האם יש לשלם מע"מ על שכר טרחת עורך דין ?

בית המשפט פסק כי שכר הטרחה שפוסק בית המשפט לחובת הצד המפסיד בתיק, אינו בגין שירות שהצד המפסיד נותן לצד הזוכה; מדובר בתשלום שנועד לשפות את הצד הזוכה על שכר הטרחה שהאחרון משלם לבא כוחו. לרבות המע"מ ששילם הצד הזוכה לבא כוחו. בהתאם לתקנה 512 (ג), לסכום שנקבע כשכר טרחה מוסף סכום השווה למע"מ. בית המשפט רשאי לפטור את הצד המחוייב מתשלום סכום נוסף. זה דבר שלא נעשה בתיק דנן. רצה התובע לקבל פטור מתשלום התוספת היה עליו לבקש זאת מבית המשפט ומשהדבר לא נעשה עליו לשלם התוספת שהמדינה רשאית לגבותו כשם שכל מתדיין רשאי לגבותו. לשון אחר, לאור ברירת המחדל שבתקנה 512 (ג), על הרוצה לקבל פטור מתוספת הסכום השווה למע"מ בשל העובדה שהצד הזוכה לא שילם מע"מ לעורך דינו, עליו לבקש זאת במפורש מבית המשפט. להלן פסק דין בנושא מע"מ על שכר טרחת עורך דין: פסק דין בפני תביעה על סך של 1,237 ₪ שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. עניינה של התביעה הוא החזר סכום שהתובע שילם למדינה במסגרת הליכים משפטיים שניהל נגדה. הרקע במסגרת תביעת התובע כנגד משרד החינוך בת"א 016199/00, בש"א 170600/05 (להלן:"הבש"א"), ביקש התובע לתקן כתב תביעתו. ביום 26.10.2005, החליטה כבוד השופטת מארק להתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו בזו הלשון: "על המבקש לשלם למשיבה הוצאות הבקשה, ובגין הצורך להגיש כתבי טענות חדשים, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500₪, בתוספת מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום מתן ההחלטה ועד התשלום בפועל" (להלן:"ההחלטה") התובע העביר לנתבעת שיק בסך של 8,824 ₪ המהווה סך של 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וסכום נוסף בשיעור המע"מ, וביקש מהמדינה להמציא לו חשבונית מס, כדי שיוכל לקזז באמצעותה מס תשומות. המדינה לא נעתרה לבקשת התובע להנפיק לו חשבונית, אך נתנה בידיו אישור מיום ,12/12/05 חתום בידי גב' נאוה שלומיאן ממשרד המשפטים פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) ובו כתוב כהאי לישנא: "הריני לאשר קבלת שיק ע"ס 8,824 ₪ הכולל קרן של 7,500 ₪ + מע"מ 1,237 ₪ + הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בחשבון המצ"ב קבלה תשלח עם פרעון השיק" ביום 29/12/05 קיבל התובע קבלה על סך של 8,824 ₪ שממנה עולה שהיא ניתנה כאישור לתשלום עבור החוב/ההוצאות בתיק הנ"ל. הקבלה חתומה גם היא על ידי גב' נאוה שלומיאן מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי). ביום 20/1/06 פנה התובע בכתב לגב' שלומיאן מפרקליטות מחוז ת"א בבקשה להנפיק לו חשבונית מס כשהוא מצוייד במכתב מרואה החשבון שלו. לשיטת התובע, לדברי רוה"ח , רק באמצעות החשבונית יוכל לקזז את מס תשומות בשיעור המע"מ 1,237 ₪. מן הראוי לציין כי במכתב של רואי החשבון לא נכתב כי התובע יוכל לקזז מס תשומות בגין ההוצאה הספציפית נשואת תיק זה, אלא נכתב בו באופן כללי: "כרואי החשבון שלך, הננו לציין כי קיזוז מס תשומות בדיווח למע"מ ניתן להיעשות רק על פי חשבונית מס שהוצאה לך כדין". נאמר כבר עתה, שעל קביעה זו של רואי החשבון של התובע הנגזרת והולמת את הוראות חוק המע"מ אין חולקין. המחלוקת בין הצדדים היא בין היתר בשאלה: בהנחה שהתובע היה מקבל חשבונית מס, האם היה רשאי לקזז מס תשומות בגין התשלום אם לאו. דהיינו, האם מדובר בעסקה כמשמעות היגד זה בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן - "חוק מע"מ"). התובע טוען אפוא כי נוכח העובדה שהמדינה לא הנפיקה לו חשבונית מס, לא הייתה זכאית לגבות את סכום המע"מ שנגבה לאור החלטת כב' השופטת מארק. לפיכך על המדינה להשיב לו את הסך של 1,237 ₪ - הסכום הנתבע בתביעה זו. טענות הנתבעת - המדינה סבורה שאין מקום להוצאת חשבונית מס או להשיב לתובע את הסך של 1,237 ₪. נמוקי המדינה מתמצים בנקודות שלהלן: - המדינה היא מלכ"ר ואינה נכנסת להגדרת עוסק שבחוק מס ערך מוסף ולכן אין עליה חובה להנפיק חשבונית מס. - לא ניתן לראות בסכום ששולם מכירת עסק או מתן שירות ולכן התשומות בגינן אינן מותרות בניכוי. דהיינו, ההוצאות ששולמו על ידי התובע אינן נכללות בהגדרת עיסקה שבחוק מע"מ. לכן, אפילו הייתה מונפקת לתובע חשבונית מס לא היה רשאי לקזז מס תשומות מהתשלום שביצע. - על פי הוראת תקנה 512 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד 1984), כאשר בית המשפט פוסק שכ"ט עו"ד, ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו במובחן מתשלום סכום מע"מ. דהיינו סכום בשיעור המע"מ שאינו מהווה תשלום מס ערך מוסף. לפיכך טוענת הנתבעת שכאשר ביהמ"ש ובמקרה דנן, כב' השופטת מארק, פסק "הוצאות משפט בתוספת מע"מ" לטובת הנתבעת בת.א 016199/00, חזקה כי הכוונה הייתה לשכ"ט עו"ד, שכן רק באשר לשכ"ט עו"ד קובעות התקנות תוספת בסכום השווה למע"מ. - סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) התשי"ח 1958, דין המדינה כדין כל בעל דין ודין המדינה המיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה כדין בעל דין המיוצג על ידי עורך דין. לפיכך הסעיף משווה את ההוצאות המשתלמות למדינה להוצאות המשתלמות למתדיינים פרטיים. כשם שמתדיין פרטי אינו צריך להנפיק חשבונית מס וזכאי לקבל את הסכום השווה למע"מ כך אין המדינה חייבת להוציא חשבונית ויכולה היא לגבות את הסכום השווה למע"מ. הכרעה במסגרת הליכים שניהל התובע כנגד המדינה חוייב לשלם לה סכום של 8,824 ₪ שמורכב מסך של 7,500 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ובתוספת סך של 1,237 ₪ (מהותם של כל אחר ממרכיבי הסכום ששולם ידונו בהמשך). האם חלה חובה על המדינה להוציא חשבונית - בהתאם לסעיף 1 בחוק המע"מ הוא סעיף ההגדרות - המדינה הינה מלכ"ר. - בהתאם לאותו סעיף, "עוסק" הוא מי שמוכר נכס או נותן שירות במהלך עסקיו, ובלבד שאינו מלכ"ר או מוסד כספי. - לפיכך מאחר שהגדרת "עוסק" בחוק מע"מ מוציאה מכללה מלכ"ר. יוצא אפוא, כי המדינה, כמלכ"ר, אינה נחשבת כעוסק לצורך חוק מע"מ. - בהתאם להוראות סעיף 45 לחוק מע"מ, הקובעות כי על עוסק חלה החובה להוציא חשבונית על עסקה, אין חלות הוראות הסעיף על המדינה, הואיל והמדינה כאמור אינה עוסק. האם הסך של 8,824 ₪, ששולם על ידי התובעת או חלק כל שהוא ממנו, יכול לשקף תמורה בגין עסקה כמשמעותה בחוק מע"מ. סעיף 2 לחוק מע"מ מטיל את המס על עסקה המוגדרת בסעיף 1 לחוק כמכירת נכס ומתן שירות בידי עוסק במהלך עסקו. אין לראות בעובדה שהתובע שילם למדינה שכר טרחת עורך דין, עסקה, כמשמעותה בחוק מע"מ, שנעשתה בינו לבין המדינה. המדינה לא מכרה לתובע כל נכס ולא נתנה לו כל שירות. שירות הנו עשיה למען הזולת שמשמעותה שנותן השירות יחוייב במס בגין השירות שנתן למקבל השירות. אם מקבל השירות מקבל הוצאותיו בחזרה ממי שאינו נותן השירות אין החזר ההוצאות מחוייב במס שכן במקרה זה לא נעשתה כל עיסקה. אופיו של החזר הוצאות הוא כעין תשלום פיצויים בעבור הוצאות שנשא בהם מקבל השירות בגין כך שהוא נאלץ לשלם כספים לנותן השירות - דבר שאינו נחשב לעיסקה חייבת במס. (ר' אהרון נמדד מס ערך מוסף תשס"ד - 2003 סעיף 622). התוצאה היא שאין לראות בסכום ששולם כשכר טרחת עו"ד והסכום השווה למע"מ עסקה שנעשתה בין התובע למדינה. חיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד - המסגרת הנורמטיבית המקור הנורמטיבי לחיוב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד, במסגרת הליכים משפטיים, מצוי בפרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי כשהתקנות הרלוונטיות לענייננו הן חלק מתקנות 511 ועד 513 וזה לשונן: 511. הטלת הוצאות: (א) בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו. (ב) החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512. (ג)... (ד)... 512. קביעת סכום ההוצאות (א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, .... (ב)...... (ג) פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק. 513. חישוב הוצאות הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת: (1) אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475 א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין; (2) שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט. מהתקנות עולה במפורש כי מע"מ חל רק על שכר טרחת עורך דין. לכן, יש להפריד בין הוצאות לשכ"ט עו"ד ומספיק שבית המשפט יקבע את הסכום שהוא מחייב כשכ"ט עו"ד החיוב במע"מ הוא אוטומטי בהתאם לתקנה 512 (ג) הנ"ל. במקרה דנן פסקה כב' השופטת מארק שעל התובע לשלם למדינה שלושה סכומים: 1. הוצאות הבקשה; 2. שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500₪; 3. תוספת מע"מ על שכר עו"ד; אם למדינה היו הוצאות היה עליה לפנות בבקשה לשומת הוצאות בהתאם לתקנה 513 (1) או (2). מאחר שהמדינה לא עשתה כן, על התובע דכאן, בהתאם להוראת תקנה 512 (ג), לשלם את הסך של 7,500 ₪ צמוד ונושא ריבית בתוספת הסכום השווה למע"מ בהתאם להוראת תקנה 512 (ג). על פי הסיפא של תקנה 512 (ג), שעניינה שכ"ט עו"ד, הכלל הוא שיש להוסיף לשכר הטרחה שבו חוייב הצד המפסיד, סכום השווה למס ערך מוסף, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת. מילין אחרות: מתקין התקנות קבע כי ברירת המחדל היא שבאין הוראה אחרת, לחיוב בשכר טרחת עו"ד יתווסף סכום נוסף ששיעורו שווה לסכום המע"מ. לאור העובדה שברירת המחדל בתקנות היא שלסכום החיוב בשכ"ט יש להוסיף סכום השווה למס ערך מוסף, אפילו הייתה כב' השופטת מארק מחייבת את התובע דכאן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 7,500 ₪ ולא הייתה מוסיפה לכתוב " בתוספת מע"מ" היה התובע מחוייב להוסיף לסכום הנ"ל את הסכום השווה למע"מ. לכן אין במילים "בתוספת מע"מ" לשנות את אופי החיוב מבחינת שיעורו ומהותו. כב' השופט גרוניס נזקק לעניין דומה בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (להלן: "עניין ביאליק"). בעניין ביאליק נדחתה תביעה על ידי בית המשפט המחוזי. עם דחייתה של התובענה חויבו התובעים לשאת בהוצאות חלק מהנתבעים בסכום של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ ולגבי חלק אחר מנתבעים בסך של 20,000 ש"ח בצרוף מע"מ. הערעור לבית המשפט העליון הופנה כנגד עצם החיוב בהוצאות והוספת מע"מ להוצאות. בענין ביאליק הסביר כב' השופט גרוניס בהסכמת כב' השופטים רובינשטין ועדיאל, כי הביטוי הוצאות משפט כולל בחובו: אגרות משפט, שכר בטלה של עדים, שכר מומחים, הוצאות נסיעה ועוד (בהתאם להוראות תקנה 513). בפוסקו הוצאות משפט יכול בית המשפט לנקוב סכום מסוים. לעומת זאת, אם לא נפסק סכום קצוב בשל הוצאות משפט, אלא נקבע שבעל הדין המפסיד יישא בהוצאות המשפט, יהיה צורך לקבוע אותן על ידי המזכיר הראשי בהתאם להוראת תקנה 513(1) או שהרשם יידרש לשום אותם בהתאם לתקנה 513(2). בין אם בית המשפט נקב בסכומן של הוצאות המשפט ובין אם לא עשה כן, ברור כי אין תחולה לתקנה 512(ג), משום שהיא מורה על תוספת הסכום השווה למע"מ רק לשכר הטרחה שנפסק ולא להוצאות משפט. בעניין ביאליק קובע כב' השופט גרוניס כיצד יש לנסח פסק דין ומבהיר כי לאור הוראת תקנה 512 (ג) אין צורך לכתוב שיש להוסיף סכום השווה למע"מ לשכר הטרחה ומספיק לכתוב כי הצד המפסיד ישא בשכר טרחת עו"ד בשיעור זה או אחר. החיוב הנוסף בסכום השווה למע"מ הוא אוטומטי. בדרך זו מנסח גם כב' השופט גרוניס את פסיקת ההוצאות בעניין ביאליק כאשר הוא מחליט לדחות את הערעור הוא מחייב את המערערים לשאת בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח לזכות כל אחד מן המשיבים 1 ו-2. ברצותו להמחיש כי יש להוסיף לסכום הנ"ל סך השווה למע"מ ואין צורך לכתוב זאת בפסק הדין כלל ועיקר. (ר' לעניין זה החלטתו של כב' הרשם ברזל מבית המשפט העליון ברע"א 10879/02 באולינג כפר סבא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה; החלטתו של כב' הרשם שחם בע"א 6567/99 אריאל שטרנשיין נ' עו"ד יששכר פישר) בהחלטה קצרה של בית המשפט העליון בע"א 11985/04 אילנה וינברג נ' יואל תבור נכתב: "בפסק דיננו מיום 4.8.05 נקבע, כי המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. המשיב מבקש, כי פסק הדין יתוקן כך שתיכלל בו הוראה האומרת כי לשכר הטרחה יתווסף מס ערך מוסף. אין צורך להוסיף הוראה בעניין המס. התוספת של מס ערך מוסף (וביתר דיוק סכום השווה למס ערך מוסף) מתחייבת מכוח תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כך גם נקבע בע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה פ"ד לט(2) 589 שעל מנת לשלול את הסכום השווה למע"מ שמתווסף לשכ"ט עו"ד יש לעשות זאת במפורש בפסק הדין: "כידוע, משפסקו בית-משפט או הרשם שכר טרחת עורך-דין, ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורו בית המשפט או הרשם הוראה אחרת .... נמצא, כי משפסק בית המשפט שכר-טרחה בסכום כלשהו, יש להוסיף על סכום זה מס ערך מוסף, בין אם באה בענין זה הוראה מפורשת בפסק הדין ובין אם לאו, אלא אם כן באה הוראה מפורשת, השוללת תוספת זו." עולה מהמקובץ שאין משמעות אופרטיבית למילים "בתוספת מע"מ" שבהחלטתה של כב' השופטת מארק . החשוב הוא לענייננו שמאחר שכב' השופטת מארק לא פטרה את התובע מתשלום כל שהוא, בהתאם להוראת תקנה 512 (ג) לשכר הטרחה בשיעור של 7,500 ₪ יש להוסיף סכום השווה למע"מ. לפיכך יש לראות את פסק דינה כאילו נכתב בו שעל הנתבע לשלם למדינה שכ"ט עו"ד בסך של 8,824 ₪. הנפקות המשפטית של ההיגד "הסכום השווה למע"מ" בתקנה 512 (ג) משהגעתי לתוצאה זו לפיה יש לראות את החלטתה של כב' השופטת מארק בהתאם להוראת תקנה 512 (ג) כחיוב לשלם 7,500 ₪ צמוד ונושא ריבית בתוספת הסכום השווה למע"מ, ההנחה היא שמחוקק המשנה לא השחית מילותיו לריק ולא בכדי בחר להשתמש במונח "הסכום השווה למע"מ" ולא "סכום מע"מ". או כל ביטוי אחר. תכליתן של הוצאות שכ"ט עו"ד שנפסקות על ידי בית משפט לצד הזוכה הינה לשפות את הצד הזוכה בסכומים ששילם עבור ייצוגו בבית המשפט. ובמילים אחרות, למנוע מצב שבו יגרם לזוכה חסרון כיס כתוצאה מהתדיינות. כאשר לקוח שאינו עוסק שוכר את שירותיו של עורך הדין, נקשרת בין הלקוח לבין עורך הדין עסקה, כמשמעותה בחוק מע"מ. הלקוח הפרטי מקבל שירות מעורך הדין. לפיכך גובה עורך הדין שכר טרחה בצירוף מע"מ. כאשר אותו לקוח זוכה בדין, אמור בית המשפט במסגרת פסק הדין להשיב לו את שהוציא לצורך ניהול ההליך המשפטי. לכן הצד המפסיד מחוייב להשיב לצד הזוכה הוצאות משפט שהוציא, שכר טרחת עורך דין ומס ערך מוסף ששילם הלקוח הזוכה לעורך דינו. כאמור, בין הזוכה במשפט שזכה בהוצאות ושכ"ט לבין המפסיד במשפט לא נקשרה כל עסקה כמשמעותה בחוק מס ערך מוסף. כדי להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את הצד הזוכה במצב בו היה עובר לניהול ההליכים המשפטיים, יש להשיב לו את ששילם לרבות שכר טרחת עורך דין והסכום ששילם כמס ערך מוסף לעורך דינו. לכן נוסחה תקנה 512 (ג) כפי שנוסחה. הפרשנות התכליתית של תקנה 512 (ג) נותנת אפוא כי על המפסיד לשלם את כלל ההוצאות שנשא בהן הצד הזוכה. נדמה אפוא כי כוונת התקנה הייתה להחזר המע"מ ששולם על ידי הצד הזוכה כחלק מהוצאותיו. (לפירוש כזה של התקנה ר' א. שניידר אצל י' גרוס וא' אלתר מס ערך מוסף פפירוס 1987 בע' 137-138ר' נמדר "מס ערך מוסף" סעיף 622 להלן:"נמדר"). פרשנות זו של התקנה עולה בקנה אחד עם עמדת שלטונות המס כפי שגובשה בהוראות מקצועיות 62.709 של שלטונות מע"מ שעניינן הנחיות בדבר חבות במס בגין החזר הוצאות ושכר טרחת עו"ד שפוסק בית המשפט: "62.709 - החזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין שפוסק בית משפט - חבות מס 709.1 לפי תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש להוסיף לסכום שפסק בית משפט כשכר טרחת עורך דין לצד הזוכה, סכום השווה למע"מ שחל עליו. 709.2 שכר טרחת עורך דין וכן החזר הוצאות שפוסק בית המשפט אינם בגדר תמורה בגין 'עסקה' כהגדרתה בחוק ולכן אינם חייבים במס. סכום זה מהווה למעשה את החזר המע"מ ששילם הצד הזוכה על שכר הטרחה לעורך דינו ויש להתייחס לסכום כאל פיצוי בגין ההוצאה שהייתה לבעל הדין. 709.3 האמור לעיל חל גם כאשר המדינה זוכה בדין ונפסק לטובתה החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין". הוראות הנוהל משקפות את הדין המעמיד את המדינה כשהיא מיוצגת על ידי היוהמ"ש לעניין הוצאות משפט כדין כל בעל דין המיוצג על ידי עורך דין. סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח - 1958 קובע, כי: "לענין הוצאות משפט, דין המדינה כדין כל בעל דין, ודין המדינה שהיא מיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה או באי כוחו, כדין בעל דין המיוצג על ידי עורך דין" . מכאן עולה כי הסעיף משווה במפורש את ההוצאות שמשתלמות למדינה להוצאות של מתדיינים פרטים לגביהם פוסק בית המשפט . באשר לטענה שניתן להבין את תקנה 512 (ג) כמתירה ניכוי מע"מ. טענה זו אין בה ממש מאחר שעל פי הפרשנות הנכונה של חוק מע"מ אין המדובר בעיסקה כלל ועיקר, מה עוד שאין בכוחה של תקנה לסתור הוראותיו של כל חוק (סעיף 16 (4) לפקודת הפרשנות). בע"ש (ת"א) 1018/03 צנעני בן ציון נגד מע"מ רחובות נדרשה כב' השופטת ד. קרת-מאיר לשאלת ניכוי תשומות בגין הוצאות שנפסקו במסגרת בוררות. שם נקבע כי אין לראות בהוראת תקנה 512 (ג) כהוראה המתירה את ניכוי המע"מ מבחינת חוק המע"מ. לסיכום הסכום שמוסף הוא "סכום השווה" למס ערך מוסף ואינו מס ערך מוסף. שכר הטרחה שפוסק בית המשפט לחובת הצד המפסיד בתיק, אינו בגין שירות שהצד המפסיד נותן לצד הזוכה; מדובר בתשלום שנועד לשפות את הצד הזוכה על שכר הטרחה שהאחרון משלם לבא כוחו. לרבות המע"מ ששילם הצד הזוכה לבא כוחו. בהתאם לתקנה 512 (ג), לסכום שנקבע כשכר טרחה מוסף סכום השווה למע"מ. בית המשפט רשאי לפטור את הצד המחוייב מתשלום סכום נוסף. זה דבר שלא נעשה בתיק דנן. רצה התובע לקבל פטור מתשלום התוספת היה עליו לבקש זאת מבית המשפט ומשהדבר לא נעשה עליו לשלם התוספת שהמדינה רשאית לגבותו כשם שכל מתדיין רשאי לגבותו. לשון אחר, לאור ברירת המחדל שבתקנה 512 (ג), על הרוצה לקבל פטור מתוספת הסכום השווה למע"מ בשל העובדה שהצד הזוכה לא שילם מע"מ לעורך דינו, עליו לבקש זאת במפורש מבית המשפט. מאחר שאין המדובר בעסקה כמשמעותה בחוק מע"מ, אין כל נפקות כלל לשאלה האם הצד הזוכה הוא עוסק מורשה או מלכ"ר. גם עוסק מורשה אינו יכול להוציא חשבונית כאשר לא מדובר בעסקה. לכן אין התובע זכאי לקבל חשבונית. ואפילו היה מקבל חשבונית לא יכול היה לקבל זיכוי על סכום המע"מ ששילם. אפשר שיש לשקול לשנות את תקנה 512 (ג) באופן שלא יתווסף באופן אוטומטי סכום השווה למע"מ לשכ"ט עו"ד. מאחר שהמע"מ הוא חלק מההוצאות שהוציא הצד הזוכה, במידה ששילם מע"מ עליו לעתור לתשלום הוצאה זו, במסגרת תקנה 513, כפי שהדבר נעשה לגבי כל הוצאה אחרת. (ראה נמדר שם סעיף 622). התוצאה היא שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין לאור הפן העקרוני שהעלה התובע, שלא היה מיוצג, ולאור טיעוניו מאירי העיניים לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות. על כן כל צד ישא בהוצאותיו.עורך דיןמיסיםשאלות משפטיותשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהמע"מ (מס ערך מוסף)