לטענת התובע, הוא נסע בכביש בתוך מגרש החניה ועצר את רכבו עצירה מוחלטת, על מנת לאפשר לאשתו לרדת מהרכב וללכת לסופרמרקט, ובעת שחנה, הגיחה המשאית משמאלו, תוך שהיא נוסעת במהירות מופרזת ופגעה בחזית רכבו מצידו השמאלי לכיוון צידו הימני. להלן פסק דין בנושא תאונה בחניה של סופרמרקט: לפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 9.9.07, במגרש חניה ברחבת סופרמרקט "מגה" באשדוד, בין רכבו של התובע, לבין משאית השייכת לשותפות "מובילי דרור ושות'" (להלן- הנתבעת 1), שהיתה נהוגה אותה עת ע"י הנתבע 2, ומבוטחת ע"י הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן- הנתבעת 3). לטענת התובע, הוא נסע בכביש בתוך מגרש החניה ועצר את רכבו עצירה מוחלטת, על מנת לאפשר לאשתו לרדת מהרכב וללכת לסופרמרקט, ובעת שחנה, הגיחה המשאית משמאלו, תוך שהיא נוסעת במהירות מופרזת ופגעה בחזית רכבו מצידו השמאלי לכיוון צידו הימני. עוד טען התובע, כי בצומת בו עצר אין תמרור, וכי הוא התכוון לפנות שמאלה לכביש ממנו הגיעה המשאית. בחקירתו, אישר התובע שיתכן שרכבו חנה כך שעבר במספר ס"מ את קו הצומת. לטענתו, אם הוא היה פוגע עם חזית רכבו במשאית הנתבעים תוך כדי נסיעה, כטענת הנתבעים, כריות האויר ברכבו היו נפתחות, ופגוש רכבו היה נמעך לכיוון הרכב, ולעומת זאת, בפועל פגוש הרכב הועף למרחק מה ממקום התאונה. התובע טען, כי רכבו לא תוקן בגלל ירידת הערך הגבוהה שהיתה צפויה לו, ולכן הוא קיבל את המלצת השמאי, ומכר לחברת הביטוח שלו את הרכב בהפסד של כ- 10% מערכו, כך שהפסיד סך של 16,172₪ (כולל השתתפות עצמית ששילם), ולכן עתר כי הנתבעים יפצו אותו בגין הפסד זה, בצירוף דמי קינון הפוליסה, פיצוי בגין אי שימוש ברכב, עוגמת נפש והוצאות, אך הגביל את תביעתו לסך של 17,500 ₪ בגין תקרת סכום התביעה שניתן היה להגיש לבית משפט זה. מטעם התובע העידה גם אשתו, שטענה כי הספיקה לרדת מהרכב וניגשה לקחת סל מתא המטען, וראתה את המשאית פוגעת ברכבם וממשיכה לנסוע מרחק מה לפני שנעצרה, כמו כן ראתה את הפגוש עף מהמקום. לטענתה, המשאית נסעה מהר מדי וקרוב לשוליים, אך רכבם לא בלט לצומת, והם חנו במקום מותר לחניה. גם אשת התובע טענה כי בעת התאונה רכבם עמד בעצירה מוחלטת. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התובע הגיע לצומת, נכנס לצומת לא פנוי, לא נתן זכות קדימה למשאית אשר כבר היתה בצומת, ופגע בה בעוצמה. עוד טענו כי אם היתה פגיעה, הרי שזו היתה פגיעה קלה אשר כתוצאה ממנה לא נגרם נזק של ממש לתובע. בכתב ההגנה המתוקן, טענו הנתבעים כי התובע הגיח מימין למשאית לאחר שיצא מחניה, בלי לתת לה זכות קדימה, ופגע בה בצידה הימני. עוד טענו, כי משפוצה התובע על נזקיו ע"י חברת הביטוח שלו, הוא רשאי לתבוע רק את ההשתתפות העצמית בסך 1,772 ₪, וכי אין לאפשר לו לתבוע פעמיים בגין אותם נזקים. הנתבעים צירפו דוח שמאי לגבי הנזקים שנגרמו למשאית, ובין היתר לשתי הדלתות בצידה הימני. הנתבע 2 טען, כי נסע בנתיב נסיעה בתוך מגרש החניה במהירות נמוכה, התקרב לצומת וראה כי הוא ריק, אך לפתע יצא התובע מהצומת בנסיעה ופגע בצד המשאית, כשלדבריו "אם אני לא טועה, הוא אמר לי סליחה אני לא הייתי מרוכז". בחקירתו הנגדית הודה הנתבע 2 כי במקום קיים שדה ראיה טוב, מה גם שהמשאית גבוהה. אולם, לטענתו, כשנסע לכיוון הצומת לא ראה שום רכב, ורק כשהגיע לצומת, התפרץ אליו רכב התובע. לטענת נציג הנתבעת 3, למשאית נגרמו נזקי מעיכה ולא שפשוף, המתיישבים עם גרסת הנתבע 2, לפיה התובע הפתיע את הנתבע 2, נכנס לצומת ופגע עם חזית רכבו במשאית, כשהנתבע 2 סטה שמאלה מיד כשהרגיש את המכה וכך לא נפגע החלק האחורי ימני של המשאית. עוד טען, כי הנתבעים אינם צריכים לשאת בתוצאות עסקה לא טובה שעשה התובע עם חברת הביטוח שלו. לגבי הפסד הנחת העדר תביעות, טען נציג הנתבעת 3, כי ההפסד אינו קשור לרכב נשוא התאונה, שכן עלות הפוליסה החדשה שלאחר התאונה, אמורה להקבע לפי נתוני הרכב החדש שרכש התובע. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוגשו לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. תחילה, יש לדחות על הסף את טענת הנתבעים, לפיה היה על התובע לתת זכות קדימה למשאית. מעדויות שני הצדדים עולה, כי התאונה ארעה בצומת לא מתומרר, המצוי בתוך מגרש חניה. לפי תקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, על נהג המתקרב לצומת כזה, לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין. לכן, בענייננו, היה על הנתבע 2 לתת זכות קדימה לרכב התובע אשר הגיע מימינו. אלא שטענתם העיקרית של הנתבעים היא שכאשר התקרב הנתבע 2 לצומת, הוא היה ריק, ולכן לא היה עליו לתת זכות קדימה, ושהתובע התפרץ לצומת לאחר שהמשאית החלה לחצותו, וכך פגע עם חזית רכבו בצדה הימני של המשאית. גם דינה של טענה זו להדחות. ראשית, טענת הנתבעים אינה מתיישבת עם נזקי הרכבים המעורבים. הנזק שנגרם לרכב התובע, כעולה מהתמונות, מתיישב עם פגיעה של המשאית בפינה השמאלית קדמית של הרכב, תוך תנועה של המשאית קדימה, וגרימת נזק לכל החלק הקדמי של רכב התובע, ומתיישב גם עם טענת התובע ואשתו כי הפגוש הקדמי הועף הצידה. לדעתי, אם התאונה היתה מתרחשת כטענת הנתבעים, הרי שניתן היה לצפות לנזק מעיכה בחזית רכבו של התובע, ואף לכיפוף מסויים של מכסה המנוע לכיוון פנים הרכב. יצויין, כי גם בתמונות המשאית נראים סימני שפשוף חזקים בחלק התחתון בצידה הימני, ולא סימני מעיכה כטענת הנתבעים. שנית, טענת הנתבע 2 כי לא ראה את רכב התובע מתקרב, כי הצומת היה פנוי בהתקרבו, וכי רכב התובע נכנס לצומת רק לאחר שהמשאית נכנסה לתוכו - אינה הגיונית, וזאת בהתחשב בעובדה שמגרש החניה פתוח ובגרסת הנתבע 2 כי שדה הראיה טוב, וכי המשאית גבוהה יחסית לדרך. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שדחיתי את טענות הנתבעים, אני קובעת כי התובע הרים את הנטל כדי להוכיח את גרסתו, לפיה התאונה ארעה כאשר רכבו עמד בעצירה מוחלטת. עם זאת, מעדותו של התובע, ומאופי הנזקים שנגרמו לרכבו, עולה כי התובע לא עצר את רכבו במקום מותר לחניה, אלא חנה בנתיב נסיעה, כשחזית רכבו בולטת במעט לתוך הצומת. אמנם, גם במצב כזה, היה על הנתבע 2 להזהר בכניסתו לצומת, ולהמנע מפגיעה ברכב התובע, אולם, אין ספק כי לתובע אשם תורם לקרות התאונה, ואני קובעת כי אשם זה מגיע לכדי 15%. לגבי נזקי התובע, הנתבעת לא הכחישה את ההשתתפות העצמית ששילם התובע, בסך 1,772 ₪. התובע עתר בנוסף, לפיצוי בגין נזק שנגרם לו כתוצאה ממכירת הרכב בהפסד. מדוח השמאי שהגיש התובע, עולה כי לרכב נגרמו נזקים רבים בחזית (לרבות פגיעה בקורת אורך שמאלית) שהגיעו לכדי 40% משווי הרכב, ועל כן "העדיף המבוטח למכור את הרכב ולקבל פיצוי גלובלי", השמאי ציין כי שווי הרכב היה 160,000 ₪ וכי סוכם עם התובע פיצוי גלובלי בסך 148,800 ₪, כלומר הרכב נמכר ע"י התובע ב- 93% משווייו. טענת הנתבעת 3, כי התובע עשה עסקה לא מוצלחת עם חברת הביטוח שלו, ובכך ויתר על חלק מנזקיו, ולכן הוא אינו רשאי לתבוע את הנתבעים בגין הסכום עליו ויתר, היא טענה שובת לב, בעיקר מאחר והתובע בחר למכור את הרכב למרות שהיה בר תיקון, אולם, לאחר ששקלתי טענה זו, החלטתי שלא לקבלה. לא ניתן להתעלם מהעובדה שרכב התובע נפגע גם בשלדה, ובין היתר ניזוקו כנף שמאל, קורת אורך שמאלית, קטע קורת אורך קדמית שמאלית וקורת רוחב. לפיכך, אם התובע היה בוחר לתקן את רכבו, היתה נגרמת לרכב ירידת ערך לא מבוטלת, והתובע היה זכאי לפיצוי גם עבור סכום זה. למרות שהשמאי לא התייחס לירידת הערך הצפויה, נראה לי כי ירידת הערך לא היתה נופלת מסך של 7%, אשר נוכה בפועל ממחיר הרכב. לפיכך, יתכן שהתובע אף הקטין את הנזק בכך שבחר למכור את הרכב ולא לתקנו. מכל מקום, הנזק שנגרם לתובע בפועל כתוצאה מירידת ערכו של הרכב עקב התאונה, הוא אותו סכום עליו ויתר בעת מכירת הרכב לחברת הביטוח, כלומר סך של 11,200 ₪. עוד טען התובע, כי לשווי רכבו יש להוסיף 3,200 ₪, עקב היותו רכב מיד ראשונה. התובע צירף לכתב התביעה צילום ממחירון לוי יצחק, ממנו עולה כי מחירו הבסיסי של הרכב בעת קרות התאונה היה 160,000 ₪, אך במקרה של רכב בבעלות ראשונה, יש להוסיף 2% לערכו. אמנם, השמאי מטעם התובע לא התייחס לתוספת זו, אך נראה כי הדבר נשמט בטעות מחוות הדעת, שכן גם השמאי התבסס על "מחירון מקובל". הנתבעת מצידה לא הציגה כל ראיה לסתירת תוספת זו, ועל כן אני מקבלת את טענת התובע, וקובעת כי יש לפצותו בגין ההפרש בשווי הרכב בסך של 3,200 ₪. התובע עתר בנוסף, לתשלום עבור הפסד הנחת העדר תביעות בסך 2,100 ₪, וצירף "הצעה לביטוח רכב אוודי שנת 2001", בה נכלל בין היתר רכיב של הפסד הנחת העדר תביעות. התובע טען כי לכך התכוון בכתב התביעה כשדרש דמי קינון. לעניין זה, התובע לא הוכיח את ההפסד בפועל ע"י הצגת פוליסות עוקבות, מה גם שהאישור שהגיש הוא אישור תאורטי למקרה והתובע היה מבטח את הרכב נשוא התאונה לאחר התאונה. מאחר והתובע מכר את הרכב, לא ברור מהם תנאי הפוליסה לרכב החדש שרכש לאחר התאונה, ועל כן יש לקבוע כי ראש נזק זה לא הוכח ע"י התובע. לגבי הדרישה לפיצוי בגין אי שימוש ברכב, התובע לא הוכיח טענה זו, לא הציג כל ראיות לגבי משך התקופה בה לא היה בידיו רכב, או לגבי ההוצאות שהוציא בתקופה זו. לגבי הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש, לפי ההלכה אין מקום לראש נזק זה בתיקים בהם נגרם נזק לרכוש בלבד, אלא במקרים חריגים, ואין המצב כך בענייננו. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה וקובעת כי הנתבעים ישלמו 85% מנזקיו המוכחים של התובע. לפיכך, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 13,746 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 2.1.08 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע את אגרת ביהמ"ש בסך 175 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 600 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק, מובהר כי הסכומים הנ"ל יתווספו לסכום של 500 ₪ שנדרשו הנתבעים לשלם לתובע במסגרת תיק בש"א 73/08. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. זכות להגשת בקשת רשות ערעור, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבימ"ש המחוזי בב"ש.חניה