על פי לוח הזמנים שפורסם היתה אמורה הרכבת להגיע לנתב"ג בשעה 18:07. הרכבת יצאה לדרכה בשעה היעודה אולם לאחר כעשרים דקות עצרה באופן פתאומי. העצירה ארכה כשעתיים במהלכן לא נעשה דבר ע"י רשויות הנתבעת על מנת לעזור לנוסעים ברכבת ועל מנת להימנע מעיכובים. כך לא הועברו הנוסעים לרכבות שחלפו על פני הרכבת שעצרה. כך לא ננקטו אמצעים להביא את הנוסעים לכלי רכב חלופיים או לאפשר להם לזמן מוניות על חשבונם. כך לא הובאה הרכבת לתחנה אלא החלו לתקנה במקום העצירה. בעקבות התקלה הגיעה התובעת לנתב"ג בשעה 20:05 ובשעה 20:25 לעמדת הטיסה. התובעת לא עלתה על הטיסה המיועדת ולא התאפשר לה לרכוש כרטיס לטיסה מאוחרת יותר. להלן פסק דין בנושא איחור טיסה בגלל איחור ברכבת: תביעה בגין איחור בהגעת רכבת ליעדה. לטענת התובעת - נגרם לה נזק בסך 6,883.50 ₪ עקב הפרת הסכם שנוצר ביום 9.12.08 בחיפה, מקום בו נרכש כרטיס נסיעה ברכבת מחיפה לנמל התעופה בן גוריון (להלן: "נתב"ג"). הנזק נגרם לדידה של התובעת עקב אי עמידת הנתבעת בהתחייבותה ועקב העובדה כי נמנע מן התובעת להקטין את נזקה. בן זוגה של התובעת רכש עבורה כרטיס טיסה (הלוך ושוב) לאילת, בסכום של 848 ₪, על מנת שתוכל לפגוש את חברתה מימי נעוריה אותה לא פגשה מספר שנים. זאת לאחר שהוברר כי אותה חברה מגיעה מחו"ל לאילת למשך לילה אחד. הטיסה לאילת מנתב"ג אמורה היתה לצאת בשעה 20:15. על מנת לעמוד בזמנים רכשה התובעת כרטיס נסיעה ברכבת מחיפה לנתב"ג. שעת יציאת הרכבת תוכננה ל - 16:42. על פי לוח הזמנים שפורסם היתה אמורה הרכבת להגיע לנתב"ג בשעה 18:07. הרכבת יצאה לדרכה בשעה היעודה אולם לאחר כעשרים דקות עצרה באופן פתאומי. העצירה ארכה כשעתיים במהלכן לא נעשה דבר ע"י רשויות הנתבעת על מנת לעזור לנוסעים ברכבת ועל מנת להימנע מעיכובים. כך לא הועברו הנוסעים לרכבות שחלפו על פני הרכבת שעצרה. כך לא ננקטו אמצעים להביא את הנוסעים לכלי רכב חלופיים או לאפשר להם לזמן מוניות על חשבונם. כך לא הובאה הרכבת לתחנה אלא החלו לתקנה במקום העצירה. בעקבות התקלה הגיעה התובעת לנתב"ג בשעה 20:05 ובשעה 20:25 לעמדת הטיסה. התובעת לא עלתה על הטיסה המיועדת ולא התאפשר לה לרכוש כרטיס לטיסה מאוחרת יותר שיצאה לאילת בשעה 20:55. משכך, נמנעה מהתובעת האפשרות לפגוש את חברתה וכן הפסידה התובעת את הכסף ששולם עבור הטיסה. התובעת דורשת לפצותה בגין כרטיס הנסיעה ברכבת, בגין כרטיס הטיסה שלא נוצל ובגין עוגמת הנפש הרבה שהיתה מנת חלקה. לטענת הנתבעת - הינה חברה ממשלתית בבעלות מדינת ישראל. הנתבעת מופקדת על הובלת נוסעים באמצעות רכבות. הוראות הדין החלות על הנתבעת הינן חוק רשות הנמלים והרכבות התשס"ב - 2002, פקודת מסילות הברזל [נוסח חדש] התשל"ב - 1972 והתקנות אשר הותקנו מכוחן. כן כפופה הנתבעת למשרד התחבורה ופועלת בפיקוח שר התחבורה. אשר לאירוע בו עסקינן, נטען כי בסמוך לבנימינה ארעה לרכבת בה נסעה התובעת תקלה טכנית במערכת הבלמים, בעטיה נבצר מן הרכבת להמשיך בנסיעה. עסקינן בקטע מסילה פעיל שאינו בטיחותי להעלאת והורדת נוסעים בשל תנועת רכבות המתנהלת על המסילה. בהינתן נתון זה אין אפשרות להעלאת נוסעים או העברתם אל רכבות אחרות. מדובר איפוא בסכנת חיים. מעת הדיווח על התקלה פעלו נציגי הנתבעת באופן רציף ובזריזות בנקודת האירוע כדי לאפשר את השבת הרכבת שנעצרה לפעולה תקינה במהירות האפשרית. משך העיכוב נמדד ב - 97 דקות. משכך נגרם לנוסעים איחור בהגעתם אל היעד. סבורה הנתבעת כי לא התרשלה, לא כלפי התובעת ולא כלפי הנוסעים האחרים ברכבת בה מדובר. אשר לפיצוי האפשרי, נטען כי זה מוסדר בתקנות מסילות הברזל [תנאי נסיעה ברכבת], התש"ס - 2000. התקנות מקנות למנהל את הסמכות לקבוע את שיעור הפיצוי בגין איחור העולה על 30 דקות. מנהל הרכבת עשה שימוש בסמכותו ונקבעה תקרת פיצוי בגובה שני כרטיסי נסיעה באותו קו. עסקינן איפוא בהחלטה מנהלית לכל דבר ועניין. כיון שכך מתנתק הקשר שבין נזקו של נוסע מסוים לבין מידת הפיצוי. הפיצוי אינו אמור לשקף את הנזק שנגרם מן האיחור ואחידותו מהווה מדיניות אשר תכליתה בין השאר להגן על כספי הקופה הציבורית. המדיניות אף מקיימת את תכלית הצורך להימנע מפיזורו של הנזק על כלל משתמשי הנתבעת. נטען בנוסף כי חוזה ההסעה טומן בחובו את הוראות הדין החל על הנתבעת ואלו מעוגנות בחקיקה ותקינה קונקרטית. אשר למודל החוזי נטען כי איחור אינו מהווה הפרת חוזה והפיצוי אינו בגין ההפרה הנטענת. הפיצוי הוא פיצוי שהחובה להעניקו נקבעה בדין. לאור כל האמור מוגבלים נוסעי הרכבת בגובה הסכום אשר ביכולתם לתבוע. עוד נטען כי הנזק לו טוענת התובעת אינו מגובה בראיות. בדיון שהתקיים בפני העידו התובעת והאחראי על מרכז הבקרה שמנהל את תנועת הרכבות בארץ. התובעת קבלה על היחס הלא ראוי לו זכתה מעם נציגי הנתבעת בעת קרות התקלה ועל העובדה כי לא אפשרו לה לזמן מונית למקום. התובעת הבהירה כי דובר בתקלה שארכה שעתיים ומחצה וגורלה היה נתון אותה עת בידי הנתבעת. התובעת סבורה כי הנתבעת מחוייבת בנטילת אחריות על תקלותיה, בפרט שהיה מקום לסבור כי תקלות מעין אלו לא אמורות כלל להתרחש, תוך בדיקה ובקרה מתאימה של הרכבות. נציג הנתבעת הסביר כי התקלה היתה פתאומית וארעה בקטע דרך בו אין גישה לתחבורה ציבורית. לכן לא ניתן היה להעביר את הנוסעים לרכבת אחרת. נציג הנתבעת הוסיף כי הובא קטר חלופי שגרר את הרכבת לבנימינה. במהלך הדיון הובהר כי הרכבת הגיעה בסופו של דבר ליעדה בשעה 19:40. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, כמו גם במסמכים שהוגשו במהלך הדיון הכוללים פסיקה שניתנה ע"י בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בגדרי ת"ק 5312/07 ביום 31.3.08, לאחר שהאזנתי בקשב רב לדברי התובעת ונציג הנתבעת ושקלתי את טיעוני הצדדים, איני סבור כי יש מקום לקבל את התביעה. הוברר כי הרכבת בה נסעה התובעת הגיעה ליעדה בנתב"ג בשעה 19:40 במקום בשעה 18:07 כמתוכנן. התובעת לא חלקה על השעה האמורה, למרות שבכתב התביעה נרשם כי התובעת הגיעה ליעדה רק בשעה 20:05. טיסתה של התובעת אמורה היתה להמריא מנתב"ג לאילת בשעה 20:15, דהיינו 35 דקות לאחר הגעתה של הרכבת. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע על פי נטל הראיה הנדרש, כי בשל האיחור בהגעת הרכבת החמיצה התובעת את הטיסה. לא מן הנמנע כי תוך זירוז מהלכיה כמו גם החשת צעדים ופניה אל הגורמים האמונים על הטיסה לאילת, היה עולה בידי התובעת לעלות על הטיסה המיועדת. נציגי חברת התעופה לא זומנו ולא העידו בפני. אודות התנהלות התובעת בנתב"ג לא למדתי די. משכך, אין לתלות את נזקי התובעת ישירות באיחור האמור, שכן הרכבת הגיעה ליעדה בטרם הטיסה המיוחלת. למעלה מן הצורך אעיר כי נימוקי הנתבעת סבירים בנסיבות העניין העומד לדיון, למרות האמור בפסיקה אליה הפנתה התובעת. לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, ביום 18.9.08 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א - יפו בגדרי ת"א (ת"א - יפו) 1694/07 שגית פן (בן מרגי) נ' רכבת ישראל בע"מ (להלן: "עניין פן"). בעניין פן דן בית המשפט המחוזי בסוגית החוזה החל בין הרכבת לנוסעיה, אליו מתייחסת אף התובעת ברישת כתב תביעתה. בית המשפט המחוזי קבע בין היתר בעניין פן - "...בין הרכבת לבין נוסעיה קיים הסכם. העובדה שהרכבת פועלת מכוח הדין - איננה משנה זאת. חלק מתנאי ההסכם מתייחסים לשעה בה הרכבת אמורה לצאת ליעדה, ולשעה בה היא אמורה להגיע ליעדה. אני סבורה שהרכבת הפרה את התחייבותה כלפי הנוסעים שרכשו כרטיסי נסיעה ביום 30.4.07, משום שהרכבות לא יצאו או לא הגיעו במועד בו הן היו אמורות לצאת ולהגיע. השבתת הרכבות גרמה לאיחורים בלוח הזמנים של הרכבות, דבר המהווה כאמור הפרה של ההסכם, משום שלוח הזמנים והעמידה בו הם חלק מהתחייבות הרכבת בהסכמים שלה עם נוסעיה. יחד עם זאת, אני סבורה כי נוסעי הרכבת אינם זכאים לפיצוי בסכום העולה על זה שנקבע בנוהל..." כן נאמר - "...אין הכרח לדון בשאלת הסמכות גם משום שהנוהל הפך חלק מההסכם בין הרכבת לבין נוסעיה. אני סבורה כי הטענה לפיה היחסים בין הרכבת לבין הנוסעים הם יחסים חוזיים היא טענה שאותה העלו המבקשים עצמם, ועליה הם מבססים את טענתם לפיה הרכבת הפרה את ההסכם עמם, וכתוצאה מכך הם זכאים פיצויים. אם אכן מדובר ביחסים חוזיים, הרי שהוראות הנוהל הן חלק מההסכם בין הרכבת לבין כל אחד מהנוסעים. ברכשו כרטיס נסיעה, קבל על עצמו כל אחד מהנוסעים את הוראות הנוהל, ובכלל זה את ההוראה ביחס לפיצוי בגין איחור של הרכבת. הוראות הנוהל אינן ההוראות היחידות בהסכם שנקבעו בתקנות. כך, גם מחיר הכרטיס, שאף הוא חלק מההסכם בין הצדדים, נקבע בתקנות (תקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה) תשס"ה - 2004 - להלן: "תקנות דמי נסיעה"), תקנות שהרכבת איננה יכולה לסטות מהן, ואיננה יכולה "להתקשר" עם נוסע בהסכם נסיעה בניגוד להן. אעיר עוד למעלה מן הצורך, לענין שאלת סמכותו של "המנהל", כי בתקנות דמי נסיעה, שהותקנו אחרי שהוקמה "חברת הרכבת", נקבע בסעיף ההגדרות כי ה"מנהל" הוא המנהל הכללי של חברת הרכבת. לכן, אין זה מן הנמנע כי המונח "מנהל" יתפרש גם בתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) כמתייחס לא לרשות הנמלים והרכבות (שהיא ה"מנהל" לפי ההגדרה ההסטורית בפקודה), אלא למנהל הכללי של חברת הרכבת. ...מאחר שאני סבורה כי הנוהל הפך חלק מההסכם בין הרכבת לבין כל אחד מהנוסעים, יש לפרש את תקנה 8 ואת הנוהל שהותקן מכוחה בהתאם לכללי פרשנות חוזים. יש לבחון האם הפיצוי שנקבע בנוהל הוא פיצוי מוסכם מראש (שאז זכאי למעשה כל נוסע לבחור, מכוח ס' 15 (ב) לחוק התרופות, לתבוע את מלוא נזקיו ולהוכיחם - במקום לתבוע את הפיצוי המוסכם מראש); או האם מדובר בתניה המגבילה את שיעור הפיצויים, תוך ויתור על חלק מהפיצויים החוזיים. צד להסכם יכול לוותר על זכותו לתרופות בשל הפרת החוזה, ובכלל זה על זכותו לפיצוי בשל הפרה - כולה או חלקה (ר' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (1999) בעמ' 907וכן ע"א 769/86 רובינשטיין נ' זמרן, פ"ד מ"ב (3) 581). בפסק דין זמרן הנ"ל נקבע כי ויתור על תרופה או עילת תביעה, צריך להיות מפורש. העובדה שבהסכם קיים מנגנון לחישוב הפיצוי, אין משמעותה בהכרח כי מדובר בפיצוי מוסכם. שאלה זו תבחן לאור פרשנותו של ההסכם. ההסכם בין הרכבת לבין הנוסעים הוא "חוזה אחיד", שתנאיו נקבעו מראש על-ידי צד אחד (הרכבת), והוא משמש אותו צד ביחסיו עם אנשים רבים. ככלל, כאשר מדובר בחוזה אחיד, נקבע כי תכליתו צריכה להתפרש בעיקרה כתכלית אובייקטיבית, למעט במקרים בהם ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת של שני הצדדים לחוזה (ר' רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען ואח', פ"ד נ"ב (4) 157) עוד נקבע כי התכלית האובייקטיבית של חוזה אחיד תיקבע לאור ציפיות של ספק ולקוח הוגנים וסבירים באותו סוג של חוזה (פס"ד משען הנ"ל, בעמ' 159). הפרשנות הזו נובעת מההנחה כי הלקוח אינו שוקל את תנאי החוזה (שהוא במקרים רבים אינו מודע להם), אלא הוא חותם על הנוסח שנמסר לו, כמות שהוא. לכן, יש לברר מהי התכלית הסבירה של ההסכם, מנקודת ראות כלכלית, ומנקודת ראות של הוגנות ביחסים בין הספק ללקוח. בעניננו, אני סבורה כי פרשנות הנוהל לאור הכללים שלעיל, מביאה למסקנה כי מטרת הנוהל היתה להגביל את הפיצוי שנוסעי הרכבת יוכלו לתבוע בגין איחורים אפשריים של הרכבת, ולא להקנות לנוסעים זכות לתבוע פיצוי קבוע ומוסכם מראש בגין נזקי איחור. הטעם לקביעה האמורה הוא משום שהרכבת קבעה את הנוהל כדי להימנע מהסיכון שהיא תיתבע בתביעות כספיות בסכומים משמעותיים בגין איחורים של הרכבת. תכלית הנוהל היתה לאפשר לרכבת לתמחר את הסיכונים מתביעות כאלה בסכומים ידועים מראש, תמחיר שניתן היה להביא אותו בחשבון בחישוב עלות הנסיעה ברכבת. הפרשנות האובייקטיבית וההוגנת מביאה לתוצאה לפיה דמי הנסיעה ברכבת משקפים תוחלת של נזק בגין פיצוי על איחורים, בהתאם למה שנקבע בנוהל, ולא משקפים אפשרות של פיצוי נוסף בגין נזקים עקיפים של נוסעים, נזקים שעלולים להיות בסכומים גבוהים. פרשנות זו היא הוגנת גם מנקודת הראות של הלקוח. הגדלת הפיצוי הפוטניציאלי איננה רצויה בדרך כלל מבחינת הלקוחות הסבירים, מאחר שפירוש הדבר הוא כי הסיכון המוגבר של הפיצוי "יגולגל" לנוסעים במסגרת מחירי הכרטיסים באופן שיביא להעלאת המחירים." בין אם יש לפרש את הנוהל כחלק מתנאי החוזה שבין הצדדים ובין אם כהוראה המצטרפת אליו מכוח הדין החל על הנתבעת, אין מקום לדידי לקבוע כעניין גורף כי מדובר בנוהל בלתי סביר או כנוהל הפוגע על פניו בזכויות חוקתיות. נקבע לעיל כי עסקינן בהוראה אשר תכליות רבות לה ויש בה לאזן בין החשש מאיחורים לבין אינטרסים אחרים אשר לציבור עניין בהם, כמו לדוגמא מחיר הכרטיס ברכבת, אשר ראוי ויהיה שווה לכל נפש. אציין כי אפשר ונסיבות מסוימות, סיבת האיחור ותדירותו, טיב התקלה, אופי הנזק שנגרם והגורמים לו יצדיקו התייחסות שונה (ראו לדוגמא ת"ק 1152/08 (חיפה) דולב חלי נ' רכבת ישראל בע"מ ות"ק 4552/07 (י-ם) אריאל אנקונינה נ' רכבת ישראל בע"מ, שניהם פורסמו באתר משפטי) אולם בנסיבות הנוכחיות אין לדידי לקבל את הדרישה לפיצוי בגין נזקים עקיפים שנגרמו לתובעת, מה גם ששוכנעתי כי דובר בתקלה פתאומית אשר לא ניתן היה לצפותה מחד ומנגד טופלה התקלה בשקידה סבירה. טרוניותיה של התובעת אודות תחזוקת הרכבות והיחס לו זכתה אינן יכולות לזכותה בפיצוי נפרד. כאמור לא שוכנעתי כי התקלה ארעה מכוח תחזוקה לקויה. למעלה מכך, מצאתי לקבל את דברי נציג הנתבעת כי לא ניתן היה להעביר את הנוסעים לרכבת אחרת או לאמצעי תחבורה חלופיים נוכח המיקום בו התרחשה התקלה והסכנה לציבור הנובעת מאותו מיקום. כמפורט דברים אלה נאמרו מעבר לדרוש, היות ולא שוכנעתי מלכתחילה כי האיחור בהגעת הרכבת ליעדה הוא שגרם ישירות לנזקי התובעת. מכל נימוקי סבור אני כי יש לדחות את התביעה. הנתבעת הבהירה כי נכונה היא לפצות את התובעת בהתאם לנוהל וכך עליה לעשות. לאור חריגות המקרה אין מקום לעשות צו להוצאות. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאיחור רכבתרכבתאיחור טיסה