בית המשפט פסק כי הנתבע נכנס לתחום הצומת בחוסר זהירות, תוך אי ציות לתמרור ה"עצור" שניצב מולו. עקב נסיעתו שלא כדין אירעה ההתנגשות בין שני כלי הרכב. אילו היה הנתבע נוהג רכבו בזהירות, ומקפיד להישמע להוראת התמרור, התאונה ודאי לא היתה מתרחשת. להלן פסק דין בנושא אי ציות לתמרור עצור בכניסה לצומת: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 18/7/07 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג אופל מ.ר. 6428606 (להלן: "רכב האופל"). הנתבעת מס' 1 היתה בעת התאונה מבטחת רכב מסוג סקודה מ.ר. 6303025 (להלן: "רכב הסקודה"). הנתבע מס' 2 היה בעת התאונה נהג רכב הסדוקה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות וגובה סכומי הפיצוי בגין תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681). אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב האופל העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בכביש ישר, ובהגיעו להצטלבות דרכים, הגיח לפתע מצידו הימני רכב הסקודה הנהוג ע"י נתבע מס' 2 תוך שהוא מתעלם מתמרור ה"עצור" שניצב מולו, והתנגש בדופן ימין של רכבו. לטענתו אין לו כל רשלנות תורמת לקרות התאונה, שכן האחראי היחיד לקרותה הוא הנתבע, אשר לא ציית לתמרור ה"עצור" שהיה בסמוך. 2. נהג רכב הסקודה העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא עצר עצירה מוחלטת אל מול התמרור, ועל מנת להתקדם בנסיעתו, ועקב שדה ראיה לקוי שנבע ממשאית שחנתה מצידו השמאלי, ואשר הסתירה לו המתרחש בחלקו השמאלי של הכביש המאונך לו, התקדם קמעה קדימה, ובדיוק אותה עת הגיח במהירות ובפתאומיות רכב האופל, והתנגש ברכבו. 3. נציג חברת הביטוח טען בדיון כי בכתב האישום המתוקן שהוגש כנגד הנתבע מס' 2 הומרה העבירה המקורית בעבירת "חסימת נתיב", ונמחקה עבירת "אי ציות לתמרור". עוד הוסיף וציין הנציג כי בעקבות התאונה פנו הן התובע והן עורך דינו בדרישה כספית אל חברת הביטוח, וזו שילמה לו סך 2,487 ₪. כעבור זמן מה הוגשה התביעה לקבלת סכום כסף גבוה בהרבה. הנציג הדגיש כי בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע לא היתה כל התייחסות לעניין גילו של הרכב, מספר הבעלים שהוא עבר (שהינו "יד עשירית"), והקילומטרג' המהווים עניינים המהותיים ביותר לצורך בדיקת ערכו של הרכב. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב האופל, כתב האישום שהוגש נגד הנתבע מס' 2 וכן איור הצומת בו מופיע התמרור שניצב במקום. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב האופל מתקבלת. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב האופל, והנימוקים הם כדלקמן: מקובלת עלי גרסת התובע אשר הותירה עלי רושם אמין. אני קובעת כי הנתבע נכנס לתחום הצומת בחוסר זהירות, תוך אי ציות לתמרור ה"עצור" שניצב מולו. עקב נסיעתו שלא כדין אירעה ההתנגשות בין שני כלי הרכב. אילו היה הנתבע נוהג רכבו בזהירות, ומקפיד להישמע להוראת התמרור, התאונה ודאי לא היתה מתרחשת. באשר לרכיבי התביעה הנתבעים - אני קובעת כי אינני מוצאת כל רשלנות תורמת שהיא מצידו של התובע לקרות התאונה; האחריות הבלעדית לקרות התאונה מוטלת על שכם הנתבע מס' 2, לכן אני קובעת כי סך 1,387 ₪ אשר לא שולמו לו, לתובע, ישולמו לו ע"י הנתבעים. כמו כן אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות בסך 1,000 ₪. בנוסף אני מחייב הנתבעים לשלם לתובע הוצאות שכר טרחת עוה"ד בסך 1,000 ₪. לגבי טעות השמאי - לא ניתנו כל הסברים ונימוקים המפרטים סיבת הטעות וטענה סתמית של "טעות" אינה מתקבלת. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב . סך כל נזקי התובע שהתקבלו 3,387 ₪. ו הנתבע ישלם לבעלי רכב ה את הסכום בסך 3,387 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהאי ציות לתמרורצומתתמרורים