תאונה במהלך השתלבות בנתיב השמאלי

בית המשפט פסק כי אני קובעת כי נהג רכב הפולקסווגן נסע בחוסר זהירות ובניגוד להוראת תקנה 21 לתקנות התעבורה; היה עליו לנסוע בזהירות ובעירנות, ורק לאחר שוידא כי נתיב הנסיעה השמאלי, המקביל לנתיב נסיעתו, מתפנה או נוצר בו מרווח כזה אשר יכול לאפשר לו להשתלב בו, יכול היה להמשיך בנסיעתו ולסטות אל עבר הנתיב המקביל. להלן פסק דין בנושא תאונה במהלך השתלבות בנתיב השמאלי: א. העובדות הצריכות לענין: לפנינו שתי תביעות רכוש שהדיון בהן אוחד בגין אותה תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 31/1/09 (להלן: "התאונה"). התובע ב - 10229-04-09 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג פוקלסווגן מ.ר. 8160818 (להלן: "רכב הפולקסווגן"). הנתבע מס' 1 ב - 10229-04-09 היה בעת התאונה נהג רכב מסוג קיה מ.ר. 4497158 (להלן: "רכב הקאיה"). הנתבעת מס' 2 ב - 10229-04-09 היתה בעת התאונה מבטחת רכב הקאיה. התובע ב - 21592-06-09 היה בעת התאונה בעלי רכב הקאיה. הנתבע מס' 1 ב - 21592-06-09 היה בעת התאונה נהג רכב הפולקסווגן. הנתבעת מס' 2 ב - 21592-06-09 היתה בעת התאונה מבטחת רכבה הפולקסווגן. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב הפוקלסווגן העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בכביש חד סטרי בעל שני נתיבי נסיעה, והתקרב לצומת מרומזר, ולפתע הגיח ללא כל התראה מוקדמת רכב הקאיה מנתיב הנסיעה השמאלי המקביל, וסטה אל עבר נתיב הנסיעה הימני בו נסע רכב הפולקסווגן, והתנגש בו. לאחר התאונה רכב הקאיה נהדף הצידה לכיוון שמאל. כן ציין כי עיקר נזקי רכב הפוקלסווגן מצוי בפינה הקדמית שמאלית שלו. 2. נהג רכב הקאיה העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, אכן הוא נסע בנתיב הנסיעה השמאלי, ונהג הפולקסווגן נסע בנתיב הנסיעה הימני אך מאחוריו. לאחר שהרכב שנסע לפניו בלם, ובעקבות כך הוא האט מהירות נסיעתו, סטה לפתע נהג הפולקסווגן ממסלול נסיעתו הימני, ונכנס לנתיב הנסיעה השמאלי של רכב הקאיה. 3. נציג חברת הביטוח של רכב הקאיה טען בדיון כי בחווה"ד השמאי מטעם בעלי רכב הפולקסווגן נכתב כי עיקר הנזקים הם בחזית הרכב, ולא כפי שנטען ע"י בעלי הפולקסווגן. כמו כן אמר כי לא ייתכן שמעוצמת פגיעה גבוהה כפי שמתאר אותה בעלי הפולקסווגן דווקא רכב הקאיה התהפך ולא רכבו הוא. ד. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאים מטעם שני התובעים וכן תצלומי נזקי שני כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הקאיה מתקבלת עם צו להוצאות כפי שיפורט להלן, ואילו תביעת בעלי רכב הפולקסווגן נדחית ללא צו להוצאות. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב הקאיה ודוחה את תביעת בעלי רכב הפולקסווגן, והנימוקים הם כדלקמן: מקובלת עלי עדותו של נהג רכב הקאיה, אשר הותירה על רושם אמין, ואשר נתמכת בתצלומי נזקי שני כלי הרכב בה נראה היטב אופן הדיפת רכב הפולקסווגן אל עבר רכב הקאיה. אני קובעת כי נהג רכב הפולקסווגן נסע בחוסר זהירות ובניגוד להוראת תק' 21 לתק' התעבורה; היה עליו לנסוע בזהירות ובעירנות, ורק לאחר שוידא כי נתיב הנסיעה השמאלי, המקביל לנתיב נסיעתו, מתפנה או נוצר בו מרווח כזה אשר יכול לאפשר לו להשתלב בו, יכול היה להמשיך בנסיעתו ולסטות אל עבר הנתיב המקביל. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הקאיה וכנגזרת הימנה את ההשתתפות העצמית בסך 1,587 ₪, וכן את ההשתתפות העצמית בירידת הערך בסך 927 ₪, וכן הפחתת הכינון בסך 845 ₪, וכן הפרש שכר טרחת השמאי בסך 850 ₪, ומוסיפה הוצאות בסך 800 ש"ח. סך כל נזקי בעל רכב הקאיה שהתקבלו הינו 5,009 ₪. ו בעלי רכב הפולקסווגן ומבטחתו ישלמו לבעלי רכב הקאיה את הסכום בסך 5,009 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהסטיה מנתיב