בפני ביהמ"ש נשמעה שורה של טענות מקדמיות מטעם הנאשמים כאשר נפקות חלק מהטענות הינה ביטול כתב האישום ונפקותן של טענות אחרות הינה ביטול עבירות כאלו ואחרות או גם ביטול אישומים שלמים. באי כוח המאשימה הציגו את עמדתם המעגנת, לדידם, את כתב האישום ומשאירה אותו על כנו. אציג בתמצות את עיקרי טענות הצדדים : טענה 1 טענת ב"כ הנאשמים כי יש לבטל את האישום החמישי נטען כי יש לבטל את האישום החמישי מאחר והעבירה המיוחסת לנאשמים 3,2 ו – 6 הינה ביצוע עבירת "עשיית פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב במטרה למנוע דיווח- עבירה לפי סע' 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000 (להלן: " החוק") יחד עם סעיף 7 לחוק ובשילוב הצו הבנקאי , ביחד עם סע' 29 לחוק העונשין. לעומת זאת, העבירות המיוחסות לנאשמים , כעולה מעובדות האישום החמישי, מתייחסות אך ורק לדיווח מכוח סעיף 31(ג) לחוק איסור הלבנת הון, אשר אינו רלבנטי לעבירה לפי סעיף 3(ב) המיוחס לנאשמים. תגובת המאשימה לטענה: המאשימה מבקשת מביהמ"ש להורות כי האיסור שבסע' 3(ב) חל גם על סיכול דיווח שנתבקש להשלמת דיווח לפי סעיף 7, מכוח סעיף 31(ג) . טענת המאשימה היא כי סע' 31(ג) הנו חלק בלתי נפרד מסעיף 7, וזאת מאחר וסע' 7 מקים את חובת הדיווח וסעיף 31(ג) נועד לאפשר לרשות להשלים מידע זה או לבקש לספק מידע הקשור אליו. לשיטת המאשימה, כל המסכל דיווח לפי סעיף 31(ג) סיכל דיווח לפי סעיף 7 ומכאן שעבר עבירה על סעיף 3(ב). הכרעה- טענה 1 דין טענת הנאשמים להידחות. אומנם לשון סע' 3(ב) נוקבת ב סע' 7 וסע' 9 בלבד כמושאים להגנת הסעיף, אולם סע' 31(ג) הינו ידו הארוכה של יישומו של סע' 7 לחוק ומשכך , הפועל בניגוד להוראות סע' 31(ג) בפועל מסכל דיווח בהתאם לסע' 7 ומשכך עובר לכאורה עבירה על סע' 3(ב) לחוק. טענה 2 טענת ב"כ הנאשמים על מחיקת העבירות לפי סע' 3(ב) לחוק שבאישום הראשון טענת הסנגורים היא כי יש למחוק את העבירות לפי סע' 3(ב) לחוק שבאישום הראשון מאחר ולדידם במועד הנטען בכתב האישום לביצוע העבירות לא היה כל תוקף לסעיף 7 לחוק ולצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים תאגידים בנקאיים למניעת הלבנת הון ומימון טרור) , תשס"א- 2001 (להלן: " הצו הבנקאי") . טענת הסנגורים היא כי כניסתם לתוקף של סע' 7 ו 9 לחוק הינם תנאי סף להיתכנות הפעלת סע' 3(ב). במילים אחרות, נטען ע"י ההגנה כי משעה שסע' 7 ו 9 לא נכנסו לתוקף , לא ניתן להעמיד לדין מכוח סע' 3(ב) לחוק וזאת מאחר ומדובר בתנאי לאחד מיסודות העבירה. בהמשך נטען כי סע' 7 לחוק אינו תקף או לחילופין תקף החל מיום 22.05.2002 ואילו כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע פעולות בניגוד לסע' 3(ב) קודם למועד הנ"ל ומשכך יש למחוק את העבירות. להלן הצגת נימוקי הסנגורים לביסוס טענתם כי סע' 7 לחוק אינו תקף : חרף הוראת סע' 35 לחוק אשר מגביל את שר המשפטים לחתום על הצו המכניס לתוקף את פרקים ג' ו ה' לחוק עד ליום 18.02.2002 , שר המשפטים חתם על הצו ב 19.5.2002 ופורסם ברשומות ביום 22.05.2002 משכך, השר פעל ללא סמכות שניתנה לו על פי החקיקה הראשית ומשכך דין הצו להתבטל. בניגוד להוראת סע' 32 (ג) לחוק, נוסח הצו המפעיל את פרקים ג' ו ה' שפורסם ברשומות, מעולם לא הובא, וכפועל יוצא אף לא אושר, בפני ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. שוב, חוזרים ב"כ הנאשמים על הטענה כי המדובר בפעולה של חקיקה משנית בניגוד למנדט שניתן בחקיקה הראשית ומשכך דין הצו להתבטל וכפועל יוצא מכך פרקים ג' ו ה' לא נכנסו לתוקף. עוד נטען, כי המדובר בחקיקת משנה רטרואקטיבית, שכן הצו פורסם ב 22.5.2002 אך מכניס לתוקף את הפרקים ג' ו ה' מיום 17.2.2002 (כשלושה חודשים קודם לכן, המועד האחרון העומד בדרישות סע' 35 לחוק) מבלי שניתנה לכך הסמכה בחקיקה הראשית , וחקיקה רטרואקטיבית אשר מטבעה פוגעת בזכויות של הציבור נדרשת הסמכה מפורשת בחקיקה הראשית, דבר שאינו קיים במקרה שלפנינו. לאור זאת, נטען לחילופין, כי לכל המוקדם המועד לכניסתם לתוקף של פרקים ג' ו ה' הוא ה 22.05.2002 מועד פרסום הצו ברשומות ולא יום קודם לכן. נימוק נוסף אותו העלו הסנגורים למחיקת העבירות המתייחסות לעבירה מכוח סע' 3(ב) לחוק הוא כי מעצם העובדה שמדובר בחקיקת משנה רטרואקטיבית ניתן ללמוד על חוסר יכולת המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בסע' 3(ב) –"במטרה שלא יהיה דיווח". תגובת המאשימה לטענה: על ביהמ"ש לתת פרשנות תכליתית לשאלת מועד הכניסה לתוקף של הצו. סעיף 7 נכנס לתוקף מכוח סעיף 35 לחוק איסור הלבנת הון , התש"ס- 2000 כבר ביום 17.2.2002. לאחר מועד זה צו הכניסה לתוקף הינו דקלרטיבי בלבד. משכך, אין לו גם השפעה על מועד כניסתו לתוקף של הצו הבנקאי וצו זה נכנס לתוקף לאחר שנה מיום פרסומו, כאמור סע' 16 בו. לפיכך דין טענת הנאשמים להידחות כי אין המדובר בחקיקה רטרואקטיבית. גם לו ייקבע שסעיף 7 נכנס לתוקף רק ביום 22.5.2002 , הרי העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) הינה בעלת תוקף משפטי גם בתקופה שלפני סעיף 7 נכנס לתוקף. עבירה על סעיף 3(ב) הינה עבירה שאינה עבירה תוצאתית, והיא באה לאסור על פעולות ומסירת מידעים כוזבים שמטרתם הכשלת דיווח. על כן לעבירה לפי סע' 3(ב) יש חיות טרם כניסת סעיף 7 לתוקף וזאת אם הנאשם צופה חובת דיווח עתידית ובא להכשילה. גם אם יקבע כי סעיף 7 נכנס לתוקף רק ביום 22.5.2002 וגם אם יקבע כי בשעה שסעיף 7 אינו תקף אין קיום לעבירה הקבועה בסעיף 3(ב), הרי העבירה שבסעיף 3(ב) מטילה חובה גם לעדכן פרטים שאינם נכונים כדי לוודא שהגופים הפיננסיים לא יעבירו לרשות לאיסור הלבנת הון דיווחים כוזבים. על כן, גם אם תתקבל הטענה כי קודם ליום 22.5.02 אין תחולה לעבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק, הרי שלאחר מועד זה , חלה חובה על הנאשמים לתקן את המעוות על מנת למנוע דיווחים כוזבים. בנסיבות שבהן הנאשמים לא עשו כן, נגרם דיווח כוזב בהתאם לסיפא לסעיף 3(ב) . לפיכך, דין טענת הנאשמים להידחות מכיוון שהמעשים המפורטים בכתב האישום מקימים עבירה על סעיף 3 (ב) , למצער, החל מיום 22.5.02. הכרעה- טענה 2 הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הינם סע': 3(ב) , 7, 35 וסע' 32(ג) לחוק איסור הלבנת הון , התש"ס- 2,000 (להלן: "החוק"). לפני ביהמ"ש הוצגו מס' שאלות: האם ניתן להאשים אדם בביצוע עבירה לפי סע' 3(ב) במקרה שסע' 7 אינו בתוקף? מהו המקור המכניס לתוקף את פרקים ג' וה' לחוק (ובכללם סע' 7) , האם החוק או שר המשפטים באמצעות צו? במידה והתשובה היא כי הצו הוא שמכניס לתוקף את הפרקים, האם הצו ניתן בסמכות, לאור העובדה שניתן במועד מאוחר למועד שהוסמך שר המשפטים בחוק, וכן נוסחו הסופי לא הוצג בפני ועדת חוקה ומשפט בכנסת, בניגוד להוראות סע' 32 (ג) לחוק? האם מדובר בחקיקה רטרואקטיבית, במידה והתשובה היא חיובית, האם מידת הפגיעה היא מידתית? באם הפגיעה אינה מידתית האם ניתן להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית? מפרישת רשימת שאלות זו נראה כי הגם שבפנינו תיק פלילי נדרש ביהמ"ש לשאלות מעולם המשפט המנהלי והחוקתי. 1. סע' 3(ב) נוקב בזו הלשון: "העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו- העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לעניין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב"- לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח. " הגם שבצדק נטען ע"י ב"כ המאשימה כי לפנינו עבירה שאינה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית שהדגש בה הוא על הכוונה הפלילית , לא ניתן להתעלם מלשון החוק ולנתק את העובדה כי הדיווח אותו מבקשים לשבש או למנוע הוא מכוחם של סעיפים 7 או 9. לא ניתן לקבל טענת המאשימה לפיה גם מקרה בו אדם אשר האמין כי קיימת לגביו חובת דיווח והוא פועל על מנת להכשילו , אך טעות בידו, ובפועל אותה חובה אינה קמה, ניתן להאשימו לפי סע' 3(ב). באותה מידה שבה לא ניתן להאשים אדם בסחר בסמים בשעה שהלה ביצע את כל הפעולות לצורך רכישה, בין היתר רכש מאדם חומר אשר האמין בלב שלם שהמדובר בסמים אסורים אך בפועל הוא רומה ונמכר לו קמח, לכל היותר ניתן להאשימו בביצוע עבירת ניסיון לביצוע סחר בסמים, כך גם לפנינו. אחת מאבני היסוד של השיטה הדמוקרטית ולשיטת המשפט בה אנו פועלים היא כי לאדם מותר לנהוג ככל העולה על רוחו אלא אם נקבע אחרת בחוק. משעה שהחוק אינו אוסר על ביצוען של פעולות לא ניתן להאשים פרט בביצוע עבירה. מקום שאין חובת דיווח לא ניתן להאשים אדם בפעולות המסכלות את אותו דיווח. עוד כלל בסיס המופעל בענייננו הינו דרישת התקיימותם של שני רכיבים בעבירה: "האקטוס ראוס" וה"מנס ראה" המעשה הפלילי האסור והמחשבה הפלילית. במקרה שלפנינו, בדוגמה שניתנה ע"י המאשימה לצורך המחשת היתכנות הפעלת סע' 3(ב) הגם שסע' 7 אינו תקף, התקיים רכיב ה"מנס ראה" אך משעה שלא קמה חובת דיווח חסר רכיב ה"אקטוס ראוס". סיכומו של דבר, אין בידי לקבל טענת המאשימה כי ניתן להחיל את סעיף 3(ב) שעה שלא קמה חובת דיווח על פי סעיפים 7 ו/או 9 לחוק, שהרי המדובר ברכיבים ליסודות העבירה. 2. שאלת מקור הכנסתם לתוקף של פרקים ג' וה' לחוק- כפי שכבר הובהר, טוענת המאשימה כי על ביהמ"ש לפרש את ההנחיות המנויות בחוק בפרשנות תכליתית ולקבוע כי השר הוסמך להפעיל את פרקים ג' וה' במהלך תקופת ה 18 חודשים מיום פרסום החוק, דהיינו עד ה 17.2.2002. ממועד זה , במידה והשר לא ניצל סמכותו להקדים המועד הנ"ל , החוק עצמו מכניס לתוקף את הפרקים. לעומת זאת, מבקשת ההגנה מביהמ"ש לקבוע כי לשון החוק הינה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים, ניתן מועד ברור וסופי אשר עד לו נדרש שר המשפטים להכניס לתוקף את הפרקים ומשעה שלא עשה כן על הנושא לחזור למחוקק הראשי, תחת חקיקה ראשית. החוק מסמיך את השר לפעול למשך 18 חודשים, משלא עשה כן, תם לו המנדט והוא אינו מוסמך לפעול בתחום וכמובן שהחוק אינו מכניס הפרקים ג' וה' לתוקף מה 18.2.2002 מעצמו, שהרי אם כך היו פני הדברים החוק היה מציין זאת מפורשות, כפי שדאג להקפיד על ציון המועדים בכל הסעיפים. סע' 35לחוק נוקב בזו הלשון: " (א) שר המשפטים יקים את מאגר המידע ואת הרשות המוסמכת כמשמעותם בסעיפים 28 ו- 29 לא יאוחר מתום שמונה עשר חודשים מיום פרסומו של חוק זה. (ב) פרקים ג' ו ה' ייכנסו לתוקף במועד שיקבע שר המשפטים בהתייעצות עם השר לביטחון הפנים ועם נגיד בנק ישראל או השר הנוגע בדבר, לפי העניין; ובלבד שמועד כניסתם לתוקף של פרקים אלה יהיה בתוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) ולאחר הקמתם של הרשות המוסמכת ושל מאגר המידע. (ג) שר המשפטים רשאי בצו, כאמור בסעיף זה, לקבוע מועדים שונים לכניסתם לתוקף של הפרקים האמורים או חלק מהם." סע' 32 (ג) לחוק קובע: " תקנות, כללים וצווים לפי חוק זה יהיו באישור וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. " הפסקה הרלבנטית לענייננו היא פרשנות הוראת המחוקק: " ובלבד שמועד כניסתם לתוקף של פרקים אלה יהיה בתוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) ..." עינינו רואות כי נושא הזמנים זכה להתייחסות רבה מצדו של המחוקק והיה בעל חשיבות מבחינתו. מטרת המחוקק היתה להקדים במידה המרבית הסדרת הרגולציה בתחום עבירות הלבנת ההון, על מנת שישראל תהיה חלק מהמאמץ הגלובאלי ללחימה בתופעה ולא תישאר ברשימת המדינות המאפשרות קיום עבירות הלבנת הון תחת ריבונותה. (ראה פרוטוקול דברי ההצעה לחוק בכנסת) מחד, נראה כי לשון החוק ברורה, החוק מסמיך את שר המשפטים לפעול תוך 18 חודשים. מאידך, החוק אינו נוקב באפשרות מה יקרה במידה ותוך פרק הזמן שהוקצב לשר לפעול בו, השר לא מנצל סמכותו ואינו מפעיל את הפרקים הרלבנטים. במצב הדברים האמור האפשרויות העומדות הן: על הנושא לשוב לשולחן הדיונים בפני המחוקק הראשי ולשר אין כל סמכות. השר אינו מוסמך לפעול אך הפרקים הרלבנטים נכנסים לתוקף מכוח החוק ללא צורך בהחזרתו לשולחן הכנסת. על אף אי העמידה בזמנים, השר עדיין מוסמך להוציא צו המפעיל את הפרקים במועד מאוחר יותר. זה המקום לתאר את העובדות הנוגעות לעניייננו: לאחר חקיקת החוק התקיימו דיונים בפני ועדת חוקה חוק ומשפט עם ממלאת מקום שר המשפטים דאז הגב' ציפי לבני וביום 31.1.2002 אישרה הוועדה נוסח הצו המפעיל את הפרקים ג' וה' לחוק וזה הנוסח שאושר: " 1. פרקים ג' עד ה' לחוק , והצווים והתקנות שניתנו לפיהם, יכנסו לתוקף ביום ה' באדר התשס"ב (17 בפברואר 2002) ." אין חולק כי מפרוטוקול הישיבה עולה בברור כי כל הנוכחים כיוונו לכך כי ב 17.2.2002, המועד האחרון במסגרת ה 18 חודשים, יכנס הצו לתוקף. דא עקא ונפלה שגגה במשרד המשפטים ולאורם של חילופי שרים לא נחתם הצו במועד על ידי ממלאת מקום שר המשפטים, השרה לפיתוח אזורי הגב' ציפי לבני אלא נחתם ביום 19.5.2002 ע"י שר המשפטים מאיר שיטרית ופורסם ברשומות ביום 22.5.02 בנוסח הבא: " 1. תוקף פרקים ג' עד ה' לחוק, החל ביום ה' באדר התשס"ב (17 בפברואר 2002) " נוסח זה מעולם לא הובא בפני וועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. כפי שציינתי בפתח הדברים, המדובר בשאלה הנוגעת הן לתחום המשפט המנהלי והן לנושא פרשנות חוקים. במקרה שלפנינו המדובר באי עמידה בלו"ז שקבע המחוקק הראשי מתוך שגגה , שכן מתאור השתלשלות הארועים עולה כי היתה כוונה לעמוד בלו"ז הקבוע בחוק. משהתגלתה שגגה זו , חתם שר המשפטים החדש על צו אשר כוונתו הפעלת הפרקים במועד עליו הוסכם בוועדת חוקה חוק ומשפט מלכתחילה. בבוא ביהמ"ש לבחון את הסוגיה עליו לאבחן את טיבה של ההוראה אותה הוא נדרש לפרש האם עסקינן בהוראה מנדטורית או בהוראה מנחה. יפים לעניין זה דבריה של פרופ' דפנה ברק –ארז בספרה משפט מנהלי , כרך ב' עמ' 803, עו"ד טובה אולשטיין עורכת ,2010 (התש"ע) : " באופן כללי, ניתן לומר כי המבחן למיון ההוראה כמנדטורית או כמנחה מבוסס על השאלה אם ההוראה מגינה על זכויות מהותיות. כך לדוגמה...הוראות בדבר פרקי זמן לביצוע פעולות תיחשבנה במקרים רבים כמנחות בלבד, ובלבד שההקפדה עליהן אינה נדרשת לצורך הגנה על זכויותיהם של אחרים ...בהתאם לכך, חריגה קלה ממשך הזמן הקבוע בחוק לביצוע הפעולה אינה נחשבת , על פי –רוב , לחריגה מסמכות." באשר לנפקות ההבחנה בין הוראה מנדטורית להוראה מנחה : " למרות שסטייה מהוראות החוק המסמיך נחשבת ברגיל לחריגה מסמכות, אי-קיום של הוראה בעלת אופי טכני לא הוגדרה כך, ואף לא גרמה לבטלותה של הפעולה המנהלית " (שם, עמ' 802) המבחן, אם כן, הוא האם ההוראה מגינה על זכויות מהותיות- ההוראה הנבחנת עוסקת בהצבת לו"ז שעל שר המשפטים לעמוד בו על מנת שתופעל המערכת הרגולטורית במלואה במועד. השאלה הניצבת כעת בפני ביהמ"ש היא מה טיבן של הזכויות עליהן נועדה הוראת העמידה בזמנים להגן? אין חולק כי המחוקק ראה חשיבות עליונה כי הנושא יוסדר ויכנס לתפעול עד 18 חודשים ואף קודם לכן. המדובר הוא באינטרס לאומי של חבירה לאומות העולם הנלחמות בתופעת עבירות הלבנת ההון והימנעות ממוניטין בעייתי בתחום זה. כמו כן, אין חולק כי מועד כניסתן של חובות המוטלות על האזרח הינו נושא מהותי. המחוקק איפשר לשר להקדים את מועד החלת החובות על הציבור, תוך שהוא מיידע את הציבור מראש ומתריע כי מארג חובות חדש עומד לחול עליו בתקופה הקרובה. ניכר כי כוונת המחוקק היתה כי כל המערכת המסדירה את הנושא תפעל עד 18 חודשים מיום פרסום החוק, דהיינו עד ה 17.2.2002. לאורם של שני השיקולים המרכזיים הבאים: מועד כניסתם לתוקף של מארג חובות דיווח על הציבור מחד ומאידך החשיבות שנתן המחוקק לעמידה ב 18 החודשים, לא ניתן לטעון כי עסקינן בהוראה שהיא מנחה אלא בהוראה שהיא מנדטורית . וזה המקום להבהיר, ההוראה היא מנדטורית על כל רבדיה, דהיינו גם סעיף קטן (ג) שבה, המאפשר לשר המשפטים לקבוע מועדים שונים. מהות ההוראה כמנדטורית סווג ככזו מאחר והאינטרסים המעוגנים בעמידה בלו"ז הינם מהותיים. עוד הבחנה הרלבנטית לענייננו הינה ההבחנה בין פגם מהותי לבין פגם טכני, שכידוע רק פגם מהותי אמור להשפיע על תוקפה של הפעולה המנהלית. פרופ' דפנה ברק-ארז מציינת בספרה: " ...חוזרת ומתעוררת שאלת ההבחנה בין הפגמים- איזה פגם ייחשב לטכני ואיזה פגם ייחשב למהותי. השאלה לא קיבלה תשובה ברורה בפסקי הדין, אך ניתן להבין מהם שפגמים הנוגעים לפרטי הביצוע של פעולות ייחשבו בדרך כלל לטכניים." (שם, עמ' 805) לפנינו שני פגמים: האחד: אי חתימת הצו במועד; השני: אי הבאת נוסח הצו לאישור מחודש בפני וועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. כעת נבחנת השאלה האם עסקינן בפגמים שהם מהותיים, היורדים לשורשו של עניין או שמא המדובר בפגמים טכניים? נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות כי המדובר בפגמים שהם טכניים גרידא. באשר לאי חתימת הצו במועד- במקרה שלפנינו, אין חולק כי היתה הרתמות מערכתית לעמידה במועדים הנקובים בחוק. הרשות לאיסור הלבנת הון הוקמה במועד, וב 31.1.2002 התכנסה וועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת ואישרה מראש את נוסח הצו אשר אמור היה להחתם ע"י השרה ציפי לבני, אשר מכניס לתוקף את הפרקים ג' וה' ב17.2.2002. יחד עם זאת, לאור חילופי שרים, נפלה שגגה בלשכת שר המשפטים והצו לא נחתם במועד, אלא מיד עם היוודע דבר הטעות חתם שר המשפטים החדש מאיר שיטרית על הצו, כאשר הוא שב על הכוונה המקורית כפי שאושרה מלכתחילה בוועדת חוקה חוק ומשפט, דהיינו כי הפרקים יכנסו לתוקף החל מה 17.2.2002. אומנם עסקינן בהוראה שהיא הוראה מנדטורית, אשר מעגנת בה אינטרסים מהותיים, יחד עם זאת, הפגם המנהלי שנפל הוא פגם טכני. ראוי להדגיש, המחוקק איפשר לשר המשפטים לקבוע מועדים שונים מאלו הנקובים בחוק- סעיף קטן (ג). לא ניתן לטעון כי באומרו "מועדים שונים" התכוון המחוקק למועדים טרם ה 17.2.2002 , שכן אופציה זו כבר מצויה בנוסחו של סעיף קטן (ב), ותחת העיקרון "אין המחוקק משחית מילותיו לשווא" ניתן להסיק בברור שהמחוקק התכוון לאפשר לשר המשפטים שיקול דעת , במידה והוא נוכח כי לא ניתן לעמוד בזמנים , כי יוציא צו המפעיל את הפרקים גם במועדים מאוחרים יותר. נראה כי כוונת המחוקק היתה כי במידה ובמשך ה 18 חודשים השר נוכח כי אינו עומד בזמנים בפרק הזמן הזה, הוא יכול להוציא צו המאריך את התקופה לפרק זמן ארוך יותר. בפועל שר המשפטים לא חתם על צו זה במסגרת ה 18 חודשים אלא במועד מאוחר יותר, תחת ניסיון לתקן את הטעות , בקביעה רטרואקטיבית כי המועד לכניסה לתוקף הוא ה 17.2.2002. יחד עם זאת, מעצם העובדה שהמחוקק נתן פתח של שיקול דעת בנושא הזמנים, גם מעבר לפרק הזמן של ה 18 חודשים, לשר, ניתן להסיק, כי חתימת הצו שלושה חודשים מאוחר יותר מהמועד אליו כיוון המחוקק אינו עולה כדי פגם מהותי. כמו כן, יש לבחון מה מידת הנזק הציבורי שנגרם בגין הפגם שנפל בתהליך המנהלי- במקרה שלפנינו לא ניתן לומר כי לציבור האזרחים והתושבים במדינה נגרם נזק כתוצאה מהמחדל המנהלי, וזאת מאחר והמחוקק הכין את הציבור עוד בשנת 2000 לכך כי עומדות לחול עליו חובות נוספות, לא זו בלבד, אלא המחוקק אף התריע מפני האפשרות כי סט חובות זה עלול להיות מופעל עוד טרם ה 17.2.2002, משכך מהעובדה שהצו נחתם שלושה חודשים מאוחר יותר, לציבור לא נגרם נזק ממשי. אפשר שנגרם נזק במישור הבינלאומי, יחד עם זאת, מידתו של אותו נזק הינה מצומצמת וזו לאור העובדה שפרק הזמן שחלף בין ה17.2.2002 למועד החתימה על הצו בפועל הוא כ 3 חודשים, משך זמן מועט, ובמישור הבינלאומי כבר הובהר כי ישראל עושה צעדיה לקראת המלחמה בעבירות הלבנת ההון. מכל אלו עולה כי הפגם שנפל בכך שהצו נחתם בחודש מאי במקום בפברואר הינו פגם טכני. באשר לאפיונו של הפגם אי הבאת הנוסח שפורסם ברשומות בפני וועדת חוקה חוק ומשפט בהתאם להוראות סעיף 32 (ג) לחוק- מהשוואת שני הנוסחים, הנוסח שאושר בוועדה אל מול הנוסח שפורסם בפועל ברשומות, עולה כי בעוד הנוסח שאושר בוועדה מכיל רכיבים נוספים "צווים ותקנות שיחולו על פיהם" בנוסח שפורסם ברשומות הושמטו רכיבים אלו. כמו כן, מהות הנוסח לא שונתה- משני הנוסחים עולה כוונת המחוקק להכניס לתוקף את פרקים ג' וה' ביום 17.2.2002. עוד מאפיין הוא אורך הטקסט- המדובר בצו מאוד נקודתי ומאוד ממוקד, אין בו הרבה מקום לפרשנות, וליבתו היא מועד כניסתם לתוקף של הפרקים הרלבנטיים. מכל אלו עולה כי משעה שהנוסח שפורסם ברשומות כלול בתוך הנוסח שאושר בוועדה והוא אינו סוטה כהוא זה ממהות הנוסח שאושר בוועדה, אין באי הבאתו שוב בפני הוועדה פגם מהותי אלא פגם טכני גרידא, ולא היה צורך להביא שוב בפני הוועדה את הצו לאישור, לאחר שקבל מראש את אישור הוועדה, עוד לפני פרסומו. לסיכום , שני הפגמים שנפלו הינם פגמים טכניים וככאלו הם אינם מולידים בטלות הפעולה המנהלית. דהיינו, הצו תקף. יחד עם זאת, עדיין נפלו פגמים ונותרת השאלה כיצד יש לרפאם. זהו השלב שתבחן השאלה מהו מועד כניסתם לתוקף של הפרקים ג' וה' האם ה 17.2.2002 או 22.5.2002 ב"כ המאשימה טוענים כי לאור התכלית החקיקתית, משחלף המועד 17.2.2002, פרקים ג' וה' מופעלים מכוח החוק עצמו, ללא הזדקקות לפרסום צו זה או אחר ע"י שר המשפטים ומשכך הנפקות של הצו שפורסם בפועל במאי הינה נפקות דקלרטיבית בלבד, מאחר והפרקים כבר היו בתוקף. ב"כ המאשימה טוענים כי ניכרת חשיבות הנושא בפני המחוקק ולכן לא יעלה על הדעת כי המחוקק התכוון כי במידה והשר אינו משתמש בסמכות שניתנה לו, הפרקים האופרטיביים לא יכנסו לתוקף. לעומת זאת, טוענים הסניגורים כי לשון החוק אינה משתמעת לשני פנים וכי במצב הדברים האמור לשר לא היתה סמכות לחתום על צו לאחר המועד וכי כמובן שהפרקים אינם נכנסים לתוקף אוטומאטית ב17.2.2002, אלא היה על הנושא לשוב לשולחן הכנסת. נראה כי במצב דברים זה בו קיימת לאקונה בחוק באשר למצב בו השר לא השתמש בסמכותו במועד, נדרש ביהמ"ש לתכלית החקיקתית. כפי שצוין, היתה חשיבות מכרעת להסדרת הנושא בדחיפות זמנים, לא סביר הוא כי המחוקק התכוון כי במידה והשר לא יפעיל סמכותו עד המועד הנקוב, הפרקים לא יכנסו לתוקף. משכך, נראה כי דין טענת המאשימה להתקבל וכי מאחר והרשות לאיסור הלבנת הון היתה קיימת כבר (בתוך טווח המועדים שהחוק איפשר), המועד לכניסתם לתוקף של הפרקים ג' וה' הוא 17.2.2002 וזאת מכוחו של פרשנות תכליתית של החוק לאיסור הלבנת הון. יחד עם זאת, קיים במשפטנו כלל מרכזי והוא עקרון הוודאות המשפטית . עסקינן במטריה מוסדרת ומאוד קונקרטית, החלת חובות דיווח על הבנקים ועל הציבור , אין זה סביר להחיל חובות מסוג זה כלפי ציבור תחת הפעלת כלל של פרשנות תכליתית. הן הבנקים והן הציבור ציפו , בהתאם להנחיית החוק, כי יחתם צו מכוחו יופעל מערך חובות הדיווח. במטריה קונקרטית זו , ניתן וראוי לדרוש מועד חד משמעי שאינו משתמע לשני פנים ושאינו חשוף לפרשנויות וזאת תחת העקרון של וודאות משפטית. נראה כי בפועל נדרש ביהמ"ש להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית. בבג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153 (1999) עמ' 162-163 השופט זמיר קובע:" ...תוצאת הפגם תלויה בנסיבות המקרה ...בהתאם לכך, אפילו פגם של חריגה מסמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת...מהי, אפוא התוצאה הראויה במקרה שלפנינו, בהנחה שנפל פגם בהרכב הוועדה הבוחנת. בנסיבות המקרה, התשובה תלויה בעיקר בשתי שאלות: מצד אחד השאלה היא אם הפגם גרם עוול לעותרים; מצד אחר, השאלה היא מה הנזק שיגרם לצד שלישי או לאינטרס הציבורי, אם החלטות הוועדה הבוחנת יבוטלו בשל פגם זה. התוצאה תלויה באיזון בין התשובות לשאלות אלה." פרופ' דפנה ברק-ארז מציינת בספרה : " ...כיום, תחולתו של עקרון הבטלות היחסית היא כללית ומשתרעת הן על פגמים בהליך, הן על פגמים בשיקול הדעת והן על מצבים של חריגה מסמכות." (שם, עמ' 821) האם הפגם גרם לעוול? הציבור ידע כי צפויות לחול עליו חובות דיווח עד למועד 17.2.2002 ולכן על פניו, הצו , הגם שנוקט בלשון רטרואקטיבית, למעשה מכניס לתוקף הסדר שהיה ידוע מראש עוד משנת 2000. אין המדובר בחקיקה רטרואקטיבית קלאסית המקימה חובת עשייה או כל חובה שהיא על האזרח יש מאין בדיעבד. החוק נחקק בשנת 2000, לציבור ניתנו 18 חודשים להתכונן לכך, הציבור ידע שכל רגע אמור להתפרסם צו אשר מפעיל פרקים ג' וה' אשר מכוחם חלות חובות על הפרטים. וזה המקום להדגיש כי לשר היתה הסמכות להפעיל את הפרקים אף קודם למועד זה. לעומת זאת, כן נגרם נזק במישור הוודאות המשפטית. כמו כן, כפי שכבר צוין, באשר לאי עמידה בזמנים במועד חתימת הצו – לציבור האזרחים ולבנקים לא נגרם נזק, שכן או שידעו כי חובות אלו אמורות לחול כבר, או שחובות הדיווח נדחו למועד מאוחר יותר, בכל מקרה הציבור לא ניזוק. הנזק שהתקיים בפועל הוא במישור המוניטין והתדמית הבינלאומית, אך גם נזק זה הוא נזק מועט, בהתחשב בחלוף 3 החודשים שנדרשו לשר לחתום על הצו, מעבר למועד המקורי. הנזק שיגרם בעקבות ביטול הצו והקביעה כי הפרקים לא נכנסו לתוקף כלל עד היום- תוצאה זו היא הרת אסון , הן מאחר וחלפו 9 שנים מאז הוצאת הצו והפעלת הסעיפים הנ"ל ע"י כל רשויות המשפט, והן במישור הבינלאומי . מה גם, שהדבר נוגד את התכלית החקיקתית של הפעלת הסעיפים הנ"ל ב 17.2.2002, אם לא מתוקף הצו של שר המשפטים , אז מכוח החוק עצמו. הנזק שיגרם בעקבות ביטול כניסתם לתוקף של הפרקים אינו עומד בכל פרופורציה לנזק שנגרם בעקבות דחייה של שלושה חודשים בפרסום הצו, שאין חולק כי בשל שגגה לא נחתם במועד, ולא מסיבות מהותיות . נראה כי האיזון הראוי במקרה זה , הוא התרת הצו על כנו וקביעה כי הגם שניתן לטעון כי הפרקים ג' וה' נכנסו לתוקף מיום 17.2.2002 מכוחו של החוק, לאור התכלית החקיקתית ומכוח פרשנות תכליתית , לאורו של עקרון הוודאות המשפטית יפעיל ביהמ"ש את דוקטרינת הבטלות היחסית אשר מוליד את הקביעה כי מועד כניסתם של הפרקים הנ"ל לתוקף יחול ב 22.5.2002, מועד פרסום הצו ברשומות. סיכומו של דבר, במקרה שלפנינו נפל פגם בהליך המנהלי בכך שהצו לא נחתם במועד והנוסח שפורסם לא הובא בפני וועדת חוקה חוק ומשפט. קבעתי כי הפגמים הנ"ל הינם פגמים טכניים וכי הפתרון ההולם במצב דברים זה הוא הפעלת דוקטרינת "הבטלות היחסית" תוך קביעה כי המועד בו יכנסו פרקים ג' וה' לתוקף יחול ביום 22.5.2002, יום פרסום הצו ברשומות. הגם שניתן היה לקבוע כי הפרקים נכנסו לתוקף מיום 17.2.2002 מכוח פרשנות תכליתית של החוק, עקרון הוודאות המשפטית מונע יישום זה. זה המקום להזכיר, העבירות במסגרת סע' 3(ב) הן עבירות מתמשכות ונוגעות גם לעדכון המידע, כך שהן עדיין חלות גם לאור קביעתי זו. טענה 3 טענת ב"כ הנאשמים על ביטול האישום השישי טוענים ב"כ הנאשמים כי יש לבטל את האישום השישי מהטעם שבמועד הנטען בכתב האישום לא היה כל תוקף לסעיף 7 לחוק ולצו הבנקאי כמו גם טענת "הגנה מן הצדק". הכרעה אני מפנה להכרעותיי בטענות 2 ו 6 ודוחה את טענת הנאשמים בכל הנוגע לאי תקפותם של סעיף 7 ולצו הבנקאי ומשאיר את ההחלטה בנושא "ההגנה מן הצדק" לשלב הכרעת הדין, לאחר הצגת ראיות הצדדים בנושא. טענה 4 טענת ב"כ הנאשמים על מחיקת עבירות קבלת דבר במרמה שבאישום הראשון נטען ע"י הסנגורים כי יש למחוק את עבירות קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין") שבאישום הראשון מן הטעם כי לא ניתן לטעון מרמה ביחס לרכיביה של עסקה , כאשר ביחס לעסקה המושלמת אין כל טענת מרמה. עוד נטען ע"י ב"כ הנאשמים כי כתב האישום מעלה פיצול פגום ופסול של העיסקה שהתבצעה בפועל. במה דברים אמורים? טוענים הנאשמים כי בעצם העובדה שהמאשימה טוענת כי רק שלב המו"מ נגוע בעבירת קבלת דבר במרמה, אך אינה מעלה כל טענה נגד סיומו של אותו מו"מ בעסקת רכישה שתקפה עד היום, מבצעת המאשימה פיצול מלאכותי שאינו יכול לעמוד. לפי הנאשמים משעה שאין כל טענה באשר לרכישת החברה דה פקטו, או אז שלבי המו"מ נבלעים בתוך העיסקה לגופה ולא ניתן לפצל באופן מלאכותי את המהלכים לשורה של עבירות נפרדות. כמו כן, נטען ע"י הנאשמים כי כל המעשים התבצעו תחת מהלך אחד בעל תכלית אחת של רכישת החברה ומשכך לא ברור כיצד ניתן לנסות ולפצל באופן כה מלאכותי את המהלך לשורה של עבירות נפרדות כביכול. בין היתר, הפנו הסנגורים ל ע"פ 535/78 דניאל קטורזה נ' מ"י , פ"ד לג(1) , 517 (1979) פסקה 9; ל ע"פ 1377/94 משולם נ' מ"י פ"ד נ"א (3) , 112 וכן דנ"פ 4603/97 אהרון משולם נ' מ"י , פ"ד נ"א (3) , 160, עמ' 184-185. עוד מדגישים הסנגורים כי עבירת קבלת דבר במרמה הינה עבירה תוצאתית , כך שלא די בהתגבשות ההתנהגות על מנת שיתקיימו כל יסודותיה, וכי קיים הכרח לבדוק האם אכן התקיימה גם התוצאה ואם התקיים הקשר הסיבתי בינה לבין ההתנהגות המרמתית. נטען עוד כי משעה שאין כל טענת מרמה ביחס לרכישת החברה, שימת הזרקור על שלבי ההתקדמות במו"מ איננה יכולה לעלות כדי "דבר" שהתקבל במרמה לכשעצמו , משום ששלבי ההתקדמות נבלעים בתוך העסקה עצמה. תגובת המאשימה לטענה טוענת המאשימה כי הנאשמים ייצרו מצגים כוזבים אשר כל אחד מהם גרם להגברת הנזקים לטרמופוס ולהעלאת הסיכויים כי לבסוף תתבצע רכישה, בין אם המרמה תתגלה לבסוף ובין אם לאו. מצגים כוזבים אלה איפשרו את המשך המו"מ , הבלעדיות שקיבלו הנאשמים, בדיקת הנאותות, והם אשר תרמו , לכפיית התוכנית העבריינית על אמרו בנק ולמכירת טרמופוס לידיו של הנאשם 4, בלא שנודע לאמרו בנק זהותו האמיתי של הרוכש. עוד נטען ע"י המאשימה כי אין כל מניעה להעמיד את הנאשמים לדין בגין שלושת המצגים הכוזבים נשוא כתב האישום ומפנה למבחני הפסיקה לצורך הבחנה בין עבירה רבת פרטים לבין עבירות עצמאיות, בין היתר הפנתה המאשימה לע"פ 104/89 דרורי נ' מ"י פ"ד מח(1) , 843, 848 (1990) וכן ל דנ"פ 4603/97 אהרון משולם נ' מ"י פ"ד נ"א (3) , 130. לדידה של המאשימה התשתית הראייתית במקרה שלפנינו עונה על מבחני הפסיקה באשר לקריטריונים שהוצבו לצורך הקביעה כי ניתן לייחס לנאשמים ביצוען של שלוש עבירות נפרדות של קבלת דבר במרמה (ניתוק ראייתי, ניתוק בזמן, אפשרות פיסית של העבריין לכוון מעשיו ולהימנע מביצוע העבירות כולן) . נטען ע"י המאשימה כי מטענות ההגנה ניתן להסיק לכל היותר כי יש לקבץ את כל שלושת המצגים הכוזבים יחדיו ולראות בהם עבירה אחת "רבת פרטים" ולא כשלוש עבירות נפרדות. עוד מפנה המאשימה לכך אין הכרח כי ה"דבר" שנתקבל במרמה יהיה עצם רכישת טרמופוס ודי ב"דברים" שנתקבלו במהלך המו"מ כדי לבסס עבירות של קבלת דבר במרמה. (המאשימה מפנה ללשון סע' 415 לחוק העונשין ממנו עולה כי גם "קבלת טובת הנאה" נכללת תחת המונח "דבר") נושא נוסף אליו התייחסה המאשימה בטענותיה הינו האינטרס הציבורי שנפגע כתוצאה מהמצגים הכוזבים, כתגובה לטענת הנאשמים כי מתעוררת שאלת האינטרס הציבורי להעמדה לדין בקשר עם שלבי המו"מ של העסקה , עד כדי התגבשות הסייג בדבר "זוטי דברים". לפי המאשימה במעשים המתוארים , פרט לאינטרס הפרטי של אמרו בנק נפגעו גם שמם הטוב והמוניטין של המערכת הבנקאית ומשכך אין החריג של זוטי דברים יכול לעמוד בענייננו. הכרעה- טענה 4 אכן, בצדק נטען ע"י ב"כ המאשימה כי מלשון החוק , כמו גם מההלכה הפסוקה, אין כל מניעה לטעון לקיומן של עבירות קבלת דבר במרמה גם בשלב ניהול המו"מ , שכן רכיב "הדבר" יכול להתמלא גם ע"י קבלת הנחת דעתו של פרט . כמו כן, יש בסיס לטענת המאשימה כי ניתן לנתק כל פעולת מרמה ולטעון כי התבצעו שלוש פעולות נפרדות. ראוי להדגיש, עסקינן בהחלטה בטענות מקדמיות שנפקותן הוא ביטול אישומים /עבירות , משכך על אופי ההחלטה להיות כמה שפחות דורסני ולאפשר לצדדים להעלות טענותיהם במהלך המשפט ולכן רק טענות המאירות קיומם של פגמים משפטיים חמורים יתקבלו. במקרה זה, אומנם יש בידי המאשימה הסמכות לטעון כי התקיימו שלוש עבירות של קבלת דבר במרמה במהלך ניהול המו"מ, אולם אין בהחלטה זו משום מניעת דרכם של הסנגורים לטעון טענות בסוגיה הן לעניין העבירה גופה של קבלת דבר במרמה והן כחלק מטענות ההגנה מן הצדק בשלב הסיכומים, לאחר שישמעו ראיות בנושא. טענה 5 טענת ב"כ הנאשמים על מחיקת העבירות לפי סע' 3(א) לחוק שבאישום הראשון לפי הסנגוריה,על ביהמ"ש להורות על מחיקת העבירות לפי סע' 3(א) לחוק שבאישום הראשון מהנימוק ים הבאים: בנפול "עבירת המקור"- עבירת קבלת דבר במרמה (מן הטעם שפורט בטענה 4) לא מתקיימים יסודות העבירה לפי סע' 3(א) לחוק. העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מקימות את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותן של עבירות לפי סע' 3(א) לחוק . נטען כי ההסתרה או ההסוואה המתוארת בחוק היא כלפי הרשות לאיסור הלבנת הון או מפני הרשויות, ולא אדם מפני חברו, ואילו מכתב האישום עולה כי הנאשמים ביקשו להסתיר את זהות הבעלים מנציגי אמרו בנק בהולנד ולא כלפי הרשויות. לפי ההגנה, כתב האישום אינו עוסק באותו מקרה שאליו כיוון המחוקק בסעיף 3(א) לחוק, בו מבקשים עבריינים לבצע פעולות ברכוש שמקורו בעבירת מקור או ששימש או אפשר ביצוע עבירת מקור לצורך הפיכתו לרכוש "לבן" ולגיטימי. בניגוד לאותם מצבים אליהם כיוון המחוקק, כתב האישום אינו עוסק באותו מקרה בו מתבצעות פעולות ברכוש שהופכות אותו מרכוש נגוע לרכוש לגיטימי. העברות הכספים המתוארות באישום, התבצעו כולן בהעברות בנקאיות בין חשבונות בנק בארץ, בלא שביצוען של פעולות אלה הביא ל"הלבנה" כלשהי של הרכוש ובלא שיש זיקה וקשר כלשהו בין תוצאתן של פעולות אלה להפיכת הרכוש ללגיטימי וכשר. הטענה היא כי מעובדות כתב האישום עולה כי הפעולה ברכוש , קדמה לביצוע "עבירת המקור" , מטעם זה, ועל פי לשונו הברורה של החוק לא יכולה להיחשב פעולה זו לפעולה ברכוש אסור. כמו גם מן הטעם של "הגנה מן הצדק". טענות המאשימה : עבירות המקור מתקיימות ולכן מתקיימות יסודות העבירה לפי סע' 3(א) לחוק. לטענת המאשימה אין כל בסיס לפרשנות אותה הציעו ב"כ הנאשמים המגבילה ומצמצמת את מושא ההסתרה כלפי הרשויות בלבד. לפי המאשימה, הן מלשון החוק, הן מתכלית סע' 3(א) והן מפסיקה משווה למדה המאשימה כי המחוקק ביקש שלא לצמצם את מושא ההסתרה כלפי הרשויות בלבד ולכן ביצע הפרדה בין סע' 3(א) לסע' 3(ב) – שם כן כיוון כי ההסתרה/ השיבוש יופנו לרשויות. באשר לטענות ההגנה מן הצדק ראו פירוט תגובת המאשימה במסגרת טענה 6. הכרעה לאור קביעתי במסגרת טענה 4 כי עבירת המקור נותרה בעינה אין בידי לקבל טענת הנאשמים, ומשכך מתקיימים יסודות העבירה לפי סע' 3(א) לחוק . אני מקבל טענת המאשימה לפיה לא ניתן ללמוד מלשון החוק על הגבלת מטרת מושא ההסוואה כלפי הרשויות בלבד. בצדק הפנתה המאשימה לכך , כי בשעה שביקש המחוקק להגביל את מושא ההסתרה ביחס לרשויות עשה כן. יתרה מזו, צודקת ב"כ המאשימה כי קיימת הבחנה בין סע' 3(א) לבין סע' 3(ב) , בעוד סע' 3(א) נועד לאסור פעולות המונעות איתור בעלי הכספים, כלפי כולי עלמא, סע' 3(ב) נועד להקל על הרשויות לבצע את מלאכת הניטור. אני מקבל טענת המאשימה וקובע כי לשון החוק אינה שוללת סימולטניות בין ביצוע עבירת המקור לביצוע עבירת הלבנת ההון. רוצה לומר , החוק מאפשר קבלת מצב דברים בו הפעולות המגבשות את עבירת המקור הן אותן הפעולות המגבשות את הפעולה ברכוש האסור ובכך מתקיימות יסודות עבירת הלבנת ההון. לא יהיה זה מיותר לצטט מתוך הפסיקה אליו הפנתה המאשימה בנושא זה- ע"פ 8325/05, מאיר בלס ואח' נ' מ"י (נבו, 10.1.07): " אין ספק כי רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. במילים אחרות: האירוע העברייני יכול להיות אירוע שחוליותיו שזורות זו בזו. כפי שיובהר להלן, אין גם צורך בהפרדה בין החוליות במישור הזמן, דהיינו , אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה..." באשר לטענת ההגנה מן הצדק אני מפנה להכרעתי בטענה 6. טענה 6 טענת ב"כ הנאשמים על ביטולו של כתב האישום טענת הסנגורים היא כי יש לבטל את כתב האישום לאורה של טענת "הגנה מן הצדק" בשל פגמים בהליכי השימוע שנערכו לנאשמים ובשל פגמים נוספים. להלן פירוט נימוקיהם: חקירה מגמתית נטען כי על אף העובדה שהמדובר בעסקה מסחרית מורכבת ורבת צדדים שנוהלה בחו"ל, בחרה הרשות החוקרת , כמו גם נציגי הפרקליטות, לבצע חיקורי דין בהולנד ולחקור רק 6 פקידי בנק בלבד, שהם כולם עובדים שכירים, של אמרו בנק, המהווה קבוצה אחת בלבד, המחזיקה 20% ממניות החברה מתוך כלל בעלי המניות – ולהתעלם, מקיומם של 80% מבעלי המניות, המהווה את הרוב המוחלט של המוכרים בעסקה. בין היתר, לא חקרו את "קבוצת הניהול: שהחזיקו אף הם יחד כ 20% ממניות טרמפוס, ואשר נטלו חלק פעיל במו"מ למכירת החברה. לטענת הנאשמים , מרגע שהמדובר בעסקת רכישה רבת צדדים חייבת היתה הרשות החוקרת , לכל הפחות, לגבות עדויות , מנציגי כל קבוצות "המרומים" ובעיקר מקבוצת "מרומים" ספציפית של מנהלי החברה. התנהלות התביעה בתקופת השימוע ושיהוי בהגשת כתב האישום נאשם 5 טוען הנאשם 5 כי בוצעה הטעיית הנאשם וביהמ"ש בתקופת השימוע. לפי הנאשם, על אף העובדה שזומן לשימוע בחודש ספטמבר 2006 בגין עבירות לפי סע' 3(ב) לחוק (וזאת לאחר שהתנהלה חקירה סמויה משנת 2003 וחקירה גלויה משנת 2005, במהלכה נחקר הנאשם ב 28.11.05) באותה העת לא הועלתה כלפי הנאשם כל טענה לעבירה לפי סע' 3(א) לחוק בקשר לניהול המו"מ לרכישת חברת טרמופוס, וזאת חרף העובדה שבחקירותיו במשטרה נחקר הנאשם בהרחבה לגבי נושא זה, לרבות הקשר הספציפי של מעורבות הנאשם 4 ברכישה. יתרה מזו , מציין הנאשם כי בפועל דובר על הליך שימוע מן הפה אל החוץ, שכן באותם ימים ממש נשלחה כבר בקשה לחיקור דין בהולנד, בחשד לביצוע עבירות לפי סעיף 3(א) לחוק ובכך סוכלה זכותו לשימוע הוגן והופרה חובתה של המאשימה כלפיו על פי סע' 60א לחסד"פ. כמו כן, כחודשיים מאז השימוע הראשון, זומן הנאשם ב 9.11.06 לחקירה נוספת בנימוק כי הטיעונים שהעלה בשימוע הראשון חייבו "השלמת חקירה". ב 13.11.06 הגישה המאשימה לביהמ"ש בקשה חריגה להארכת תוקף הערבויות של הנאשם . בדיון בבקשה שנערך ב 24.12.06, דיווחו ב"כ המאשימה לביהמ"ש כי בעקבות טיעוני הנאשם בשימוע הראשון נערכה השלמת חקירה, וכי ההחלטה בעניינו צפויה ליפול בתוך חודש וחצי. ב"כ המאשימה לא דיווחה לביהמ"ש באותה העת, כי מדובר בהשלמת חקירה המתייחסת לנושאים ולחשדות חדשים וכי החקירה החלה להתנהל עוד לפני השימוע הראשון וללא כל קשר אליו, נהפוך הוא. ביהמ"ש השלום החליט להעתר לבקשה, בין היתר על סמך הצהרות המאשימה, והורה על הארכת תוקף הערב ויועד ליום 20.2.07. בחלוף המועד הנוסף , למיצוי החקירה, המאשימה ביקשה להשיג ארכה של 90 יום נוספים- מעבר ל 360 יום המירביים שמקנה לה החוק, ולפיכך פנתה בתום המועד שנקצב לה בבקשה חדשה, הפעם לביהמ"ש המחוזי, בבקשת חילוט רכוש, על פי חוק איסור הלבנת הון. טוען הנאשם, כי פנייה זו, נעשתה רק לאחר שמוצו כל אפשרויות המאשימה להאריך את ערבויות הנאשם על פי החסד"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת המאשימה. בתאריך 25.2.08, שנה וחצי לאחר הדיון בביהמ"ש השלום בפ"ת נשלח לנאשם , שהוא תושב חוץ, זימון להגיע ארצה ל4 ימי חקירה נוספים. רק באותו השלב גולה לנאשם לראשונה, כי חקירתו נדרשת לא כהשלמת חקירה בהמשך לשימוע הראשון , כי אם לגבי חשדות חדשים שהועלו נגדו. ב 31.7.08 זומן הנאשם לשימוע נוסף, הפעם בחשד לביצוע עבירות על סעיף 3(א) לחוק, תוך הודעת המאשימה כי לא יעמוד לרשותו חומר החקירה נוסף שהצטבר בתיק וזאת בשל סרובו לשתף פעולה בהשלמת החקירה. על רקע עינוי הדין שנגרם לנאשם עתר לבג"ץ ובהמלצת ביהמ"ש העליון , הודיע הנאשם על נכונותו להתייצב לחקירות נוספות ככל שיידרש, ובלבד שהטיפול בעניינו יבוא לסיום בהקדם האפשרי. בנובמבר 2008 הגיע הנאשם לארץ פעם נוספת על חשבונו והעמיד עצמו למס' ימי חקירה נוספים. ביום 28.1.09 התקיים לנאשם שימוע שני, בחשד לביצוע עבירות לפי סע' 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. אף בשימוע התייחס הנאשם לחומר החקירה ופרש בפני המאשימה מכלול טיעונים משפטים ועובדתיים השוללים החשדות שיוחסו לו. 9 חודשים חלפו מאז השימוע השני, מבלי שהנאשם זכה לקבל מהמאשימה תשובה בקשר לטענות שהעלה, הן בשימוע הראשון והן בשימע השני! ביום 1.10.09- כ- 8 שנים לאחר הארועים נשוא החקירה וכ -4.5 שנים מאז פתיחת החקירה הגלויה- הגישה המאשימה את כתב האישום בתיק. כתב האישום טוען הנאשם כי העובדה כי כתב האישום הוגש לביהמ"ש ואנשים הועמדו לדין על פיו, על אף שלא נאסף חומר חקירה מהותי כדוגמת עדויותיהם של עדי מפתח שלא נחקרו על אף שהנאשם ציין בעצמו חלק מעדי מפתח אלו בחקירותיו, כמו גם העובדה שהחקירה היתה מגמתית וחסרה הינו מצב שאין הדעת סובלת. כמו כן, לאורך כתב האישום מתייחסת המאשימה אך ורק לקבוצת אמרו בנק , על אף שמדובר בקבוצה שהחזיקה ב 20% בלבד ממניות החברה. התוצאה היא , שחקירה משטרתית פגומה, חלקית ומגמתית, הולידה כתב אישום נפסד, שאיננו מאפשר כלל לביהמ"ש לברר כדבעי את השאלות שהונחו לפתחו. התנהלות המאשימה לאחר הגשת כתב האישום נטען כי מעיון בכתב האישום עולה כי הזיקה בין הנפשות הפועלות והארועים נשוא האישום הראשון, קרי המו"מ לרכישת טרמופס ההולנדית, לבין מ"י היא זיקה קלושה ביותר. המאשימה שמה עצמה בכתב האישום כדוברת של בעלי מניות הולנדיים, שמכרו חברה הולנדית, בעסקת מכר שבוצעה בהולנד, מבלי שאי פעם הוגשה תלונה כלשהי מצד מי מכל אותם "מרומים". העדר תלונה בצרוף העובדה שהנאשם מחזיק בטרמפוס ונוהג בה מהנהג בעלים מאז שרכש החברה מטילה צל כבד על כתב האישום כולו. עוד מוסיף ב"כ הנאשם כי אין זאת אלא, שתמיהות אלה עמדו בבסיס מהלכים חריגים ביותר שנקטו גורמים בפרקליטות לאחר הגשת כתב האישום , כאשר מצאו לנכון לתדרך עיתונאים בהולנד על מנת לגרום לפרסומים נרחבים על הגשת כתב האישום. תלונה שהוגשה בעניין ע"י הנאשם ליועהמ"ש דאז עוד בתאריך 5.11.09, טרם בוררה עד עצם היום הזה. נאשם 4- גם הנאשם 4 טוען כי ביטול כתב האישום מתחייב מהסיבות הבאות: חקירת המשטרה היתה מגמתית ; לנוכח פגמים וליקויים שנפלו בהתנהלות התביעה שקיימה שימוע בעיצומה של חקירה ובגלל שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום. ביום 28.11.05 עוכב הנאשם 4 ונחקר במשטרה. באותו יום עם סיום החקירה , הוחלט על שחרורו בתנאים מגבילים. ביום 4.9.06 התקיים הליך שימוע לנאשם בו נדרש להתגונן מפני חשד לעבירה על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. בשימוע לא הועלתה כל טענה עובדתית חדשה והוא התבסס אך ורק על חומר החקירה שנמסר והתייחס לחשד המסוים שיוחס לחשוד. לאחר השימוע חיכה נאשם 4 לתשובת המאשימה אך זו השתהת עד כדי גרימת עינוי דין. ביום 24.12.06 התקיים דיון בבימ"ש השלום בבקשה להארכת תוקף הערבויות לפרק זמן של שלושה חודשים נוספים, הבקשה נומקה בצורך לבצע השלמות חקירה בפרשה זו בעקבות שמיעת הטענות שהועלו בשימועים של הנאשמים 4 ו 5. בדיון זה עוה"ד טלי נג'רי הודיעה שהפרקליטות תוכל לגבש עמדתה בעניין השימוע הראשון שהתקיים הראשוון כשלושה חודשים קודם לכן "בעוד חודש וחצי" . בשימוע הראשון לא הועלתה כל טענה עובדתית חדשה והטענות כולן נסמכו על הדין ועל חומר החקירה שהתביעה העמידה לרשותו של נאשם 4 לקראת השימוע בהתייחס לחשד שיוחס לו לפי סע' 3(ב). מכאן שהטיעון בשימוע לא הצדיק השלמת חקירה בעקבות השימוע ואכן מתברר כי ההחלטה להמשיך בחקירה התקבלה בפרקליטות עוד לפני שנערך השימוע. ביום 4.3.07, כחצי שנה לאחר מועד השימוע הראשון מבלי שהנאשם 4 קיבל את תשובת התביעה בנוגע להחלטתה בשימוע, התקיים דיון בבקשת חילוט בבימה"ש המחוזי . גם בדיון זה נציג הפרקליטות טען כי "תוך זמן לא רב ניתן יהיה לקבל החלטה". בשלב זה החלה חלופת מכתבים בין באי כוחו של הנאשם לפרקליטות בנושא ההשתהות ועינוי הדין והתביעה הבטיחה כי משיתקבלו ממצאי השלמת החקירה יוכלו לגבש עמדתם בהקדם האפשרי. למרות ההבטחות , לא ניתנה תשובה והנאשם 4 הושאר במשך תקופה ארוכה תלוי בין שמים וארץ , דהיינו בלא שיוגש כתב אישום ובלא שיוחלט שלא יוגש- והדבר גרם לו נזק רב בהיותו איש עסקים שהחשדות נגדו פורסמו ברבים. רק ביום 31.7.08 (כ 23 חודשים לאחר מועד השימוע הראשון) הודיעה התביעה לנאשם כי השלמות החקירה בעניינו הובילו לגיבוש חשדות נוספים כנגדו בעבירות על פי סעיף 3(א) לחוק וכן עבירת קבלת דבר במרמה- עבירה על סע' 415 לחוק העונשין. נטען ע"י ב"כ הנאשם כי חומרת הדברים היא בכך שבמשך זמן כה רב, התביעה נמנעה ממתן תשובה בעניין השימוע הראשון ושנית בכך שנימקה את הצורך בהשלמת החקירה כצורך שנבע בעקבות הטענות שהועלו בשימוע וזאת מבלי שהועלו כל טענות עובדתיות חדשות כלשהן המצדיקות עיכוב ניכר כ"כ במתן תשובה. לכן , מתבקשת המסקנה כי התביעה החליטה לבדוק חשדות חדשים כנגד הנאשם ובו בזמן נמנעה ממתן תשובה בנוגע לחשד שיוחס לו בשימוע הראשון. ביום 21.12.08 נערך השימוע השני בעניינו, בגין החשדות הנוספים, כאשר נוכחים בו פרקליטים שהיו חלק מצוות החוקרים. כ- 8 שנים לאחר הארועים נשוא החקירה וכ -4.5 שנים מאז פתיחת החקירה הגלויה הגישה המאשימה את כתב האישום. נאשמים 1-3 – גם הנאשמים 1-3 טוענים כי השימוע הראשון שבוצע בעניינם בימים 19.4.07 ו 14.5.07 הינו פגום מיסודו מחמת שהתקיים בעיצומה של החקירה מבלי שהדבר גולה לנאשמים. במהלך אותם מועדים פרשו הנאשמים בפני הפרקליטות את טיעוניהם וקווי הגנתם בקשר עם החשדות שהופנו כלפיהם. אלם מתברר, כי הלכה למעשה הליך השימוע בוצע באיבו של הליך החקירה שכן ביום 4.9.06 שלחה הפרקליטות בקשה לסיוע משפטי אל שלטונות הולנד במסגרתה התבקש חיקור דין של פקידי אמרו בנק. בעקבות הבקשה קוים הליך חיקור דין בחודשים יולי ואוגוסט 2007. דהיינו הליכי השימוע נערכו באיבה של החקירה ממש, כאשר במקביל אליהם ממשיכה ומתנהלת החקירה במלוא עוצמתה. ממשיכים ומדגישים כי הנושאים שעמדו בבסיס הבקשה לחיקור הדין בהולנד נגעו באופן ישיר לעניינים שעמדו על הפרק במסגרת הליכי השימוע שנוהלו באותה העת על ידי הנאשמים. בין היתר, נושא מרכזי שעמד על הפרק במסגרת הליכי השימוע נגע לעסקת הרכישה של חב' טרמפוס ולהעברות הכספיות שבוצעו בקשר עמה. נושא זה ממש עמד גם במוקד בקשת הסיוע המשפטי שנשלחה לשלטונות הולנד. ממשיכים וטוענים כי אילו היו הנאשמים מודעים לכך שהליך החקירה נמשך וטרם הסתיים, איש מהנאשמים לא היה מתייצב לשימוע, איש מהנאשמים לא היה מתנדב "ללמד" את המאשימה את קווי ההגנה , את פכי התיק ואת חולשותיו כאשר החקירה עוד מתנהלת. כולם היו מבקשים פה אחד את המאשימה להתכבד ולסיים את הליכי בחקירה- למסור להם גם תוצריהם ורק אז לקיים הליך שימוע כהלכתו. בהמשך נטען כי גם השימוע השני והמאוחר שנערך לנאשמים 1-3 היה פגום, משנציגי הפרקליטות הפכו והיו לחוקרים. הטענה היא כי עוה"ד שערכו את השימוע השני, עוה"ד טלי נג'רי ולירן חיים חרגו ממסגרת תפקידם כפרקליטים בלבד וחברו לצוות החקירה של התיק בכל הנוגע לחיקור הדין שנערך בהולנד. הפרקליטים הנ"ל נכחו בחדרי החקירות בהן נחקרו נציגי אמרו בנק ויש גם להניח שהם נטלו חלק פעיל בחקירה (גם אם לא שאלו את השאלות עצמם) . במצב דברים זה הפרקליטים הפכו לחלק מצוות החקירה הישיר של התיק ואף כעדים פוטנציאליים . טענת הנאשמים היא כי השימוע השני נערך אף הוא שלא כהלכה ומן הפה ולחוץ בלבד ולא יכול היה להתקיים שימוע "בלב פתוח ובנפש חפצה", שכן בפועל – השימוע התקיים בפני פרקליטים שהצטרפו לצוות החוקרים שבתיק. לא למותר לציין כי פרקליטים אלה היו גם מ"צוות השימוע" שנערך לנאשמים באפריל ובמאי 2007. טענות נוספות שנטענו -חקירת הנאשמים היתה מגמתית ורוויית מחדלי חקירה. כמו כן, כתב האישום הינו חסר ומטעה (בהקשר זה מפנים הנאשמים לטענות הנאשם 5). תגובת המאשימה: ראשית, אין פסול בקיום הליכי שימוע יחד עם ביצוע השלמות חקירה, קל וחומר שמדובר בחיקור דין (הליך שדורש זמן רב ועשוי שלא להניב תוצרים) ובן בנו של קל וחומר כאשר הנאשם (בענייננו הנאשם 5) יודע עמדתה זו של המאשימה עוד בטרם קיום השימוע הפנתה המאשימה למכתב שנשלח אל בא כוח הנאשם 5 מיום 30.8.06 ובו נאמר: " אבקש להבהיר כי לגישתנו אין בקיום השימוע למרשך משום אמירה כי החקירה נגדו הסתיימה, כמו כן אין כל פסול בקיום שימוע למרשך בד בבד עם ביצוע השלמות חקירה בעניינו". באשר לנאשמים 1-3 החשדות שעלו כנגדם היו מגוונים, בשימוע נידונו מגוון החשדות הנ"ל וזאת שבעוד שחיקור הדין נגע רק לאחת מהחשדות. המאשימה לא סברה כי חקירת חשדות בעניין אחד, צריכה לעכב המשך קידום ההליכים האחרים בעניין כל שאר החשדות. כמו כן, לנאשמים אין זכות קנויה לביצוע שימוע אחד ויחיד בכל החשדות העומדים לפתחם. דהיינו, לאחר שהמאשימה סבורה כי בידה די ראיות בקשר לעבירות לסע' 3(ב) לחוק, היא רשאית וייתכן ואף ראוי הדבר שתקיים בהקדם שימוע בעניין וזאת גם אם חשדות לעבירות אחרות טרם מוצו. עמדת המאשימה היא כי לחשוד אין זכות קנויה לכך שהשימוע יסיים את הליכי החקירה שבעיניינו. נהפוך הוא, לעיתים , דווקא בעקבות טענות שעולות במהלך השימוע יש גם מקום לפתוח בהשלמת חקירה כדי לברר טענות אלו. שנית,עובר לקיום השימוע המאשימה הייתה מגובשת בעמדתה כי גם ללא תוצרי חיקור הדין יש בידה תשתית ראייתית מספקת המובילה ליסוד סביר להרשעת הנאשמים. במצב זה קיום הליך שימוע אף בטרם קבלת תוצרי חיקור הדין הוא המצב היחידי האפשרי. לפי טענת המאשימה הגשת הבקשה לעזרה משפטית הוגשה בכדי לעבות את התשתית הראייתית בתיק וכן לבחון טענת הגנה שהעלה הנאשם 5 בחקירתו , לפיה חשבון 94124 כלל לא נפתח או שימש לצרכי רכישת חב' טרמפוס וכי הוא כלל אינו מכיר את חשבון הליווי. בעת הגשת הבקשה סברה המאשימה כי הראיות שהיו בידה מקימות יסוד סביר להרשעת הנאשמים. שלישית, התנהלות המאשימה בזמן אמת- בחינה עמוקה של טענות הנאשמים, ביצוע השלמות חקירה נוספות עקב טענות אלה ואף הפניית הנאשמים לטעון בעניינים שנשמטו מטיעוניהם תוך כדי השימוע- אינה מתיישבת עם מאשימה שמקיימת שימוע שלא בנפש חפצה. טוענת המאשימה כי ניתן ללמוד על כך כי ביצעה שימוע בנפש חפצה מהתנהגותה לדוגמא: שמשנודע לה כי גרסתו של הנאשם 5 כוזבת , המאשימה ערכה שימוע נוסף לנאשמים בדצמבר 2008 והעבירה לידיהם מבעוד מועד את תוצרי החקירה כדי שיוכלו להתמודד עם הראיות החדשות. כמו כן, מהעובדה שלאחר השימוע הראשון , בלי קשר לחיקור הדין, ביקשה המאשימה לבצע השלמות חקירה נוספות על מנת לבדוק טענות הנאשמים וזאת מתוך העובדה שהיתה קשובה לטענותיהם ובחנה אותם בכובד ראש. עוד מציינת המאשימה כי לאחר ישיבת השימוע הראשונה כשהמאשימה בחנה את טענות ההגנה שהעלו באי כוחם של הנאשמים 1-3 בישיבה זו, עלה החשש בידי המאשימה כי הסנגורים לא התייחסו דיה לאחת הסוגיות ביחס אליה נחשדו הנאשמים . לאור זאת, המאשימה הפנתה את תשומת ליבם של הסנגורים לסוגיה זו וזאת כדי לאפשר לבאי הכוח להעלות כל טענותיהם. התנהגות זו אינה מאפיינת מאשימה שגמרה אומר בלבה טרם השימוע . הליכי הערבויות – טוענת המאשימה כי היא פרסה בפני בימ"ש השלום את התמונה במלואה. טוענת המאשימה כי לאחר השימוע הראשון לנאשמים 4 ו 5 , על מנת לבדוק לאשורן מספר טענות הגנה שהועלו במהלכו , הורתה המאשימה על ביצוע השלמות חקירה בארץ. בעת ההיא חדל הנאשם 5 מלשתף פעולה עם רשויות החוק. לדוגמא, ב 29.8.06 ביקשו חוקרי המשטרה מס' מסמכים מהנאשם 5 אך אלו לא נמסרו, בין היתר כיוון שלשיטתו עם קיום השימוע הסתיימה החקירה. עוד, ב 4..10.06 זומן הנאשם 5 לחקירה אך הנאשם סרב לשתף פעולה, אך התייצב רק ב 9.11.06 וזאת לאחר שהמאשימה איימה כי תבקש חילוט הערבויות , יחד עם זאת, בחקירה זו בחר לשמור על זכות השתיקה. ביום 10.1.07 נערכה חקירה נוספת אליה הגיע בהמלצת ביהמ"ש העליון, אך לחקירה זו הגיע לאחר ששמע את שאלות החוקרים מהחקירה הקודמת וידע להתכונן . ביום 24.12.06 התקיים דיון בבימ"ש השלום בדבר הערכת ערבויותיהם של הנאשמים 4 ו 5, הארכת הערבויות נדרשה גם בשל עיכוב הליכי החקירה מטעם הנאשם 5. טוענת המאשימה כי טענת הנאשמים כי ביהמ"ש הוטעה מאחר ולא נמסרה לו עובדת קיומם של חשדות נוספים וקיומו של הליך חיקור דין, דינה להידחות ואין לה על מה שתסמוך. ראשית ביהמ"ש עודכן מפורשות במסגרת דו"ח סודי שהוגש ע"י יאחב"ל בדיון, כי הוגשה בקשה לחיקור דין בחו"ל. במסגרת זו פורט בפני ביהמ"ש עיקרי הבקשה לרבות מועד שליחתה . שנית, דיווח באת כוח המדינה כי נערכות השלמות חקירה עקב השימוע היה נכון ומדויק. כפי שדווח , בעקבות השימוע נדרשו , בין היתר, חקירתם של מס' גורמים בארץ. הגשת הבקשה לתפיסה זמנית של רכוש בביהמ"ש המחוזי- לפי המאשימה, טענת הנאשם כי המדובר היה במהלך פסול ובאקרובאטיקה משפטית לאחר שמוצו מסלולים אחרים לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט- 1969 אין בה על מה שתסמוך. טוענת המאשימה כי טענה זו ממש נשמעה כבר בפני ביהמ"ש המחוזי שדן בבקשה ונדחתה. יתרה מזו, נימקה המאשימה את הסיבות שהובילוה להגשת הבקשה בשני נימוקים: הגעת תוצרים מרשויות הולנד בינואר 2007, מוקדם משצפתה, והיווכחותה כי גרסאותיו של הנאשם 5 אינן עומדות. העובדה כי על אף הצהרות הנאשמים 4 ו5 כי הינם בעלי ממון רב, אותרו נכסים מעטים של השניים בישראל, ולכן ביקשה המאשימה להבטיח את האינטרס הציבורי בהבטחת חילוט עתידי. עוד מדגישה המאשימה כי טענת הנאשם 5 לפיה , ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת החילוט אינה נכונה בעליל. טוענת המאשימה כי ביהמ"ש המחוזי אסר על הנאשם 5 לבצע כל עסקה בנכסי המקרקעין נשוא בקשת המאשימה להקפאה זמנית, עוד הורה ביהמ"ש כי אין מניעה שהחלטה זו תועבר לרשם המקרקעין. התמשכות חקירה טוענת המאשימה כי פעלה כמיטב יכולתה לקדם את סיום החקירה בהקדם האפשרי, אך תחת הנסיבות של מורכבות העניין , כמו גם העובדה שמדובר בחקירת הלבנת הון גלובאלית שהצריכה סיוע משפטי כמו גם שני חיקורי דין מעבר לים. כמו כן , טוענת המאשימה כי הנאשם 5 עצמו תרם לעיכובים ולסחבת . המאשימה פרטה את מהלך החקירה בזה האופן: בינואר 2007 הגיעו תוצריה הראשונים של הבקשה לעזרה משפטית- מסמכים אלו העלו כי גרסת הנאשם 5 אינה נכונה. כמו כן, המסמכים העלו חשד ממשי לעבירות על סעיף 3(א) לחוק ועבירות של קבלת דבר במרמה, תוך שיתוף הפעולה של חברת הנאמנות של בנק הפועלים. לאור האמור הוחלט על חיקור דין בהולנד על מנת לקבל התמונה המלאה מנציגי אמרו בנק אשר בעת ההיא היו היחידים שיכלו לשפוך אור על המסמכים שהתקבלו. התביעה מדגישה כי מרבית ההתכתבויות בין הנאשם 5 כמו גם KPMG לבין קבוצת בעלי המניות שהחזיקה בטרמפוס היו עם נציגי אמרו בנק, ששימשה כנציגם של שאר בעלי המניות. המאשימה מדגישה כי העדיפה את המשך החקירה והגעה לחקר האמת המחיר ויתור על חילוט כספים שכבר נתפסו על ידה (הרכוש שוחרר במאי 2006) חיקורי הדין הפיזיים בוצעו בקיץ 2007, תוצריהם הועברו לישראל זמן מה לאחר מכן. לצד חיקורי הדין התבצעו פעולות חקירה נוספות , תוצריהם התקבלו בינואר 2008 . ממצאי השלמות החקירה , חיזקו את התשתית הראייתית שהייתה, סתרו טענות ההגנה המקוריות של הנאשמים והעלו תשתית ראייתית נגד הנאשמים 1,3,4,5 לעבירות נוספות על אלה שהוצגו בשימוע הראשון – עבירות על סע' 3(א) לחוק איסור הלבנת הון וכן עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות על פי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאור התפתחויות אלו, במהלך 2008 , הוזמנו הנאשמים 1,4 ו5 לחקירה נוספת על מנת לעמת אותם עם חומרי החקירה . בעוד הנאשמים 1 ו 4 התייצבו, הנאשם 5 עשה ככל אשר בידו כדי לפגוע בה ולעכבה. רק בחלוף 10 חודשים ובהמלצת ביהמ"ש העליון הוא ניאות להגיע לחקירה. רק בדצמבר 2008 התקיימה חקירתו . בחקירות אלו מ2008 שינה הנאשם 5 את גרסתו מן הקצה אל הקצה כך שהיא תתיישב עם המסמכים ועם הממצאים של חיקור הדין. בעוד בגרסאותיו הראשונות הנאשם 5 טען כי חשבון 94124 לא שימש לצורך עסקת טרמפוס אלא שימש לכיסוי הוצאות שוטפות של חברת קאזפוספט קזחסטן , וכי את חשבון הליווי שנפתח במסגרת תיק נאמנות 880 הוא אינו מכיר, ממצאי חיקור הדין הראו כי הגרסה אינה נכונה . כשהוצגו לו המסמכים הרלבנטים, טען הנאשם 5 כי החשבון אכן שימש לעסקת טרמופסט והוא נזכר כי היה המעורב הראשי בפתיחת תיק הנאמנות 880 . לאחר קיום החקירה נערך לנאשמים 1,3,4,5 שימוע נוסף לגבי החשדות בעבירות על סעיף 3(א) לחוק ועבירות קבלת דבר במרמה. את טענותיהם של הנאשמים בשימועים שקלה הפרקליטות בכובד ראש ונבדקו בדיקה קפדנית. בדיקה זו התמשכה על פני 8 חודשים, סופה הוביל להגשת כתב האישום בתיק. לא נפלו פגמים בחקירת המשטרה טוענת המאשימה כי טענת הנאשמים לפיה חקירת המשטרה היתה צרה ומגמתית תוך הימנעות מחקירת עדים מרכזיים אינה נכונה. המאשימה סברה כי אין בעדויות אנשי KPMG ומנהלי טרמופוס כדי להשפיע על התשתית הראייתית להוכחת האישומים. כמו כן טוענת המאשימה כי טענות למחדלי חקירה נבחנות במישור הראייתי, והמועד לבחון טענה זו הוא לאחר שהתשתית הראייתית נפרסה בפני ביהמ"ש. השיקולים אותם הציגה המאשימה בבחירתה להתמקד בנציגי אמרו בנק הם: בעוד הבקשה הראשונה לסיוע משפטי נבעה מהצורך לבחינת טענות הנאשם 5 בגין החשד בביצוע העבירות שיוחסו לו אז לפי סע' 3(ב) , התוצרים של אותו סיוע משפטי הולידו חשדות בדבר מעורבות בהתאם לסע' 3(א) . מהמסכמים שהגיעו עלה המצג כי המצגים הכוזבים הוצגו כלפי אנשי אמרו בנק, ומכאן שהוכנה רשימת נחקרים אשר יכולים לשפוך אור על המסמכים,והרשימה כללה את אנשי אמרו בנק, שהיו עורכי המסמכים או אלו שקיבלו את המסמכים , כמו גם אלו שייצגו את שאר בעלי מניות החברה. באשר לאפשרות חקירת אנשי KPMG, טוענת המאשימה כי מאחר ורובם עו"ד או רוהח"ש ומשכך עדותם חוסה תחת חסיונות בהתאם לחוק ההולנדי. לאור כל אלו טענת הנאשמים בדבר חקירה מגמתית משוללת כל יסוד. זאת מאחר וזהות הנחקרים נקבעה בהתבסס על המסמכים שהתקבלו. ביהמ"ש התבקש לדחות הטענה למחדלי חקירה וקבוע כי אין מקומה במסגרת בקשה להגנה מן הצדק. השימוע השני נערך ללא פגם באשר לטענת ההגנה לפיה השימוע השני לא נערך בלב פתוח ובנפש חפצה הואיל ובאי כוח המאשימה דאז, אשר בפניהם קוים השימוע הובילו את הטיפול בתיק, הפכו לצוות החקירה ומשום שנכחו בחדר החקירות בהם נחקרו אנשי אמרו, טוענת המאשימה את הדברים הבאים: השימוע שנערך לנאשמם לא נערך בפני הפרקליטים המלווים כי אם בפני פרקליטת המחוז, הפרקליטים המלווים אכן נכחו בשימוע , כחלק מצוות התביעה אולם מי שהכריע בעניין היא פרקליטת המחוז. כמו כן, ליווי חקירתי של צוות פרקליטות , במיוחד בתיקים כה סבוכים, הינו דבר מקובל ולגיטימי, תוך שהפרקליטים הנם בגדר צופים בלבד, קרי , לא באים במגע עם העדים ולא שואלים כלל שאלות ראייתיות ומשפטיות. ככלל נשמרת ההפרדה בין צוות החקירה לצוות הליווי, יחד עם זאת בעת שמתבצע חיקור דין במדינה זרה, בו נדרשת נוכחות פרקליטים מלווים לא ניתן לפעול בהתאם להפרדה הדיכוטומית שצויינה. במצב זה, לעיתים, הדרך היחידה להביא לכדי חיקור דין אפקטיבי בתיקים בהם נדרשת פרקליטות מלווה הנו נוכחות הפרקליטים בחדר החקירות, בגדר צופים בלבד, שמיעת העדות בזמן אמת והדרכת חוקרי המשטרה בהתאם. כמו כן, טוענת המאשימה כי העובדה שהפרקליטים המלווים נכחו בחקירת אנשי אמרו בנק היתה ידועה לנאשמים עוד טרם קיום השימוע. הנאשמים לא העלו כל טענה בעניין במהלך השימועים ולא אחריהם. ניסוח כתב האישום טענת הנאשמים כי כתב האישום הינו מטעה והוגש ללא ביצוע חקירה מספקת זכתה להתייחסות הבאה מצד המאשימה: באשר לטענה כי כתב האישום הוגש ללא חקירה מספקת, התייחסה המאשימה לטענה במסגרת תת הפרק "מחדלי חקירה" ודוחה את הטענות. בכל הנוגע לכך כי כתב האישום מתייחס לאנשי אמרו בלבד הגם שהחזיקו 20% מחברת טרמפוס, תוך התעלמות מ4 קבוצות אחרות של בעלי מניות שהחזיקו בחברה- עניינו של כתב האישום במצגים כוזבים שבוצעו בשלבי המו"מ לרכישת טרמפוס כלפי אמרו בנק. בשלבים אלו, בהתאם לחומר הראיות, מי שניהל את רובו המכריע של המו"מ לרכישת החברה מול נאשם 5 היו רק נציגי אמרו. מכאן שלנאשמים לא מיוחסת עבירה כלפי בעלי המניות האחרים של החברה ומכאן גם היעדר הרלבנטיות של אלו לניסוח כתב האישום. עוד מציינת המאשימה כי אין מקומן של טענות אלה במסגרת הגנה מן הצדק, כך או כך, אין בטענה , גם אילו הייתה נכונה, להוביל לביטול כתב האישום בעילה של הגנה מן הצדק. הגנה מן הצדק בשל היעדר זיקה של העבירות לישראל טוענת המאשימה כי עדיף היה לו טענה זו לא היתה נשמעת שכן, בהתאם לסעיף 7(א) ו -12 לחוק העונשין, המדובר בעבירות פנים, שדיני העונשין הישראלים חלים עליהם. המצגים הכוזבים נעשו ברובם בשת"פ מלא עם גוף פיננסי ישראלי- החברה לנאמנות של בנק הפועלים בע"מ- תוך הקמת חשבונות, הוצאת מכתבים בנקאיים ועוד. כל אלו בוצעו בישראל ע"י הנאשמים ותאגיד עזר בנקאי ישראלי. עוד מציינת המאשימה כי גם מבחינת הערכים המוגנים בבסיס חוק איסור הלבנת הון יש אינטרס מובהק למדינת ישראל להעמיד לדין בגין עבירת הלבנת הון ומרמה שחלקן בוצעו בשטחה, לצורך יישומו של חוק לאיסור הלבנת הון אשר מעצם טיבו נועד להתמודד עם פשיעה חובקת עולם. המקרה שלפנינו מעלה חומרה יתרה, מקום בו הצגת מצגים כוזבים לבנק זר במדינה ידידותית לישראל נעשו בשת"פ עם הגורמים הבכירים ביותר במערכת הבנקאית הישראלית , תוך סיכון המוניטין הבנקאי של אחד הבנקים הגדולים בישראל. כל אלו מלמדים על הלגיטימיות ועל חובת המאשימה לפעול כפי שפעלה בהגישה כתב אישום בתיק שלפנינו. עוד ציינה המאשימה כנימוק לזיקת המעשים למדינת ישראל כי חומר הראיות מכיל תקציר האזנת סתר בין הנאשם 4 למנהל בכיר ביותר בחברת קאזפוספט בה מעדכן המנהל את הנאשם 4 על מכירת פולי פוספטים מחברת טרמופס , שלכאורה נרכשה ע"י הנאשם 5, לאיראן- מדינת אויב של ישראל. כמו כן, טוענת המאשימה כי ניסיונו של הנאשם 5 לטעון להעדר זיקה אישית לישראל, יופרך במהלך ההוכחות. הגנה מן הצדק בשל שיחות עם עיתונאים עמדת המאשימה היא כי אין כל פסול בפגישת נציגיה עם עיתונאים מן הארץ, או זרים, כל עוד הדבר נעשה בתיאום עם דוברות ובנוכחות נציגיה, וכל עוד המדובר בהבהרה של מסמכים או נתונים פומביים, כדוגמת כתב אישום. עוד מציינת כי הנאשמים או מי מהם פועל באופן קבוע להיפגש עם עיתונאים, לתדרך אותם בגרסאותיהם ולראות את פרסום העניין כמעט בו זמנית עם קיום ההליכים. הכרעה כפי שכבר נאמר מקודם, הכרעה בטענות שנטענו מחייבת הוכחת העובדות הנטענות, ועל כן, בשלב זה של הדיון המקדמי, לא ניתן להכריע במחלוקת העובד תית שבין הצדדים, מבלי לשמוע ראיות על כך. לפיכך, תידחה ההכרעה בטענות ההגנה מן הצדק למועד מתן הכרעת הדין- ולצדדים תהיה שמורה הזכות לטעון טענות בעניין זה, במסגרת סיכומיהם. חיקור דיןבנק