לא היתה מחלוקת כי המערער לא ניהל ספר הזמנות, כפי שמתחייב מתקנה 2(ג)(4) בתוספת תקנה י"א להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973. בשל התנהגות זו נפסלו ספרי המערער, על פי סעיף 130 לפקודת מס הכנסה. ואולם, לטענת המערער, הוא השתמש בפנקס תעודות משלוח, והן מהוות תחליף לספר ההזמנות, ועל כן, לא היה מקום לפסול את ספריו. לשיטת ב"כ המערער, הפסילה נעשתה, לכל היותר, בשל פגם טכני בלבד. אכן, מנוסח סעיף 130(ב) לפקודת מס הכנסה, למדה הפסיקה כי פגם שאינו מהותי אינו מהווה עילה לפסילת ספרים. ראו: ע"א 3576/92 מנהל מע"מ נ' מפגש האון, פ"ד מט(3) 726, 748, ויש, על כן, לברר האם הנסיבות מלמדות על פגם טכני בלבד. להלן פסק דין בנושא אי ניהול ספר הזמנות: פסק - דין המחלוקת 1. המערער הוא רווק כבן 48, שבתקופה הרלוונטית לדיון ניהל עסק של מכבסה ברמות פולין בירושלים. הפעלת המכבסה עלתה בקנה אחד עם ניסיונות המערער להשתקם מעברו כנרקומן, ועל-פי עדות המערער, אביו נרתם למאמץ זה וסייע לו כלכלית. המערער הגיש ערעור על שומות לפי מיטב השפיטה לשנות המס 2001-2003 שהוצאו לו על פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). ברקע הוצאת השומה מצויה עובדת פסילת ספריו של המערער, מאחר שלא עמד בנדרש לגבי ניהול ספרים, וכן עובדת קיום הפרש בלתי מוסבר בין שתי הצהרות הון שהגיש, האחת ליום 31.12.99 והאחרת ליום 31.12.02. המשיב מצא גידול הון בלתי מוסבר לשנים 1999-2002, שעמד על 222,000 ש"ח. גידול זה חולק על ידי המשיב על פני השנתיים הפתוחות, והוסף להכנסות מהעסק. כמו כן, בשנת 2003 נמצא הפרש בין הפקדות המערער לחשבון הבנק לבין המחזור העסקי שהוצהר על ידו. תזרים המזומנים בחשבון המערער בניכוי הכנסותיו המדווחות לשנה זו מותיר יתרה של 87,857 ש"ח, אשר בהעדר הסבר אחר יוחסה ע"י המשיב להכנסותיו מהעסק. פסילת הספרים 2. על-פי הפסיקה, נטל ההוכחה להסביר פער בין הצהרות הון ולהראות כי הפער אינו תוצאה של רווח עסקי מונח על המערער (ראו: 236/83 ליברמן נ' פקיד שומה ת"א, פ"ד לט(2) 810, 812). אילו ניהל המערער פנקסים קבילים, היתה לכך השפעה על הרמת הנטל. סעיף 155 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"ה-1965, קובע כי - "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם, אם המערער ניהל פנקסים קבילים ... חייבים פקיד השומה או הנציב לפי העניין להצדיק את החלטתם". ואולם, ספרי המערער נפסלו, ולכן "חובת הראיה" על המערער. 3. אין מחלוקת כי המערער לא ניהל ספר הזמנות, כפי שמתחייב מתקנה 2(ג)(4) בתוספת תקנה י"א להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973. בשל התנהגות זו נפסלו ספרי המערער, על פי סעיף 130 לפקודה. ואולם, לטענת המערער, הוא השתמש בפנקס תעודות משלוח, והן מהוות תחליף לספר ההזמנות, ועל כן, לא היה מקום לפסול את ספריו. לשיטת ב"כ המערער, הפסילה נעשתה, לכל היותר, בשל פגם טכני בלבד. אכן, מנוסח סעיף 130(ב) לפקודה, למדה הפסיקה כי פגם שאינו מהותי אינו מהווה עילה לפסילת ספרים. ראו: ע"א 3576/92 מנהל מע"מ נ' מפגש האון, פ"ד מט(3) 726, 748, ויש, על כן, לברר האם הנסיבות מלמדות על פגם טכני בלבד. המשיב טוען כי ספר הזמנות נועד לאפשר מעקב אחר מכירת הטובין או קבלת השירות משלב מוקדם, וספר זה צריך להיות כרוך ולכלול מספר סידורי של ההזמנה, תאריך קבלת ההזמנה, שם המזמין ומענו, ותיאור הטובין או השירות שהוזמנו. אכן, כך נקבע מפורשות בתקנה 15 לתקנות האמורות. פנקס תעודות המשלוח שהוגש כראיה ע"י המערער לאחר סיום ההוכחות (באת-כח המשיב לא היתה מודעת להגשתו), אינו מכיל את הפרטים האמורים, אלא חלק מהם בלבד. יתר על כן, על פי תצהיר המפקחת, פרישר לילה, בביקורת שנערכה בעסק ביום 9.8.04, נמצא כי תחת שתוצמד לסחורה ההזמנה מפנקס ההזמנות, המערער הצמיד לסחורה פתקים סתמיים שאינם נשמרים ואינם ממוספרים. המפקחת הסבירה, וכך גם הדעת נותנת, כי בשל הליקוי האמור, לא היתה דרך לאמת את דיווחיו של המערער על הכנסותיו. מר קראוס, מפקח מס הכנסה שביקר במקום, ציין בעדותו לעניין זה: "ש. האם תעודות המשלוח במקרה זה שימשו כספר. ת. אם הוא היה משתמש בתעודת משלוח כספר הזמנות - למה לא ראינו את זה מוצמד לבגד? ראינו שמוצמד פתק סתמי ולא תעודת משלוח ... אם היה רשום מספר תעודת משלוח על הפתק, הייתי רושם את זה איפשהו" (פרו' מיום 23.1.07, עמ' 8-9). מכאן, שהקשר בין הפתק שנרשם והוצמד לבגד ע"י המערער לבין תעודות המשלוח בעסקו לא היה ברור. אמנם המפקח לא זכר מה נרשם בפתקים (פרו', שם, עמ' 9), ואולם, הוסיף כי אם היה רשום מספר תעודת משלוח על הפתק, היה רושם זאת בדיווח. המערער לא כלל התייחסות לנושא זה בתצהירו, והנושא לא עלה בחקירתו. בנסיבות אלו, אין בידי לאמץ גרסה שונה מזו העולה מדברי המפקח. על-פי גרסה זו, הפתקים לא איפשרו את אימות הדיווח. 4. ביקורת בעסקו של הנישום היא, מטבע העניין, כלי אימות משמעותי, ובמסגרת זאת אין להטיל על המבקרים מטעם רשות המס לבצע חקירה ובדיקה מעמיקים כדי לברר את הקשר בין הרישום שבחר הנישום לעשות ובין התמונה שהיתה מתקבלת אילו מולאו על ידו דרישות החוק. די בכך שהדרך בה נקט הנישום מקשה על פקיד השומה להגיע לחקר האמת כדי לבסס טענת ליקוי מהותי. בהקשר זה נאמר בעמ"ה 5058/97 מחמוד נאג'י נ' פקיד שומה חדרה (מיסים): "גם אם הליקויים אינם מצביעים בהכרח על מגמה לדיווח כוזב על ההכנסה החייבת, הרי אם צורך ניהול הספרים מקשה על פקיד השומה להגיע לחקר האמת בקשר להכנסה החייבת, עדיין יש לראות בליקוי ליקוי מהותי". מכאן, שגם אם אין לייחס למערער כוונה לדיווח כוזב בשל צורת התנהלותו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה האמורה. לאור האמור, אנו קובעת כי המערער לא עמד בדרישת ניהול הפנקסים, ובנסיבות העניין, מדובר בסטיה שאינה סטיה טכנית, אלא בסטיה מהותית מהוראות ניהול ספרים, ולכן פסילת הספרים מבוססת בהוראות הדין (ראו: ע"א 3576/92 מפגש האון הנזכר לעיל, וכן עמ"ה 112/97 חברת שיפודי הבירה נ' פקיד השומה (מיסים) לעניין העדר ספר הזמנות כליקוי מהותי). יש לציין כי ערר שהוגש על ידי המערער לוועדה לקבילות פנקסים נמשך על ידו, תוך שהודיע כי יערער גם על כך לפני בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, בו נפסלו הספרים בשל ליקוי מהותי, על פי סעיף 155 "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער". טענות המערער בערעור כטענות חדשות 5. טענתו העיקרית של המערער היא שגידול ההון מוסבר ע"י תמיכה מסיבית של אביו, וכן ע"י קבלת כספים מחברים ועל-ידי זכיות בהגרלות. כך, על-פי הנטען, קיבל מהאב סכומי כסף גדולים לרכישת ציוד. המשיב טען כי בהליכים מול המשיב, שקדמו לערעור, לרבות בהשגה, נמנע המערער לתמוך טענותיו בעניין קבלת סיוע מאביו ומגורמים אחרים במסמכים הולמים, ואין בידו לעשות כן לראשונה בערעור. המשיב העמיד את הטענה כי המערער העלה בערעור טענות שלא העלה או שלא תמך באסמכתאות לפני פקיד השומה, מול כלל טענות המערער בערעור. בעדותה ציינה המפקחת כי מר צבי מעודה הוציא למערער שומות סופיות עד לשנת 1998, ולדבריה היא קיבלה את התיק לטיפול בשנת 2004, וקודם לכן טיפל בו מר אפרים ישראל. על-פי תצהיר המערער, המסמכים נמסרו למר צבי מעודה. אני סבורה כי המפקחת היא זו שתארה את מצב הדברים לאשורו מבחינת פקידי המשיב, ולכן אין בידי לקבל את הטענה שהמערער הראה את התיעוד האמור לפקיד המשיב שטיפל בו בזמן הרלוונטי. 6. אכן, אין ביד המערער להעלות הסבריו לראשונה בבית המשפט. הכלל שאין שומעים טענות חדשות בערעור, ובוודאי כשמדובר בטענה עובדתית, מקובל בפסיקה וגם עלי, וראו: עמ"ה 9013/06 שלו נ' פקיד השומה, והפסיקה שם. ואולם, אין מדובר בכלל נוקשה, וראו החלטתי בעמ"ה 8023/04 קלצ'קין נ' פקיד שומה 1 (מיסים), בה מובאות דעות דומות של שופטים אחרים (עמ"ה 94/96 בנאסולי ליאון נ' פקיד שומה נתניה (כב' השופטת אופיר-תום), וכן עמ"ה 514/01, 515/01, 516/01 שמש ואח' נ' פקיד השומה (כב' השופט צ' זילברטל). באותו עניין אמרתי, בהישען על הפסיקה האמורה, כי "העמדה הראויה בשאלה האמורה היא עמדה גמישה המאפשרת במקרים המתאימים, ובעיקר למניעת קיפוח הנישום, שמיעת טענות חדשות". אני סבורה כי ראויה הגמישות במקרה דנן, שבו ברורה העובדה שהמערער לא ידע להתנהל מול פקיד השומה. ניתן להתרשם כי המערער ראה לנכון להדגיש מול פקיד השומה את עברו כמכור לסמים שנים רבות, חלף המצאת נתונים התומכים בגרסתו לגבי הכנסות העסק. נוכח הכלל האמור בעניין העלאת טענות חדשות, גמישות זו באה בחשבון אך ורק לגבי נושאים שבהם טענותיו למקורות כספיים שלא נלקחו בחשבון ע"י המשיב בצד המקורות או ההסברים, נתמכו בערעור ע"י מסמכים משכנעים. אני סבורה כי הסמכות לנהוג כך נובעת מאופי סמכותו הערעורית של בית המשפט בערעורי מס על-פי החוק. בע"א 495/63 מלכוב נ' פקיד השומה תל-אביב, פ"ד י"ח(2) 683, נפסק ע"י כב' השופט לנדוי: "בדונו בערעור מס הכנסה יושב בית המשפט לא רק כפוסק בין שני בעלי דין כמו בערעור אזרחי, אלא על-ידי הגשת הערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה שנעשתה על-ידי פקיד השומה, ומוטלת חובה על בית המשפט לא רק כלפי הנישום המערער אל גם כלפי הציבור כולו, שלו עניין בכך שהשומה תהיה שומת אמת" (שם, עמ' 686). סמכות זו, הנטועה בסעיף 156 לפקודה, פועלת לכל הכיוונים - דהיינו, מאפשרת להגדיל את השומה מחד, וגם להפחית את השומה. אכן, הנכונות להכיר בטענה חדשה היא בהכרח מוגבלת, ואולם, המקרה שלפני נכנס לגדר המקרים יוצאי הדופן שבהם נכשל הנישום, בשל סיבות הקשורות בעברו כנרקומן או בייצוגו, בהצגת מסמכים המעידים על מקורות הכנסה בזמן הרלוונטי, ועתה ההתעלמות מהם לא תביא ל"שומת אמת". הנחת המשיב לגבי השבת כספי ציוד המכבסה לאב 7. עלות ציוד המכבסה בסך 147,401 ש"ח יוחסה ע"י המשיב להכנסות המערער מהעסק. אין מחלוקת שאסמכתא על רכישת שני שיקים עבור ציוד המכבסה ע"י האב עמדה לפני המשיב (תצהיר המפקחת, סעיף 35). מדובר בשיקים בנקאיים, האחד על סך 80,000 ש"ח והאחר על סך 18,450 ש"ח, שהועברו ע"י המערער ישירות לספק הציוד למכבסה, חברת "כביס קל", מבלי שעברו דרך חשבונו. בסיכומים טוען בא-כח המערער, כי המערער העביר באותה דרך שיק נוסף ע"ס 30,000 ש"ח והמסמך הרלוונטי הועבר לפקיד השומה הקודם שטיפל במערער, מר צבי מעודה, אך הוא נפקד מתיקו. ברם, המשיב טוען, על יסוד עדות המפקחת, כי מר צבי מעודה כלל לא היה מי שטיפל בשומה לשנים הרלוונטיות. אחזור לשיק זה להלן. לעניין השיקים על סך 18,450 ו-80,000 ש"ח, טענה המפקחת מטעם המשיב כי שיקים אלו, שנרכשו בינואר ובאפריל 2000, לא נעלמו מעיני המשיב, ואולם, מאחר שבהצהרת ההון השניה (ליום 31.12.02) הצהיר המערער על ציוד במלוא עלות רכישה בסך 147,401 ש"ח, הסיק המשיב כי הסכום הושב לאב, שהרי "אחרת לא היה מופיע בהצהרת ההון של המערער". המפקחת הוסיפה, כי "מדי שנה דרש המערער פחת בעבור אותו הציוד" (סעיף 35 לתצהירה). 8. דא עקא, שמסקנה זו ששימשה ביסוד קביעת היקף גידול ההון - ככולל אותם סכומים - היא בעייתית ביותר, ובנסיבות המקרה אינה מקובלת עלי. המשיב לא טען כי המערער אישר בדרך זו או אחרת כי החזיר את הסכומים לאביו, וגם לא טען כי יש ביטוי להחזר כזה בדו"חות הכספיים של המערער. במצב דברים זה, המסקנה שהסיק המשיב היא מרחיקת לכת. נראה כי הטיפול הנכון בנושא זה צריך היה להיות בגדר ההכרה בפחת (דהיינו, במקרה זה - אי-הכרה), ולא בתחום גידול ההכנסה - או גידול ההון. אסביר את דברי. אני סבורה כי הישענות על ההנחה שהסכומים הוחזרו לאב, הבנויה על אופן דרישת הפחת, לא היתה סבירה במקרה של המערער. אכן, נכונה טענת המשיב, לפיה לא היה ביד המערער לדרוש את הפחת בגין הציוד, אלא אם הוציא את ההוצאה עליו, וזאת על פי קביעתו המפורשת של סעיף 21 לפקודה. בסעיף זה נאמר, כי הניכוי לפחת יחושב מן "המחיר המקורי שעלה לנישום". לכאורה, אם כך, צדק המשיב בהסיקו מדרישת הפחת שהסכום הוחזר לאב. ברם, ממסמכי המשיב עולה כי המערער אותה עת טען לפניו להפסדים, והסביר כי הוא נתמך ע"י אביו (ראה: נספח ג' לתצהיר המפקחת). טענות אלו אינן מתיישבות עם ההנחה הנזכרת. אמנם המערער הסתייע במנהל חשבונות ואמור היה להבין את משמעות דרישת הפחת, אבל בנסיבות בהן: (א) נאמר למשיב שוב ושוב כי המערער הוא נרקומן ונשען על אביו, (ב) לא מצויה אסמכתא אחרת להשבת הכסף לאב, (ג) דפי חשבונות הבנק של המערער ושל אביו עמדו לפני המפקחת כפי שהעידה, ולא נטען שהם מלמדים על החזרת הסכומים - ראוי היה לשאול מפורשות את יועץ המס אם המערער השיב את הסכומים לאב ועל כן הוא מבקש הכרה בפחת. שאלה כזו היא בבחינת "את פתח לו" (כהוראה שניתנת בהגדה של פסח לגבי מי "שאינו יודע לשאול"), דהיינו, הסרת הערפל מעיני המערער ומייצגו לבל ייכשלו. בהקשר זה יצוין, כי בדיון שלפני שגה גם ב"כ המערער בנושא זה, בטענו שדרישת הפחת לא עוררה כל בעיה מבחינת המערער, ומכאן שלא הכל מודעים למשמעות שמייחסים לדרישה פקידי השומה. 9. מכל מקום, בעניין רכישת הציוד המפקחת אישרה כי הוגשו כבר למפקח שטיפל במערער אסמכתאות בכתב לגבי רכישת שני שיקים ע"י האב, ולכן לגבי שני שיקים אלו לא מתעורר קושי של העלאת הטענה החדשה. כאמור, ב"כ המשיב טוען כי הוצגה לפקיד המטפל גם אסמכתא לגבי שיק נוסף, שיק בנקאי ע"ס 30,000 ש"ח. טענה זו הוכחשה, ואולם, המפקחת העידה שהיא פנתה לבנקים וקיבלה גם את דפי החשבון של האב (פרו' עמ' 28, ש' 26). חשבון האב (מיום 18.4.00) - נספח 13 לתצהיר המערער - מלמד על הוצאת שיק בנקאי נוסף בסך 30,000 ש"ח. מכאן, שמידע על שיק זה עמד לפני המשיב. אמנם, יתכן שלא הוצג למשיב טופס רכישת השיק האמור ולא הובהר למי השיק ניתן, ברם, לאור עדותו של המערער, לפיה גם סכום זה שולם ע"י האב עבור הציוד, ומאחר שהנחת המשיב בדבר השבת הכסף מההכנסות, שבוססה אך ורק על דרישת הפחת, התייחסה גם לסכום זה, אני רואה לנכון להתייחס לשלושת השיקים באופן דומה: דהיינו, להפחית את סכומם מגידול ההון הנטען. גם לגבי שיק זה, הולמת הגישה הגמישה שצוינה לעיל (לגבי ראיות חדשות בערעור), מאחר שבחומר שעמד לפני פקיד השומה היה לו ביטוי, ונראה כי המערער לא היטיב להסביר את משמעותו. כספי מכירת הרכב 10. טענה נוספת של המערער היא הטענה שמכר רכב שקנה לו אביו בסוף שנת 1999 בעבור 71,000 ש"ח, והכספים שימשו אותו בתקופה הרלוונטית. ברם, עדת המשיב, המפקחת פרישר, הסבירה כי לא באה טענה כזו במועד, ומכל מקום, בבדיקת דפי הבנק של המערער לא נראתה כניסת כסף בגין מכירת הרכב. לדברי המערער בעדותו, מכר את הרכב בסוף שנת 1999 לפני שפתח את המכבסה (עמ' 16). המערער הוסיף: "אני הפקדתי את השיק בבנק והוצאתי את הכסף כדי לשלם לכביס קל". המשיב לא טען כי הרכב לא נמכר, נהפוך הוא: המפקחת אמרה בעדותה "אני לא חולקת על זה שהרכב נמכר", אך הבהירה כי מכך שלא ראתה הפקדה של 71,000 ש"ח בחשבון, הגיעה למסקנה שהתמורה לא הגיעה לידי המערער. המפקחת ציינה: "בהצהרת ההון שלו אין שם מכירת רכב" (עמ' 36), ולשאלה "האם הוצגה לך אסמכתא על מכירה של רכב בשנות המס הרלוונטיות או בשנים של השוואת ההון", תשובתה היתה "לא" (עמ' 39). ב"כ המערער טוען בסיכומיו בהקשר זה: "המערער, נרקומן בגמילה, העביר את כספי מכירת הרכב ישירות לחברת 'כביס קל', אך כספים אלה לא הוזכרו בהצהרת ההון מסיבות טכניות בלבד" (עמ' 6). סיבות אלו לא הובהרו. מכאן, שהמערער עצמו לא העלה את העניין כלל לפני פקיד השומה, ומה לו כי ילין. יתר על כן, מאחר שנטען שהסכום הועבר ל"כביס קל" עבור ציוד, אין אותו סכום יכול גם להחשב כמזומן בידיו, וכמסביר את הוצאות המחייה שלו בשנת 2000 ואילך. ואולם, מאחר שאין סיבה לשלול את הטענה כי המערער קיבל תמורה עבור הרכב ולא נשללה עובדת מכירתו, אני רואה לנכון לקחת חלק מסכום זה בחשבון ע"ח עלות הציוד. טענות תמיכה אחרות מהאב או מחברים 11. פרט לנושא שלושת השיקים ששימשו לרכישת הציוד, לא נתמכה טענת התמיכה מהאב כנדרש, אף בבית המשפט, וכך גם לא טענות לתמיכה אחרות. כך לא באה ראיה התומכת בטענת התמיכה מחברים. תצהיר אבי המערער, שהוגש כראיה, היה כללי ביותר, ולפיו האב מעביר לבן "כספים רבים". בסעיף 6 לתצהיר נאמר: "את הכספים העברתי לו בהעברות בנקאיות הן לספקים אשר סיפקו לו ציוד וכן לצורך רכישת רכב להסעות וכן כספים רבים במזומן". אמירה כללית וסתמית שאין בה ירידה לפרטים כגון זו, אין בה כדי להרים את הנטל. המפקחת הסבירה כי גם התנועות בחשבון האב - אשר היא, כאמור, טרחה לקבלו ישירות מהבנקים - לא היה בהם כדי ללמד על העברת כספים לטובת הבן. האב הוא פנסיונר של סולל בונה, והפסיק לעבוד כבר בשנת 1979. על-פי עדותו, יש לו הרבה כסף. לשאלה איך היה משלם לבן, אמר: "בבית מלא כסף. תמיד יש לי כסף בבית. ה' נתן לי. אני נותן לילדים שלי", ולשאלה איך נתן למערער, ענה: "במזומן" (פרו' עמ' 21). מדובר, אפוא, בטענה כללית, אשר על פניה אינה חייבת למצוא ביטוי באסמכתא בכתב, אך מקובל שהיא דורשת פירוט כדי לשכנע (כל כמה זמן, וכמה נתן לבן). לדברי ב"כ המערער, המערער נשען על מסמכים לפני פקיד השומה. "המערער שב והסביר כי המסמכים הועברו למר מעודה "צבי מעודה ידע וגם המפקחת ידעה וגם פקיד השומה עם הזקן" (ראה עמ' 16 לפרו' מיום 23.1.07), אבל ב"כ המערער לא מסביר כלל באיזה מסמכים מדובר ומה ניתן היה ללמוד מהם. זאת, ניתן היה לעשות גם אם הועברו מסמכים לפקיד השומה כנטען, מה גם שאת עותקי חשבונותיו היה ביד המערער לקבל מהבנק בכל עת ישירות. יתר על כן, היה ביד המערער להזמין כעד את צבי מעודה וגם את אותו "פקיד השומה עם הזקן" (בהנחה ששמו ניתן היה לבירור), כדי להוכיח שאמנם תמך טענותיו במסמכים לפני פקיד השומה. הוצאות המחייה 12. טענה נוספת שעורר המערער נוגעת להוצאות המחייה ששימשו את המשיב בחישוביו. על-פי חישוב המשיב, שנעשה כמקובל בחישוב הפרש הון, הוצאות אלו, לשנים 2000-2002, עומדות על 53,540 ש"ח שמשמעותן הוצאות חודשיות בגובה של 1,487 ש"ח בלבד. ב"כ המערער טען, כי כל הוצאות מחייתו של המערער מומנו ע"י אביו, וכי גם ללא אסמכתא במסמכים, לא היתה סיבה שלא לקבל את הטענה שהמערער, שהיה נרקומן שנים רבות וגר אצל אביו, נתמך בתקופה הרלוונטית באופן קבוע על-ידי האב. 13. מקובל עלי שהטענה בדבר עברו המיוחד של המערער הובהרה לפקיד השומה (כשהיא אף נתמכת במסמכים), אבל אין עבר זה מקנה למערער זכויות מיוחדות הפוטרות אותו כלפי רשויות המס ממתן הסברים הולמים לגבי סכומי התמיכה כשהם, ככל הניתן, נתמכים במסמכים. גם אם המערער התגורר בבית אביו, עובדה שלא היתה במחלוקת, אין הדבר אומר שכל הוצאות מחייתו היו על אביו. אכן, עמדתי היא שניתן לבוא לקראתו בערעור, אף לגבי טענות שלא הועלו או לא הוכחו כנדרש ואולם, זאת אך ורק בהקשר לטענות חדשות הנתמכות במסמכים, אשר ברור כי לא הפיק מהם תועלת בשל התנהלות לקויה וייצוג בלתי הולם מול פקיד השומה. כאמור לעיל, הנטל על המערער להראות שהשומה שגויה - בין בשל פסילת הספרים ובין בשל הפרש ההון - ובמצב דברים זה, היה על המערער לשכנע שאמנם מקור כל הכספים למחייתו היה אביו. המערער לא מסר נתונים מספריים לגבי הוצאות המחייה שלו ושל האב, כאשר גם הובהר מפיו כי הוא מוציא סכומי כסף לא מעטים על אלכוהול (וכנראה גם על סמים), ונוהג להמר ב-200 ש"ח לשבוע. לא הוגשה קבלה כלשהי לגבי הוצאות הבית בו מתגורר המערער,המלמדת כי האב נשא בתשלום, ולא נטען כי הוצגה כזו לפני פקיד השומה. המערער גם אישר בעדותו, כי לפעמים הוא מוציא סכומים גבוהים הרבה יותר - ממה שייחס לו פקיד השומה - ולעיתים הוא מבזבז 3,000 ש"ח. ב"כ המערער אף אישר בסיכומיו "אמת הדבר כי המערער לא הציג מסמכים לעניין עלות מחייתו" (סעיף 23). יתר על כן, ככל שהמערער ביקש שיקבלו את גרסתו כי אביו הוא שנשא בכל הוצאותיו, יש גם לומר כי לא הוכחה ברמה משכנעת, אף בבית המשפט, יכולתו הכספית הבלתי מוגבלת כנטען של האב. כך, לא הובהרה התמונה לעניין מקור הכסף של האב. לדברי האב היו לו כמה חנויות בחו"ל, ואולם, לשאלה "איפה שמת את הכסף מחוץ לארץ" לא נתן האב תשובה ברורה. לדברי האב, יש לו שבעה ילדים והוא עוזר לכולם ונותן להם "הרבה כסף", ולשאלה: "מאיפה היה לך כסף", ענה: "היה לי בית שקניתי בחמש עשרה אלף ומכרתי אותו במאה ארבעים. היו לי גם מניות. מניה אחת 127,000". 14. מהאמור לעיל עולה, כי התמונה שהעמיד המערער אף לגבי התמיכה מאביו אינה ברורה ואינה משכנעת. בנסיבות אלו, אין מקום להתערב בגישת המשיב לעניין הוצאות המחייה. המשיב עמיד את הוצאות המחייה על סכום חודשי נמוך, אשר אינו כולל הוצאות בגין אחזקת דירה, אחזקת רכב, רפואה ובריאות. שימוש בתחשיב סטטיסטי הוכר ע"י בתי המשפט כדרך לגיטימית לקביעת הוצאות המחיה של הנישום: ת"א 26/92 ג'יבלי נ' פקיד שומה תל-אביב, מה גם שהלכה היא שטענות בדבר מתנות מקרובים יש להוכיח בראיות של ממש, וראו: עמ"ה 1046/03 קראוני משה נ' פקיד שומה כפר סבא וכן ע"מ 42/97 יואב נדב נ' פקיד שומה תל-אביב, עמ"ה 1046/00 רוב אליהו נ' פקיד שומה תל אביב. שנת 2003 15. לגבי שנת 2003, טוען ב"כ המערער כי מאחר שהיא לא נכללה בהשוואת ההון, אין להתייחס לתחשיבי המשיב לגביה. ברם, שומת המשיב לגבי שנה זו התבססה על הפרש בסך 87,857 ש"ח בין הפקדות שיקים ומזומן לבין מקורות ההכנסה, והיא אינה נשענת על גידול ההון בשנים הקודמות. ברם, בבית המשפט הראה המערער באמצעות מסמכים הולמים כי בשנה זו זכה בשלוש זכיות שונות (בהימורים) בסכום כולל של 46,000 ש"ח: ביום 9.7.03 - 10,000 ש"ח, ביום 19.10.03 - 6,000 ש"ח וביום 29.6.03 - 30,000 ש"ח. עוד הראה המערער כי קיבל במאי 2003 סך של 15,850 ש"ח מחברת הביטוח איילון בגין נזקי פריצה. בנוסף, הציג המערער אישור על זכייה ממאי 2002, המלמד על זכייה בסך 10,450 ש"ח, ודבריו בקשר לסכומי כסף אלה לא נסתרו או התערערו. גם סכומים אלה יש לכאורה להביא בחשבון בצד המקורות או ההסברים המאפשרים את השימושים של המערער באותה תקופה. אכן, המערער לא טען כי הציג הסברים אלה לפקיד השומה, וטענת המפקחת היא שלא ניתנו הסברים כאלה (סעיפים 29, 35 לתצהירה). ואולם, הגישה הגמישה שצוינה לעיל עולה בקנה אחד עם ההתחשבות בסכומים אלה, מטעמי צדק, אף כי מדובר "בטענה חדשה", שהרי הטענות נתמכות באישורי זכייה מזמן אמת, ולכאורה רק התנהלות לקויה מול פקיד המשיב מנעה הצגתם במועד. לאור האמור, יש להפחית סכומים אלה מההכנסה הנטענת. מסקנות 16. לסיכום, לגבי השנים 2001-2002 יש להפחית מחישוב ההכנסה של המערער את התשלומים עבור הציוד (80,000 ש"ח, 18,450 ש"ח, 30,000 ש"ח), וכן סכום הזכייה משנת 2002, שנתמך במסמך (בסך 10,450 ש"ח). הצירוף של סכומים נופל מעלות הציוד, ואולם, לאור העובדה שהוכרה מכירת הרכב ועמה העדות שהתמורה שימשה עבור הציוד, אני רואה לנכון להורות על הפחתת כל עלות הציוד (147,401 ש"ח). עם זאת, לגבי סכומי הציוד, יש מנגד לערוך תיקון בניכוי לצורך הפחת. אשר לשנת 2003 - ינוכו מההכנסה שהוספה לחישוב בגין הפרש הסכומים על-פי גישת המשיב - סכומי הזכייה משנה זו (10,000 ש"ח, 6,000 ש"ח, 30,000 ש"ח), וכן ינוכה סכום הפיצוי (15,850 ש"ח) וחישוב המס ייעשה מחדש. סכומים אלו כולם נתמכו במסמכים. לאור האמור, הערעור יתקבל בחלקו, וייערך חישוב מס חדש על-פי ההוראות שצוינו. בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.מיסיםניהול ספרים / פסילת ספרים