הנתבע נסע על השוליים לקראת כניסה לתחנת הדלק, לא ראה את הרכב העומד בצג הכביש והתנגש בו מאחור. הצדדים חלוקים, בשאלה אם התובע הדליק אורות מהבהבים בעת ההמתנה, כטענתו, או שלא הייתה כל תאורה ברכב, כטענת הנתבע. להלן פסק דין בנושא הדלקת אורות ברכב חונה בצידי הכביש: ההליך, כעולה ממספר התיק שבכותרת מדובר בתביעה קטנה בת למעלה מ- 3 שנים, אשר הצליחה לגדול אל מחוץ למימדיה הטבעיים כתביעה "קטנה". לא אפרט את כל השתלשלות העניינים, שכן רוב הדברים אינם נדרשים לצורך ההכרעה בתיק, ואשר חלקם היו בפני קודמי על כסא זה, כבוד השופט פולוק. יש להדגיש כי לאחר מספר הליכים ודחיות, ביום 15.11.06, ניתן פסק דין נגד הנתבע 2, בהעדרו. בקשה לביטול אותו פסק דין נדחתה על ידי כבוד השופט פולוק. נעשו ניסיונות לאתר את הנתבע 2, אשר היה דרוש, מטבע הדברים, כעד הגנה מטעם הנתבעת 1. לאחר שהניסיונות לאתרו לא צלחו, אף כאשר המשיכו הדיונים בפני, טענו הצדדים אודות משמעות הדבר, מבחינה משפטית, וניתנה החלטה מפורטת ביום 27.7.08. בדיון האחרון שהתקיים בתיק התייצב הנתבע 2, סוף סוף, וכך ניתן היה לקיים דיון לגופו של עניין. יש לציין כי באותו דיון, התרתי את ייצוגו של התובע על ידי עורך דין, נוכח ייצוג הנתבעת על ידי איש מקצוע ותיק ורגיל, אף שאינו עורך דין, ונוכח המורכבות המשפטית שהייתה בשלבים הקודמים של הטיפול בתיק. אולם, הדגשתי כי, למרות הייצוג, אין הדיון יוצא מכלל מתכונת הדיונים בבית המשפט לתביעות קטנות. למרבה הצער, מקריאת סיכומיו הרחבים והמלומדים של ב"כ התובע, אני חושש שהוא שת אל לבו את הפרט הזה. מכל מקום, למרות הרחבת ב"כ התובע בסיכומיו בשאלות רבות ונכבדות, איני סבור שיש מקום להידרש למלוא העומק המשפטי במסגרת פסק דין בבית המשפט לתביעות קטנות. במיוחד בהתחשב בכך שהדברים אינם נדרשים לצורך ההכרעה בתיק זה, שהוא, עתה, בסופו של יום, תיק פשוט למדי. התאונה המחלוקת העובדתי בתיק מצומצמת ביותר. אין מחלוקת כי התובע וחברתו היו בתוך מכונית התובע כאשר מכונית זו עומדת בצד הדרך, מול הכניסה למושב עוזה, במפרץ של תחנת האוטובוס, אך לא בתחנה עצמה אלא מעט אחריה. זאת, נוכח תקלה מכאנית. התובע לא טען כי הניח משולש אזהרה כדין בעת ההמתנה, כאשר המנוע כבוי. הנתבע הגיע במכוניתו מכיוון מושב שלווה, נכנס לדרך אל מושב עוזה, ביצע פניית פרסה בכביש הגישה למושב, וחזר אל הצומת. הוא התכוון לפנות שמאלה אל תחנת הדלק שם עבד אביו. בצומת פנה שמאלה, נסע על השוליים לקראת כניסה לתחנת הדלק, לא ראה את רכב התובע, והתנגש בו מאחור. הצדדים חלוקים, בשאלה אם התובע הדליק אורות מהבהבים בעת ההמתנה, כטענתו, או שלא הייתה כל תאורה ברכב, כטענת הנתבע. כן, יש מעט אי בהירות לגבי המקום המדויק של עמידת הרכב. מעשה בית דין טוען ב"כ התובע שיש "מעשה בית דין" המחייב את הנתבעת. לשיטתו, נוכח פסק הדין החלוט נגד הנתבע, ונוכח חובת המבטחת על פי דין לשפות בגין רשלנות הנתבע, אף כחובה ישירה כלפי הנפגע של המבוטח, אין מקום לדיונים נוספים. ב"כ התובע מסתמך על ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר פ"ד מב(3)14. לא מצאתי ממש בטענה זו. הכלל הוא שאין מעשה בית דין כלפי צד אלא אם ניתן לו יומו בבית המשפט. בע"א 253/84 הנ"ל דובר בצד שהתחייב לשפות, הוזמן לבית המשפט, ידע על הדיון, אך הצליח להימחק כצד למשפט ובחר לא להשתתף בדיון. כיוון שניתן לו יומו, והוא לא ניצל זאת כדי להתגונן, הרי שהסכום שנפסק נגד החייב העיקרי חייב גם אותו. לא כך במקרה דנן. הנתבעת הייתה צד להליך מתחילתו. היא ביקשה לקיים דיונים לגופו של עניין, דבר שלא התאפשר, עקב אי התייצבות של נתבע 2, שהוא עד מבחינתה. פשיטא שפסק הדין שניתן נגד נתבע 2, בהעדרו, ללא ממצאים מפורטים לגופו של עניין, אינו יכול להוות פלוגתא פסוקה כלפי המבטחת. הנתבעת 1, עמדה כל הדרך על זכותה לברר את הדברים לגופם או לחלופין לדון בעניינה במסגרת סעיף 24 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981 (ראו החלטה מיום 22.7.08). עתה, משהתבררו הדברים לגופו של עניין, זכותה של הנתבעת 1 כי העובדות ייקבעו על פי הראיות שנשמעו. לפיכך, הטענה בדבר קיומו של "מעשה בית דין" נדחית. הכרעה לעניין עובדות ואחריות בבית המשפט העידו, לעניין נסיבות התאונה, התובע, גברת ענת ברשקובסקי - לבל אשר נסעה עם התובע והנתבע. חשוב לציין כי הנתבע בעדותו למעשה הודה ברשלנות חמורה למדי. בניגוד לעמדת ב"כ התובע, לפיה כל הפנייה הייתה בנהיגה מסוכנת, נראה כי הנתבע מצא דרך בטוחה לבצע את פניית הפרסה, על ידי כניסה לכביש הגישה למושב. הוא יצא משם שוב אל הכביש הראשי ופנה שמאלה. אלא שלאחר הפנייה הוא נסע בשוליים הימניים, כבר מהשלב הראשון, למרות שנכון היה, בעת הפנייה, להיכנס לנתיב השמאלי, ואז לסטות בהדרגה, ולהיכנס אל תחנת הדלק, במקום בו התמרורים על הכביש קובעים נתיב מתאים לעשות כן. הנתבע לא ראה את רכב התובע, הגיע מאחוריו והתנגש בו. לפיכך לא יכולה להיות מחלוקת אודות רשלנותו של הנתבע. זאת, בין אם הייתה תאורה כלשהי במקום ובין אם לא הייתה תאורה מספקת, אך הוא לא נסע בהתאם לתנאי הדרך - היינו לא התאים את מהירות נסיעתו לחושך. השאלה היותר מעניינת היא אם הייתה רשלנות מצדו של התובע. התמונות שהציג התובע, האמורות ללמד על מקום עצירת הרכב, מלמדות בודאי כי עמד במקום אסור. בתמונה נראה הרכב המדגים, בעליל, כאשר שני גלגלים שלו בצד שמאלי של הפס הכתום, באזור המיועד למסלול הנסיעה של האוטובוס, בצאתו מן התחנה (אם כי - אחרי השטח המסומן כתחנה). מבחינה זו מדובר בנתיב נסיעה, אם כי, לא בנתיב המותר בנסיעה לנתבע. על פי דברי החברה, עמד הרכב במקום קרוב יותר לתחנה, משמע, חלק גדול יותר מהרכב בלט אל תוך מסלול הנסיעה של האוטובוסים. מכאן, שבודאי יש לייחס אשם תורם כלשהו לתובע. יצוין, כי אין מחלוקת שהתובע עצר בצד הדרך, עקב תקלה, ולא העמיד משולש אזהרה. הוא והנוסעת לצדו נשארו ברכב ואף היו עדיין חגורים. ייתכן בהחלט שהעמדה של משולש אזהרה כדין הייתה מזהירה את הנתבע, ומונעת את התאונה. אף בכך יש רכיב משמעותי של אשם תורם. קיימת מחלוקת עובדתית, אם התובע הפעיל אורות אזהרה. בחקירתו הנגדית טען שכך עשה והעדה ענת אישרה זאת בחקירתה הראשית. הנתבע עמד על כך שלא היית תאורה מהרכב. הנטל להוכיח שהודלק אור, כאמור, מוטל על התובע. ב"כ התובע טוען כי אין להאמין לגרסת הנתבע. זאת, משום שזה לא זכר נכון את צבע הרכב, וממילא לימד על עצמו שאינו זוכר את האירוע. אין ממש בטענה זו. צבע הרכב הוא פרט שולי באירוע התאונה שהיה בודאי טראומטי (נפתחו כריות האוויר ברכב הנתבע), מה גם שחלפו למעלה משלוש שנים עד העדות. יתרה מזו, עדות הנתבע, לגופו של עניין, הייתה בעיקרה הודיה כנה ברשלנותו שלו. יתרה מזו, גרסתו לגבי מיקום רכב התובע בעת התאונה הייתה אפילו מקלה מעט יותר יחסית לגרסת התובע עצמו. לטעמי, דווקא התובע עצמו גרם להרמת גבה במישור המהימנות. זאת, כאשר הוא נשאל, בהקשר למצב הרכב, אודות גרירת הרכב בעבר (עמוד 14 לפרוטוקול). תחילה טען כי הרכב לא נגרר ולא תוקן קודם לכן. לאחר שנאמר לו שיש מסמך אודות כך מחברת הביטוח, טען כי הרכב הזה נגרר, אך בשל תקלה שאינה ממין העניין, בגין מצבר "או משהו כזה" ואמר מפורשות: "מה שהיה יום לפני האירוע הוא מצבר". לאחר מכן, כאשר הוצג לו שמדובר בגרירה ממש, ולא בטיפול דרך, דבר שאינו מתאים בדרך כלל לתקלת מצבר, השיב: "זה לא יכול להיות יום לפני. זה לא אותו אוטו זה פיג'ו בכלל. זה טעות במספר רישוי, לא יכול להיות". זאת, למרות שהמסמך נ/2 מלמד כי הרכב שנגרר היה אותו רכב עצמו. דומה, כי ההיגיון התעבורתי נוטה מעט יותר לגרסת הנתבע. שכן, סביר יותר להניח כי התובע שגה ולא זכר להדליק את האורות, מאשר להניח כי הנתבע התנגש ברכב מאותת, ולא ראה אותו כלל. יש לזכור, אין סיכוי שהנתבע היה במצב של הירדמות, שכן היה מיד לאחר פניית פרסה מורכבת, שבודאי חייבה ערנות. אמנם, הוא "חתך" לצד הדרך הרבה לפני הנתיב המסומן, לתוך תחנת אוטובוס, ותוך עליה על השוליים, אולם, אין סיבה להניח לחובתו שעשה מעשה מטופש עד כדי נסיעה בלי להסתכל על אשר לפניו, ולא יכול היה לראות אורות מהבהבים. סיכומו של דבר, למרות קיומן של שתי עדויות מצד התובע, במאזן ההסתברות גרסת הנתבע גוברת. לפיכך יש לקבוע שהתובע לא הדליק אורות אזהרה, ומכאן יש נדבך נוסף של רשלנות תורמת. המסקנה היא אפוא, שיש אשם תורם של התובע. נציג הנתבעת הפנה לרע"א 1953/03 הכשרת היישוב נ' אדרי ואח' ומנסה להסיק משם שעצם היות התובע בחנייה במקום אסור שוללת ממנו כל זכות לפיצוי. אלא שאותו פסק דין עניינו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975, שאינו משליך כלל על העניין דנן, אשר בניגוד לעילות לפי אותו חוק, מוכרע על פי עוולת הרשלנות. כאמור, הרשלנות העיקרית היא של הנתבע. אולם, יש אשם תורם באופן העצירה של התובע, שהיה בנתיב הנסיעה של האוטובוס, וללא סימני אזהרה כדין, דבר שהגביר את הסכנה, ואפשר שהיה אחד הגורמים לתאונה. זאת, למרות שהרכב לא בלט אל תוך נתיבי הנסיעה העיקריים בכביש של הכביש הראשי, דבר שהיה מביא למסקנה כי רשלנותו של התובע היא העיקרית. לפיכך, יש לייחס לתובע 25% אשם תורם. הנזק לעניין הנזק טוענת הנתבעת, כי העובדה שמדובר לכאורה ברכב פגום מכאנית אשר היה תקוע באותו יום, ולכאורה נגרר יום קודם לכן, לא נלקחה בחשבון על ידי השמאי. לו היה השמאי יודע נתון זה, מן הסתם היה מפחית בערך הרכב. הערכת הנתבעת היא שיש להפחית מערכו הנקוב של הרכב לא פחות מ- 30%. לא מצאתי ממש בטענה זו. מדובר היה, על פי דו"ח השמאי, ברכב בן 13 שנה, אשר נסע למעלה מ- 200,000 ק"מ. גיל זה, כשלעצמו, משקלל לתוך המחיר המקובל לרכב כזה, סיכון משמעותי לגבי פגם מכני נסתר ברכב. נכון, שאם יש פגם מכני שטיבו ידוע, הוא יכול להוריד עוד בערך הרכב. אולם, עצם ההתחממות של הרכב, ואפילו מספר פעמים, אינה מעידה בהכרח על בעיה חמורה. כך, ייתכן שהבעיה הייתה נפתרת, לדוגמא, בהחלפת צינורית גומי כלשהי, תמורת שקלים בודדים. מכל מקום, הנתבעת לא הודיעה כי רצונה לחקור את השמאי, ולא הגישה חוות דעת נגדית. אין זה בידיעתו השיפוטית של בית המשפט כי תקלה חוזרת כזו, יכולה להביא לירידת ערך הרכב באופן משמעותי, ולפיכך חוות דעת השמאי עומדת על כנה. אשר על כן , נדחית הטענה אודות חישוב ערך הרכב תוך הפחתה בשל התקלה הטכנית כשלעצמה. לעניין שכר טרחת השמאי, העומד על סך 1,200 ₪, טוענת הנתבעת כי אין היא חייבת בו. זאת, משום ששכר הטרחה המקובל הוא נמוך בהרבה, וצריך לעמוד על כ- 500 ₪. הנתבעת הגישה פסיקה של בתי משפט השלום ובתי המשפט לתביעות קטנות, המלמדת על שכר טרחה בקנה מידה כזה, ואף על נכונות בתי המשפט לראות במי ששילם יותר, כניזוק שלא פעל להקטין את נזקיו. זאת, תוך הסתמכות על החובה של השמאים, על פי כללי האתיקה שלהם עצמם, ליטול שכר מקובל. לאחר עיון בטענה, אני סבור שיש לדחותה. אך לפני מספר חודשים קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה ערעור על בית המשפט לתביעות קטנות בעירו, אשר ביצע הפחתה, כאמור, לסכום של 500 ₪. אף שם דובר על שמאי, אשר שם כלי רכב לאחר תאונת דרכים. באותו מקרה שכר טרחת השמאי עמד על פי שתיים משכר הטרחה במקרה דנן. בית המשפט המחוזי קבע, כי יש לשפות את המבוטח שם. זאת, למרות שהתובע שם הצהיר כי לא ניסה כלל למצוא שמאי זול יותר, והשמאי עצמו הודה כי לו היה בודק את כלי רכב במסגרת "הסדר" זה היה עולה הרבה פחות. קל וחומר במקרה דנן, כאשר מדובר ב- 1,200 ₪ בלבד והתובע לא התבקש לפרט את מאמציו למצוא שמאי זול יותר (בר"ע 3395/08 מיכאל ברית נ' מנורה חברה לביטוח). על שיקולים אלה יש להוסיף כי לחברות הביטוח יש הנחיות מטעם המפקח על הביטוח ביחס למקרים כאלה. הנחיות אלה אוסרות עליהם, בדרך כלל, להרהר אחר שכר טרחתו של שמאי, כאשר התובע מציג חשבונית המלמדת שילם (ראו הנחיות שצירף בא כח התובע לנספחיו, מיום 19.4.99 ומיום 25.10.08). לא למותר לציין, שדווקא קיום חובה אתית של שמאי הביטוח שלא ליטול שכר טרחה מעבר לראוי, מקימה חזקה ששכר הטרחה שנטל היה ראוי. התובע דורש ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. התובע מצביע על הדחיות הרבות וההשתהות הרבה בתשלום תגמולי הביטוח, כאשר מדובר במקרה בו האחריות, לשיטתו, ברורה. לא מצאתי בטענות ב"כ התובע כי השתהות חברת הביטוח במקרה זה הייתה שלא בתום לב. נהפוך הוא, דווקא העובדה שבסופו של יום נקבע כי לתובע הייתה רשלנות תורמת, מצדיקה בדיעבד את הזהירות שנקטה חברת הביטוח, ומכל מקום, בודאי מקשה על הקביעה כי ההשתהות הייתה שלא בתום לב. סיכומו של דבר, הנתבעת תשלם לתובע שלשה רבעים מסכום הנזק, על פי הערכת השמאי, ומשכר טרחת השמאי, בסכום כולל של 9,402 ₪ בלבד. סכום זה יהיה בחיוב ביחד ולחוד עם הסכום שנפסק נגד הנתבע ביום 15.11.06. הסכום ישולם בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום התאונה ועד ליום התשלום המלא בפועל. לעניין הוצאות, יש לקחת בחשבון ריבוי חריג של הליכים בתיק זה, אם כי לגבי חלק מסוים כבר נפסק שכר טרחה, שאינו מתבטל בהחלטה זו. הנתבעת, תשלם הוצאות משפט לתובע, בסכום של 750 ₪, כאשר סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל, וישולם יחד ולחוד עם ההוצאות שנפסקו נגד הנתבע בפסק הדין מיום 15.11.06. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. כבישרכברכב חונהנזק לרכב