חוזרת המשיבה על הטענה, המוכחשת שוב בסיכומי התשובה של המערערת, כי הנזק לא הוכח. המשיבה מבהירה כי אמנם אין מחלוקת בין הצדדים לגבי אחוזי העמלות, אולם אין בכך כדי לסייע למערערת בהוכחת הנזק. בפרט טוענת המשיבה כי חוות-דעת המומחה מטעם המערערת לא הסתמכה על מסמכי העיריה, שכן אלה לא התבקשו ממנה, ולא מביאה בחשבון גידול צפוי בהוצאות לשם עמידה ביעדי הגביה. יוער כי המערערת מתייחסת לטענה זו של העיריה בסיכומי התשובה שלה ומפנה למאזנים ולמסמכי החברה עליהם התבססה חוות-הדעת, שלטענתה מייתרים את הצורך בהסתמכות על מסמכי העיריה וכן טוענת כי אף המומחה מטעם העיריה לא חלק על הנתונים שהובאו בחוות-הדעת מטעם המערערת. מכל מקום, לאור מסקנת המשיבה כי לא הוכח הפסד רווחים, ויתכן שהרווחים אף גדלו לאור הרחבת שירותי השמירה, טוענת המשיבה כי דרישת הפיצויים מהווה עשיית עושר ולא במשפט. מעבר לדברים אלה חוזרת המשיבה על טענותיה שהתקבלו בפני בית המשפט בדבר הסתרת עובדות מהותיות ובכללן העובדה כי בעת הגשת התביעה היתה החברה מחוקה. המשיבה טוענת כי מדברי בית המשפט קמא עולה שעשה עימה חסד בכך שלא דחה על הסף את תביעתה מטעם זה. באשר לתשלום שהעביר מר פרץ לחברה, רומזת העיריה כי המערערת הסתירה במכוון את העובדה כי התשלום ניתן במסגרת הסכם פשרה בין הצדדים וטוענת כי לא ניתן ללמוד ממנו לענייננו. דיון 5. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערת בהתבסס על נימוקים שונים, ביניהם הכרעתו בדבר תוכן החוזה וההפרה הנגזרת ממנו, קביעתו כי ביטול החוזה נעשה בהסכמה בתמורה להרחבת שירותי השמירה, והתייחסותו לשאלת הוכחת הנזק. כל אחד מנימוקים אלה יכול היה להצדיק לבדו את דחיית תביעתה של המערערת, אולם מכל מקום, להערכתי שניים מהם - קביעת בית המשפט קמא בענין ביטול החוזה בהסכמה וקביעתו בענין הנזק - ודאי מתקיימים. בטרם אדרש לנימוקים אלה המצדיקים את דחיית הערעור, אומר רק שעל פני הדברים, יש ממש בטענת המערערת כי קביעת בית המשפט קמא בענין תוכן החוזה מבוססת על עדותה של גב' אברמסון המהווה, בהקשר לשיחות בהן הוסכם לכאורה על רף גביה מינימאלי, עדות מפי השמועה. גם אני סבורה כי קיים קושי בהתבססות על עדות מפי השמועה וזאת אף מבלי שניתנה הנמקה לחריגה מהכלל האוסר קבלתה של עדות מפי השמועה, אולם נראה כי אין כל צורך להידרש לקביעה בענין תוכנו של החוזה וההפרה הנגזרת ממנו, וזאת לאור קביעת בית המשפט כי ההתקשרות הופסקה בהסכמה (ראו פסקאות 48 ו-51 לפסק-הדין). קביעה זו, אינה מבוססת רק על עדות מפי השמועה, אלא אף על ראיות נוספות שנמצאו על-ידי בית המשפט כמהימנות יותר. 6. הראיה המרכזית עליה מבוססת קביעה זו היא מכתב העיריה שנשלח למנהל החברה ביום 28.12.92 וזו לשונו: "כפי שהוסכם בפגישתך עם מנכ"ל העיריה, אנו מודיעים לך בזאת כי החל מ-1.1.93 יסתיים חוזה ההתקשרות בין חברת נת-קר לעירית קריית אתא, בנושא שירותי גביה". יוער כי עובדת שליחתו והגעתו של מכתב זה לא היתה שנויה במחלוקת. יחד עם זאת, טענה המערערת כי אין ללמוד מלשונו של מכתב חד צדדי על הסכמתה ואף הצביעה על מכתב תשובה ששלחה לטענתה לאחר קבלת הודעת העיריה ובו היא מוחה על הפסקת ההתקשרות. בית המשפט דחה טענה זו, שלא גובתה באישורי שליחה ומסירה של המכתב וקבע כי אף אין לקבל את יתר טענות החברה, שאינן מגובות בכתובים, בדבר נסיונותיה מאז קבלת מכתב הביטול ועד להגשת התביעה, להביע את התנגדותה לביטול ההסכם. כן קבע בית המשפט כי אינדיקציות מאוחרות נוספות, דוגמת ראיות בדבר היקף מלאי הנשק של החברה וגידול במצבת העובדים, מלמדות כי המערערת נתנה את הסכמתה להפסקת ההתקשרות בתמורה להגדלת היקף ההתקשרות בתחום השמירה ודחה את הסברה של המערערת לפיו התרחבות זו נועדה לאספקת שירותי שמירה לרשויות אחרות. 7. הנה כי כן, קביעה זו של בית המשפט קמא, לפיה הוסכם לבטל את חוזה הגביה, הינה קביעה עובדתית שהתבססה על קביעת מהימנותן של הראיות שהובאו בפניו. כאמור, עדותה של גב' אברמסון בדבר תוכנה של הישיבה בה הוסכם לכאורה על הפסקת ההתקשרות היתה רק רכיב אחד במכלול הראיות שהוביל את בית המשפט למסקנתו. לאור העובדה שלא היה בפסק הדין כדי ללמד כי לעדותה לענין הפסקת החוזה ניתן משקל רב יותר מזה שניתן לראיות האחרות ולאור מהותן של הראיות האחרות, עולה שאף לו היה מתבסס בית המשפט אך ורק על הראיות שעל קבילותן אין מחלוקת (קרי, מבלי להתייחס לעדותה של הגב' אברמסון), היה בכך די כדי לבסס את קביעתו בדבר הסכמת המערערת לביטול החוזה. אמנם, בית המשפט קמא אינו מתייחס במפורש לכך שלענין ביטולו המוסכם של החוזה - רבץ נטל השכנוע על העיריה שכן טענה זו היא מסוג הטענות של "הודאה והדחה" (ראו לענין זה: יעקב קדמי, על הראיות 1723, 1746 (חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). יחד עם זאת, מפסק-דינו עולה כי סבר שלאור מכלול הראיות שהוזכר לעיל, הרימה העיריה נטל זה ועל כך התבססה קביעתו העובדתית, לפיה המערערת הסכימה לביטול החוזה תמורת הרחבת חוזה השמירה. יש לציין שקביעה זו אף נתמכת בכך שמתן שירותי הגביה אכן הופסק בעקבות מכתב העיריה. הפסקה זו של ההתקשרות הלכה למעשה, יכולה לא רק להוות אינדיקציה לשסוכם בעל-פה בין הצדדים, כפי שעולה מפסק-דינו של בית המשפט קמא, אלא אף ללמד על השלמת המערערת עם הודעת ביטול חד צדדית של העיריה, ההופכת את הביטול לביטול הדדי. כך, פירש בית המשפט את התנהגותו של צד לחוזה בע"א 306/85 MANAGEMENT PTY .LTD נ' פולק אינטרנשיונל פ"ד מג(2), 309, בעמ' 314-315 (1989), שטען כי ביטול החוזה על-ידי הצד השני היווה הפרה: "לנוכח מעשה הביטול ע"י המערערת, העדיפה המשיבה להשתמש בסחורה שנותרה בידיה למטרה אחרת, ומכרה אותה לצד שלישי. בכך היא הצטרפה לאקט ביטול החוזה והפכה אותו לדו צדדי. אין כל צורך, לפיכך, לדון בשאלה האם עמדה למערערת עילת ביטול כדין. כאשר מכרה המשיבה את הסחורה היא בחרה גם כן להתנער מן החוזה עם המערערת ולבטלו, ולהכנס תחתיו בהתקשרות חלופית. אשר על כן, החוזה בוטל על דעת שני הצדדים, ולא נותר אלא להשיב את אשר הועבר מכוחו..." (ההדגשות הוספו - ע.א.) כן ראו לענין זה ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד פ"ד מב(1), 661, בעמ' 672-673 (1988). אמנם בענייננו, אימוץ הביטול אינו מתבטא בפעולה אקטיבית מצד המערערת. אולם נראה כי מהפסקת הגביה או מהשלמתה עם פעולת העיריה - לה טוענת המערערת ולא מקבלת התייחסות בפסק-הדין - לניתוק מחשבי החברה ממערכת העיריה, לצד זאת שהמערערת לא הביעה התנגדות לביטול, כקביעתו של בית המשפט קמא, ניתן ללמוד כי אף אם הביטול לא הוסכם בעל-פה מלכתחילה, הוא הפך למוסכם בהמשך. נוסף על כך, יש להצביע בהקשר זה על חוסר העקביות שבטענות המערערת בדבר נסיונות התנגדותה להודעת הביטול. מחד, מצביעה המערערת על מכתב התנגדות רשמי שנשלח ומאידך טוענת כי ניסתה לפעול באפיקים לא רשמיים ולא משפטיים באמצעות מר פרץ. ברי כי במכתב יחיד, שאף לא מגובה באישור שליחה, במשך תקופה כה ממושכת לא די כדי לספק את הדרישה המתבקשת להבעת התנגדות בכלים משפטיים מקובלים. מאידך, אם אכן ביקשה המערערת לפעול בדרכי נועם, כהגדרתה, ולא במישורים משפטיים (ראו בעמ' 47 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא), יש לתהות אף על שליחתו של מכתב יחיד זה. יתרה מכך, אף אם אכן פעלה המערערת במישורים לא רשמיים אלה, שמטבעם קשים יותר להוכחה, הרי שנטלה על עצמה את הסיכון שאם בבוא היום תבקש לפעול במישור המשפטי, יוצמד לבחירתה בדרך זו תג מחיר. ככל שמדובר במישורים שלא רק שאינם משפטיים, אלא אף חורגים מן התקינות המנהלית, הרי שמחיר זה צריך להיות גבוה במיוחד ולהבטיח כי לכל הפחות לא ייצא חוטא נשכר. אולם אף אם לא נחצה קו זה, הרי שהמחיר מתבטא באמון שרוכש בית המשפט למי שבוחר לפעול בדרך זו. כך, בענייננו, מחיר זה בא לידי ביטוי בקביעתו של בית המשפט כי לא השתכנע שהמערערת אכן פעלה להבעת התנגדותה לביטול ההסכם, המהווה כאמור אחד מהאדנים לקביעתו העובדתית כי החוזה בוטל בהסכמה. מכל מקום, הכלל בשיטתנו הוא כי רק במקרים נדירים ביותר תתערב ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. כלל זה חל אף במקרים בהם סבור בית המשפט שלערעור כי אפשר שהיה מכריע אחרת משנפסק בערכאה הדיונית, בין אם לענין הערכת הראיות ובין לענין הקביעה העובדתית הנובעת מקביעות המהימנות (ראו יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 857 (מהדורה שביעית, 1995) וכן ע"א 323/89 קוהרי נ' משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, 168 (1991)). הטעם לכלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית היא ששומעת את הראיות והעדויות ויכולה להתרשם מהן באופן בלתי אמצעי. וכבר נאמר: "...הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם..." (ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס פסקה 37 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר (טרם פורסם, 14.5.08)). 8. משהגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט בדבר ביטולו המוסכם של החוזה בתמורה להרחבת חוזה השמירה, די בכך כדי לקבוע כי לא קמה למערערת זכות לפיצויים ודין ערעורה להידחות. אולם אף מבחינתה של שאלת הוכחת הנזק עולה כי אין מקום להתערבותנו. המערערת טוענת כי כתוצאה מביטולו של חוזה הגביה שנה לפני מועד פקיעת החוזה, נגרם לה נזק בדמות אובדן רווח צפוי, אותו היא מעריכה כשווה ערך להכנסותיה הנטענות בשנה בה קוים החוזה וכן נזק בגין השקעות שהשקיעה לצורך קיום החוזה. לשם הוכחת טענתה בדבר אובדן הרווח, הביאה המערערת בפני בית המשפט קמא את חוות-דעתו של רואה חשבון מטעמה, מר מחאמיד, שהפנתה לנתונים בדבר הכנסתה בשנת 92', על בסיסם חישב מר מחאמיד את אובדן הרווח הצפוי בשנת 93'. מנגד, הביאה העיריה את חוות-דעתו של רואה חשבון מטעמה, מר ענבי, לפיה לא נגרם לחברה נזק. בחוות-הדעת מטעם העיריה נטען כי הכנסותיה של חברת גביה בשנת הגביה הראשונה גבוהות מאלו בשנים העתידיות ומכל מקום הצביע המומחה מטעם העיריה על נתונים שסתרו את נתוני המערערת ומלמדים על כך שבשנת החוזה הראשונה נגרמו לחברה הפסדים. בית המשפט קיבל לידיו את שתי חוות-הדעת ושמע את עדויותיהם של שני המומחים. בסופו של יום, כפי שעולה מהפרוטוקולים של הדיונים שנערכו בפניו ומפסק-דינו, העדיף בית המשפט את חוות-דעתו של המומחה מטעם העיריה וקבע כי המערערת לא הצליחה להוכיח כי נגרם לה הפסד רווח. יוער כי בית המשפט לא התייחס בהקשר זה לקביעתו בדבר הרחבת חוזה השמירה. זאת למרות שהקביעה כי שירותי השמירה הורחבו יכולה לחזק את קביעתו בדבר אי הוכחת הנזק, שכן אם הורחבו שירותי השמירה כפיצוי על ביטול חוזה הגביה, יתכן שהיה בכך, כטענת העיריה, אף כדי להיטיב עם המערערת יותר מאשר במצב בו היתה ממשיכה לספק שירותי גביה שגרמו לה הפסדים וזאת למרות ההוצאות הנוספות כגון הוצאות בגין הגדלת מלאי הנשק ומצבת העובדים. כמו כן, לא היתה התייחסות לטענת המערערת בדבר הנזק שנגרם לה כתוצאה מרכישת הציוד. אמנם, היה מקום להתייחסות להיבטים אלה ובעיקר היה מקום לנמק ביתר הרחבה מדוע מצא בית המשפט שגרסת המערערת אינה משכנעת. תחת זאת, רק ציין בית המשפט כי קבע כן לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי הנתבעת ביטלה את החוזה מכיוון שאחוזי הגביה של התובעת היו ירודים מבחינת הנתבעת, "נושא שבא לידי ביטוי במצבה הכלכלי הקשה של התובעת" (סעיף 54 לפסק-הדין). נראה שבדברים אלה התכוון בית המשפט לכך שאחוזי הגביה הנמוכים יכולים להוות אינדיקציה נוספת למסקנתו, הנתמכת בחוות-הדעת מטעם העיריה, כי חוזה הגביה לא היה רווחי ממילא ועל כן אין בסיס לטענת אובדן הרווח, אולם אכן היה מקום להבהיר זאת. יחד עם זאת, איני סבורה שיש בחסרים בהנמקתו של בית המשפט כדי להצדיק את התערבותנו, שכן בפני בית המשפט קמא הובאו חוות הדעת והעדויות לענין הנזק ועל סמך התרשמותו מהן קבע כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת הנזק. גם קביעה זו בענין הנזק, כמו קביעתו של בית המשפט קמא בענין ביטולו המוסכם של החוזה, נופלת בגדרן של הכרעות עובדתיות בהן, על פי רוב, תמנע ערכאת הערעור מלהתערב. בית המשפט אף התייחס בעבר לשאלת ההכרעה בין חוות-דעת מקצועיות בע"א 5787/08 קפאח נ' משרד הבריאות, פסקה 5 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל (טרם פורסם, 10.8.10): "תפקידה של הערכאה המבררת...הוא, בין היתר, לקבוע ממצאים עובדתיים...ככלל, מלאכה זו טומנת בחובה גם הכרעה בין שתי חוות דעת של מומחים. העדפת חוות דעת אחת על פני רעותה מצויה אף היא במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט המברר. במקרים כגון דא, אין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב ואף אין מקום לסטות מכלל זה (ראו ע"א 3758/03 מזרחי נ' קופת חולים מאוחדת ( 4.3.2004)). רק כאשר המסקנות של בית המשפט השומע את הראיות אינן מבוססות על פניהן וכשהתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל - אז, ורק אז, יתערב בית המשפט שלערעור..." הנה כי כן, משקבע בית המשפט כי לא הוכח נזק והיות שהמקרה שלפנינו אינו נופל בגדרם של אותם מקרים בהם פטור התובע מהוכחת הנזק, שכן עיקר ענייננו בשאלת אובדן רווח צפוי (ראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - התרופות - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 406, 472 (2009)), הרי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא אף בשאלה זו. מדברים אלה עולה כי אף לו היה נקבע כי המערערת לא הסכימה לביטול החוזה והעיריה הפרה בהודעת הביטול את החוזה, לא היתה זכאית המערערת לפיצויים. 9. בטרם סיום, אני רואה להוסיף שלא נעלם מעיני כי הועלה חשש לכך שברקע חתימת חוזה הגביה יתכן שהיתה התנהלות בלתי ראויה. כאמור לעיל אף המערערת עצמה מציינת כי נעזרה במר פרץ, בהיותו בעל קשרים ענפים, על מנת שיסייע לה לזכות במכרז; כפי שעולה מכתב התביעה שהגישה המערערת נגדו, בו דרשה החזר תקבולים עודפים ששולמו לו לטענתה, הוסכם בין הצדדים כי תמורת "טיפולו" בעניינה של המערערת, יקבל מר פרץ אחוזים מהתקבולים (ראו נספח ט' לתצהירו של מנהל המערערת בהליך שהתקיים בפני בית המשפט קמא). לטענת המערערת, תביעה זו נמחקה לאחר שהצדדים הגיעו להסדר פשרה, לפיו שילם מר פרץ למערערת במזומן סכום בסך 150,000 ₪ (ראו סעיף 20יז לתצהירו של מנהל המערערת). הגם ששאלת כשירות החוזה לא הוזכרה במסגרת טענות הצדדים ובקביעות בית המשפט קמא, הדברים עלו בנקודות מסוימות בחומר שהוצג כאמור וניתן לדברים ביטוי גם בפרוטוקול הדיון שנערך בפנינו ובהערות בית משפט זה. עננה זו שריחפה ברקע הדברים, מטרידה במיוחד כאשר עסקינן במכרז של רשות מקומית, כאשר בין תכליותיו המרכזיות של המנגנון המכרזי עומדת הבטחת התנהלות הגונה, שוויונית, שקופה ונקיית כפיים של הרשות, ומניעת משוא פנים, לא כל שכן קידום אינטרסים אישיים. על חשיבותם של דיני המכרזים לצורך השמירה על טוהרן של התקשרויות בין הרשות לגורמים פרטיים עמד בית משפט זה לא אחת (ראו למשל: בג"צ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449, 452 (1974)). יחד עם זאת, מעבר לתמונה המצטיירת מהדברים שתוארו לעיל, שאלת כשירותו של ההסכם לא התבררה, לא בערכאה הדיונית ולא בפנינו. לאור זאת יצוין כי אף שקלתי אפשרות להורות על החזרת התיק לשמיעת עדויות שיתכן שהיו יכולות להאיר את דרכי ההתקשרות או לתמוך בגרסתו העובדתית של מי מהצדדים. הגם שיש לתמוה על שלא נשמעו עדויות אלה - ויוער כי לא התעלמתי מהסברי המערערת בהקשר זה - הגעתי לכלל מסקנה כי לא נתקיימו הנסיבות המצדיקות שמיעת עדויות נוספות בשלב זה ובעיקר שוכנעתי כי לא היה בהן בשלב הנוכחי ולפי תמונת המצב הכללית המצטיירת לפנינו, כדי לשנותה. לאור כל האמור, אציע לחברי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.ארנונההפרת חוזהחוזה