הוכחת רשלנות במשפט הפלילי - גרימת חבלה ברשלנות

עד לתיקון מס' 39 הורתה ההלכה הפסוקה, כי יסודות הרשלנות בעבירת גרימת מוות ברשלנות, כמו בעבירת גרימת חבלה ברשלנות, חופפים ליסודות עוולת הרשלנות בנזיקין. לשם הוכחת הרשלנות בפלילים באישום הנדון יש צורך בהוכחת שלושת היסודות שלהלן: הראשון – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השני – התרשלות, קרי הפרת חובת הזהירות על-ידי מעשה או מחדל; והשלישי – גרימת הנזק וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 1). 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' דותן, סגנית נשיא) בת"פ 1255/98, לפיו הורשע המערער, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות – לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק), ובעבירת גרימת חבלה ברשלנות – לפי סעיף 341 לחוק, ונגזר דינו כדלהלן: לארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, לשישה חודשי מאסר על-תנאי ולקנס בסך 18,000 ₪ או שישה חודשי מאסר תמורתו. הרקע העובדתי וההליכים בבית-משפט קמא 2. ביום 9.5.94 אירעה תאונת עבודה קטלנית באתר בנייה ברח' אגריפס 84-88 בירושלים, במהלך ביצוע עבודות חציבה וחפירה בבור שנכרה לצורך הקמת מבנה רב-תכליתי במקום (להלן – הפרוייקט). התאונה הטראגית אירעה בעת שהעובדים באתר הבנייה – המנוח פואז אל-זעול ומר דוד בן-יוסף – ניצבו בתחתית הבור, וגושי סלע התנתקו מדופן החפירה ופגעו בשניים (להלן – התאונה). המנוח נקבר תחת המפולת ומותו נקבע במקום, ובן-יוסף נפצע קשה, אושפז בבית-חולים ונזקק לטיפול רפואי ממושך. 3. בגין התאונה האמורה הוגש כתב-אישום נגד המערער ועשרה נאשמים נוספים. כל הנאשמים הואשמו בעבירות גרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות ובעבירות נוספות לפי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, ולפי תקנות הבטיחות בעבודה. על-פי הנטען בכתב-האישום, הנאשמות מס' 1-3 הנן שלוש חברות לנכסים ולבנייה שחברו יחד ליזום ולהקים את הפרוייקט, והמערער (הנאשם מס' 4) – ששימש כמנהלה של החברה הנאשמת מס' 1 – "היה אחראי, מקשר ומתאם, בין הנאשמות מס' 1-3 (מזמינות העבודה) לבין הפרויקט, בין-השאר בכל הקשור לעבודות החציבה, החפירה והבנייה. 4. במהלך ניהול ההוכחות נשמעו בבית-משפט קמא עדים רבים, שעדותם התפרשה על-פני מאות עמודי פרוטוקול. לאחר שמיעת מרבית הראיות, ובעיצומה של פרשת ההגנה, הגיעו כל הנאשמים להסדרי-טיעון עם המאשימה. בהתאם להסדרי-הטיעון, שהצדדים הגיעו אליהם במועדים שונים, בוטלו האישומים נגד הנאשמים מס' 1-3 ו-10, ויתר הנאשמים הורשעו – על-פי הודאתם – בעבירות של גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה ברשלנות; וזאת על-פי פרטי רשלנות שיוחסו לכל אחד מהם בכתב-אישום מתוקן. 5. המערער היה הנאשם האחרון שהגיע עם המאשימה להסדר-טיעון. ההסדר ביניהם נכרת ביום 8.9.03 והיה זהה להסדר שהגיעו אליו המאשימה והנאשם מס' 6 עוד ביום 30.5.02. על-פי הסדר הטיעון הודה המערער בעובדות כתב-האישום, ואולם בסעיף 6 יוחס לו רק פרט הרשלנות הרביעי מתוך ששה פרטי הרשלנות המקוריים. במסגרת ההסדר הוסכם, כי יוטל על המערער עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, כאשר המשיבה תעתור למאסר של שישה חודשים, והסניגוריה תבקש להסתפק במאסר של שלושה חודשים בלבד (עמ' 532-533, בזיקה להסדר הטיעון בעניינו של הנאשם מס' 5 בעמ' 450). על-יסוד הסדר הטיעון הורשע המערער, על-פי הודאתו, בעבירות האמורות לפי סעיפים 304 ו-341 לחוק (עמ' 532 ועמ' 2 לדיון מיום 16/2/04). בהודאתו בעובדות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן, הודה המערער בכך "שהיה אחראי, מקשר ומתאם, בין המזמין לבין הפרויקט, לגבי עבודות החציבה, החפירה והבנייה בו" (סעיפים 1א ו-1ב לחלק הכללי בכתב-האישום); בכך "שהיה אחראי, מכוח תפקידו ומכוח תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה, לביטחונם של המנוח ובן-יוסף וחב בחובת זהירות כלפיהם"; ובכך "שגרם בהתנהגותו ברשלנות, שאינה עולה כדי רשלנות פושעת ושלא בכוונה, למות המנוח ולפציעתו הקשה של בן-יוסף", היות "שלא ביצע חיזוק, דיפון ועיגון דפנות הבור, במטרה להגן ולהבטיח מפני התמוטטות" (סעיפים 5 ו-6ד לכתב-האישום). 6. בהסדר-הטיעון ובכל ההליכים שקדמו לו, היה המערער מיוצג על-ידי עו"ד יאיר גולן. ביום 7.12.03, כשלושה חודשים לאחר הרשעתו, שכר המערער את שירותיו של עו"ד יעקב רובין כסניגור, והגיש בקשה לחזרה מהודיה, וכפועל יוצא - לביטול הכרעת-הדין. בבקשה האמורה טען הסניגור, כי הודאת המערער נמסרה באי-רצון בולט, ובאה בעקבות ייעוץ משפטי שניתן לו, כי על-פי המצב המשפטי (נכון לעת הודאתו) לא יהא מנוס מהרשעתו על אף העדר קשר סיבתי, לטענתו, בין מעמדו כיזם לבין עבירת הרשלנות שבה הואשם. לטענת הסניגור, נוכח ההלכה המשפטית שנפסקה ביום 1/10/03 (לאחר הרשעת המערער בבית משפט קמא) בע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי ואח', פד"י נח(1) 1 (להלן – פרשת סולל בונה), לא היה בסיס משפטי לנטילת אחריות פלילית מצד המערער לגרימת מותו של המנוח בשל מעשה או מחדל רשלניים כלשהם. 7. בהחלטתו מיום 21/1/04 דחה בית-משפט קמא את בקשתו של המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. בית-המשפט ציין, כי אמנם שינוי של הלכה משפטית יכול להוות נימוק מיוחד להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, אך אין הוא מוצא כי בפסק-הדין בפרשת סולל בונה נתחדשה ההלכה בסוגיה הנדונה באופן המסיר מהמערער חבות ואחריות להתרחשות התאונה ולתוצאותיה. בית-משפט קמא ציין, כי בע"א 7130/01 נפסק שבמקרה שבו נבחר קבלן ראשי אחד, מופטר היזם מחבותו לפי תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה והאחריות נופלת על הקבלן הראשי בלבד, וכי פסק-הדין אינו מחדש הלכה ונסמך על פסיקה קודמת. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי המערער בחר לבצע את העבודות באתר הבנייה באמצעות מספר קבלנים, ומטעם זה לא היה מקום לפטור אותו מחבותו לאור ההלכה הפסוקה בפרשת סולל בונה והפסיקה שקדמה לה. משדחה בית-המשפט את טענת המערער, לפיה התחדשה ההלכה המשפטית בעניינו, לא מצא טעם מיוחד להתיר לו לחזור מהודאתו. 8. לאחר מתן ההחלטה האמורה, עתרה המאשימה, בהתאם להסדר הטיעון, להשתת עונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ולקנס כספי. הסניגור ביקש מבית-משפט קמא לחרוג מהסדר הטיעון לקולא, ולהטיל על המערער מאסר בעבודות שירות לתקופה הקצרה מזו המינימלית שהוסכם עליה במסגרת ההסדר. כאמור, בית-משפט קמא גזר את דינו של המערער למאסר בפועל של ארבעה חודשים לריצוי בעבודות שירות, למאסר מותנה ולתשלום קנס. הערעור 9. ערעורו של המערער מכוון הן כנגד החלטת הביניים, לפיה לא הותר לו לחזור בו מהודאתו, והן כנגד חומרת העונש. ב"כ המערער טוען, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו לפיה פסק-דין בפרשת סולל בונה אינו מהווה שינוי למצב המשפטי שקדם לו. לטעמו, פסק-הדין בעניין סולל בונה מלמד, כי אין מקום להטיל אחריות על יזם המזמין עבודת בנייה כאשר הלה נעזר בבעלי מקצוע מיומנים לביצוע העבודות בשטח ולפיקוח אחר עבודות אלו. על-פי טענת הסניגור, אילו נתאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, היה בידו להביא לפני בית-משפט קמא ראיות להוכחת חפותו בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת סולל בונה. לחלופין טען ב"כ המערער, כי שגה בית-משפט קמא בכך ש"לא השתמש בסמכותו ולא חרג מהסדר הטיעון לקולא בהתחשב בגילו של המערער, בעדויות האופי שניתנו ביחס אליו ובעובדה שמהראיות עולה כי ביצע את חבותו כיזם באופן מספיק" (פיסקה 20 להודעת הערעור). דיון 10. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע באשר לחזרה מהודיה, כדלקמן: ”(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. (ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת- הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת-הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות". 11. ההלכה הפסוקה מורה, כי רק במקרים נדירים וחריגים יתיר בית-משפט לנאשם לחזור בו מהודייתו. בעניין זה נפסק, כי "היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אלו מתקיימות, למשל, כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי או שאינו מבין את משמעות הודייתו" (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2004(1) 3233, עמ' 3237). עוד נפסק, כי "בית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם יתברר לו כי היה פגם בהודייתו בעובדות מבחינת רצונו וכוונתו האמיתיים. כך למשל, אם הודה נאשם עקב טעות או הטעיה" (ע"פ 763/03 ציון שמואל נ' מדינת ישראל (תקדין-עליון 2003(2) 466). כאמור, בית-משפט קמא ציין, כי שינויה של הלכה פסוקה מהווה נימוק מיוחד להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם ההודיה נמסרה על סמך המצב המשפטי שקדם לשינוי ההלכה. ואולם, בית-המשפט הוסיף וקבע, כי פסק-הדין בפרשת סולל בונה, לא הורה הלכה חדשה בענייננו. 12. צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי לא היה בסיס לעתירתו של המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו וכי אין בפסק-הדין בפרשת סולל בונה משום חידוש הלכה ביחס למקרה דנן. לשם ביאור מסקנתנו, נסקור להלן את פסיקת בית-המשפט העליון בסוגייה הנדונה הן בפרשת סולל בונה והן בפסיקה שקדמה לה. בפרשת סולל בונה הופטרה מחבות בנזיקין חברה בעלת מפעל, אשר במקרקעין שבבעלותה נפגע אדם כתוצאה ממחדלו הרשלני של קבלן עצמאי שביצע עבודות באתר. באותה פרשה כרתה חברת אלתא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ (להלן "אלתא") חוזה עם חברת מינרב פרויקטים בע"מ (להלן: "מינרב") לשם הקמת מבנה בשטח שבבעלות אלתא. מינרב כרתה חוזה עם חברת סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ (להלן "סולל בונה") כקבלנית משנה על-מנת שתקים את החלק הטרומי של המבנה. בית-המשפט העליון פסק, כי על מינרב מוטלת חובת הזהירות כלפי הנפגע בהיותה הקבלן הראשי ומבצע הבנייה, וכי על סולל בונה מוטלת חובת זהירות בהיותה קבלן המשנה שהזמין את ביצוע העבודה מהקבלן העצמאי. בית-המשפט העליון פסק, כי אלתא לא ביצעה עוולה בנזיקין כלפי הנפגע – לא עוולה של הפרת חובה חקוקה ולא עוולת הרשלנות. 13. בהידרשו לעוולת הפרת חובה חקוקה, קבע בית-המשפט העליון, כי אלתא לא הפרה את תקנה 6(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988. תקנה זו קובעת, כי "הטיל המזמין את ביצוע הבנייה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבנייה לעניין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבנייה מוטלות עליו". בהקשר זה קבע בית-המשפט העליון: "משהזמינה אלתא קבלן ראשי – מינרב – לביצוע עבודות הבנייה, יצאה ידי חובת קיום הוראות הפקודה והתקנות אפילו לא קיים הקבלן הראשי את המוטל עליו (ראו: ע"פ 701/78 חברה מבנה תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י לד(2) 136, בעמ' 138; ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פד"י לו(2) 592 בעמ' 600-601 והאסמכתאות שם). מכאן, שאלתא אינה אחראית על-פי העוולה של הפרת חובה חקוקה". פסיקתו זו של בית-המשפט נסמכה, כאמור לעיל, על ההלכה הפסוקה שקדמה לה, ואין מדובר, אפוא, בהלכה חדשה. בעניין ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ (לעיל) נפסק: "ככלל, ייחשב היוזם והמטפל בארגון ובהוצאה לפועל של עבודות בנייה בתור מבצע הבנייה. אם אותו אדם מעסיק קבלן ראשי, וזה עוסק בביצוע פעולות הבנייה, יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבנייה, והחובות המוטלות בתקנות על 'מבצע הבניה', מוטלות עליו – על הקבלן הראשי. אולם, מקום שפעולות הבנייה מבוצעות שלא באמצעות קבלן ראשי אחד, לא משתחרר האדם היוזם ומארגן את פעולות הבנייה מחובותיו כמבצע הבנייה". על הלכה זו, ועל התכלית החקיקתית שביסוד תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה, עמד בית-המשפט העליון, עובר להודאתו של המערער דנן, בע"א 3805/01 דואני נ' מלחי ואח', תקדין-עליון 2003(2) 872 בעמ' 875: "בבסיסה של תקנה 6 מונחות שתי תכליות עיקריות. התכלית המרכזית היא תכלית של בטיחות. תקנה 6 נועדה, בראש ובראשונה, לתרום לצמצום הסיכונים הבטיחותיים הנובעים ממלאכת הבנייה. הטלת האחריות למילוין של הוראות הבטיחות על גורם אחד ויחיד מקטינה את החשש ליצירת סכנות בטיחותיות כתוצאה מחוסר תיאום בין פעולות הבנייה וגזרות הבנייה השונות. אכן, סיכון בטיחותי שנוצר בגזרה אחת עלול ליצור סיכון בטיחותי גם בגזרה אחרת. לפיכך, ישנה חשיבות רבה להימצאותו של גורם אחד שיהיה אחראי, בכל גזרות הבנייה, לקיומן של הוראות הבטיחות. זאת ועוד, פיצולה של עבודת הבנייה לגזרות שונות, תוך הצמדתו של אחראי שונה לכל גזרה, עלול ליצור מצב בו אין אדם הנושא באחריות, או מצב בו שניים או יותר מטילים את האחריות זה על כתפיו של זה". 14. באשר לשאלת חבותה של אלתא בעוולת הרשלנות בנזיקין, קבע בית-המשפט העליון בפרשת סולל בונה, בהסתמך על ההלכה הפסוקה מקדמת דנא (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פד"י לז(1) 113), כי "בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה". עוד קבע בית-המשפט, כי בנסיבותיו של המקרה שנדון לפניו לא התרשלה אלתא כלפי הנפגע, שכן זו "הוציאה מידיה את השליטה והפיקוח על הנעשה באתר העבודה והעבירה למינרב את עבודות הקמת המבנה; מינרב נמצאה יומיום באתר הבנייה, ארגנה את העבודה ופיקחה עליה. והיא שהייתה אחראית לסידורי הבטיחות, ובידיה האמצעים והיכולת למנוע נזק". גם בהתייחסותו של בית-המשפט העליון בפרשת סולל בונה לשאלת אחריותה של אלתא לתאונה מכוח עוולת הרשלנות בנזיקין, לא היה משום חידוש בהלכה הפסוקה, שכן אלתא הופטרה מחבותה הואיל והעבירה את האחריות בנושא העבודה, הפיקוח והבטיחות לקבלן ראשי אחד – למינרב. 15. התאונה הנדונה אירעה במועד שקדם לתיקון מס' 39 לחוק העונשין. עד לתיקון מס' 39 הורתה ההלכה הפסוקה, כי יסודות הרשלנות בעבירת גרימת מוות ברשלנות, כמו בעבירת גרימת חבלה ברשלנות, חופפים ליסודות עוולת הרשלנות בנזיקין. לשם הוכחת הרשלנות בפלילים באישום הנדון יש צורך בהוכחת שלושת היסודות שלהלן: הראשון – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השני – התרשלות, קרי הפרת חובת הזהירות על-ידי מעשה או מחדל; והשלישי – גרימת הנזק וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 1). כאמור, הרשלנות שיוחסה למערער בכתב-האישום – אי-ביצוע חיזוקים ודיפונים בקירות הבור – (סעיף 6ד), נסמכה על חובת הזהירות שחב הלה כלפי העובדים באתר; וזאת הן מחמת תפקידו הלכה למעשה בפרוייקט - כמי שהיה אחראי לתיאום ולקישור בכל הנוגע לביצוע העבודות (סעיף 1ב), והן מכוח אחריותו לפי תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (סעיף 5) כאשר אין חולק שלא מסר את מכלול העבודות לקבלן ראשי אחד. הואיל והמערער הודה בעובדות המקימות את חובת הזהירות שלו כלפי המנוח והנפגע, ובכך שהפר את חובת הזהירות באופן שגרם לתאונה ולתוצאותיה, והיות שלא חל שינוי בהלכה המשפטית לאחר הודאתו שניתנה בעקבות ייעוץ משפטי, נשמט הבסיס לעתירתו לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. אשר על כן, צדק בית המשפט קמא במסקנתו לפיה אין באמור בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בפרשת סולל בונה משום הלכה חדשה ביחס למקרה דנן, ובקביעתו כי המערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. 16. אין כל ממש בטענתו החלופית של המערער, לפיה היה על בית-משפט קמא לחרוג לקולא מהסדר הטיעון ולהטיל עליו מאסר לתקופה קצרה יותר מזו המינימלית שנקבעה בהסדר. אי-חריגה מהסדר טיעון אינה מקימה כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר-הדין. מכל מקום, בהתחשב, מחד – ברשלנותו של המערער שגרמה לאבדן חיי אדם, ומאידך – בסגולותיו, באורחותיו הטובים ובגילו, העונש שהוטל עליו מאזן בצורה הולמת בין מכלול הנסיבות לחומרה ולקולא. 17. על יסוד האמור לעיל הערעור נדחה, ופסק-הדין של בית-משפט קמא יוותר על כנו. תוך 21 יום מקבלת פסק-הדין יפנה המערער לממונה על עבודות השירות, על-מנת שיקבע מועד חדש לתחילת ריצוי עבודות השירות. משפט פליליאלימותחבלה ברשלנותרשלנות