להלן פסק דין בנושא ביטול הזמנת רהיטים: א. העובדות הצריכות לעניין: 1. בפנינו תביעה ותביעה שכנגד בעניין רכישת רהיטים וגביית תשלום כדמי ביטול. 2. בכתב התביעה טען התובע כי רכש פריטי ריהוט אצל הנתבעת, וזו התחייבה בהזמנת המוצרים כי ההלו יסופקו "עד חודשיים" ממועד ביצוע ההזמנה. משעברו שלושה חודשים והמוצרים טרם נתקבלו אצל התובע, ביקש התובע לבטל ההזמנה תוך שהוא דורש להשיב לו את כספי המקדמה ששילם במועד ההזמנה בסך 300 ₪. 3. בכתב ההגנה של הנתבעת טענה היא כי ביום 29/7/07 בוצעה הזמנת פריטי הריהוט, ובמועד ההזמנה שולמה כעשירית מסכום הרכישה כדמי קדימה, דהיינו סך 300 ₪. כן ציינה הנתבעת כי הנתבע חתם על טופס ההזמנה בה מצוין כי הזמן המשוער לאספקת המוצרים עומד על כחודשיים ימים, והמדובר הוא בימי עסקים. עוד טענה הנתבעת כי כבר בשלהי חודש 9/2007 (קרי כחודשיים קלנדריים ממועד ביצוע ההזמנה) הודיעה לתובע כי האספקה תבוצע תוך מספר ימים. לדבריה, עת הודיעה בכתב ביום 23/10/07 לתובע כי יש בכוונתה לספק המוצרים כמבוקש, הודיע התובע כי הוא מבקש לבטל ההזמנה, ככל הנראה בגלל רכישת מוצרים חלופיים בחנות אחרת. 4. בכתב התביעה שכנגד טענה התובעת שכנגד, הנתבעת בתביעה העיקרית, כי בהתאם לחוזה ההזמנה החתום ע"י התובע, היה והאחרון יבטל ההזמנה, ייגבה סך של 30% מסכום ההזמנה הכולל כדמי ביטול, ולכן תובעת הנתבעת שכנגד בכתב תביעתה כי ביהמ"ש יפסוק שעל הנתבע שכנגד לשלם לה סך 837 ₪ לאחר ניכוי 300 ₪ ששולמו על ידו כמקדמה בעת החתימה על ההזמנה. 5. בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד טען הנתבע שכנגד כי לא נאמר לו שחודשיים הימים אשר בהם אמורים היו להיות מסופקים הפריטים המוזמנים אינם כוללים את ימי שישי-שבת, ולכן יש לספור אותם קלנדרית. זאת ועוד: לדבריו, הוא זה אשר יצר קשר עם הנתבעת ולא ההיפך לאחר תום חודשיים הימים, ולא כפי שמנסה הנתבעת לטעון. כן ציין הנתבע שכנגד כי ביטל את ההזמנה ביום 20/10/07, וכי לאחר ביטול זה הציעה לו הנתבעת לקחת "שולחן שישנו אצלה במחסן" עד שתגיע הסחורה המוזמנת. ב. הדיון: 1. בדיון שנערך ביום 18/11/08 טען התובע כי טרם קיבל את ששת הכיסאות אותם רכש מהנתבעת (השולחן היה במלאי החנות בעת ההזמנה, אך על מנת להימנע מתשלום כפול של דמי הובלה סוכם כי השולחן יסופק יחד עם הכיסאות לאחר שאלו יגיעו מהספק). כן ציין כי במועד ההזמנה נאמר לו כי הסחורה תמצא בחנות תוך שבועיים, למרות שבחוזה נכתב, כפי שנוהגת הנתבעת לכתוב בכל חוזה, כי הסחורה תסופק תוך חודשיים ממועד ביצוע ההזמנה. התובע הוסיף כי רק בחלוף 82 ימים מיום ביצוע ההזמנה, ובאין סחורה, הודיע כי ברצונו לבטל החוזה. 2. נציגת הנתבעת טענה בדיון כי הנתבעת היתה מוכנה לספק את הסחורה לתובע כבר ב-2.10.07, אך הוא זה שבחר שלא לקבלה משיקוליו הוא. כמו כן ציינה כי הסחורה הגיעה לחנותה ביום 2/10/07, וכשעודכן בדבר התובע, הודיע כי איננו מעוניין עוד בסחורה. נציגת הנתבעת הודיעה במהלך הדיון כי הנתבעת הציעה לתובע להגיע לחנות ולבחור רהיטים תוך שתינתן לו הנחה גבוהה ובנוסף לכך - תשורה. על הצעה זו חזרה הנתבעת אף במהלך הדיון, אך התובע סרב בתוקף לקבלה. ג. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ד. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם, שמעתי הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם לפני, הגעתי למסקנה כי לתובע לא צמחה זכות ביטול החוזה וכן לא צמחה לו הזכות לתרופות שדרש עקב האיחור ותביעתו נדחית, כמו כן ולעומת זאת התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה ואנמק קביעותי כדלקמן: א. התביעה העיקרית: (1). אף אם ייאמר כי עקרונית האיחור במסירת המוצר לתובע עולה כדי הפרת ההסכם, התרשמתי כי אין מדובר בהפרה יסודית, כפי משמעה בס' 6 לחוק החוזים (תרופת בגין הפרת חוזה) - "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית". מעדות שני הצדדים לפני עולה כי איחור של מספר ימים בודדים באספקת רהיט, אשר לכל הדעות גם אם אינו מוצדק הוא עדיין בגדר הסביר. אין מדובר במוצר חיוני המחייב שימוש מיידי ודחוף, ולפיכך - אין לפנינו הפרה יסודית המצדיקה ביטול החוזה. סביר להניח כי אדם מן היישוב לא היה נמנע להיכנס לחוזה רכישת רהיט אילו ידע א-פריורי כי הרהיט עתיד להיות מסופק לו באיחור קל של מספר ימים, אלא אם הוא הבהיר הבהר היטב את נחיצותו הרבה והמיוחדת בעיתוי ספציפי (כמו למשל - אספקת מוצרי תינוק שזה עתה נולד ליום הגיעו עם אמו מביה"ח לביתם), על אחת כמה וכמה אם לאחר שאכן המוצר סופק באיחור, הוצע לו לקבל פיצוי בגין האיחור הקל. (2). במקרה שלפנינו עיון בכתב ההזמנה מגלה כי התובע חתם עליו ביודעין כי נכתב בו מפורשות שזמן האספקה המשוער הינו כ - חודשיים ימים. אילו היה מעוניין כי משך האספקה לא יעלה על חודשיים ימים בשום פנים ואופן, היה דואג לתקן סעיף זה בחוזה הרכישה, או למצער לקחת הסיכון באופן מחושב שההבטחה בע"פ ולא החוזה בכתב - ייושם. התובע, על אף שטען כי נאמר לו טרם החתימה על חוזה ההזמנה שהסחורה תסופק לו כעבור שבועיים מיום ההזמנה על אף שבחוזה נכתב כי היא תסופק עד חודשיים ממועד ההזמנה, לא צלח במלאכת הוכחת טענותיו וגם אם נאמר שמי מעובדי החנות אמר לו כי ישתדל להביא הריהט בתוך שבועים, עדיין ההסכם בכתב הוא התקף. יפים לעניין זה דברי שופטת ביהמ"ש לתביעות קטנות בירושלים כב' השופטת אנה שניידר בפסה"ד בעניין תק (י-ם) 5293/07 שיר-לי כהן נ' אודליה מזרחי, מאתר נבו, מיום 7/12/08: "... התנאי האמור היה ידוע לתובעת ... בעת ביצוע ההזמנה, ואם בחרו לחתום על ההזמנה ולבצע את העסקה למרות קיומו של התנאי - אין להן להלין אלא על עצמן. בהקשר זה, לא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה שאפרת אמרה לה וליפה שהתנאי מופעל אך ורק במקרים נדירים - "שלא נדע". התנאי מנוסח באופן ברור ביותר, ועל כן הוא מחייב את התובעת לאחר שחתמה על ההזמנה. בענין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה מי שאיננו מסכים לתנאי רשאי שלא לחתום על העסקה כולה...". (3). בהתאם ללשון ס' 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) "...היתה הפרת החוזה לא-יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי-צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי-צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול...". עולה מלשון הכתוב כי גם הפרה קלה מקנה באורח עקרוני את הזכות לביטול, אם כיבסייגים. סייגים אלה הם שניים: האחד, מתן ארכה ואי קיום החוזה תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, והשני, על הביטול לעמוד במבחן הצדק. (4). בפרוטוקול הדיון נכתב מפי התובע כי כעבור 82 ימים מיום ביצוע ההזמנה שוגר מכתב ביטול ע"י התובע לנתבעת, וכי טרם שיגור מכתב זה ניהל התובע מספר שיחות הבהרה בטלפון עם נציגי הנתבעת במטרה להבין מה עלה בגורל ההזמנה. (5). מנגד טענה נציגת הנתבעת כי עוד ביום 2/10/07, קרי כחודשיים ימים קלנדריים מיום ביצוע ההזמנה, יצרה קשר עם התובע, והודיעה לו כי היא יכולה לספק לו המוצרים, אך התובע הודיע כי אין לו כל רצון לקבלם. (6). גרסת הנתבעת הותירה עלי רושם אמין ומהימן, ואף אם תמצי לומר כי הצדק הינו עם התובע, כי אז אף במצב זה האיחור באספקת המוצר איננו כה חמור ומהותי, עד כי הינו מצדיק ביטול החוזה, וזאת בהתאם לאמור בס' 7(א) שלעיל, וראה לעניין זה דברי שופט ביהמ"ש לתביעות קטנות באר שבע כב' השופט אילן בן דור בפסה"ד בעניין תק (ב"ש) 1132/08 רגב יעקב נ' אופטיקה הלפרין, מאתר נבו, מיום 25/11/08: "... אף אם החוזה שלפנינו הופר, מבחינת עיתוי המסירה, וההזמנה, התרשמתי שאין המדובר בהפרה יסודית. מעדות התובע בפני עלה ששינוי של יום אחד במועד לא מהווה הפרה יסודית. ודומה שאדם סביר לא היה נמנע מלהתקשר בחוזה מכר, אילו ראה מראש שהמוכר יאחר יום במסירת המשקפיים בנסיבות דנן, ובלבד שהמוצר יימסר ברמה ובאיכות טובה, קל וחומר במקום שבו אם נגרם איחור שהזיק, הוצע לפצות בגינו. המדובר באיחור קל יחסית ובנסיבות מיוחדות שלכאורה מצדיקות אותו...". משבחר התובע באמצעות שיחות הטלפון שניהל, לדבריו, עם הנתבעת לתת לה ארכה לביצוע החוזה ככתבו וכלשונו מחל הוא על הטענה בדבר יסודיות ההפרה (אשר היתה מקנה לו זכות ביטול אבסולוטית), גם אם נתן לנתבעת ארכה לפנים משורת הדין. (7). יש עוד לציין כי הנתבעת ברוב הגינותה הציעה לתובע לא פעם לקבל המוצר המוזמן הנמצא אצלם, אך זה האחרון סרב לכך. לעניין סייג הצדק נאמר, אחד משני הסייגים שביטול בגין הפרה שאיננה יסודית חייב לעמוד בהם נאמר: "ביטול בשל הפרה לא יסודית צריך להיות צודק, כלומר: מאוזן והוגן תוך התחשבות בעניינם של שני הצדדים, הנפגע והמפר. ביישום מבחן הצדק יש להתחשב גם כאן, כמו בסוגיית האכיפה, בכל נסיבות העניין, לרבות התנהגותם של הצדדים. . . עקרון תום הלב חל על כל הזכויות במשפטנו, בין אם הן נובעות מחוזה או - דרך סעיף 61(ב) לחוק החוזים - מן החוק. לפיכך חל עיקרון זה גם על הזכות לבטל חוזה. . . מבחן תום הלב איננו זהה למבחן הצדק, ומקום שבו קבוע מבחן הצדק, כמו בסעיף 7(ב) לחוק התרופות מתווסף אליו מבחן תום הלב. מבחן תום הלב בוחן את התנהגות הצדדים על פי אמת מידה חיצונית, אובייקטיבית, של הגינות והתחשבות בזולת. מבחן הצדק בוחן את יחסי הצדדים על פי אמת מידה פנימית, המעוגנת במערכת הקשר החוזי בין הצדדים ובנסיבותיו של קשר זה." ( ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה) תשנ"א בעמ' 546 ועמ' 556) . יש לזכור כי לא כל איחור, וכפי שציינתי לעיל - אינני רואה בנסיבות דנן איחור ולמצער לא משמעותי ומהותי, מזכה בביטול. (8). לפיכך - בנסיבות העניין וכאמור לעיל אני קובעת כי דין התביעה העיקרית להידחות. ב. התביעה שכנגד: (1). באשר לתביעה שכנגד אשר עוסקת בטענת התובעת שכנגד כי על הנתבע שכנגד חלה החובה לשלם לה 30% משווי ההזמנה בהתאם לנאמר בחוזה הרכישה עקב ביטול העסקה - אני קובעת כי תנאי זה הינו תנאי מקפח כמשמעו בס' 3 לחוק החוזים האחידים. ואבהיר: (2). סעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982, קובע בסעיף ההגדרות שחוזה אחיד הוא: "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". הדגש הינו על נוסח החוזה ועל העובדה כי הוא נערך בידי צד אחד, כדי לשמשו בחוזים רבים אחרים. בתי המשפט השונים נתנו בעבר במספר פסקי דין פרשנות רחבה להגדרת חוזה אחיד, וקבעו לעניין הבאת הראיות, כי כאשר מובא טופס (שבלונה), שרק פרטים ספורים בו מולאו באופן ספציפי, די בכך לצורך הרמת הנטל ויש לראות בטופס כנוסח של חוזה אחיד (ראה לעניין זה למשל פסה"ד בעניין ע"א 164/68 בל"ל נ' מ.ק.ש, פ"מ עמ' 194, בעמ' 202 וכן פסה"ד בעניין ת"א (י-ם) 674/83 אשכר נ' שיכון ופיתוח לישראל, פ"מ תשמ"ו (2) 3). כאשר עסקינן בחוזה אחיד, בו אחד הצדדים מכתיב את תנאיו של החוזה, חופש ההתקשרות קיים רק ברמתו הפורמאלית. ללקוח המתקשר עם ספק באמצעות חוזה אחיד אין יכולת מיקוח אמיתית, גם אם אין המדובר בספק שהוא בעל מונופול, בשירות חיוני או בתלות מיוחדת של הלקוח באותו ספק: "תופעת החוזים האחידים קנתה לה שליטה במגזרים רבים של הכלכלה והמסחר המודרניים. מלכתחילה מהווים חוזים אחידים סטיה מעקרון חופש החוזים, באשר ההתקשרות בהם אינה מבטאת חופש וגם עיצובם נעשה באורח חד-צדדי. מכיוון שכך, רואה המערכת המשפטית היתר לעצמה להתערב בתוכנם של חוזים כאלה ולהפעיל עליהם פיקוח מינהלי ושיפוטי" (גבריאלה שלו דיני החוזים - חלק כללי 52 (2005)). (3). לאחר שעיינתי בחוזה ההתקשרות בין התובעת שכנגד לבין הנתבע שכנגד הגעתי לכלל מסקנה כי לפני נוסח חוזה אחיד כמשמעו לעיל. (4). תוכן הסעיף בחוזה ההתקשרות בין הצדדים נוקט מילים אלו: "...במידה ולאחר הסיכום בין הקונה והמוכר יחליט הקונה לבטל את ההזמנה ייגבה של 30% (כך במקור - ז.ק.ב) מהסכום הכולל של ההזמנה". ההלכה הפסוקה בשאלה זו סוכמה בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו (2) 464, פסקאות 14 ו-15 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) אהרון ברק. "...עקרי הדברים שנקבעו שם הנם כי "תנאי מקפח" ייחשב ככזה במידה ויש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק, מעבר לנתפס כראוי על בסיס תפיסה כוללת של החוזה האחיד כולו ועל רקע איתור מכלול החובות והזכויות הקבועים בו. בחינת הקיפוח תיעשה על ידי בית המשפט בשתי רמות: ברמה האחת נבחנים יחסי הצדדים והאינטרסים הטיפוסיים שלהם; וברמה האחרת נבחנת תפיסתה החברתית של השיטה המשפטית. באשר להוגן ולסביר בסוג יחסים מסוים. קביעת הקיפוח משקפת את האיזון הראוי אשר החברה הישראלית יוצרת בין שיקולים כלכליים, מוסריים וחברתיים. כמו כן, נקבע כי בבחינה זו ניתן לבית המשפט שיקול דעת נרחב באשר למהותו של הקיפוח..." (ת"א (תל אביב - יפו) 35263/06 דבליו.אמ.אס שיווק ספורט נשים נ' דורנט בע"מ, תק-של 2008(1) 6426, 6435) (להלן - "פסה"ד בעניין דבליו"). (5). סעיף 3 לחוק החוזים האחידים מטיל חובה על בית המשפט לבטל או לשנות תנאי בחוזה אחיד שהוא מצאו כמקפח. נקבע בפסיקה כי מבחן הקיפוח הינו מבחן של הגינות וסבירות; הקיפוח עלול להיווצר מקום בו נשללות זכויות חוזיות מוקנות, או כשקיימת פגיעה בכושר התחרות (וראה לעניין זה למשל פסה"ד בעניין עח"א 1/79 קשת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(3) 365 בעמ' 370) או בערכים חברתיים ומוסריים (וראה לעניין זה למשל פסה"ד בעניין ע"א 461/62 צים נ' מזיאר פד יז, 1319, בעמ' 1338). הפסיקה קובעת עוד כי הקיפוח צריך להיות ברור ובולט, וכי התערבות שיפוטית היא החריג (ע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס פ"ד כט(1) 63, בעמ' 78 ואילך). בתי המשפט הכירו בתניה של גביית דמי ביטול כתניה מקפחת בחוזה אחיד במקרים בהם חולט כל הסכום או חלק ניכר ממנו ששולם בעד השירות, כך למשל ב ת"ק 1026/03 (דימונה) סוויסה שרלי נ' מכללת אדר לרפואה הוליסטית, פורסם במאגר נבו (31.3.03), היה מקרה דומה בו ביטל התובע זמן קצר את התקשרותו (ביטול השתתפות בקורס) והנתבעת סירבה להשיב לתובע זה את כל כספו. בית המשפט קבע שם כי בין הצדדים נחתם חוזה אחיד והסעיף השולל החזר כספי הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, לאור סע' 4(6) לחוק החוזים האחדים הקובע שתנאי מקפח הוא: "תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות לו מכוח החוזה, או המתנה אותן במתן הודעה בצורה או תוך זמן בלתי סבירים, או בדרישה בלתי סבירה אחרת ". בית המשפט חייב את הנתבעת להשיב לתובע את כספו בניכוי סכום מסוים שישקף את הוצאות הנתבעת בגין רישומו של התובע וביטול הקורס. הסכום שם הועמד על 2/3 משווי הקורס. גם בפסה"ד בעניין תק 2571/06 (ב"ש) פלד רונלי נ' מכללת אדר, פורסם במאגר פסקדין (מיום 10/2/08) נקבע כי חוזה לפיו לא יינתן כל החזר כספי שהוא לתובע בגין הפסקת לימודים שלא מיוזמת הנתבעת מספקת השירותים הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד, ובלשונו של כב' השופט פרסקי יעקב: "...בחינה משפטית של התנאי בהסכם עליו חתמה התובעת מעלה לטעמי כי המדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד. אמנם, יטען הנתבע כי עסק הוא בחישובי עלות תועלת וכי הקורסים לא היו נפתחים ללא מספר תלמידים מינימלי וכי רישומה של התובעת נלקח בחשבון לצורך חישובים אלו. יחד עם זאת, לא ברור מדוע אין כל החזר כמו במכללות אחרות שכן על הנתבעת היה להביא בחשבון ביטולים. לשם כך ההחזר במקרים של ביטולים אינו בגובה דמי ההרשמה אלא משמעותי כפי שעלה מההסכם שהוצג לבית המשפט של מכללת רידמן...". (6). עולה מן המקובץ כי קביעת אחוז דמי ביטול שישולמו ע"י מבטל עסקה באופן שגובהם איננו מתחשב בעיתוי הביטול וכנגזרת ממנו בגובה הנזקים שנגרמו לספק השירות בעקבות הביטול, הינה קביעה שרירותית ובלתי סבירה שאין עמה אלא תניה מקפחת בחוזה אחיד, ודינה להתבטל. בפסה"ד בעניין דבליו שלעיל קבע כב' השופט דלוגין יאיר כי "...יש לזכור כי בחינת סבירות הפיצוי המוסכם נעשית על פי הצפי במועד חתימת ההסכם כנזכר בסעיף 15 לחוק החוזים תרופות...", ולכן קביעה חד משמעית של דמי ביטול שאיננה מתחשבת בנזקים שנגרמו לצד מספק השירות בעקבות הביטול איננה מתקבלת על הדעת. בפסה"ד בת"א (ירושלים) 6468/05 בעניין ר.א. שליט פיתוח בנייה וייזום פרויקטים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-של 2008(2), 5677, ניתח שופט ביהמ"ש השלום בירושלים, כב' השופט ברקלי, את ההסכם בין התובעת לנתבעת, וקבע כי בנסיבות אותו עניין, קרי - עיתוי ביטול ההסכם ע"י התובעת וכנגזרת הימנו הנזק שנגרם לנתבעת מביטול החוזה, גובה דמי הביטול שנדרשו ע"י הנתבעת מהתובעת, 10% משווי העסקה ביניהן, הינו שיעור מידתי - "... נראה לי שהקביעה הזאת מידתית ומשקפת הוצאות שעלולות להיגרם בשל ביטול העסקה. לא מדובר בחילוט גורף של מלוא עלות העסקה, ולכן אין מדובר בתניה מקפחת...". (7). בענייננו הודעת ביטול החוזה ע"י הנתבע שכנגד נשלחה לתובעת שכנגד בחלוף ימים בודדים מיום שהסתיימה תקופת האספקה כפי שזו נקבעה בין הצדדים בחוזה המכר. שקלול הנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד בעקבות הודעת הביטול ועיתוי ההודעה מביאים אותי למסקנה כי גביית דמי ביטול בסך 30% משווי ההזמנה איננה מוצדקת. (8). לא הוכחו כל נזקים לנתבעת. מקובלת עלי גרסת הנתבע שכנגד ולפיה פריטי הריהוט שהוזמנו אינם בעלי אפיונים מיוחדים אלא כאלו אשר הוצגו בתצוגה המתמדת אצל התובעת שכנגד. אילו היתה מוכיחה התובעת שכנגד כי פריטי הריהוט הללו הוזמנו במיוחד עבור הנתבע שכנגד תוך שהוכנסו בהם דרישות עיצוביות מיוחדות (כגון: גוון מיוחד, מידות אישיות וכיו"ב), כי אז ייתכן שהנזק בעקבות ביטול הרכישה היה גבוה מאוד, כזה המצדיק השתת דמי ביטול גבוהים. אך מקום בו גרסתו של התובע ולפיה הפריטים שהוזמנו אינם מותאמים אישית עבורו הותירה עלי רושם אמין, אני קובעת כי אין מקום לגבות דמי ביטול בסך 30% משווי ההזמנה. אני מעמידה דמי הביטול שישולמו ע"י הנתבע שכנגד לתובעת שכנגד בגובה 8%, קרי 300 ₪ אשר שולמו על ידו כמקדמה ביום החתימה על חוזה הרכישה. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות בשתי התביעות. רהיטים (תביעות)