תביעה נגד בנק איגוד

להלן פסק דין בנושא תביעה נגד בנק איגוד: אביהם המנוח של התובעים הפקיד אצל הנתבעת פיקדון במרקים גרמניים. ביום 30/4/81 הודיעה הנתבעת לאביהם של התובעים כי ביום 12/5/81 יגיע לפרעונו הפקדון שהופקד ל- 12 חודשים בסך 1,314.37 מרקים גרמניים הנושא ריבית של 7.625% לשנה. האב התבקש לסור לסניף הנתבעת בשכונת הדר בחיפה לשם השקעת הפקדון מחדש. נמסר כי באם לא יתקבלו הוראות אחרות עד ליום הפרעון, הפקדון וצירוף הריבית יופקדו לתקופה נוספת של 12 חודשים בשיעור הריבית שיהיה נהוג אצל הנתבעת ביום הפרעון. ההודעה כך נמסר היא לאינפורמציה בלבד והודעת חידוש מפורטת תשלח ביום הפרעון. אביהם של התובעים הלך לבית עולמו ביום 2/3/93 וביום 22/9/93 ניתן צו ירושה על ידי בית הדין הרבני האיזורי בחיפה על פיו עזבונו של האב יתחלק בין שני התובעים, כך שתובע 1 יקבל 2/3 מהעזבון ואילו תובע 2 יקבל 1/3. לטענת התובעים, הנתבעת לא הודיעה דבר לאב או להם החל מיום 12/5/81. בהתאם לחישוב שערכו התובעים, הפיקדון מגיע לסכום של 10,023.42 מרקים גרמניים אך הנתבעת היתה מוכנה לשלם סך של 3,600 ₪ בלבד. הפיקדון מגיע לסכום של 28,000 ₪ והתובעים העמידו את סכום תביעתם על סך של 17,800 ₪, סכום התביעה המרבי בהליך דנן נכון ליום הגשת התביעה. לטענת הנתבעת, יש לדחות את תביעת התובעים על הסף מחמת התיישנות. האירועים מושא התביעה מקורם בשנת 1993 ולחילופין בשנת 1981. יחד עם זאת, הסבירה הנתבעת את עמדתה המפורטת בכתב הגנתה. על פי הטענה אביהם של התובעים ניהל בעבר חשבון בסניף הדר של הנתבעת, סניף שנסגר ביום 20/11/01 וחשבונו הועבר לסניף חיפה הראשי. בחשבון היה מופקד בסמוך לפטירתו של האב פקדון שקלי צמוד לדולר ולא פיקדון במרקים גרמניים. האב נפטר בשנת 1993 ומאז תקופה זו לא אותרו יורשיו ואף לא נעשתה כל פניה של מי מהם אל הנתבעת בקשר לחשבון. משכך, הופקדו כספי הפיקדון השקלי מעת לעת באופן שבו הם היו מופקדים בעבר דהיינו באפיק צמוד דולר. בשלהי שנת 2005 בטרם העבירה הנתבעת את כספי הפיקדון השקלי לאפוטרופוס הכללי בשל היותם "נכס עזוב" נוצר קשר עם תובע 2 בגינו נודע על קיום הפיקדון השקלי. תובע 2 התייצב אצל הנתבעת מצויד במסמך שצורף לכתב התביעה המעיד על קיומו בעבר של פיקדון במרקים גרמניים. פקידי הנתבעת מסרו לתובע 2 כי המסמך אותו הוא אוחז הינו משנת 1981 בעוד אביו הלך לעולמו בשנת 1993 ולא מן הנמנע כי במרוצת השנים הללו החליט אביו להפקיד את המרקים הגרמניים באפיק אחר דוגמת אפיק שקלי צמוד לדולר. נוכח הזמן הרב שחלף משנת 1981 ועד שנת 2005 לא נותרו בידי הנתבעת מסמכים כלשהם היכולים לשפוך אור על נסיבות הפקדת הכספים לפקדון צמוד דולר מלבד שני מסמכים מהשנים 1994 ו- 1996 המעידים על כך כי כספי הפיקדון הופקדו לפקדון צמוד דולר עד לתאריך 7/7/96. פקידי הנתבעת הבחינו, כי מסיבה שאינה ברורה החל מ- 7/7/96 נשארו כספי הפקדון מופקדים מעת לעת בפקדון כספי שקלי שאינו צמוד לדולר. לפיכך, ביום 7/12/05 ערכה הנתבעת תחשיב של השווי הכספי של הפקדון השקלי כאילו הופקד לאורך כל התקופה כפקדון שקלי צמוד לדולר. תוצאות התחשיב הראו כי שוויו הלכאורי של הפקדון השקלי מסתכם בסך של 5,476 ₪. הנתונים הנ"ל נמסרו לתובע 2 והאחרון ביקש לבחון את הדברים ולעדכן את הנתבעת בדבר עמדתו. תובע 2 לא עדכן את הנתבעת והכספים נותרו מופקדים בפקדון השקלי. בחלוף כשנתיים במסגרת בדיקות פנימיות שערכה הנתבעת פנתה לתובע 2 שנית ועדכנה אותו כי הפקדון השקלי עודנו מופקד אצלה. תשובתו של תובע 2 הייתה הגשת התביעה. סבורה הנתבעת, כי אינה מחויבת לשמור מסמכים בנקאיים כלשהם הקשורים לעסקה במשך תקופה העולה על 7 שנים מיום ביצועה ולכן אין בחזקתה כל מסמך היכול לשפוך אור על נסיבות הפקדת הפקדון באפיק שקלי צמוד לדולר ולא במרקים גרמניים, מעבר למסמכים שצורפו לכתב הגנתה. כן סבורה הנתבעת, כי נעשתה פעולה בנקאית על ידי אביהם המנוח של התובעים במהלך השנים שבין 1981 לבין 1993 במסגרתה הופקדו כספים לפקדון צמוד דולר לאחר שהפקדון במרקים הגרמניים נפרע. הנתבעת נהגה לטענתה כבנקאי סביר והפקידה את הכספים באותו אפיק בו הם היו מופקדים מאז מועד פטירתו של האב. הנתבעת הציעה לתובע 2 סכום המשקף את שווי הפקדון כשהוא צמוד לדולר מאז שנת 1996 ועד לשלהי שנת 2005 בכך נהגה הנתבעת בהגינות. עוד טענה הנתבעת, כי התובעים נוקבים בסכום כספי מופרך ללא צירוף תחשיב התומך בו, מתוך הנחה לכאורית כי הריבית שהוענקה בשנת 1981 היתה מוענקת באותו שיעור אף במרוצת השנים עד למועד הגשת התביעה. לטענת הנתבעת הנחה זו אינה מציאותית. גם במסמך משנת 1981 נרשם מפורשות כי הפקדון במרקים גרמניים יופקד לתקופה נוספת של 12 חודשים בשיעור הריבית שיהיה נהוג בבנק ביום הפרעון המקורי. מהמפורסמות הוא כי ריבית על פקדון מסוג זה היא ריבית המשתנה מעת לעת כפי שריביות משתנות מעת לעת לגבי כל פקדון כספי לכל אפיק שהוא וזאת מבלי למעט מן הטענה כי הפקדון משנת 1981 היה נקוב במרקים גרמניים ובשנת 1994 היה פקדון שקלי צמוד לדולר. הנתבעת הציעה לתובעים הצעה הגיונית וסבירה ואלו מצאו לדחותה ולהגיש תביעתם ללא כל בסיס משפטי. בדיון הראשון שנקבע התייצב תובע 2 בלבד וניתן פסק דין בהעדר הנתבעת. בהמשך הוגשה בקשה לביטול פסק הדין וזה בוטל בדיון נוסף, לאחר שהנתבעת שילמה את הוצאות התובעים. בדיון השני שהתקיים בפני התייצבו והעידו תובע 2 ונציגת הנתבעת. טען תובע 2 כי מספר תיבת הדואר אשר נרשם על המסמך אשר נשלח לאביו המנוח בשנת 1981 הוא מספר תיבת הדואר אשר שימש גם אותו באופן אישי שכן הוא טיפל בכל ענייניו של האב אשר היה בשנת 1981 אדם מבוגר ביותר שהתקשה לתפקד. לפיכך, תובע 2 באופן אישי היה מקבל את דברי הדואר מתא הדואר האמור. תובע 2 הצהיר כי משנת 1981 לא התקבלה כל הודעה מהנתבעת והוא גילה את המסמך משנת 1981 רק אחרי פטירת אביו. או אז התברר לו כי סניף הנתבעת בהדר נסגר. לדבריו, כספי הפקדון הועברו לסניף הנתבעת ברחוב חלוצי התעשיה במפרץ חיפה, ולאחר סגירתו הועברו לסניף הראשי. תובע 2 אישר כי הנושא לא טופל על ידו בשקידה ראויה אולם אין בכך לדידו כדי לפטור את הנתבעת ולגזול את כספי התובעים. עוד נטען, כי הוא זה שפנה אל הנתבעת ולא ההיפך, בניגוד לאמור בכתב ההגנה. בדיון הובהר כי נציגת הנתבעת שהתייצבה והעידה אינה הנציגה הראשונה שהיתה בקשר עם תובע 2, אלא הנציגה השניה שהיתה בקשר עימו החל מחודש דצמבר 2007. נציגת הנתבעת הניחה כי מאז 1981 נשלחו הודעות לאביו המנוח של תובע 2, אלא שלא היתה יכולה לאשש זאת בראיות. תובע 2 אישר לשאלת נציגת הנתבעת כי מאז 12/2005 ועד 12/2007 לא השיב להצעת הנתבעת. מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מוסדרת באמצעות נורמות משפטיות רבות, חלקן כלליות כדוגמת חוקי החוזים, וחלקן פרטניות כדוגמת חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להרחבה ראו: ריקרדו בן אוליאל דיני בנקאות - חלק כללי (1996) בעמ' 28-36). רבות נפסק ונכתב אודות חובותיו המוגברות של הבנק כלפי הלקוח שאינן כשל אחד האדם, עד כי תוארו באופן זה - "חובת תום הלב שיש להחיל על הבנק, איננה זו שיש להחיל במערכת יחסים עסקית אחרת, ואינה ברמה של אדם לאדם אדם, כי אם ברמה של אדם לאדם מלאך" (ראו: גלעד נרקיס ומירב מור חובות החלות על הבנקים א (2002) בעמ' 134. למרות האמור לעיל, איני סבור שהתובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם. לטעמי אין די בטענת תובע 2 לפיה היה זה הוא אשר אסף את דברי הדואר עבור אביו מתא הדואר הנטען על מנת להוכיח שהנתבעת לא הודיעה דבר וחצי דבר אודות הפקדון לאביו המנוח. וודאי שאין באותה טענה כדי להוכיח שאביו לא עשה כל פעולה הקשורה בפקדון, כגון שינוי אפיק ההשקעה. בנסיבות אלו וללא כל הוכחה של ממש קשה להלום את הסכום הנתבע לו עתרו התובעים בסך 17,800 ₪. יוער כי הנתבעת מוכנה היתה ועדיין מוכנה לשלם לתובעים סכום של 5,476 ₪. לכאורה ניתן היה לשקול בדוננו טענה בדבר "הודאה והדחה" אשר משמעה בין היתר היפוך נטל הראיה, זאת בהתבסס על הודאת הנתבעת. ברם, איני סבור שהיה מקום לקבלה. נקבע בגדרי ע"א 777/80 קלרה שרייבר נ' מרגוט שטרן פ"ד לח (2) 143, 146 - "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע, כדברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 642/61 [1], בעמ' 1005;"היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החיצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע". טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. כאמור, התובעים בדוננו הינם יורשיו של ה"מלווה". לסופו של יום טענתם מסתמכת על מסמך משנת 1981,על השערות לגבי התנהגותו של אביהם, ועל היעדר מסמכים אצל הנתבעת. לגישתי אין די בכל אלו בכדי להוביל להיפוך נטל הראיה בהתבסס על טענת הודאה והדחה, שהרי הודאת הנתבעת אינה במלוא עובדות התביעה, מה גם שהללו לא הוכחו כדבעי. באשר לאי איתור מסמכים ע"י הנתבעת נקבע במסגרת ת"א (שלום ת"א-יפו) רינה לנגבוים נ' בנק המזרחי בע"מ (פורסם במאגר משפטי) - "אני סבורה כי לא בכל פעם שמסמך בנקאי כל שהוא אינו נמצא ע"י הבנק, יהיה בכך כשלעצמו, כדי להצדיק קבלת כל תביעה הקשורה באותו מסמך. קבלת התביעה תהיה אפשרית אם קיימת ראייה כלשהי מטעם התובע, ממנה עולה כי נעשתה פעולה ללא הרשאתו וכד'. רק אז, אם לצורך ביסוס הטענה או סתירתה נדרש מסמך, והמסמך אמור להמצא בחזקת הבנק, והמסמך אבד - יהיה בכך כדי לחזק את טענת התובע. כאמור, זה אינו המצב בענייננו." (ההדגשה במקור, ע.ק.) בנסיבות אלו, ובהתאם לכללי נטל הראיה בדוננו על פיהם המוציא מחברו עליו הראיה, אשר גם חכמינו אמרו עליו שהוא "כלל גדול בדין" (ר' בבלי, בבא קמא מו, א), סבור אני כי על הנתבעת לשלם לתובעים במאוחד את הסכום אותו ההינה לשלם להם מלכתחילה. הנתבעת תשלם לתובעים במאוחד סכום של 5,476 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל. נוכח התוצאה אליה הגעתי, נוכח נכונותה של הנתבעת לשלם את הסכום האמור ולייתר את הדיון המשפטי, נוכח כוסוי הוצאות התובעים בגין העדרות הנתבעת מדיון קודם ולאור העדרו של תובע 1 מן הדיון בכללותו, אין צו להוצאות. בשולי הדברים אביע התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום. בנקאיגוד