טענת "שיהוי" הנטענת במסגרת תקופת ההתיישנות

מגמת הפסיקה לעניין טענת שיהוי הנטענת במסגרת תקופת ההתיישנות, הינה החמרת התנאים לקבלת הטענה, והחלתה בנסיבות חריגות בלבד, ובפרט ככל שהזכות הנתבעת היא בעלת משקל רב יותר (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-על 2007(1) 2445, 2452). על הטעמים לכך עמדה כב' השופטת פרוקצ'ה, בע"א 6805/99,תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448-447, שהינו פסק הדין המנחה בעניין זה, ולפיהם: "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות... עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת, השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי... במסגרת שיקול-הדעת כאמור ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין....". על נתבע הטוען לשיהוי בתוך תקופת ההתיישנות מוטל הנטל להוכיח קיומו של אחד משני התנאים החלופיים הבאים: האחד- כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו; והשני- כי מצבו של הנתבע הורע עקב השהוי. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע ( ראה לעיל: ע"א 6805/99 הנ"ל, עמ' 446-447, וההפניות שם).שיהויהתיישנות