להלן פסק דין בנושא אחריות אישית מנהל חברה על הפרת זכויות יוצרים: פסק - דין 1. בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופטת נ.נצר) מיום 16.5.07 בת.א. 1112/03, בו חויבו המערערים בתשלום פיצויי למשיבה בסך 120,000 ש"ח (להלן: "המשיבה") בגין 6 הפרות של זכויות יוצרים ביצירות מוגנות, וזאת מכח אחריותם כאורגנים של החברה. 2. המשיבה תאגיד ישראלי רשום, העוסק בתחום הזמר הישראלי. החברים בתאגיד הם בעלי זכויות יוצרים בהקלטות מוסיקליות של יצירות שונות, כאשר המשיבה פועלת להגנת זכויות היוצרים של חבריה, מעניקה רשיונות שימוש וגובה תמלוגים מתוקף אותם רשיונות. חברת "בית ר.י.אפשטיין בע"מ" (להלן: "החברה"), הינה הבעלים של אולם השמחות "בית אפשטיין" שבבאר שבע (להלן: "אולם השמחות") ומנהלי החברה הרשומים ברשם החברות הם רגינה אפשטיין, אמם של המערערים, ומר ישראל אפשטיין ז"ל. המערערים אינם רשומים כמנהלי החברה. ביהמ"ש חייב המערערים בתשלום הפיצוי, משהגיע למסקנה שהם אלה שניהלו את אולם הארועים בפועל. מכאן הערעור שלפני. עיקרי הערעור 3. המערערים אינם בעלי השליטה בחברה, לא מנהלים ולא בעלי מניות, אלא עובדים שכירים בלבד אשר ביצעו עבודתם, על כן לא היה מקום להטיל עליהם אחריות אישית. בעלת המניות והמנהלת בפועל לא נתבעה וכך גם התקליטן, שהיה באירוע. במצב בו שני בעלי דין מהותיים, מפרים, לא נתבעו, תוצאת פסק הדין אינה סבירה. אין הגיון לחייב המערערים באופן אישי, בהיותם עובדים של החברה. שגה ביהמ"ש במסקנתו כי המערערים הם בעלי שליטה, שכן אינם מנהלים ואין בידם היכולת לקבל החלטות הנוגעות לניהול החברה. הנטל להוכיח מי הם בעלי השליטה אינו מוטל על המערערים, אלא על המשיבה וזו כשלה בכך. לא היה מקום לקבל כראיה תצהיר של המערער 1, שכפר שחתם עליו עליו ולא הוכח שזו חתימתו. למערערים לא צמחה תועלת פרטית משימוש ביצירות בהיותם עובדי החברה, אלא לחברה שמפעילה את האולם. תגובת המשיבה 4. הערעור מתייחס לקביעות עובדתיות שערכאת הערעור לא תתערב בהן אלא במקרים יוצאי דופן, ואין זה המקרה. הלכה פסוקה כי בעוולות מתחום הקניין הרוחני, לרבות הפרת זכויות יוצרים, ניתן להחיל אחריות אישית לא רק על החברה אלא גם על האורגנים בה. ניתן ללמוד על אחריות המערערים גם מסעיפים 12-13 לפקודת זכות יוצרים, הקובעים אחריות של נושא משרה בתאגיד. המערערים שימשו יחד ולחוד כמנהלי אולם הארועים, כאשר ידם בכל והם שולטים ומפקחים על הנעשה בו. אף נושאי משרה, שאינם בכירים עשויים להיחשב כאורגנם של התאגיד, אם פעולתם ומחשבתם נראית כפעולת התאגיד עצמו. המבחן להטלת אחריות אישית על בעל שליטה הוא אם היה אותו אחד "בעל שליטה" על המתרחש, ונדרשת מידה מסוימת בלבד של זיקת בעלות ושליטה יחסית על הנעשה. בפני ביהמ"ש הובאו ראיות שהוכיחו מידת שליטה מספקת של המערערים באולם. בנוסף, הוכיחה המשיבה כי אין ברישום בעלי המניות כדי לשקף דבר ביחס למצב הניהול בפועל באולם. המערערים לא הביאו תמיכה לטיעוניהם. החברה נתבעה אף היא יחד עם המערערים, אולם היות ומונה לה כונס נכסים, לא ניתן היה להמשיך בהליכים נגדה. המערערים אינם יכולים לטעון כי לא ידעו או שלא היה עליהם לדעת שביצוע פומבי של יצירות מוגנות מהווה הפרת זכויות יוצרים, הן לאור פניות המשיבה אליהם בענין תשלום תמלוגים, שבקבלתם הודו, והן לאור מידת מעורבותם וכוחם למנוע ההפרה. בענין התועלת הפרטית של המערערים מביצוען הפומבי של היצירות המוגנות, הוכח בפני בימ"ש קמא כי המערערים הפיקו תועלת אישית, כאשר פרשנות המושג "תועלת אישית" בפסיקה הינה רחבה. דיון 5. ביום 19.11.07 התקבל בכנסת חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן:"החוק החדש"), אשר נכנס לתוקפו שישה חודשים מיום הפרסום. סעיף 78 לחוק קובע כי "הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י)". ס"ק (ג) קובע: "על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו הוראות פרק ח' לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם; ואולם, פעולה כאמור שאינה מהווה הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית לפי הוראות חוק זה, לא תהיה לגביה זכות תביעה לפי הוראות הדין הקודם". לפיכך, הנושא הנדון בפנינו- שאלת אחריותם האישית של המערערים בענין הפרת זכויות יוצרים- צריך להבחן בהתאם לדין הקודם, היינו בהתאם לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"). 6. בספרה "דיני זכויות יוצרים" (כרמל ספרות משפטית בע"מ, תש"ס- 2000, כרך ג') מציינת ד"ר שרה פרזנטי כי "אם לדוגמא, אורגן מסוים גורם להעתקה וחיקוי של יצירה או מרשה את הצגתה בפומבי ללא הרשאת בעל הזכויות, מוטלת עליו אחריות בגין הפרת זכות יוצרים... כללי האחריות הרגילים מוחלים על הסיטואציה וחבות האורגן תקום מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין" (שם, עמ' 592). בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח', תק-על 94(3) 2008 נפסק כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן רק בשל עצם מעמדו בחברה, אלא אך ורק בשל פעולותיו של אותו אורגן בנוגע לאותה עוולה הנטענת לפני בית המשפט. בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פד"י מה(4) 364, הגדיר כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) מהו אורגן: "... גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהא בוודאי אורגן שלה. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או מקור נורמטיבי אחר, רואים את פעולתו ומחשבתו, כפעולת התאגיד עצמו" (סעיף 7 לפסק הדין). 7. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי "מחומר הראיות עולה בבירור כי הנתבעים שימשו כמנהלים בפועל של האולם אשר ידם בכל והינם שולטים ומפקחים על כל הקורה שם... אין ספק כי הנתבעים הציגו עצמם כלפי כולי עלמא כמנהלי האולם ומנהלים ישיבות עם לקוחות לשם הזמנת אירועים, הם אשר שולטים ביומן האירועים באולם, יודעים מה יש להציע ללקוחות וקובעים את התנהלות המקום" (עמ' 13 לפסה"ד, ס' 47). עסקינן בקביעה עובדתית וככלל ערכאת הערעור לא תתערב בקביעה זו אלא במקרים חריגים שלא חלים כאן, משלא מצאתי הטעות העובדתית בה שגה ביהמ"ש בקביעותיו. המערערים הינם בניה של אפשטיין רגינה, המופיעה ברשם החברות כבעלת השליטה בחברה, אך לא הוכח בפני בימ"ש קמא כי ניהלה את האולם בפועל במועד הנטען. המערערים שטענו כי אינם מנהלי האולם אלא אמם הרשומה ברשם החברות לא הביאו אותה לעדות ואי הבאתה נזקף לחובתם, במיוחד לאור העדויות שהובאו ואשר ביהמ"ש אימץ אותן, שהמערערים הציגו עצמם כמנהלי החברה. בתצהיר גילוי מסמכים שהגיש המערער 1 לבימ"ש הצהיר כי הינו אחד ממנהליה השכירים של החברה, בעוד המערער 2 הכחיש את היותו מנהל באולם וטען כי היה שכיר בחברה ועבד כאיש אחזקה ולפעמים קיבל הזמנות. עוד הצהיר המערער 1, כי ביום המיוחס לאירוע נשוא התביעה, היה אדם אחר בשם יוסף כהן אשר היה מנהל האירוע, אך לא טרחו לזמנו לעדות. כל שהובא בפני בימ"ש היו הכחשותיהם של המערערים להיותם מנהלי האולם והאחראים בפועל על ההזמנות והאירועים. מנגד, עמדו עדויותיהם של החוקר הפרטי מטעם המשיבה, מר שמואל שחף, אשר הביא את המידע על ההפרות, שבפניו הציג המערער 1 עצמו ואת המערער 2 כמנהלי האולם (שיחה זו הוקלטה), ומנהלת איזור דרום-ירושלים מטעם המשיבה, הגב' לימור ציטר, האחראית על מתן רשיונות לביצוע פומבי של יצירות מוגנות ואשר ניהלה שיחות טלפוניות עם המערער בקשר להסדרת רשיון להשמעה פומבית של יצירות מוגנות באולם הנדון, כאשר באותן שיחות טלפון עפ"י קביעת ביהמ"ש, המערער 2 הציג עצמו כמנהל האולם. המערער 1 חזר בנימוקי הערעור שלא היה מקום לקבל תצהיר גילוי המסמכים נהוג ועל ידו משכפר בחתימתו. תצהיר זה הינו הודאת בעל דין שכן התצהיר הוגש ואומת ע"י עוה"ד שייצג את המערערים בביהמ"ש. מעבר לכך, ציין ביהמ"ש שטענה זו שהוא לא חתום על התצהיר נזנחה בסיכומיו ומשכך לא היה מקום להעלותה שוב בשלב הערעור. משהציגו עצמם המערערים בפני כולי עלמא כמנהלי אולם השמחות והיו אחראים להזמנות על כל הכרוך, לא נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש כי המערערים הם מנהלי האולם ואחראים הם גם לחובות המוטלות על בעל האולם ולא רק על ההטבות הצומחות מכך. 8. השאלה שיש לבחון אם צמחה למערערים תועלת פרטית כתוצאה מניהול האולם. ד"ר פרזנטי הגדירה בספרה הנ"ל התועלת הפרטית בהשמעת מוסיקה "המוסיקה מעצם טיבה היא חלק בלתי נפרד מכל שמחה והגישה היא שהרשאת השמעתה בפומבי באולם השמחות היא אינטרס ישיר של בעל האולם, כיוון שאם לא יתיר השמעתה ספק אם תערך השמחה באולמו. לבעל האולם השליטה במקום והוא זה שקובע אם יתיר וירשה השמעה בפומבי של מוסיקה או שיאסרה" (שם, עמ' 240). פרשנות רכיב זה אינה מחייבת ביטוי כספי דווקא ועל כן לא עומדת למערערים הטענה כי להשמעת היצירות בפומבי לא היתה כל השפעה על משכורתם (סע' 17 לעיקרי הטיעון שהגישו המערערים). תועלת יש לאו דווקא ישירות לגבי המשכורת אלא מעצם האירועים באולם קמה האפשרות לשלם משכורת. למערערים, כמנהלי האולם והאחראים לקיומם של אירועים במקום, היה אינטרס לאפשר ביצוען של היצירות בפומבי כחלק מתנאי קיומו של כל אירוע שנערך במקום, על מנת שהאירועים יקוימו לשביעות רצון המזמינים, ובכך טמונה הצלחת האולם כעסק כלכלי והצלחתם של המערערים בביצוע תפקידם על הצד הטוב ביותר. לעניין זה ראה רע"א 2991/07 אקו"ם נגד קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ ואח'. שם נקבע: "... כי בהתאם לעקרונות שנקבעו בעניין צוק אור דרישת "התועלת הפרטית" צריכה להתקיים באורגן אישית. ברם, סבורני כי יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן..." - "כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים..." "בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו - ככלל ניתן להתיחס לתועלת הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה" (ס' י"ט לפסה"ד). ובהמשך "... דרך המלך בפסיקה הישראלית היא, כי גם במנהלים בתאגיד יכולה להתקיים דרישת התועלת הפרטית, אם תועלת כספית עקיפה, ואם תועלת שאינה כספית..." (סעיף ל"א לפסה"ד). כאמור, ללא השמעת מוסיקה אין משמעות לקיום אולם אירועים ולכן יש להשית אחריות אישית על המערערים כפי שקבע ביהמ"ש. 9. נותר איפא, היסוד ההגנתי בסעיף הנדון, בענין ידיעת המערערים לגבי ההפרות הנטענות. בפסק דינו ציין בימ"ש קמא כי "יהיה זה אך סביר לקבוע, כי לא יתכן שהנתבעים 2-3 לא היו מודעים לכך כי באירועים המתקיימים באולם, מושמעת מוסיקה וזאת, אף ללא היתר מטעם התובעת" (עמ' 10 לפסה"ד, ס' 34). בקביעה זו התבסס בימ"ש קמא על הקשר בין המערערים לבין נציגת המשיבה לצורך קבלת רשיון להשמעת יצירות מוגנות, שהוכח הן טלפונית והן בכתב, כאשר המערער 2 טען שלא סבר שלא שילם כנדרש ומנגד, העדר ביסוס לטענת המערערים כי הפנו את נציגת המשיבה לתקליטן זה או אחר כמי שנושא באחריות לנושא. לפיכך, לא עומדת למערערים הגנת אי הידיעה. סוף דבר הערעור נדחה. המערערים יחד ולחוד ישלמו הוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. הערבון שהופקד בתיק יועבר למשיבה באמצעות ב"כ.זכויות יוצרים (הפרת)אחריות אישית