להלן פסק דין בנושא ארנונה על מחסן בשכירות: התובע שכר מחסן מהנתבע. לטענת התובע בכתב התביעה, לאחר סיום חוזה השכירות, בעת פינוי המחסן, ביקש לערוך התחשבנות לגבי תשלומי הארנונה עבור הנכס, וכן לעניין שער הדולר. אולם, חרף בקשותיו, לא הועברו לו על ידי הנתבע ובני משפחתו המסמכים הרלבנטיים לעניין תשלומי הארנונה. לטענת התובע, בברור שערך עם המועצה האזורית עלה, כי ניתנה הנחה בארנונה לשנים 2005, 2006 ובכלל זאת, למשק אשר בבעלות הנתבע. התובע דורש החזר של חלק מתשלומי הארנונה אשר שולמו על ידו לנתבע, בגין המחסן. על פי ההסדר בין הצדדים, תשלומי הארנונה מועברים למועצה האזורית באמצעות הנתבע. עוד טוען התובע, כי שטח המחסן שהושכר לו אינו 518 מ"ר, כפי שנכתב בחוזה, אלא 500 מ"ר בלבד וזאת, כפי הרשום בשוברי התשלום של הארנונה. לטענת התובע, הוא מדד בעצמו את שטח המחסן וגילה כי שטחו 460 מ"ר. על רקע זו, דורש התובע החזר של חלק מדמי השכירות ששולמו בגין המחסן. לעניין הפרשי שער הדולר, התובע טוען, כי הוא זכאי להחזר בסך של 9,121.87 ₪, בעוד שהוחזר לו רק סך של 7,442.87 ₪. התובע מלין על כך שהנתבע חייב אותו בגין תיקונים שנערכו במחסן, לאחר שהוחזר לידי הנתבע, ואף לאחר שהוחזרו לידיו שטרי הבטחון שניתנו לנתבע. במצב דברים זה, מבקש התובע לחייב את הנתבע להציג את מסמכי תשלומי הארנונה, וכן המסמכים הנוגעים להנחות שניתנו על ידי המועצה האזורית לשנים 2005, 2006 וכן, למנות רואה חשבון על מנת שיחשב את הסכומים המגיעים לו מהנתבע. עוד עותר התובע למינוי שמאי, אשר ימדוד את גודל המחסן. התובע העמיד את סכום תביעתו על הסך המקסימאלי המצוי בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות. לכתב התביעה צורף עותק של חוזה השכירות, אשר נחתם בין הצדדים ביום 24.08.03 וכן נספח לעניין הארכת תקופת השכירות. הנתבע טוען בכתב ההגנה והתביעה שכנגד, כי בעת החזרת המחסן לידיו על ידי התובע, נמצא כי ישנו חוסר בציוד מערכת האזעקה, אשר הושאלה לתובע בתחילת השכירות וכן נמצא כי במהלך תקופת השכירות בנה הנתבע גלריה במושכר, ופירוק הגלריה גרם לנזקים למבנה. לעניין גודל המחסן, מפנה הנתבע בכתב ההגנה להוראות הסכם השכירות, לפיהן בדק השוכר את המושכר ומצא כי הוא מתאים, ואין לו כל טענה לעניין המושכר. הנתבע טוען, כי השוכר התחייב לקבל המבנה כמו שהוא. הנתבע טוען, כי אין קשר בין תשלום הארנונה לבין גודל המבנה. התובע התחייב לשלם שכירות לפי גודל המבנה, כאמור בהסכם, וכן לשלם את תשלומי הארנונה כפי שהם משולמים למועצה האזורית. המסמכים שהומצאו מאת המועצה האזורית, בדבר תשלומי הארנונה לשנים 2005, 2006 מלמדים על גובה התשלום לאחר קבלת ההנחה. החישובים שנערכו במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, מבוססים על תשלומי הארנונה כפי ששולמו בפועל, לאחר קבלת ההנחה. לכתב ההגנה צירף הנתבע אישור, של המועצה האזורית, לעניין התשלומים ששולמו בגין ארנונה עבור המחסן בשנים 2005, 2006. בכתב התביעה שכנגד, דורש הנתבע לחייב את התובע לשלם לו עבור השימוש שנעשה בגלריה, שנבנתה במחסן על ידי התובע. לטענת הנתבע, התובע חייב לשלם דמי שימוש ראויים, עבור השימוש בגלריה. בכתב ההגנה לתביעה שנגד טוען התובע, כי הגלריה הייתה קטנה יותר מהנטען על ידי הנתבע, וכי נבנתה באישורו ובהסכמתו של הנתבע. התובע מכחיש כי בעת פירוק הגלריה נגרם נזק לנכס. לעניין דמי השימוש הנדרשים על ידי הנתבע, התובע טוען, כי שכר את המחסן כולו, על כן, היה רשאי לעשות בו שימוש, לרבות לעניין הגלריה ואין מקום לחייב אותו בתשלום דמי שכירות נוספים. לאחר שהוגשו כתב הטענות, הגיש הנתבע בקשה להצגת ראיות נוספות ולתיקון כתב התביעה שכנגד. לבקשה האמורה צירף הנתבע מפת מודד מוסמך, לפיה גודל המחסן הינו 521.70 מ"ר. על רקע זה, וכאשר לפי טענת הנתבע המחסן היה גדול יותר מהשטח הקבוע בחוזה השכירות, הנתבע דורש תשלום דמי שכירות נוספים התואמים את גודלו הנכון של המחסן. עוד צורפו לבקשה האמורה מכתבים שנשלחו מהמועצה האזורית, ביחס לתשלומי הארנונה עבור הנכס. המכתבים מפרטים את התשלומים ששולמו בפועל עבור המחסן בשנים הרלוונטיות. בדיון שנערך בפניי, העידו בנו של הנתבע, התובע והנתבע. העדים חזרו על טענותיהם, כפי שפורטו בכתבי הטענות. ביחס למפת המדידה שהוגשה על ידי הנתבע, טען התובע, כי אינו מקבל את מסקנות המודד ולפי דעתו, ניתן להזיז את קירות המחסן. עוד טען התובע, כי המדידה כללה גם את שטח הקירות, ולפי דעתו, עובי הקירות אינו צריך להיכלל בגדר שטח המחסן. בנו של הנתבע העיד, כי תשלומי הארנונה נגבו על פי דיווח של אימו למועצה האזורית לפיו מדובר במחסן שגודלו 500 מ"ר, אולם דיווח זה אינו מחייב לעניין גודלו האמיתי של המחסן, על פי חוזה השכירות שנחתם, בין אביו לבין התובע. עוד עלה מעדותם של הצדדים, כי לגבי תשלומי הארנונה בשנים 2005, 2006 נערכה התחשבנות בין הצדדים, אשר התייחסה בתחילה להתייקרות שהיתה בחיובי הארנונה ובהמשך, להנחה שניתנה על ידי המועצה האזורית. לפי טענת הנתבע, התובע קיבל זיכוי בקשר להנחה שניתנה, ואילו התובע טען כי לא קיבל החזר בפועל בקשר לארנונה. בתום הדיון, המלצתי לצדדים להגיע ביניהם להסדר, אשר בהמשך לו, תיערך ביניהם התחשבנות בעזרת מנהל חשבונות. הצדדים נתבקשו להודיע לביהמ"ש מה עלה בגורל הבירור שנערך ביניהם, ובכלל זאת בעניין בירור שיערכו במשותף במועצה האזורית, ובדיקת התשלומים ששולמו בפועל למועצה האזורית אל מול התשלומים ששולמו על ידי התובע לנתבע בקשר לארנונה. לאחר הדיון, התובע הגיש הודעה במסגרתה פירט את דרישתו לעניין הנושאים השונים, השנויים במחלוקת. התובע ביסס את תחשיביו על הנתון של 500 מ"ר, כגודל המחסן, נתון התואם את גודלו של המחסן, על פי הרישומים במועצה האזורית. בהמשך לכך, ערך התובע חשבון לגבי תשלומי הארנונה שהיה צריך לשלם. להודעת התובע צורפו מס' טבלאות המפרטות את חישובי התובע, לעניין תשלומי דמי השכירות והארנונה לשנים 2005, 2006 וכן רשימה של חשבוניות הנוגעות לתשלומים ששולמו על ידי התובע בפועל, בגין דמי שכירות וארנונה. הנתבע הגיש הודעה אשר מפרטת את חישובי הנתבע לעניין תשלום דמי השכירות, וכן לעניין תשלומי הארנונה. הנתבע מתייחס בהודעתו לקיזוז של סכומים שונים, הנוגעים לתיקון נזקי המבנה, תשלום בגין חשמל, החזר בגין פירוק מערכת האזעקה וגלאי העשן, וחוסרים במערכת המיגון. לטענת הנתבע, ביום 17.05.07, זיכה את התובע בסך של 7,442.87 ₪, סך המהווה את סיום ההתחשבנות בין הצדדים. להודעת הנתבע, צורף תשלום של חשבונית הזיכוי, הנושאת כותרת "החזר הפרשים, סיום שכירות", וכן תצלום ההמחאה, שנרשמה לטובת התובע, אשר נלוותה לחשבונית האמורה. להודעת הנתבע צורפו טבלאות המפרטות את תחשיבי הנתבע, ביחס לדמי השכירות, שער הדולר ותשלומי הארנונה. תחשיבי הנתבע מבוססים על מחסן שגודלו 518 מ"ר, דהינו על פי גודל המחסן הקבוע בחוזה השכירות. לאחר קבלת הודעות הצדדים, קיימתי דיון נוסף במעמד הצדדים. בדיון זה, חזרו והעידו בפניי בנו של הנתבע, הנתבע והתובע. כמו כן, שמעתי גם את עדותה של אשת הנתבע, אשר טיפלה בנושא תשלומי הארנונה למועצה האזורית. מעדויות הצדדים עלה, כי בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם קיבל התובע זיכוי עבור ההנחה אשר ניתנה על ידי המועצה האזורית, בקשר לתשלומי הארנונה. בנו של הנתבע הציג לביהמ"ש את החשבוניות, המצביעות על הפרש בסך של כ-1,000 ₪ בין התשלומים לסוף שנת 2005, ולתחילת שנת 2006. במהלך הדיון, העלו הצדדים גם טענות לגבי התחשבנות בנושא תשלומי החשמל. לטענת התובע, גם בקשר לכך הוא זכאי לקבלת זיכוי, הואיל וחויב עבור מונה שאינו שייך למחסן שהחזיק. בנו של הנתבע השיב, כי מדובר במונה ראשי המחובר למספר מחסנים ועל כן, יש לחלק את התשלום הקבוע, לפי מספר המחסנים. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת לגובה דמי השכירות עבור המחסן, בהתאם לגודלו של המחסן. בחוזה השכירות צוין, כי שטח המחסן הוא כ-518 מ"ר (הואיל ראשון לחוזה השכירות שנחתם ביום 24.8.2003). לטענת התובע, שטח המחסן שהושכר לו אינה 518 מ"ר, כפי שנכתב בחוזה, אלא 500 מ"ר בלבד וזאת, כפי הרשום בשוברי התשלום של הארנונה. לטענת התובע, הוא מדד בעצמו את שטח המחסן וגילה כי שטחו 460 מ"ר. על רקע זו, דורש התובע החזר של חלק מדמי השכירות ששולמו בגין המחסן. הנתבע, מנגד, טוען, כי שטח המחסן תואם את המפורט בחוזה השכירות, ואף מעבר לכך. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים שהוגשו הגעתי למסקנה לפיה אין לקבל את טענת התובע לעניין גודלו של המחסן, וכיוצא מכך לעניין תשלומי דמי השכירות. בעת שנחתם חוזה השכירות אישר התובע, כי בדק את המושכר. לרשות התובע עמד פרק זמן ארוך, למדוד את המושכר ולהעלות טענתו, לפיה גודל המושכר אינו תואם את המפורט בחוזה. התובע לא עשה כן, והעלה את הטענה לעניין גודל המושכר רק עם סיום תקופת השכירות. התובע מבסס טענתו לעניין שטח המושכר על האמור באישורי הרשות המקומית לגבי המושכר. בכך אין כדי להוות ראיה של ממש למחלוקת העובדתית בין הצדדים לגבי גודלו של המושכר. הצדדים לא הסכימו ביניהם כי גודלו של המושכר לעניין דמי השכירות ייקבע לפי רישומי הרשות המקומית. טענתו של הנתבע, לפיה הרישום אצל הרשות המקומית לגבי גודלו של המושכר נעשה רק לצרכי תשלומי הארנונה, ולא על יסוד מדידה ממש, לא נסתרה. הנתבע צרף מפת מדידה שנערכה בשנת 2000 מטעם הרשות המקומית, אשר לפיה נמדד שטחו הכולל של הנכס (נכס שחולק למספר מחסנים). סך כל השטחים היה 1,171.5 מ"ר. המדידה לא התייחסה לחלוקה פנימית של הנכס למחסנים. לפיכך, ניתן לקבל את גרסת הנתבע, לפיה השטח של 500 מ"ר נרשם בספרי הרשות המקומית על יסוד דיווח שרירותי בלבד. יש לציין, כי אם שטחו של המושכר בפועל, וכן על פי חוזה השכירות, היה גדול מהשטח שנרשם אצל הרשות המקומית, היה בכך כדי להיטיב את מצבו של התובע, שהרי חובת תשלום הארנונה, הנגזרת גם משטח המושכר, היתה מוטלת עליו. הנתבע הגיש לתיק בית המשפט מפת מדידה, אשר נערכה על ידי מודד מוסמך, לעניין שטחו של המחסן. על גבי מפת המדידה אישר המודד כי שטחו של המחסן נושא הדיון הוא 521.70 מ"ר. התובע לא הציג מפת מדידה נגדית, ולפיכך העולה מתוך מפת המדידה שהגיש הנתבע, יש בו כדי לבסס את טענת הנתבע, לפיה שטח המחסן תואם את המפורט בחוזה השכירות, ואף מעבר לכך. הנתבע חולק על מפת המדידה הואיל ולעמדתו, שיטת המדידה בה נקט המודד אינה נכונה. לטענת הנתבע, היה מקום למדוד את שטח המחסן מבלי לכלול את עובי הקירות. ככל שהדברים נוגעים לשיטת המדידה שנערכה על ידי המודד, הרי שחזקה על המודד כי ביצע את המדידה לפי אמות המידה המקובלות. ככל שהדברים נוגעים לפרשנות חוזה השכירות, הרי שלא נמצא בסיס לטענת התובע, לפיה שטח המושכר הוא השטח הפנימי של המחסן "נטו", ללא עובי הקירות. החוזה מתייחס לגודלו של "מבנה לאחסנה", ואין הכרח כי גודל המבנה ייקבע דווקא לפי שטח הפנים, ללא עובי המחיצות או הקירות. טענת התובע, לפיה נערכו שינויים במחיצות המחסן (הזזת הקירות), לא נתמכה בראיה כלשהי, והוכחשה בתוקף על ידי הנתבע, אשתו ובנו. לפיכך, יש לדחות טענה זו. לנוכח המפורט לעיל עולה המסקנה, כי את דמי השכירות יש לחשב על פי השטח המוסכם בין הצדדים כפי שצויין בחוזה השכירות. מטעם זה, גם התביעה שכנגד, המבוססת על טענת הנתבע לפיה שטח המחסן הוא גדול יותר מכפי שנרשם בחוזה, דינה להידחות. מחלוקת מרכזית נוספת נוגעת לתשלומי הארנונה עבור המושכר. על פי המוסכם בין הצדדים, חובת תשלום הארנונה מוטלת על התובע, שוכר הנכס. המנגנון לתשלום הארנונה היה כזה, שהנתבע הוא שעמד אל מול הרשות המקומית, ושילם לה את דמי הארנונה, ובמקביל חויב התובע בתשלום הסכומים לנתבע. לטענת התובע בכתב התביעה, לא הועברו לו על ידי הנתבע ובני משפחתו המסמכים הרלבנטיים לעניין תשלומי הארנונה. בהמשך לכך, ובמהלך הדיון בתיק זה, הוצגו אישורים של הרשות המקומית, לגבי תשלומי הארנונה. באישור לגבי הנכס הרלבנטי, אותו שכר התובע, מספר 23030600 שניתן ביום 2.3.08 על ידי מנהלת הגביה של המועצה האזורית באר טוביה נרשם, כי מיום 1.1.05 ועד ליום 31.12.05 שולם סך של 26,009 ₪. מיום 1.1.06 ועד 31.12.06 שולם סך של 31,347 ₪. באישור נוסף שהגיש הנתבע (על מנת להציג התמונה בשלמותה), לגבי נכס שצמוד למחסן הרלבנטי, מספר 23030601, שניתן ביום 10.3.08, על ידי מנהלת הגביה של המועצה האזורית באר טוביה צוין, כי בגין הנכס שולמה ארנונה מיום 1.1.05 ועד ליום 31.12.05 בסך של 26,009 ₪. מיום 1.1.06 ועד ליום 31.12.06 שולמה ארנונה בסך של 25,558 ₪. לטובת החשבון הצטברה יתרת זכות בסך של 561 ₪ ובשנת 2007 שולמה יתרת חוב בסכום של 4,856 ₪. סך הכל שולם בגין הנכס הנ"ל, עבור שנת המס 2006, סך של 30,975 ₪. לפי שני האישורים הנ"ל, אין חובות ארנונה לשנים 2005-2006 בגין איזה משני הנכסים שבבעלות הנתבע. גם לאחר שהוגשו המסמכים המלמדים על גובה תשלומי הארנונה, עדיין תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחלוקת בין הצדדים לעניין שיעורי תשלומי הארנונה, בהם חויב התובע על ידי הנתבע. לטענת התובע, במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים, הוא חויב בקשר לארנונה בסכום גבוה יותר מזה ששולם בפועל לרשות המקומית. בהתאם להחלטת בית המשפט, שני הצדדים הגישו פירוט של ההתחשבנות ביניהם, לרבות לעניין הארנונה. עיינתי היטב במסמך המפורט שהגיש התובע. במסמך זה מתייחס התובע לתשלומי דמי השכירות, על רקע טענתו בדבר חישוב דמי השכירות לפי שטח של 500 מ"ר בלבד, וכן לתשלומי הארנונה. החישובים שביצע התובע אינם יכולים לשמש לצורך בחינת שאלת קיומו של הפרש בתשלומי הארנונה, שכן התובע ביסס חישוביו על נכס שגודלו 500 מ"ר. הואיל וטענתו של התובע לעניין זה נדחתה, הרי שכל בסיס החישוב, במסמך התובע, הינו שגוי. יש לציין, כי ההתחשבנות בין הצדדים לענין תשלומי הארנונה נעשתה מורכבת, לנוכח הנחה שניתנה בשלב מסוים בגין תשלומי הארנונה. על רקע זה, הוקטן הסכום השוטף שבו חויב התובע בגין ארנונה. לעניין זה העידה אשתו של הנתבע, כי בשלב מסוים ניתנה הנחה בארנונה, והתובע קיבל זיכוי בדרך של קיזוז. בנו של הנתבע הציג את פנקס החשבוניות והצביע על כך שיש הפרש של כ- 1,000 ₪ בין הסכומים בחודש 12/05 ובחודש 1/06 (ראה עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7, 13, 26-27). ניתן היה לבחון טענת הנתבע לפיה קיבל התובע זיכוי בגין ההנחה בארנונה, בדרך של בדיקת מכלול התשלומים, והשוואתם לסכום המצטבר של חיובי הארנונה ששולמו לרשות המקומית בפועל. דע עקא, שכאמור התובע לא הציג תחשיבים עליהם ניתן לבסס בדיקה כאמור. מכל מקום, לא הוצגו בפני בית המשפט תחשיבים ברורים, מהם עולה כי התובע אומנם זכאי להחזר, בסכומים אותם הוא תובע. גם התחשיב שהגיש הנתבע לעניין תשלומי הארנונה אינו מפריד בין תשלומי הארנונה לבין תשלומי דמי השכירות. עם זאת, הואיל ועמדתו של הנתבע לעניין דמי השכירות, היא זו שהתקבלה, הרי שניתן לבסס את בדיקת ההתחשבנות בין הצדדים, על התחשיב שהגיש הנתבע. לפי תחשיב זה, התובע אומנם זכאי להחזר, לרבות בנוגע לחישוב שער הדולר, בסך כולל של 9,121.87 ₪. מסכום זה קיזז הנתבע סכומים שונים, בנוגע לחשבון חשמל, וטענות לנזקים במבנה, מערכת האזעקה ומערכת המיגון. נושאים אלו יידונו בהמשך. כאן המקום לציין, כי אותו טעם, אשר מוביל לדחיית טענות התובע לעניין חישוב תשלומי הארנונה, רלבנטי גם ביחס לטענת התובע לגבי זיכוי המגיע לו בגין שער הדולר. התובע הציג תחשיב המצביע על גובה תשלומי דמי השכירות, כולל עדכון לפי שער הדולר בפועל (טבלאות 1, 4 שצורפו לתחשיב התובע). אולם, התחשיב האמור מבוסס - כמפורט לעיל - על שטח של 500 מ"ר. לפיכך, אין בו כדי להועיל לעניין בדיקת עדכון שער הדולר. מנגד, הנתבע הציג תחשיב אשר כולל את התאמת שער הדולר והמע"מ לשנים 2005, 2006 (נספח א' להודעת הנתבע) והמפורט בתחשיב זה, לא נסתר. הנה כי כן, טענותיו של התובע לעניין שטח המחסן, דמי השכירות, חישוב שער הדולר ותשלומי הארנונה, לא התקבלו. יש לקבל את פירוט ההתחשבנות הכספית, כפי שהוצגה על ידי הנתבע בתחשיביו. לפי פירוט זה, היה התובע זכאי להחזר בסך כולל של 9,121.87 ₪. בפועל ניתן לו זיכוי בסך של 7,442.87 ₪. נותר הפרש, אותו קיזז הנתבע, בסך של 1,679 ₪. יש לבדוק, האם שיעור הקיזוז שבוצע על ידי הנתבע, בקשר לחשבונות החשמל ולנזקים במבנה, מערכת האזעקה ומערכת המיגון, אכן מבוסס. הקיזוז כולל תשלום בגין חשמל במבנה המושכר בסך של 519 ₪. לטענת התובע, תחשיב שאותו ערך לפי קריאות המונה מלמד כי נותרה יתרה לתשלום, בגין חשמל, בסך של 108 ₪ בלבד (סעיף 8 להודעה מטעם התובע). בנושא החשמל קיימת מחלוקת הנובעת מכך שמדובר במונה ראשי המחובר למספר מחסנים, והנתבע חילק את התשלום הקבוע בין המחסנים. אולם, נטל ההוכחה לגבי סוגיה זו מוטל על הנתבע, שביצע את הקיזוז, ובהקשר זה לא הוצגו מסמכים היכולים ללמד על שיעורו המדויק של החיוב, אותו ביקש הנתבע להטיל על התובע, בגין החלק היחסי מהתשלום הקבוע. אף אם מדובר בסכום פעוט יחסית, הרי שיש לקבוע כי בעניין זה, מתקבלת עמדתו של התובע. עוד כולל הקיזוז טענה של הנתבע לנזקים למבנה ולמערכת האזעקה והמיגון. אף אם נגרמו נזקים כאמור, עדיין מוטל הנטל על הנתבע להוכיח גם את שיעורם. בקשר לכך, לא הוגשו על ידי הנתבע מסמכים, כגון חשבוניות תשלום, המוכיחים את גובה התשלומים ששילם בקשר לתיקון הנזקים או בקשר לחוסרים במערכת המיגון. לפיכך, גם בקשר לאלו, יש לקבל את עמדתו של התובע. נותרה, אפוא, אי בהירות לעניין גובה הקיזוז שביצע הנתבע, לעניין סך של 1,571 ₪ (1,679 ₪ פחות 108 ₪). בכל הנוגע לסכום זה, אי הבהירות עומדת לחובת הנתבע. בתביעה שכנגד מבקש הנתבע לחייב את התובע לשלם לו דמי שימוש עבור השימוש שנעשה בגלריה, שנבנתה במחסן על ידי התובע. לאחר ששמעתי את עדותם של הצדדים, גם בקשר לסוגיה זו, וכן עיינתי במסמכים שהוצגו, הגעתי למסקנה, לפיה הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו זו. מהראיות עולה, כי יש בסיס לטענת התובע לפיה הגלריה נבנתה בהסכמתו של הנתבע. חוזה השכירות מתייחס באופן מפורש לאפשרות הקמתה של גלריה בנכס על ידי התובע (ראה סעיף 9(י) לחוזה השכירות לפיו יאשר המשכיר שינוי פנימי לבניית גלריה). הקמתה של הגלריה היתה גלויה לעין. ודאי שזו לא נעלמה מעיניו של הנתבע. אולם, הנתבע לא בא בדרישה לתשלום דמי שימוש, כל משך תקופת השכירות. אם אומנם ניתנה הסכמה כאמור, בין במפורש ובין בהתנהגות, אין הנתבע זכאי לבוא - לאחר תום תקופת השכירות ופינוי המושכר - בדרישה לתשלום דמי שימוש בגין הגלריה, מעבר לדמי השכירות שעליהם הוסכם בקשר למושכר. לפיכך, התביעה שכנגד, נדחית. באשר להוצאות, מרביתן המכרעת של טענותיו של התובע, נדחו. עם זאת, לגבי סכום מסוים (קיזוז בסך של כ- 1,500 ₪) וכן לגבי התביעה שכנגד, לא התקבלו טענותיו של הנתבע. במכלול, הנתבע הוא שזכאי לקבלת הוצאות, ובפרט לנוכח התשלום ששולם על ידיו למודד. אני מוצא מקום להעמיד את ההוצאות המגיעות לנתבע מהתובע בגובה זהה לסך הקיזוז האמור, אותו זכאי היה התובע לקבל, למעשה, מהנתבע, במסגרת פסק הדין. משמעות הדבר, שלאחר קיזוז הוצאות המשפט, לא ישלם כל צד למשנהו, סכום כלשהו. זכות להגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית משפט מחוזי באר-שבע.מחסן (ארנונה)שכירותמחסןארנונה