להלן פסק דין בנושא עיכוב בבניית מעלית בבניין: בפני תביעה לפיצויים כספיים אשר התובעים טוענים כי על הנתבעת לשלם להם בגין הפסד כספי אשר נגרם להם בהשכרת דירת בשיעור נמוך מן המצופה, בשל איחורה של הנתבעת במסירת מעלית אשר לו היתה נמסרת במועד, היתה מעלה את תעריף השכירות בדירתם. להלן טענות הצדדים כפי שהובאו בכתבי התביעה וההגנה על נספחיהם ובדיון בבית המשפט:- לטענת התובעים, בפגישה בין דיירי הבניין לנתבעת, אשר התקיימה ביום 31.01.2006, נחתם עם חברת "אוברמן-ניב מהנדסים" ועם הנתבעת הסכם התקשרות להתקנת מעלית בבניין בו התובעים, משכירים דירה אשר בבעלותם. לדבריהם, בהתאם לסעיף 8.1. לחוזה זה, היה על הנתבעת להשלים עבודתה בתוך שישה חודשים מיום קבלת היתר בניה ואישורי רשויות כנדרש. לטענת התובעים, ביום 31.08.2006 נמסר לנתבעת אישור עירייה כאמור, אלא שיחד עם-זאת המעלית נמסרה לדיירי הבניין אך ביום 27.06.2007 וזאת- לטעמם, בניגוד לחוזה הנ"ל ולמכתב תזכורת של מהנדס מפקח מטעם "אוברמן-ניב מהנדסים", לפיהם היה על הנתבעת למסור את המעלית לדיירי הבניין ביום 28.02.2007. יצויין כבר עתה, כי לטענת הנתבעת, אף כי על-פי רישומי העירייה ניתן היתר כדלעיל לפרוייקט ביום 31.08.2006, קבלתו בפועל על-ידי הנתבעת וביצוע תשלום כנדרש ארכה כחודש ימים נוסף- היינו עד לסוף חודש ספטמבר- אשר הוא המועד ה"אמיתי" לקבלת ההיתר וכידוע לנציגות הדיירים. זאת ועוד, באשר למכתב מטעם מהנדס מפקח מ"אוברמן-ניב מהנדסים", לפיו היה על הנתבעת למסור את המעלית לדיירי הבניין ביום 28.02.2007, טענה הנתבעת כי אינה יודעת מהיכן קיבלה החברה מידע שגוי זה ומדוע פרטה מידע שגוי במכתב הנ"ל מטעמה. התובעים הסבירו כי בהתאם לחוזה שכירות של דירה אותה הם משכירים בבניין הרלוונטי, תעריף השכירות הוא 470$ לחודש עבור דירה בבניין, כאשר הוא ללא מעלית. בהתאם לאותו החוזה, הוענקו לשוכר, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, שתי אופציות להארכת תקופת השכירות- האחת, לשניים עשר חודשים נוספים באותו תעריף- 470$ ; האחרת, התקפה אך כאשר תותקן מעלית בבנין, היא סיום תקופת החוזה וחידושו לאחר הסכמה על מחיר המותאם לשיפור בתנאים. לטענת התובעים, בשל איחור הנתבעת במסירת המעלית, אשר עלה על שלושה חודשים, מימש שוכר הדירה, ביום 16.04.2007, את האופציה הראשונה והמשיך לשלם שכירות בתעריף של 470$ לחודש, התואם דירה בבניין, כאשר הוא ללא מעלית. לגישת התובעים, לו היתה נמסרת המעלית בזמן ובהתאם לחוזה עם הנתבעת, הם היו משכירים את הדירה בסך של 850$ לחודש וכך, הרי שהפסידו, סך כולל של 380$ לחודש במשך שנה- סכום, אשר על בסיס תחשיבם לפי שער חליפין של 1$-3.50 ₪, הסתכם לכדי 15,960 ₪. לגישת התובעים, כאמור, על הנתבעת לפצותם בסכום זה שכן הפסדו נגרם בעטיה. על-מנת לתמוך בתביעתם, הפנו התובעים את בית המשפט אל חוזה שכירות דירתם, אל חוזה ההתקשרות בין חברת "אוברמן ניב מהנדסים", אל חוזה ההתקשרות עם הנתבעת, אל מכתב התזכורת מטעם מהנדס חברת "אוברמן ניב מהנדסים", אל אישור מסירת המעלית מיום 27.06.2007, אל קבלות ופירוט תשלומים לנתבעת ואל מכתב התובעים מיום 15.06.2008, לדרישת פיצוי מהנתבעת. הנתבעת רואה בתביעה כקנטרנית וטורדנית, במטרה לנסות ולהתעשר על חשבונה. לטענתה, אין בטענות התובעים כדי לגלות יריבות עימה שכן מעולם לא התקשרה עימם בהסכם בכלל או בהסכם בו היא מתחייבת למועד מדוייק למסירת מעלית בפרט, אלא שהתקשרה עם נציגות ועד הבית של הבנין בו הם בעלי דירה והתחייבה כלפיו. כך, טענה הנתבעת, היא התחייבה למסירת המעלית בתוך שישה חודשים מיום קבלת היתר וכי היא תפצה בגין כל יום איחור במסירה, במידה והאיחור הוא בגינה וכל זאת, לאחר שלושים ימים הניתנים לה מראש לעניין עיכובים. הנתבעת הסבירה כי מעולם לא פנו אליה מנציגות ועד הבניין דנא לשם תשלום פיצוי עיכוב כאמור- וזאת, משום שעמדה בלוח הזמנים בהתאם להסכם ואף הקדימה אותו. כך, למשל, עיכוב אחד נגרם בעטיים של צינור מים ותשתית חשמל, אותם היה להעביר- דבר, אשר היה במסגרת אחריות ועד הבית. התובעת ציינה כי פנתה אל ועד הבית להסיר מכשול זה עוד ביום 27.09.2006 וכי הסרתו, נמשכה כחודש ימים. התובעת הפנתה את בית המשפט אל מכתב פנייתה מיום 27.09.2006, אל ועד הבית, על-מנת לתמוך בטענתה זו. עיכוב נוסף, טענה הנתבעת, נגרם בשל עיכוב תשלומים מצד הדיירים עבור אחוזי עבודה שבוצעו בעבור הפרוייקט כולו, אשר בוצע בשלבים. לדברי הנתבעת, על הדיירים היה לשלם בתום ביצוע של כל שלב, אחוז מסויים, בתוך חמישה ימים, אלא שועד הבית לא עשה כן והתעכב בסך כולל של ארבעים ושבעה יום. כן, ציינה הנתבעת, כי היתה לה הזכות, בהתאם לחוזה הנדון, לעכב ביצוע העבודה עד לתשלום כל הסכום. כך, טענה הנתבעת, בהתאם לעיכובי תשלום כאמור, מצד דיירי הבניין, שלמו אלו בשלב האחרון של פרוייקט התקנת העלית 17% ולא 5%, אשר היו אמורים לשלם, לו לא היו מעכבים התשלומים. בהקשר לדברים אלו, ביקשה הנתבעת להדגיש כי התובעים עצמם עיכבו תשלומים עד לרגע האחרון, כך שבשלב האמור, בשונה מ-5%, אותם היו אמורים לשלם, שילמו 24.25%. לגישת הנתבעת, בהתאם לחוזה דנא, קמה לה זכות עיכוב בכל שלב לרבות במסירת המעלית, אף בשל איחורם של התובעים עצמם ותו לאו. עוד הוסיפה הנתבעת כי המעלית היתה מוכנה למסירה עוד בחודש מאי, אלא שבשל חוב גדול של אחד הדיירים, אשר לא יכול היה לשלמו, התעכבה. זאת ועוד, ציינה הנתבעת כי אורך העיכוב אשר יכול היה להיווצר נוכח בעייתו של דייר זה לעמוד בתשלום, קוצר בשל אדיבותה לאפשר לאותו הדייר לשלם לה בתשלומי אשראי נדחים. על-מנת להוכיח עיכובים כמתואר, הפנתה הנתבעת את בית המשפט אל כרטסת הנהלת חשבונות מטעמה ואל מכתב מנהל אגף הביצוע של הנתבעת אל ועד הבניין, מיום 01.06.2007. בנוסף, כדי להוכיח כי עיכובים אלו היו בהסכמת ועד הבניין ובידיעת נציג חברת "אוברמן-ניב מהנדסים", הפנתה הנתבעת אל מכתב סיכום פגישה מיום 20.05.2007. עוד טענה הנתבעת כי החוזה בין הנתבעים לשוכר נחתם כחודשיים ימים עובר למתן היתר לנתבעת להתקין המעלית, כך שהן התובעים והן הנתבעת, לא יכולים היו לדעת באותו המועד מה יהא מועד מסירת המעלית ואם בכלל ינתן היתר להקמתה. זאת ועוד, הנתבעת הביעה ספקנותה באשר לאותנטיות חוזה שכירות זה. היא הדגישה כי הסעיף המדבר על אופציות הארכת השכירות, אשר מהווה בסיס לתביעה דנא, הוסף בכתב יד השונה מיתר השינויים בחוזה וכי אין לצידו חתימה לאמיתות שינוי, שלא כבשינויים אחרים בחוזה. באשר לסכום תביעתם של התובעים, טענה הנתבעת כי הוא מופרך וכי אין זה סביר כי תוספת מעלית לבניין תעלה את תעריף שכירות הדירה כמעט פי שניים, בעוד ברגיל, שינוי כזה, מעלה תעריף שכירות, לכל היותר ב-20%. זאת ועוד, התובעים לא הוכיחו כלל כי סיכמו על עליית תעריף כבטענותיה וזאת אף ויתקבל סעיף 23 לחוזה השכירות כאותנטי. כן, אין במכתב אותו צירפו התובעים לתביעתם, הממוען אליהם, לכאורה, משוכר הדירה ואשר תוכנו הוא כי האחרון מתעתד לממש את האופציה בחוזה, כדי לאמת הסכום, שכן אין המכתב מציין סכום וממילא, השוכר לא חתם עליו. לאחר שעיינתי בכתבי התביעה וההגנה, על כלל נספחיהם ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים בדיון בבית המשפט, מצאתי כי יש לדחות את התביעה מן הטעמים הבאים:- לא ניתן להכריע כי החוזה אותו הציגו התובעים לבית המשפט הוא אכן החוזה בו עסקינן, שכן אינו חתום, קטעים מסויימים בו חסרים והוא ניראה כטיוטת חוזה ותו לאו. במידה והייתי מקבלת אמיתותו של חוזה זה, הרי שכמשתמע מסעיפים מסויימים בו [כך למשל, מבוא החוזה וכך גם סעיף 3.2.], ניכר כי ישנם חיובים המעידים על קיומה של מערכת יחסים חוזית בין דיירי הבניין, לרבות התובעים, לבין הנתבעת; אך יחד-עם, זאת, יש לראות הסכמות אליהן הגיעו הנתבעת ונציגות ועד הבניין הנ"ל, באשר לחוזה זה, כחלות על-כל הדיירים. כן, לו הייתי מקבלת אמיתותו של חוזה זה, הרי שאף שסעיף 8.1. בו, מחייב את הנתבעת להשלים עבודתה בתוך שישה חודשים מיום קבל ההיתרים הנ"ל, אין הוא מחייב אותה למסור את המעלית בתום תקופה זו וממילא, הסעיף אשר לאחריו מחריג עיכובים אשר אינם מטעם הנתבעת. לעניין זה, הרי שיש לקבל את טענת הנתבעת, כי העיכוב בגין הזזת קווי המים והחשמל הוא עיכוב שאינו מטעמה, וממילא. כן, כטענת הנתבעת, המועדים בהם נקבו התובעים באשר לסוגיה זו שגויים ואילו התובעים לא עמדו בנטל הנדרש מהם כדי להוכיח מועדים אלו, כך שבהנחה והייתי מקבלת אמיתות החוזה הנ"ל, הרי שהתובעים לא הוכיחו, כנדרש, סעיף עקרוני, עליו, מושתת, בין היתר, תביעתם- היינו, המועדים הרלוונטיים. יצויין, כי סעיף 3.2. לחוזה אותו הגישו התובעים לבית המשפט, מציין במפורש, כי אין לראות בעיכוב של דייר ספציפי בתשלום, כמקים זכות עיכוב במסירת המעלית מצד הנתבעת, ועל-כן, דינה של טענתה זו של הנתבעת להדחות, לו אכן, אמיתות החוזה דנא, לא היתה בספק. יודגש כי טענותיה של הנתבעת באשר להצדקות לעיכוב מטעמה וכי היה על דעת נציגות הבניין, מקבלות משנה תוקף, נוכח העובדה כי זו הציגה מסמך המעיד על שהאיחור במסירת המעלית היה בהסכמת הצדדים ונוכח העובדה כי הנתבעת לא נקנסה על העיכוב הנ"ל. גם ובחוזה אשר הוצג לי, לא היה כדי להעיד כלל ועיקר על מערכת היחסים בין התובעים לתובעת ובאשר לחובותיהם וזכויותיהם לעניין נשוא תביעה זו, הרי שדין התביעה להדחות מטעמים נוספים כלדלקמן:- הריני מסופקת באשר לאוטנטיות חוזה השכירות אשר הוצג בפני. הסעיף עליו ביססו התובעים טענותיהם ואשר מקים להם, לכאורה, עילת תביעה, הוסף בסוף חוזה מודפס בכתב יד ואין כל חתימה לאישור הוספתו, בצמוד לו. אף לו הייתי מקבלת חוזה זה, הרי שנוסחו, מעיד על כך, כי קבלת האופציה להארכה- לאחר התקנת מעלית, תאפשר חידוש החוזה אך "לאחר הסכמה על המחיר". התובעים, לא עמדו, באשר טענות הנתבעת לעניין זה מתקבלות, בנטל ההוכחה כי סוכם על מחיר כנדרש, בהתאם לסעיף דנא. כן, תעריף השכירות "החדש"נראה מופרך ובלתי סביר ביחס למצופה מהשבחת נכס באופן הנדון. בהתאם לכלל האמור, הריני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבעת סך של 300 ₪ בגין הוצאות, לא יאוחר מיום 05.04.2009, שאם לא כן, יחוייב הסכום בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בניהמעליתבניין