נפילת ציוד מארגז משאית במהלך נסיעה

בית המשפט פסק כי היה על נהג המשאית לבדוק היטב מידת תקינות הכלים המצויים בו; משאית הינה כלי רכב מאסיבי ומסוכן, והנהיגה בו חייבת להיות מחושבת שבעתיים; בין היתר כל הנוהג בו חייב לבדוק היטב את תא המטען שלו ואת הפלטפורמה המצויה בחלקו האחורי, וכן את כל החלקים האמורים להיות מחוברים היטב אליה. שמא ישמטו ויגרמו לתאונות קשות. היה על נהג המשאית להקפיד כפי שמורה הוראת תקנה 85(א)(4) לתקנות התעבורה לוודא כי הארגז וחיבוריו מתוחזקים היטב ואין סכנה כי ינתקו גם אם המשאית תבלום או תקפוץ באופן פתאומי. להלן פסק דין בנושא נפילת ציוד מארגז משאית במהלך נסיעה: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 31/7/08 (להלן: "התאונה"). התובע מס' 1 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג סובארו מ.ר. 4155503 (להלן: "רכב הסובארו"). התובעת מס' 2 היתה בעת התאונה נהגת רכב הסובארו. הנתבע מס' 1 היה בעת התאונה בעלי משאית מ.ר. 8998315 (להלן: "המשאית"). הנתבע מס' 2 היה בעת התאונה נהג המשאית. הנתבע מס' 3 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג סיטרואן מ.ר. 5596635 (להלן: "רכב הסיטרואן"). הנתבעת מס' 4 היתה בעת התאונה מבטחת המשאית. הנתבעת מס' 5 היתה בעת התאונה מבטחת רכב הסיטרואן. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהגת רכב הסובארו העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, היא נסעה בנתיב הנסיעה השמאלי מבין שניים המובילים לאותו כיוון נסיעה, כשמשמאלה גדר הפרדה המפרידה בין שני נתיבי נסיעה נוספים הפונים לכיוון הנסיעה ההפוך. המשאית נסעה, לטענתה לפניה בנתיב הנסיעה הימני, לשלה. מאחר שמטען גדול ניתן מתא המטען של המשאית, רכב הסיטרואן שנסע לפניה בלם בפאומיות, תוך שהוא סוטה לנתיב הנסיעה הימני. כתוצאה מסטיה פתאומית זו של הסיטרואן אל עבר נתיב הנסיעה הימני והתנגשותו בגדר ההפרדה אשר היה מצוי משמאל לרכבה ולסיטרואן, התנגש אף רכבה היא ברכב הסיטרואן, אשר התהפך על גבו. באשר לשאלת המרחק ששמרה בין רכבה לבין רכב הסיטרואן ציינה נהגת הסובארו כי המרחק היה 8-10 מ'. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח המבטחת את רכב הסיטרואן ענתה הנהגת כי הסיטרואן היא הגורם המקשר בינה לבין המשאית, ועל כן יש לראות בו כאחראית לתאונה. במענה לשאלות נציגת חברת הביטוח אשר ביטחה את המשאית ענתה הנהגת ואמרה כי היא נסעה במהירות של כ - 70 קמ"ש, וכי אין היא יודעת לומר אם כלי הרכב אשר נסעו לפני הסיטרואן נפגעו אף הם מאותו מטען או חפץ אשר ניתק מהמשאית ונפל. הפגיעה היחידה לטענתה לרכבה ארעה בחזית הרכב אשר פגע בחלקו האחורי ימני של רכב הסיטרואן, וכי לא אירעה כל פגיעה בחלקו האחורי של רכבה. בסיכומיה בכתב שהגישה נהגת הסובארו היא הדגישה כי האחריות הבלעדית לקרות התאונה היא על כתפי נהג המשאית, אשר לא וידא תקינות החיבורים של ארגז הכלים שלו. 2. נהג רכב הסיטרואן העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא החל בבלימה לאחר שהבחין כי כלי הרכב שנסעו לפניו בולמים אף הם. תוך כדי הבלימה הבחין בארגז שמוט על הקרקע, אשר אין הוא ידע מה מקורו, והבין סיבת בלימת כלי הרכב שנסעו לפניו. אותו חפץ היה בתנועה כה מהירה עד כי הגיע אף לשני נתיבי הנסיעה שהיו משמאלו. במקביל ובמהלך הבלימה חש חבטה עזה בחלקו האחורי של רכבו, אשר הובילו אותו לסטיה אל עבר גדר ההפרדה, ומיד אחר כך להתהפכות רכבו וגלישת רכבו על הגג לאורך הנתיב. עוד הוסיף וציין הנהג כי בכל התהליך שתיאר לעיל הוא לא סטה אל עבר נתיב הנסיעה הימני, ונותר אך ורק בשטח נתיב הנסיעה השמאלי. 3. נהג המשאית העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, במהלך הנסיעה בעקבות עלית המשאית על אבן שהיה מצויה על הכביש המשאית קפצה במקומה ולכן נשמט אל נתיב הנסיעה השמאלי ארגז הכלים של המשאית אשר היה מצוי בין המצברים לבין מיכל הדלק. בסיכומיהם בכתב של בעלי המשאית, נהגה וחברת הביטוח שלה נטען כי התאונה אירעה בגלל אי שמירת מרחק ראוי בין הסובארו לבין הסיטרואן; במהירות נסיעה של 70 קמ"ש, לטענתם - במהירות בה נסעה נהגת הסובארו - 70 קמ"ש, היה עליה לשמור על מרחק גדול יותר ממרחק של 8 מ', ואילו היתה עושה כן, כי אז לא היתה נאלצת להתנגש בסיטרואן, ואין להשית מלוא האחריות לקרות התאונה על ארוע שמיטת ארגז הכלים. רכבה לטענתם - ורכב הסיטרואן הם היחידים שהתנגשו, ואילו כל יתר כלי הרכב שנסעו לפניהם, ואשר הארגז גלש ועבר אף ביניהם, כלל לא הופרעו על ידו. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב סובארו, הודעות הצדדים במשטרה, תצלומי זירת האירוע ונזקי כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הסובארו מתקבלת בגובה 30% בלבד ואך ורק כנגד הנתבעים 1,2,4. ה 1. כאמור, אני דוחה התביעה כנגד הנתבעים 5 ו-3, מקבלת אותה בחלק: 30% בלבד כנגד הנתבעים 1,2,4, והנימוקים הם כדלקמן: אני קובעת כי עדות נהג הסיטרואן הותירה עלי רושם אמין. אני קובעת כי ההתנגשות בין הסובארו לבין הסיטרואן אירעה בגלל אי שמירת מרחק ראוי בין הסובארו לבין הסיטרואן; עיון בתצלומי זירת האירוע מגלה כי מדובר בכביש עמוס ולכן יש לנהוג בזהירות רבה ותוך נקיטת אמצעי זהירות רבים לרבות שמירת מרחק (וזאת מן הטעם שאין בו כל אפשרויות מילוט וסטיה צדדיות שהן). היה על נהגת הסובארו לשמור על מרחק גדול בין רכבה לבין רכב הסיטרואן. כמו כן אני קובעת כי היה על נהג המשאית לבדוק היטב מידת תקינות הכלים המצויים בו; משאית הינה כלי רכב מאסיבי ומסוכן, והנהיגה בו חייבת להיות מחושבת שבעתיים; בין היתר כל הנוהג בו חייב לבדוק היטב את תא המטען שלו ואת הפלטפורמה המצויה בחלקו האחורי, וכן את כל החלקים האמורים להיות מחוברים היטב אליה. שמא ישמטו ויגרמו לתאונות קשות. היה על נהג המשאית להקפיד כפי שמורה הוראת תק' 85(א)(4) לתק' התעבורה לוודא כי הארגז וחיבוריו מתוחזקים היטב ואין סכנה כי ינתקו גם אם המשאית תבלום או תקפוץ באופן פתאומי. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הסובארו בסך 2,484 ₪, וכן את סך הגרירה בגובה 56 ₪, וכן שכר טרחת השמאי בסך 375 ₪. סך כל נזקי התובעים שהתקבלו הינו 2,915 ₪. כמו כן אני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעים 5 ו-3 כדלקמן: סך 400 ₪ לנתבע מס' 3, ו - 200 ₪ לנתבעת מס' 5. ו הנתבעים 1,2,4 ביחד ולחוד ישלמו לבעלי רכב הסובארו את הסכום בסך 2,915 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. כמו כן אני מורה לתובעים לשלם הוצאותיהם לנתבעים 5 ו-3 בתוך 30 יום מהיום, ולא ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משאיתנפילה