להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים על עוגמת נפש בגין גביית ארנונה: תביעה זו הינה תולדה של אירוע במהלכו הגיע גובה מס מטעם הנתבעת, עיריית חיפה, למשרדו של התובע כשבאמתחתו דרישת הנתבעת לתשלום חוב בגין ארנונה. התובע מלין על כך שהגעת גובה המס והתנהגותו במשרדו גרמו לו לעגמת נפש רבה ולנזק בלתי הפיך מול לקוחותיו, אשר היו במשרד באותה עת. הוא עותר, לפיכך, לפיצוי בגין שכר הטרחה של לקוח שעזבו בעקבות האירוע, עגמת נפש ופיצוי בגין הפגיעה במוניטין. בדיון העידו התובע ואדם נוסף אשר על פי הטענה נכח במשרדו בעת ביקורו של גובה המס. מנגד, העיד גובה המס. כמו כן, שמעתי בהרחבה טיעוניהם של התובע ושל נציג הנתבעת. טענות התובע: התובע הסביר כי עד לתחילת שנת 2007, היה משרדו ברחוב ההסתדרות (להלן: "המשרד הקודם"). במועד זה העתיק את המשרד לרחוב העצמאות (להלן: "המשרד הנוכחי"). לדבריו, נאמר לו על ידי בעל המשרד הקודם, כי יבקש פטור מארנונה עד להשכרת המשרד מחדש. ככל הנראה, כך מניח התובע, היתה במקום "צריכה", אשר יוחסה לתובע ולדבריו, היה בתכתובות ובשיחות עם עו"ד מטעם העירייה בקשר עם כך. בתאריך 13/7/09 הגיע למשרדו בחור שהציג עצמו כ"מעקל" או כ"גובה מס" מטעם העירייה אשר נשא עימו דרישה לתשלום חוב הארנונה במשרד הנוכחי. התובע ישב אותה עת במשרדו עם לקוח ותיק, לדבריו, אשר הגיע עם עניין של הוצאה לפועל. התובע שמע את גובה המס משוחח עם מזכירתו, מחוץ לחדרו, אודות חוב וסבר כי המדובר בחוב הנוגע למשרד הקודם. כשהתברר שמדובר בדרישת תשלום לגבי המשרד הנוכחי, נפל ויכוח במהלכו הרים התובע את קולו וגם גובה המס הרים את הקול. במהלך הויכוח, עזב הלקוח את המשרד ולא שב מאז. התובע מסר כי הוא מניח שהלקוח מסר את התיק שלשמו הגיע אליו, לעו"ד אחר. בסופו של דבר, לאחר שהתובע הסביר לגובה המס כי מסר מראש שיקים על חשבון תשלום הארנונה, בדק זאת גובה המס והבין כי חלה טעות. בסיומו של הויכוח, הודיע התובע לגובה המס כי הוא יתבע את העירייה על כך שגרמו לו נזק באירוע ובחלוף ימים ספורים, עוקל, לפתע חשבונו, בגין אותו חוב במשרד הקודם. התובע שילם את החוב וממשיך, לטענתו, בהתדיינות מול העירייה בנושא. בכתב התביעה, טען התובע כי בזמן האירוע היה משרדו "הומה לקוחות" (סעיף 3 לכתב התביעה) וכן כי לדין הדברים הקולני בינו לבין גובה המס היו עדים העובדים "ומספר לקוחות" (שם, סעיף 9). כך גם טוען התובע כי נגרם לו נזק בלתי הפיך "מול לקוחותיו" (שם, סעיף 10). ואולם, בעדותו כאן, הבהיר התובע כי בעת האירוע, נכחו במשרד רק מזכירתו וכן אותו לקוח ותיק, מר יאיר דסה. התובע מסר בעדותו "אני מאשר שבמשרד לא היו לקוחות נוספים על הלקוח שלגביו אני דורש פיצוי" (פרוטוקול, עמ' 2, שורה 3). התובע לא מסר כל הסבר לסתירה זו. התובע הבהיר בבית המשפט כי כעסו יצא מאחר שגובה המס הגיע אליו עם דרישה לתשלום חוב שאינו קיים וזאת מבלי שנשלחה אליו קודם לכן, כל דרישה כתובה שהיא. כמו כן, הדגיש התובע כי העובדה ש"מעקלים מגיעים למשרד" משליכה על לקוח שאמור לראות בו איש אמונו. לדבריו, נוצרה סיטואציה לא נעימה, שבה גם הפקידות וגם לקוח שומעים שהוא, לכאורה, לא משלם למישהו. התובע טען כי התכוון לגבות בגין התיק של מר דסה סך של 5,000 ש"ח ובשל האירוע הפסיד את התיק. התובע הודה כי גובה המס לא אמר שהגיע לעקל חפץ כלשהו. עם זאת, עמד על כך שגובה המס הגיע באותו יום עם דרישת תשלום אחת ויחידה והיא בגין המשרד הנוכחי. לדבריו, לא היתה בידי גובה המס דרישת תשלום נוספת בגין המשרד הקודם, אותו חוב נטען שהיה בידיעתו של התובע. הפקידה או הפקידות שהיו אותה עת במשרד לא הובאו להעיד. לדברי התובע "לא מצא לנכון" להביאן (שם, עמ' 2, שורה 23). מר יאיר דסה, לקוחו של התובע, העיד בפניי. לדבריו, בעת האירוע, ישב במשרדו של התובע. הגיע בחור שטען שהוא "מעקל" ודיבר "טיפה בקול רם" (שם, עמ' 3, שורה 2). התובע ניגש לשוחח עימו ו"הטונים טיפה עלו" (שם, עמ' 3 שורה 3), כאשר לדבריו, הבין שמדובר על עיקול מעיריית חיפה. מר דסה מסר כי הוא מכיר את התובע מתיקים קודמים בהם ייצג אותו. לדבריו, עד היום לא מסר את התיק לעו"ד אחר. הוא פנה, אמנם, לעו"ד אחר, אשר ביקש 4,500 ש"ח עבור הטיפול בתיק, אך לא מסר לו את התיק כי המדובר בשכ"ט גבוה, לטעמו. מר דסה מסר כי לא סיכם עם התובע אודות שכר הטרחה כי התובע ביקש 5,000 ש"ח ואילו הוא הסכים לשלם 4,000 ש"ח, אך השיחה נקטעה בשל האירוע הנדון כאן, ומאז לא שב למשרדו. לדבריו, "נרתעתי קצת לתת לו את התיק בגלל הסיפור הזה" (שם, עמ' 3 שורה 6). כשנשאל מר דסה האם ישוב אל התובע אם ייאמר לו כעת על ידי הנתבעת כי האירוע הינו טעות מצערת, השיב מר דסה "לא בטוח" (שם, עמ' 3 שורה 22). טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, נשלח גובה מס אל משרד התובע לשם מסירה לידיו של שתי דרישות תשלום של חוב ארנונה, זאת על פי הוראות פקודת המיסים (גביה) ופקודת העיריות. מיד כשהתובע טען בפני גובה המס כי אין לו כלל חוב בגין המשרד הנוכחי, בירר זאת גובה המס באגף הגביה והודיע לתובע כי דרישה זו מבוטלת. זאת להבדיל מן הדרישה לתשלום חוב לגבי המשרד הקודם אשר עמדה בתוקפה עד שהתובע בעצמו שילם את החוב ביום 27/7/09. בתצהירו של גובה המס, מר איתן לוין, אשר צורף לכתב ההגנה, מסר מר לוין כי הגיע למשרדו של התובע עם שתי דרישות התשלום - בגין המשרד הקודם ובגין המשרד הנוכחי. לדבריו, הציג עצמו כגובה מס ולא כמעקל, הן בפני המזכירה והן בפני התובע. הוא המתין מספר דקות ואף ניהל שיחת טלפון, זאת לאחר שנאמר לו כי התובע מצוי במשרדו עם לקוח. זולת לקוח זה, המשרד היה ריק מלקוחות. לאחר מכן, יצא אליו התובע, גובה המס הציג עצמו בשם ובתפקיד והם נכנסו למשרדו של התובע, שם התנהלה השיחה ביניהם ללא נוכחות של אדם נוסף. לדברי מר לוין, כלל לא הרים את קולו על התובע, אלא התובע הוא שהרים את הקול. בעדותו, הדגיש מר לוין כי מעולם לא הציג את עצמו כמעקל ואף אינו עוסק בעיקול כלל ועיקר. מר לוין הדגיש כי אינו מכיר את התובע ולא היה לו כל אינטרס לפגוע בו או בעסקו. מר לוין טען כי דרישת התשלום לגבי המשרד הנוכחי, זו שהתבררה לבסוף כמוטעית, היתה דרישה שניה, כך שאל התובע נשלחה כבר דרישת תשלום ראשונה בגין אותו חוב, אך לא הוצגה בפניי כל ראיה כתובה אודות כך. כמו כן, ציין מר לוין כי הגיע אל התובע עם שתי דרישות תשלום. דיון אין בין הצדדים מחלוקת באשר לעובדות הבאות: א.               גובה מס נשלח אל משרדו של התובע. ב.                אחר שהתובע שינה את גרסתו שבכתב התביעה, אין גם מחלוקת על כך כי במשרד נכחו, לבד ממזכירה, לקוח אחד בלבד אשר מסר עדותו בפניי. ג.                 לתובע היה חוב, המוכחש על ידו, בגין משרדו הקודם, חוב אשר שולם לעירייה שבועיים לאחר ביקור גובה המס. ד.                  דרישת החוב בגין המשרד הנוכחי התבררה, במהלך ביקורו של גובה המס, כמוטעית. המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לשאלות הבאות: א. כיצד הציג עצמו גובה המס בפני התובע. ב. אופן התנהלות השיחה בין התובע לגובה המס. ג. האם גובה המס הגיע אל משרדו של התובע עם שתי דרישות התשלום, בגין המשרד הקודם ובגין המשרד הנוכחי, או עם דרישת התשלום בגין המשרד הנוכחי בלבד. ד. הנזק שנגרם, אם בכלל, לתובע, כתוצאה מן האירוע, ושיעורו. טען מר דסה כי שמע שמר לוין הציג עצמו כ"מעקל". התובע הודה (שם, עמ' 1 שורה 19) כי מר לוין הציג עצמו כ"מעקל או גובה מס". מר לוין טען כי אינו מבצע עיקולים אלא אך מוסר דרישות תשלום וגובה כספים, במידה שהחייב מעוניין לשלם את חובו ומשכך, ממילא לא הציג עצמו כמעקל אלא כגובה מס בלבד. נוכח גרסתו של מר לוין הנתמכת גם בדבריו של התובע ומאחר שאין מחלוקת כי מר דסה, גם אם שמע קטעי שיחה, הרי שלא היה נוכח בקרבת הדוברים, הנני קובעת כי מר לוין הציג עצמו כגובה מס, בהתאם לעיסוקו ולהגדרת תפקידו. יושם נא לב לכך שאכן לא בוצע כל עיקול במשרד, שאף בכך יש לתמוך בגרסתו של גובה המס. באשר להתנהלות הדברים בין השניים, אף לשיטת התובע, הוא הרים את קולו על מר לוין. הוא אף טען כי גם מר לוין הרים את קולו לכיוונו, אך מר לוין כופר בכך. העד מר דסה טען כי "הטונים טיפה עלו". לא הוכח כי התנהגותו של מר לוין חרגה מן הסטנדרט המקובל והמצופה מעובד בתפקידו. גם אם סבר התובע כי דרישת התשלום בטעות יסודה, איני רואה מדוע צריך היה האירוע להפוך לקולני, כפי שלטענת התובע אירע. לא הוכח שהתובע ניסה, בלשון יפה, לפנות ולבקש ממר לוין לבדוק את החוב והלה סירב, דבר שהוביל לכך שהתובע נאלץ להרים את קולו. נהפוך הוא, מן העדויות ששמעתי עולה כי כל האירוע כולו, הסתיים בתוך דקות. טוען מר לוין, גובה המס, כי הגיע למשרדו של התובע עם שתי דרישות תשלום האחת בגין המשרד הקודם והשנייה בגין המשרד הנוכחי, כאשר זו המתייחסת למשרדו הנוכחי היתה דרישה שנייה לתשלום. לדבריו, משמעות הדבר כי דרישה ראשונה נשלחה אל התובע עוד קודם לכן, בדואר. לא הובאו ראיות אודות משלוח דרישת התשלום הראשונה בגין המשרד הנוכחי, זולת עדותו של גובה המס. מנגד, טוען התובע כי מר לוין מסר לו דרישת תשלום אחת ויחידה בגין המשרד החדש. באשר לשאלה האם הגיע גובה המס עם שתי דרישות התשלום או עם זו הרלוונטית למשרד הנוכחי בלבד, לא מצאתי סיבה להעדיף בנקודה זו את עדותו של מי מן השניים ומשמעות הדבר, בהיות התובע "המוציא מחברו", כי לא עמד בנטל הראיה. לאור האמור, אני קובעת כי התובע לא הוכיח את טענתו כי גובה המס, מר לוין, הגיע עם דרישת חוב בגין המשרד הנוכחי בלבד, דרישה מוטעית וללא כל התראה קודמת בפני התובע. גרסת מר לוין כי הציג בפני התובע שתי דרישות תשלום, האחת התבררה כמוטעית, אך השניה, בגין משרדו הקודם, עמדה בעינה ואף שולמה בשלב מאוחר יותר על ידי התובע, לא נסתרה. מעבר לכך, אציין כי כלל לא הוכח כי הנתבעת חרגה מהוראות החוק הרלוונטיות הנוגעות להליכי גבייה. אוסיף עוד, כי הסתירה בין טענתו של התובע בכתב התביעה כאילו המשרד היה הומה לקוחות לבין האמור בעדותו בבית המשפט כי נכח במקום לקוח אחד בלבד, הוא מר דסה, מציבה פליאה באשר ליכולת ליתן אמון בטענותיו של התובע. אשר על כן, אני מחליטה לדחות את התביעה. למעלה מן הצורך, לא הוכח אף נזק כלשהו לתובע. טוען התובע כי אותו לקוח ותיק, מר דסה, לא מסר לו את התיק שלשמו הגיע אליו, וזאת בעקבות אותו אירוע. מר דסה הסביר כי נרתע מלהעביר לו את הטיפול בתיק בעקבות האירוע. כשנשאל האם ישוב אל התובע אם ייאמר לו כעת כי המדובר בטעות אצל הנתבעת, השיב כי אינו בטוח בכך ואף הודה כי כלל לא סוכם ביניהם גובה שכר הטרחה מאחר שהתובע דרש סכום גבוה לטעמו. כמו כן, התברר כי מר דסה כלל לא מסר את אותו תיק לעו"ד אחר עד למועד הדיון שחל 5 חודשים לאחר אותו אירוע. מן האמור עולה כי לא ניתן לקבל את גרסתו של מר דסה כאילו נרתע מליתן את התיק לטיפולו של התובע בעקבות האירוע. הצהרתו כי גם אם יידע כעת כי המדובר בטעות אצל הנתבעת, העירייה, עדיין אינו בטוח שישוב אל התובע, מנטרלת, לטעמי, לחלוטין את השפעת האירוע, אם בכלל, על שכירת שירותיו של התובע או כל עו"ד אחר. זאת בפרט כאשר מר דסה והתובע הצהירו שניהם כי התובע ייצגו בתיקים בעבר וכי הוא לקוח ותיק. אם אכן היה האירוע הנדון כאן הסיבה בעטיה "הפסיד" התובע את התיק של מר דסה, איני רואה מדוע עמד מר דסה על כך שגם אם היה נאמר לו כי האירוע יסודו בטעות, עדיין אינו בטוח שהיה שב אל התובע. באשר לטענת התובע לפגיעה במוניטין, אין מחלוקת כי זולת מר דסה, לא היה כל לקוח שהוא במשרד. אין גם מחלוקת כי לתובע היה חוב לנתבעת, גם אם מוכחש על ידו, בגין המשרד הקודם. בנסיבות אלה, איני רואה מדוע צעד לגיטימי של הנתבעת, אשר שולחת שליחים מטעמה אל החייבים, יש בו כדי לפגוע במוניטין או לגרום לעגמת נפש כלשהי. כאמור, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות המשפט בסך 500 ש"ח. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה תוך 15 ימים. עוגמת נפש / נזק לא ממוניארנונה