באשר לשאלת אחריות אישית של נושאי משרה בחברה בגין הפרת זכויות יוצרים- כלל יסוד בדיני הנזיקין כי לא ניתן להטיל אחריות בנזיקין על אדם, ללא קיומו של מקור חוקי המטיל עליו אחריות, לגביה נטענת ההפרה. בענייננו, הניח בית משפט קמא, כי היות ומדובר בעוולה נזיקית שבוצעה על ידי חברה, קיימים שני מקורות חובה אפשריים לנושאי משרה בה: פקודת זכויות יוצרים וחוק החברות. להלן פסק דין בנושא אחריות אישית של נושאי משרה בחברה בגין הפרת זכויות יוצרים: פסק דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (הש' י. צור) בבש"א 7968/05 (ת.א. 5293/05), שעניינה מחיקת משיבים 2-4 מכתב התביעה ודחיית בקשה ליתן צו למתן חשבונות. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור. רקע עובדתי 2. המערער הינו סופר, אשר כתב וחיבר, בין היתר, את הספר "שיחות עם רחבעם זאבי גנדי". המשיבה 1 הינה חברה אשר עורכת ומוציאה לאור את העיתון "וסטי" בשפה הרוסית (להלן: "העיתון"). המשיבים 2-4 הינם נושאי משרה בעיתון, והם מכהנים כיום ובמועד הרלוונטי לסכסוך בין הצדדים כמנהלים בו. לטענת המערער, העיתון, תחת הנהלתם של המשיבים 2-4 העתיקו מספר קטעים מהותיים מהספר, ערך את חלקם, השמיט חלקים מהטקסט המקורי תוך שיבוש רצף הטקסט ופגיעה בשלמותו של הספר, תרגם את הקטעים לשפה הרוסית, ופרסם אותם מספר פעמים בעיתון. כל זאת, ללא ידיעתו של המערער וממילא גם ללא הסכמתו. על רקע זה, הגיש המערער תביעה פיצויים כנגד המשיבים ולמתן צו למתן חשבונות. המערער ביסס את תביעתו על שורה של עילות המפורטות בכתב התביעה (נספח ב' לבקשת רשות הערעור) ביניהן: הפרת זכויות יוצרים, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובה חקוקה. 3. המשיבים הגישו בקשה בבית משפט קמא למחיקת משיבים 2-4 מכתב התביעה ולדחיית בקשת התובע למתן חשבונות. לטענת המשיבים, העיתון הינו אישיות משפטית נפרדת מבעליה וכדי לתבוע את המשיבים 2-4 יש צורך בהרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. מעבר לכך נטען, כי אין למשיבים 2-4 אחריות אישית, היות והם אינם מעורבים בתוכן המערכתי של העיתון. באשר לבקשה למתן חשבונות, טענו המשיבים כי כמות הגיליונות שהודפסו אינה מעוגנת בהסכם כלשהו ומהווה פגיעה בסודות מסחריים של העיתון. 4. בית משפט קמא פסק כי הדרך היחידה להטלת אחריות על משיבים 2-4 היא קיומם של התנאים שבסעיף 6(ג) לחוק החברות, היות ואין הוראה בפקודת זכויות יוצרים הקובעת אחריות אזרחית של נושאי משרה בחברה. לחילופין, יכל המערער לטעון בכתב התביעה כי המנהלים, אישית, הפרו את זכויותיו או הרשו הפרה כזו, או שהיו אחראים להפרה. משלא עשה כן המערער, על התביעה נגד המשיבים 2-4 להימחק על הסף. עם זאת, התיר בית המשפט למערער לתקן את כתב התביעה. באשר לתביעה למתן חשבונות קבע בית המשפט כי סעד מתן חשבונות מתייחס לחשבון הרווחים שהרוויח המפר, אלא שסעד זה ניתן, אם נדרש, יחד עם תביעה למתן צו מניעה אך אינו ניתן יחד עם תביעה לפיצויים, ועל התובע לבחור בין פיצויים לבין חשבון רווחים. מאחר ובמקרה זה לא התבקש צו מניעה דין סעיפי התביעה למתן חשבונות להימחק. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5. לטענת המערער, על מנת לבסס את אחריותם של המשיבים 2-4 אין כל צורך בדוקטרינת הרמת מסך. המשיבים 2-4 אינם נושאים באחריות משום היותם בעלי מניות בעיתון אלא משום היותם נושאי משרה ומנהלים בעיתון, ועל כן דוקטרינת הרמת מסך אינה רלוונטית. יתרה מכך, בתיקון משנת 2003 הוחמרה אחריותם של מנהלי תאגיד בגין הפרת זכויות יוצרים, ובתיקון לפקודת זכויות יוצרים נקבעה אחריות פלילית על נושאי משרה ואף נקבעה חזקה לאחריותם. מכוח קל וחומר ניתן להקיש אחריות זהה של נושאי משרה בתאגיד גם במישור האזרחי. לפיכך, על בית המשפט היה להניח כי המערער יוכיח את אחריותם של המשיבים. בשלב זה של ההליך בו טרם נחקרו המשיבים, לא ניתן לקבוע מעל לכל ספק כי למבקש אין עילת תביעה אישית נגדם. באשר לבקשה למתן חשבונות, טעה בית משפט קמא בהחלטתו, היות והלכה היא כי מי שזכות היוצרים שלו הופרה זכאי לתבוע במקביל הן מתן חשבונות והן פיצויים בגין נזקיו והבחירה ביניהם יכולה להיעשות בתום הבאת ההוכחות, לאחר שיהיה ברור לתובע החישוב על פיו יזכה בסכום גבוה יותר. 6. לטענת המשיבים, יש לדחות את הערעור היות ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות דיוניות הנוגעות לניהול התיק של בית משפט קמא. לגופו של עניין, לא קיימת אחריות אזרחית בגין הפרת זכויות יוצרים על פי חוק זכויות יוצרים למנהלים ונושאי משרה בתאגיד. אם ניתן להקיש מהעובדה שהמחוקק קבע אחריות פלילית, הרי שההיקש הינו שלילי, היינו, שהמחוקק התכוון שלא להטיל אחריות אזרחית. גם אם היה המערער מראה כי קיימת אחריות אזרחית על נושאי משרה בעיתון, אין הדבר מחיל עליהם אחריות אוטומטית ועל המערער היה להראות כי למשיבים 2-4 קיימת חובת זהירות אישית כלפיהם, וזאת לא עשה. מכל מקום, משלא קבע המחוקק אחריות אזרחית בפקודת זכויות יוצרים יש לפנות לדין הכללי, הוא חוק החברות. צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי תנאי לאחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד, הוא כי יוכחו התנאים להרמת מסך ולכן בדין קבע בית המשפט כי בהיעדר תיקון כתב התביעה יש למחוק את המשיבים 2-4. באשר לבקשה למתן חשבונות, גם אם צודק המערער בטענתו לפיה ניתן לבקש חשבונות כסעד חלופי לתביעת פיצויים, אין לכך נפקות בעניין שלפנינו. במקרה זה, קבלת חשבונות מטעם המשיבים לא תתרום למבקש מאומה ולא יהיה בכך כדי לקבוע את גובה הפיצוי הראוי או הנדרש, שהרי אין קשר סיבתי בין כמות מכירת העיתונים באותו המועד לבין פרסום הכתבות נשוא תביעה זו. לחילופין, דרישתו של המערער צריכה להתברר לאחר שיובאו כל הראיות אשר יבססו דרישה זו. דיון 7. ענייננו בתביעה נזיקית בגין הפרת זכויות יוצרים. המחלוקת בין הצדדים הינה בשתיים: האחת, האם יש מקור חוקי להטלת אחריות אישית על מנהלי העיתון, בגין הפרת זכויות יוצרים. השניה, האם ניתן לתבוע מתן חשבונות לצד פיצויים בתביעה להפרת זכויות יוצרים, או שמא מדובר בסעדים המוציאים זה את זה. 8. באשר לשאלת אחריות אישית של נושאי משרה בחברה בגין הפרת זכויות יוצרים- כלל יסוד בדיני הנזיקין כי לא ניתן להטיל אחריות בנזיקין על אדם, ללא קיומו של מקור חוקי המטיל עליו אחריות, לגביה נטענת ההפרה. בענייננו, הניח בית משפט קמא, כי היות ומדובר בעוולה נזיקית שבוצעה על ידי חברה, קיימים שני מקורות חובה אפשריים לנושאי משרה בה: פקודת זכויות יוצרים וחוק החברות. סעיף 13 לפקודת זכויות יוצרים קובע כי: "אחריות נושא משרה בתאגיד (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה מהעבירות המפורטות בסעיפים 10או 11 (להלן - עבירה) בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; הפר את חובתו האמורה, דינו - הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. (ב) נעברה עבירה בידי תאגיד או עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא המשרה הפר את חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו האמורה. (ג) לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה". בית משפט קמא קבע כי אין להסיק אחריות אזרחית של נושאי משרה בחברה מקיומה של אחריות פלילית, ולפיכך, הסיק בית המשפט כי הדרך היחידה היא לילך לחוק החברות, וקבע כי משהתובע לא טען כי מתקיימים התנאים להרמת מסך, הוא לא הראה עילה לכאורה נגד המשיבים 2-4. בית המשפט לא התייחס למקור החוקי המחייב קיומם של התנאים להרמת מסך לצורך קביעת אחריות נזיקית של נושאי משרה, וכל שנאמר הוא כי: "יש ממש בטענת הנתבעים..." (סעיף 4א להחלטתו). המשיבים, נסמכים על סעיף 54(ב) לחוק החברות, אשר קבע בעבר כי לצורך הטלת אחריות על נושא משרה בחברה יש להוכיח כי נתמלאו העילות להרמת מסך. אלא שעיון בחוק החברות מלמד כי סעיף 54(ב) בוטל בתיקון מס' 3 לחוק החברות (תשס"ה) וסעיף 54 אינו מתנה עוד הטלת אחריות על נושא משרה בחברה בהוכחת קיומן של העילות להרמת מסך, וכלשונו: "54. אחריות יחידי האורגן (א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס. (ב) בוטל". התיקון לחוק מתיישב היטב עם ההלכה, לפיה אחריותו האישית של נושא משרה בחברה אינה מושפעת מעצם היותו נושא משרה בחברה. היינו, אחריותו האישית של האורגן תיבחן על פי דיני הנזיקין ובמידה ותוכח אחריותו, לא תהיה נפקות, לא לקולא ולא לחומרא, לעובדה שהוא נושא משרה בחברה. משכך, טעות נפלה בידי בית משפט קמא בפנייתו לסוגיית הרמת המסך שבחוק החברות, משום שאין בין אחריותו האישית של האורגן בחברה לבין סוגיית הרמת המסך ולא כלום (בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח', פד מח (5) 661 (להלן: "צוק אור"), 700. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. המקור החוקי להטלת חבות על האורגן אינו תלוי בחוק החברות ולא בפקודת זכויות יוצרים, אלא בפקודת הנזיקין, או בכל מקור חוקי אחר. האחריות האישית מוטלת על האורגן על פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי, והוא שומר על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ויתרונה הוא בהצלחתה להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. הרמת המסך - לעומת זאת - חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה. הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית (שם, שם). 9. יחד עם זאת, עקרון האחריות האישית של האורגן פועל גם לכיוון השני. היינו, עצם העובדה כי חברה ביצעה עוולה אינה מצמיחה אוטומטית את המסקנה כי מוטלת אחריות על האורגן. "...כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין..." (שם, בעמ' 697). נראה כי אף בית משפט קמא והמשיבים, אינם חולקים על עקרון זה, אלא שפנייתם לחוק החברות ולפקודת זכויות יוצרים, אינה ברורה. עצם העובדה כי אין בפקודה כדי לקבוע אחריות אזרחית על אורגן בחברה, אינה שוללת הטלת אחריות על פי החוק הכללי. ובאשר לדיני החברות, הרי שכאמור לעיל, אין בהם כדי ליצור "חסינות" כלפי האורגן בחברה מפני אחריות בנזיקין. 10. אין חולק כי המערער לא פירט בכתב התביעה מה היה תפקידם של המשיבים 2-4 בביצוע העוולה הנטענת, וכל שציין בתביעתו הוא כי הם משמשים מנהליה של העיתון. והשאלה היא אם כן, האם די בכך כדי להוות עילת תביעה נגדם? לטענת המשיבים, בכך בלבד אין די, ויש להוכיח קשר ישיר של המשיבים 2-4 לביצועה בפועל של העוולה. המשיבים סומכים טענתם על ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ו-4 אח', פ"ד נא (4) 769, עמ' 791-792, שם נקבע כי נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. אלא שעל נקודה זו אין חולק, והיא אף עולה מפורשות בפסק הדין בעניין צוק אור. המקרה שלפנינו שונה באופן מהותי מפסקי הדין בעניין מתתיהו ובעניין צוק אור. השוני הוא בכך שבמקרים הנ"ל בחן בית המשפט את הנסיבות לאור כל הראיות שהיו מונחות בפניו, וקבע על מי מבין האורגנים חלים היסודות העובדתיים של העוולה ועל מי לא. אלא, שבענייננו השאלה שונה והיא, האם די בכך שהמשיבים משמשים כאורגנים של חברה כדי להוות עילת תביעה נגדם, או שמא יש לפרוס בכתב התביעה את המסכת העובדתית המקימה את יסודות העוולה לגבי כל אחד ואחד? לדעתי, די בכך שהנתבעים משמשים כאורגנים בהנהלת החברה כדי להקים עילת תביעה לכאורית נגדם, בשלב כתב התביעה. מסקנה זו מתבקשת מכורח המציאות. תובע המגיש תביעה נגד חברה, אינו מצוי בהסדרי פעולתה, תפקידיהם של האורגנים השונים וכד'. התובע רשאי להניח כי מעצם היותו של אדם מנהל בחברה, בידו הסמכויות לאשר, לפקח, ליתן הוראות, וכי הדברים נמצאים בידיעתו או בשליטתו. האם אכן כך הדברים? לשם כך נועד הליך גילוי מסמכים, שאלון או הבאת הראיות אשר בסופו יוכל בית המשפט לענות על שאלה זו. בעניין זה ידוע הכלל כי משקל הראיה שתידרש מן התובע כדי להוכיח יסוד עובדתי המצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, יהיה דל יותר מאשר לעניינו של יסוד אחר (י. קדמי "על הראיות" (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), בעמ' 1511). אם כך הדבר באשר לחובת התובע לעמוד בנטל השכנוע, לא כל שכן, שכלל זה יפה לגבי בחינת קיומה של עילת תביעה בשלב שהוא קודם לשלב הבאת הראיות, בו נדרש התובע רק להראות עילת תביעה לכאורה. כהערת אגב יוער, כי לבקשת המשיבים בפני בית משפט קמא צורפו שני תצהירים בדבר היעדר מעורבותם של המשיבים בהחלטות המערכתיות היומיומיות של העיתון. לא מצאתי מקום להתייחס לכך, היות ואף בית משפט קמא לא מצא ליתן להם משקל בהחלטתו. 11. הלכה היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה. רצוי להימנע ממחיקה על הסף אפילו ניתן מבחינה דיונית פורמליסטית להגיע לתוצאה זו. ברור שבמחיקת התובענה מטעמים כאלה לא יבוא הסכסוך לפתרונו, ויש להעדיף תמיד את הדיון הענייני ואת ההכרעה בסכסוך לגופו של עניין (א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) (להלן: "גורן"), בעמ' עמ' 138-139). 12. באשר לתביעה למתן חשבונות צודק המערער בטענתו כי אין בתביעת פיצויים כדי לשלול תביעה למתן חשבונות. הסעדים הכספיים שהתובע (המערער) זכאי להם הם פיצויים מחד וצו למתן חשבונות ולתשלום רווחים מאידך. בית המשפט לא יפסוק את שניהם גם יחד, שכן בכך יינתן לתובע פיצוי כפול. אולם, בתי המשפט נוהגים יחס ליברלי כלפי יוצרים שזכויותיהם נפגעו. התובע רשאי לתבוע את שני הסעדים לחלופין. במקרה זה הבחירה ביניהם צריכה להיעשות בתום הבאת ההוכחות, לאחר שיהיה ברור לתובע החישוב שעל פיו יזכה בסכום הגבוה ביותר. (ר' ספרו של ט. גרינמן זכויות יוצרים (2003), בעמ' 479). ממשיך המחבר ואומר, כי הצורך לבחור בין פיצויים לבין מתן חשבונות צריך לחול ביחס להפסדי התובע או רווחי הנתבע הישירים בלבד. ייתכן שהפרת זכות יוצרים תגרום לתובע, מלבד הפסד הכנסה מהשימוש שנעשה ביצירה, גם נזקים עקיפים. פיצוי התובע בגין הנזקים העקיפים, נוסף לחיוב הנתבע במתן חשבונות ובתשלום רווחים, לא יגרום בהכרח לכפל תשלום. נהפוך הוא, אי פסיקת הפיצויים בגין הנזק העקיף עלול להותיר את בעל הזכות בהפסד, על אף תשלום רווחים. על כן, ראוי כי יתאפשר לבעל זכות יוצרים שנפגע מהפרת זכות היוצרים שלו לתבוע צו למתן חשבונות ותשלום רווחים וגם פיצוי על נזקים עקיפים נוספים שנגרמו לו(שם,עמ' 480). 13. סוגיה אחרת היא, האם במקרה זה היה מקום להיעתר לבקשת המערער להוציא צו למתן חשבונות. ככלל, אין תובע רשאי לבקש צו למתן חשבונות כדי לברר כמה חייב לו הנתבע. תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. כך למשל, מוכרת הזכות לקבל חשבונות כאשר בין הצדדים שררו יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אולם רשימה זו אינה סגורה (גורן, בעמ' 176). סעיף 6(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 קובע בין הסעדים להם יהיה זכאי בעל זכות היוצרים שזכותו הופרה, סעד של מתן חשבונות. לטענת המערער, עת מדובר על הפרת זכויות יוצרים נגזרת זכותו של מבקש הצו מהמאפיינים הייחודיים לדיני זכויות יוצרים, ואין צורך בהוכחת יחסים מיוחדים (לעניין הזכות לקבל צו למתן חשבונות בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, ר' גם גורן, עמ' 177). אף המשיבים אינם חולקים על כך, אלא, שלטענתם שונה המקרה שלפנינו ממקרים בהם הפרת זכויות היוצרים גופה הניבה רווחים, כמו למשל, העתקת ספר ומכירתו. במקרה שלפנינו, אין קשר סיבתי בין הפרת הזכות לבין הרווחים שהפיק העיתון ממכירת העיתונים. כבר נקבע כי תנאי מוקדם למתן חשבונות הוא הוכחה - ולו לכאורה - כי לתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות (ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מו (3) 570, עמ' 583-584). בעניינו, המערער טרם הראה, ולו לכאורה, כי הפרת הזכות היא שהניבה את הרווחים לעיתון, וכי קמה לו הזכות להשבת הרווחים ממכירת העיתון. במקרה זה, הערך שנגזל הוא למעשה התשלום שהיו אמורים המשיבים לשלם למערער לו ביקשו את רשותו לפרסם חלקים מספרו. רק לאחר שהמערער יוכיח כי הוא זכאי לכאורה לכספים שהתקבלו ממכירת העיתון, יוכל לזכות בסעד של מתן חשבונות. 14. לסיום אעיר, כי טענת המשיבים לפיה מדובר בהחלטות דיוניות הנוגעות לניהול הדיון, ראוי היה שלא תעלה. ההחלטות שביסוד דיוננו, הינן החלטות מהותיות הנוגעות לזכותו של המערער לקבל סעד זה או אחר נגד נתבע זה או אחר ואין מדובר בדרך ניהול הדיון בלבד. סיכום 15. מן האמור עולה, כי אחריותם של המשיבים 2-4 תיבחן על פי דיני הנזיקין הכלליים, והיא אינה תלויה בקיומה של מקור חוקי אחר. ככלל, אין די בהיותו של אדם אורגן בחברה כדי להקים אחריות אישית לפעולות הנעשות בה, אך ניתן לומר כי יש בכך כדי להקים אפשרות שהתובע יזכה בסעד נגדו. באשר לתביעה למתן חשבונות, המערער יוכל לזכות בסעד זה, לאחר שיוכיח, ולו לכאורה, כי קמה לו זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות. התוצאה 16. לאור האמור, דין הערעור להתקבל במובן זה שהמשיבים 2-4 לא ימחקו מכתב התביעה. כמו כן לא ימחקו סעיפי התביעה למתן חשבונות, אולם, אלה יתבררו רק לאחר שתתברר שאלת זכאות המערער לרווחים ממכירת העיתון. סכום ההוצאות שנפסק בהחלטת בית משפט השלום מבוטל בזה. המשיבים ישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ. דיני חברותאחריות נושא משרה בתאגידמשרהזכויות יוצרים (הפרת)אחריות אישית