הלכה היא, כי "נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. על מבקש עיקול במעמד צד אחד לפעול בסבירות ובמידתיות. מוטלת עליו "חובת זהירות מושגית כלפי הנתבע, שלא ינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול. בית המשפט הניח את היסוד ההלכתי להחלתה של עוולת הרשלנות בגין הליכי סרק רשלניים ושימוש לרעה בהליך משפטי. בית המשפט ציין כי פעילות גבייה בהוצאה לפועל, הן של פסקי דין שניתנו והן של שיקים שלא כובדו היא פעילות חיונית. עורכי הדין העוסקים בכך תורמים תרומה שלא תסולא בפז לקיום שלטון החוק ואמון הציבור במערכת המשפט. יחד עם זאת אין לשכוח שזו גם פעילות שפוגעת בזכויות יסוד המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, בקניינו של אדם, בשמו הטוב ובפרטיותו. להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין עיקול רכב ע''י הבנק: התובעים, שני אחים, כאשר הנתבע מס' 1 הינו עורך דין במקצועו והתובע מס' 2 רוקח, תובעים פיצוי מהנתבעים, וזאת בגין הליכים שננקטו לעיקול ותפיסה של רכב מסוג שברולט מס' רישוי 1325218 (להלן: "הרכב") אשר היה במועדים הרלוונטים בבעלות התובעים. אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות הבאות: 1. תיק ההוצאה לפועל 08-03767-00-7 מנוהל בגין חוב של מר דיאב אחמד, שהוא בן דודם של התובעים, לנתבע מס' 1 (להלן: "הזוכה"). 2. ביום 10.10.01 הוטל צו עיקול על הרכב וזאת בהתאם לבקשתו של ב"כ הזוכה דאז, עו"ד קליין. יצוין כי הבקשה נסמכה על דו"ח חוקר פרטי ממנו עלה, לכאורה, כי החייב, העוסק בסחר במכוניות משומשות, עושה שימוש קבוע ורצוף ברכב. 3. ביום 9.1.02 הוגשה על ידי עורך דין קליין בקשה לתפיסת הרכב וצו כאמור ניתן ביום 13.1.02. 4. במועד מסוים לאחר הוצאת צו התפיסה, אשר לא בוצע הגיעה אימו של החייב להסדר עם הזוכה לסילוק חובו של החייב (ככל הנראה במהלך חודש 5/02 או בסמוך לכך, זאת על סמך המועדים הקבועים לביצוע תשלומים על פי ההסדר). בשלב זה כבר טיפל בתיק ההוצל"פ נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"). 5. ביום 24.10.04 פנו התובעים לראש לשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביטול העיקול וזאת לאחר שדין ודברים שניהלו עם הנתבע (לרבות תכתובת שהוחלפה ביניהם), לא הביא לביטול צו העיקול חרף העובדה שלטענתם הציגו בפני הנתבע רישיון רכב המעיד על כך שהרכב היה בבעלותם עוד קודם להטלת העיקול (בניגוד לעמדת הנתבע), וציינו בפניו כי רכב זה מעולם לא היה בשימושו של החייב. 6. בו ביום ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה לפיה על הנתבעים להגיב לבקשה בתוך 10 ימים ממועד קבלתה. 7. ביום 31.10.04 בשעות הלילה המאוחרות (לטענת התובעים ב- 23.20 ) הגיעו מעקלים על מנת לתפוס את הרכב ונטלו אותו עימם. 8. למחרת היום פנו התובעים בבקשה לביטול התפיסה והחזרת הרכב, בקשה לה נעתר כב' ראש ההוצאה לפועל, תוך שהוא ציין כי על אף שלא הורה על השהיית הליכי התפיסה, מן הראוי היה להימנע מביצוע התפיסה לאחר שהוגשה בקשה לביטול צו העיקול ונתבקשה תגובת הנתבעים לבקשה. אציין כי מכתבי הטענות שהובאו בפני לא התברר לי עד תום באיזה שלב בוטל העיקול על הרכב אולם מהמסמכים שבפני אני מסיקה כי העיקול אכן בוטל בסופו של יום. הנתבעים בכתב ההגנה הוסיפו וטענו כי במסגרת בקשה נוספת לביטול העיקול שהגישו התובעים, התבקש גם מימוש הערובה שהפקידה הזוכה להבטחת נזקי התובעים בגין העיקול ובקשה זו נדחתה על ידי יו"ר ההוצאה לפועל, אלא שהנתבעים לא צרפו לכתב ההגנה העתק מהחלטה הנזכרת על ידם והתובעים בעת הדיון בפני הכחישו טענה זו ואף טענו כי לא ידעו כלל שבתיק ההוצאה לפועל היתה מופקדת ערובה כלשהי. טענות הצדדים: מלבד עובדות אלה, מעלים התובעים טענה כי בעקבות הטלת צו העיקול המקורי בשנת 2001, פנו לעורך דין קליין שייצג אז את הזוכה, הסבירו לו שאין קשר בין הרכב הנ"ל לחייב בתיק, ובשל כך לא בוצעה תפיסת הרכב במועד זה. לטענתם, רק משרצו למכור את הרכב בשנת 2004 התברר להם כי צו העיקול עדיין רשום על הרכב ולפיכך, פנו לנתבע וחזרו על בקשתם לבטל את צו העיקול, בקשה שכאמור לעיל, נדחתה על ידו. לטענת התובעים התנהלות הנתבעים הן בהטלת העיקול ובעיקר בביצוע הליך תפיסת הרכב כמתואר לעיל, נעשתה שלא כדין וגרמה להם לנזקים הן בגין הצורך בתשלום הוצאות אחסנת הרכב ושכר טרחת עו"ד בגין הבקשות שהוכנו והוגשו, הן בגין בזבוז זמנם היקר והן בשל עוגמת הנפש שנגמרה להם ולבני משפחותיהם מביצוע הליך התפיסה באופן שבו בוצעה תוך הטרדתם ופגיעה בשמם הטוב. הנתבעים בכתב הגנתם טוענים כי כל הליכי העיקול ותפיסת הרכב, נעשו על פי דין. לטענתם היה בסיס להטלת העיקול על סמך דו"ח החקירה אשר קבע כאמור לעיל כי החייב עושה שימוש ברכב, וכי כל טענות התובעים לא הביאו לסתירת האמור בדו"ח החקירה. אלא שבהעלאת טענות אלו, מתעלמים הנתבעים מן העובדה שבסופו של יום צו העיקול בוטל ומשכך החלטת ראש ההוצאה לפועל המבטלת את העיקול, מהווה "השתק פלוגתא" ביחס לטענות הנתבעים בהקשר זה. אינני סבורה כי אני נדרשת להכריע בשאלה באם צו העיקול הוטל כדין אם לאו, שכן שאלה זו צריכה היתה להתברר בפני כב' ראש ההוצל"פ, וככל הנראה היא בוררה (בין אם לגופה ובין אם לאו) שכן צו העיקול בוטל בסופו של יום. לעניות דעתי, השאלה העומדת להכרעה בפני הינה האם פעולת תפיסת הרכב לאחר שכבר הוגשה בקשה לביטול העיקול, ולאחר שהוצבו בפני הנתבע טענות התובעים אשר בסופו של דבר הביאו לביטול העיקול, נעשתה תוך הפרת חובת זהירות מצד הנתבעים כלפי התובעים. לאחר עיון במלוא טענות הצדדים לרבות טענות הנתבעים בכתב הגנתם, אני סבורה כטענת התובעים כי ביצוע תפיסת הרכב מיד לאחר שהוגשה הבקשה לביטול העיקול ונדרשה תגובת הזוכה לבקשה זו, לאור מכלול נסיבות הענין, בוצעה, לכל הפחות, ברשלנות, שכן לא היה מקום לבצעה, באופן שבו בוצעה משתלויה ועומדת הבקשה לביטול העיקול. ואפרט: אמנם צודקים הנתבעים שתפיסת הרכב לא בוצעה בניגוד לצו שיפוטי שכן ראש ההוצל"פ לא השהה את הליכי ההוצל"פ בהחלטתו מיום 24.10.04. אולם בהתחשב בעובדה כי מאז שנת 2001 לא בוצע על ידי הזוכה כל הליך לתפיסת הרכב, ובהתחשב בטענות שהיו ידועות לנתבעים בעת ביצוע תפיסת הרכב, צריכה היתה הזוכה, והנתבע כב"כ, לאפשר את בירור הטענות בפני ראש ההוצל"פ קודם לביצוע הליך התפיסה. הנתבעים לא הסבירו בכתב הגנתם מה היתה הדחיפות הרבה בתפיסת הרכב דווקא מיד לאחר הגשת הבקשה לביטול העיקול, זאת כאשר במשך לפחות שנתיים לא נעשה כל הליך לתפיסתו, ונראה כי צודקים התובעים כי נקיטת ההליך במועד שננקט היה במטרה ליצור עליהם לחץ בלתי ראוי לפעול להסדר חוב החייב, חוב שאין כל מחלוקת שאינם חייבים בו. אין כל ספק בעיני כי היה ברור לנתבעים, או לכל הפחות, צריך היה להיות ברור להם, כי ביצוע הליך של תפיסת רכב בשעת לילה מאוחרת, הינו הליך שמושך אליו תשומת לב וגורם אי נוחות (זאת בלשון המעטה) לבאים לתפוס את רכבו. יתרה מכך, בהתחשב בכך שאחד התובעים הינו עורך דין במקצועו, אין ספק כי בביצוע התפיסה, יש משום פגיעה בשמו הטוב תוך יצירת רושם כי הלה חייב בחוב להוצאה לפועל, דבר שלא התקיים במקרה דנן. כפי שסוכמה ההלכה בענין ע"י כב' השופטת סורוקר בבש"א (ראשל"צ) 167/08 עו"ד להב נ' רז (מרזן) שלמה (19.3.08): "הלכה היא, כי "נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט" (רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638, ס' 18 לפסק דינו של כב' הש' מצא).....בית המשפט פסק, כי על מבקש עיקול במעמד צד אחד לפעול בסבירות ובמידתיות. מוטלת עליו "חובת זהירות מושגית כלפי הנתבע, שלא ינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול" (ס' 21 לפסק דינו של כב' הש' מצא). בפן העובדתי נמצא כי מבקשת העיקול פעלה בנסיון להפעיל לחץ על הצד שכנגד, בכך שהתנתה את הסרת העיקול בפרעון כל החיובים, לרבות אלה שבגינם טרם הוגשה תביעה. על כן חרגה מתכלית העיקול, וחויבה בפיצויים. הלכת סחר ושירותי ים עוקבת אחר פסק דינו המפורסם של כב' הנשיא ברק (כתוארו דאז) בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113. בית המשפט הניח באותו ענין את היסוד ההלכתי להחלתה של עוולת הרשלנות בגין הליכי סרק רשלניים ושימוש לרעה בהליך משפטי. בענין זה ר' גם: ש' גנוסר,"מטרד ליריב-נגישה, קינטור, וטרדנות בהליכי משפט" משפטים ב' (תש"ל-ל"א) 221, 236; מ' בר- עם, "הליכי סרק אזרחיים", עלי משפט ו' תשס"ז, ע' 179; ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל- זכרון יעקב", פ"ד לח (2) 645 (פסקה 6 לפסק דינו של כ' הנשיא מ' שמגר)." במקרה שבפני אינני קובעת כי מלכתחילה הוטל העיקול שלא כדין, לאור האמור לעיל, אולם נקיטת ההליך של תפיסת הרכב, מקום בו לנתבעים ידוע כי הוגשה בקשה לביטול העיקול, מהווה שימוש לרעה בזכות הנתבעים (זכות העומדת להם בדין), אשר היה על הנתבעים לצפות כי תיגרום לתובעים נזק בשיעור העולה על המתחייב להשגת מטרת העיקול. אין ספק שפעולות הנתבעים במקרה דנן היו חלק מהליכי הגבייה ונעשו על בסיס מידע שהיה ברשותם הנסמך על דו"ח חקירה. אלא שכפי שנאמר ע"י השופט קליין בת.א. (ת"א) 18263/08 יורם ליברמן נ' עו"ד מוני-שמעון עזורה ואח' (18.2.09): "פעילות גבייה בהוצאה לפועל, הן של פסקי דין שניתנו והן של שיקים שלא כובדו היא פעילות חיונית. עורכי הדין העוסקים בכך תורמים תרומה שלא תסולא בפז לקיום שלטון החוק ואמון הציבור במערכת המשפט. יחד עם זאת אין לשכוח שזו גם פעילות שפוגעת בזכויות יסוד המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, בקניינו של אדם, בשמו הטוב ובפרטיותו". משכך, ומשהועלו בפני הנתבעים טענות התובעים, ואף הוגשה בקשה לביטול העיקול, חובה היה על הנתבעים, קודם לנקיטת הליך תפיסת הרכב, לפעול לבירור טענות התובעים ביסודיות (דבר שלא הוכח שנעשה כלל עד לאותו המועד) ולא לנקוט בפעולה "דרמטית" זו, תוך מה שנדמה כנסיון לסכל את בירור טענות התובעים לגופן. יחד עם זאת, אין ספק כי העמדת התביעה על הסך של 15,000 ₪, ללא שהוכח הפסד ממוני כלשהו, הינה תביעה מופרזת, ונכון עשו התובעים משהותירו את גובה הפיצוי לשקול דעת בית המשפט. אשר על כן, לאור נסיבות הענין כפי שאלו הועלו בפני ובהעדר הנתבעים, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לעל אחד מהתובעים את הסך של 1,500 ₪ כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מנקיטת הליך תפיסת הרכב בנסיבות המתוארות לעיל. שאר ראשי הנזק שנתבעו נדחים על ידי שכן לא הוכחו, וממילא אין מקום לפסיקת פיצוי בגין שכ"ט עו"ד עבורן בקשות שהוגשו בענין מאחר והתובע מס' 1 מייצג את עצמו בענין זה, לא כעו"ד, אלא כמי שנפגע ישירות ממעשי הנתבעים. כמו כן אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובעים בסך של 350 ₪ לכל אחד מהם. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.רכבפיצוייםעיקול