1. הליך זה ענינו תביעה בעילה שטרית, בין צדדים רחוקים לשטר, לביצוע 2 המחאות כמפורט להלן: המחאה שמספרה 529 על סך 23,650 ש"ח ז.פ 18.5.2010; והמחאה שמספרה 530 על סך 23,650 ₪ ז.פ. 25.5.2010 (להלן: "ההמחאות"). ההמחאות נמשכו ע"י הנתבעת, דריה תקשורת בע"מ (להלן: "הנתבעת"), לטובת הנפרעת חברת ל.ל.ג פורמדיה בע"מ (להלן: "פורמדיה"). ההמחאות הוסבו (אודות נסיבות ההסבה חלוקים הצדדים) לתובע קופרפיש דוד (להלן: "התובע") חוללו משניתנה הוראת ביטול, והוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ ע"י התובע. ראשיתו של דבר הוגשה בקשת הביצוע כנגד 3 גורמים: הנתבעת, חברת פורמדיה בע"מ ומר ליבוביץ דני (להלן: "ליבוביץ") - מנהל פורמדיה ומי שחתום כערב בגב ההמחאות. שני האחרונים לא הגישו התנגדותם, ותיק זה התנהל בין התובע לבין הנתבעת. בדיון מיום 2.12.2010 קבע כב' השופט דלוגין כי יש ליתן למבקשת (הנתבעת בענייננו) רשות להתגונן ומשכך התנהלה התביעה בסדר דין מהיר בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. טענות הצדדים 2. להלן יובא פירוט תמציתי של טענות הצדדים. טענות התובע 3. לטענת התובע החל מחודש יוני 2009 לערך הוא נתן לליבוביץ סכומי כסף שונים. כנגד סכומים אלו מסר ליבוביץ המחאות שונות שפירעונן במועדים שונים. חלק מההמחאות שנמסרו על ידי ליבוביץ לא כובדו, ולכן פנה התובע לליבוביץ כדי שיחזיר לו כספים בגובה ההמחאות שלא כובדו. בחודש ינואר 2010 הגיעו ליבוביץ ואדם נוסף, אשר הציג עצמו כחשב פורמדיה, למשרדו של התובע, ובמעמד הפגישה מסרו לו את ההמחאות נשוא תביעה זו, כתמורה בעבור אותן המחאות של ליבוביץ אשר לא כובדו. נוסף להסבת ההמחאות ערב ליבוביץ אישית לפרעון ההמחאות. ההמחאות הוצגו לפרעון אך חוללו. התובע משיב לטענות ליבוביץ בתצהירו ומציין כי: ליבוביץ הוא שפנה אליו בתיווכו של אחד בשם מאיר פנחס (תצהירו סעיף 4 ב'); התובע מעולם לא נהג כלפי ליבוביץ באלימות; הינו אדם שומר חוק, ומעולם לא הוגשה נגדו תלונה במשטרה על ידי ליבוביץ. עוד נטען כי ההמחאות הוסבו לפקודתו בתמורה ובתום לב. לתצהירו המשלים צרף התובע המחאה לפקודת חברת פורמדיה בסך 6,900 ₪ המהווה לשיטתו דוגמה לחלק מן התמורה אשר ניתנה על ידו ל-ליבוביץ. עוד טען התובע, בתגובה לטענות אשר הועלו נגדו, כי אין הוא מנהל עסק למתן הלוואות חוץ בנקאיות, והוא פעל למתן הלוואה במספר מקרים בודדים. טענות הנתבעת 4. הנתבעת עוסקת בתחום שיווק ותוכן; בסוף שנת 2009 הנתבעת קיבלה, מחברה בארגנטינה, זיכיון לשיווק משחק דיגיטאלי המבוסס על סדרת טלויזיה בשם "כמעט מלאכים". לצורך ביצוע קמפיין פרסומי למשחק התקשרה הנתבעת בחודש נובמבר 2009 עם חברת פורמדיה באמצעות ליבוביץ. הוסכם כי התמורה בגין הקמפיין ורכישת שטחי פרסום הינה 47,300 ₪ (כולל מע"מ) אשר תשולם בשתי המחאות דחויות - אלו ההמחאות נשוא התביעה. בחלוף כשבוע ממועד ההתקשרות ביום 6.12.2009 הודיע נציג החברה הארגנטינאית כי הזכיון שניתן על ידי החברה נדחה למועד בלתי ידוע, משכך הודיעה הנתבעת לליבוביץ על ביטול העסקה וביקשה כי ישיב את ההמחאות. ליבוביץ הבטיח כי ישיב את ההמחאות, אך לא עשה כן, והדבר נשתכח ממנהלת הנתבעת. בחודש מאי 2010 התקשר ליבוביץ אל הנתבעת, התנצל כי לא השיב את ההמחאות, והסביר כי התכוון להשיבן, אולם בחודש ינואר 2010 התובע נטל ממנו את ההמחאות תוך איומים על חייו. ליבוביץ הסביר לנתבעת כי בגין ההמחאות לא ניתנה לו כל תמורה, וכי המתין עד עתה עם הודעתו כי ציפה שההמחאות יושבו אליו. משאלו לא הושבו הגיש תלונה במשטרה והורה לנתבעת לבטל את ההמחאות. גרסת הנתבעת נתמכה בתצהיר ליבוביץ. לאור האמור טענה הנתבעת לכשלון תמורה מלא (פרוטוקול מיום 17.11.2011 עמ' 30 ש' 1), ולכך כי התובע אינו אוחז כשורה או אוחז בעד ערך. עוד טענה הנתבעת כי התובע הינו מלווה אשר נותן הלוואות כדרך עיסוק, ולפיכך חלות עליו הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993. משלא צירף לבקשתו את המתחייב בהתאם להוראות החוק והפסיקה ובכלל זאת את הסכם ההלוואה ואופן חישוב החוב דין תביעתו להימחק על הסף. דיון 5. הדיון בבקשת הרשות להתגונן התקיים ביום 2.12.2010 בפני כב' השופט דלוגין (להלן: "הדיון בבר"ל"); ישיבות הוכחות התקיימו בפני ביום 17.5.2011 וביום 17.11.2011 (הפער בין המועדים נבע מבקשת הצדדים ובאי כוחם). בישיבות נחקרו מטעם התובע - התובע עצמו; ומטעם הנתבעת: מנהלת הנתבעת - גב' דריה קרן, ומר ליבוביץ. כשלון תמורה מלא 6. לאוחז בשטרות עומדת החזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה ע"פ סעיף 29 (ב) לפקודה השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"); באופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו. לא כך כאשר זכות הקניין בשטר לוקה בפגם קנייני שאז נטל הראיה בדבר היות האוחז - אוחז כשורה - מוטל על האוחז. וכלשון הסעיף: "29. (ב)       כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר." יוער כי הפגמים המנויים בסעיף 29 (ב) לפקודה, אשר מעבירים כאמור את הנטל להוכיח אחיזה כשורה אל האוחז, ניתנו לשם הדוגמה בלבד, וכל טענה שהיתה עשויה לשמש הגנה לנתבע מפני תביעתו של צד קרוב, המגלה פגם בזכות הקניינית - מעבירה את הנטל (וראו ע"א 78\425, המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן חרושת ברזל בע"מ, פ"ד ל"ג (1) 304, 306).   ועוד ראו בענין זה בספרו של המלומד שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שניה , 2007 בעמ' 224 (להלן: "לרנר")- "לפי סעיף 29 (ב) סיפא, מקום שהוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, "חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות נתן בתום לב ערך בעד השטר". ההוראה אינה מוגבלת לטענת רמאות ואי חוקיות בלבד, היא חלה על כלל הטענות שיש למושך כלפי נפרע. במקרים אלה חובת ההוכחה עוברת לתובע, שעליו להוכיח כי נתן ערך לאחר היווצרותה של טענת ההגנה והיה תם לב במועד הרלוונטי". (הדגשה שלי - ט.ל.) 7. מצאתי את טענת הנתבעת בדבר כשלון תמורה מלא מהימנה, בהיות גרסת מנהלת הנתבעת עקבית, קוהרנטית, לא נסתרה בחקירה נגדית, נתמכה בעדותו של ליבוביץ כמו גם בראיות ממשיות נוספות מזמן אמת. אפרט: מנהלת הנתבעת העידה בעקביות אודות נסיבות מסירת ההמחאות לליבוביץ. (וראו תצהיר עדות ראשית בסעיפים 9-11, חקירתה בבר"ל בעמ' 1 ש' 15 ואילך, חקירתה מיום 17.11.2011 בעמ' 7-8). בהתאם לגרסתה ההמחאות נמסרו לחברה של ליבוביץ באמצעות ליבוביץ בחודש נובמבר 2009 כדי שיבצע עבורה קמפיין פרסומי. בחלוף שבוע משבוטל הזכיון שניתן לנתבעת, ועוד טרם תחילת עבודתו של ליבוביץ - הודיעה מנהלת הנתבעת ללייבוביץ על ביטול העסקה. הנ"ל הבטיח להשיב לידיה את ההמחאות. "העסקה התבצעה ביני לבין ליבוביץ בסוף 09\11. בתחילת השבוע שלאחר הזמנת העבודה ב - 6.12.2009 הודיע לי נציג החברה הארגנטינית שנמצא בארץ כי הזכיון שניתן על ידי החברה הארגנטינית לחברה שלי נדחה למועד בלתי ידוע. מייד עם קבלת הודעה זו הודעתי ללייבוביץ על ביטול העסקה וביקשתי כי ישיב אלי את השיקים. ליבוביץ הודיע כי אכן ישיב אותם בעצמו או ישלח אלי". (תצהיר ע.ר סעיף 11). גרסתה זו נתמכה גם בעדותו של ליבוביץ, שגם היא לא נסתרה - "...אמרתי לה מה מסגרת התקציב, קיבלתי ממנה שיקים ואור ירוק לצאת לעבודה. כעבור כמה זמן בוטלה העסקה." ( 17.11.2011 בעמ' 16 ש' 21). 8. גרסתה של הנתבעת בדבר כשלון תמורה מלא במישור היחסים בינה לבין ליבוביץ נתמכה אף ב - 3 חשבוניות אשר צורפו לתצהיר הנתבעת (כנספחים ב'-ד') בסכום כולל של 48,140 ש"ח אשר ניתנו לחברות שונות אשר באמצעותן ביצעה בסופו של דבר את העבודה, אשר היתה אמורה להתבצע על ידי ליבוביץ. יוער כי סכום החשבוניות כמעט זהה לסכום התמורה אשר היתה אמורה להשתלם לליבוביץ בעבור עבודתו. 9. לשיטת התובע, גרסת הנתבעת לפיה פעלה לביטול ההמחאות בעקבות דברי ליבוביץ אודות נסיבות מסירת ההמחאות, ובעקבות התלונה אשר הוגשה לכאורה במשטרה - נסתרה באופן מובהק שכן התלונה במשטרה כלל לא כוללת את ציון שמו של התובע ומאחר שאין זה סביר כי הנתבעת סמכה על ליבוביץ אותו לטענתה היא מכירה היכרות שטחית קצרה בלבד. לכך השיבה הנתבעת, ועדותה בנקודה זו מקובלת עלי במלואה, כי אמנם התלונה במשטרה לא כללה את שמו של התובע, אולם ליבוביץ תאר לה את האירועים אשר אפפו את נסיבות הגשת התלונה, ונוכח האמור על ידו, ומשלא קיבלה תמורה - פעלה לביטול ההמחאות (חקירה בבר"ל עמ' 2 ש' 17 ואילך). 10. לא מצאתי כי בעובדות שלא נחתם חוזה בין הנתבעת לפורמדיה או כי ההמחאות ניתנו מראש- יש כדי לקעקע את גרסת הנתבעת. הנתבעת העידה בעקביות כי הכירה את ליבוביץ דרך חבר, כי ההתקשרות ביניהם היתה בעל פה, וכי ההמחאות ניתנו כהמחאות מעותדות כמקובל בענף. ראו חקירה בבר"ל בעמ' 1 ש' 27 ואילך - "אני לא יודעת מה מקובל בכל התחומים. כאן זה מקובל. לשלם מראש. עם מועד פירעון דחוי. מועד הפרעון הוא בשלב שהעבודה כבר נעשית. .. נכון השיקים דחויים כך נהוג בתעשיה שלנו. ובהמשך בעמ' 2 ש' 10 - ".. זה נהוג מכיוון שכאשר הבן אדם מבצע עבורך עבודת פרסום יש לו הוצאות. עיצוב באנרים, רכישת שטחי פרסום, לכן נותנים מראש". על כך חזרה בחקירתה בישיבת יום 17.11.21011 עמ' 8 ש' 21 ואילך - "ש.       אז אם ככה, למה נתת לו שיקים בנובמבר 2009 עבור עבודה שצריכה להתחיל במאי 2010? ת.        אלה הימים האחרונים של נובמבר כאשר הקמפיין אמור להתחיל ביוני. כשאנחנו מפרסמים לילדים, אנחנו מפרסמים ברשתות חברתיות ובגוגל. לגבי פרסום ברשתות חברתיות, קונים בנק הקלקות. הוא היה צריך להיות מוכן עבורנו ביוני, כשהמשחק עולה לאוויר. ש.       האם את מנסה להגיד שחודשים לפני זה צריך לקנות את זה? ת.        לא. זה לא צריך לקחת חודשים, אתה קונה את זה בשנייה. ש.       למה נתת שיקים בסוף נובמבר עבור עבודה שמתחילה במאי? ת.        כי אין לי כוונה להיפגש אתו שוב ושוב וכי כך נהוג. לכן, השארתי לו שיקים מתועדים למועד תחילת הקמפיין. .... ש.       את אומרת שאת עושה הסכם בנושא חשוב לעסק שלך ומשקיעה לא מעט כסף. את לא חותמת הסכם, לא מגבילה סחרות השיקים ועכשיו את אומרת לי שאת נותנת את השיקים חצי שנה מראש, כי את לא רוצה לפגוש את מר לייבוביץ' כשידוע שנדרש קשר שוטף. ת.        קיימים אינטרנט, אי-מייל, אייפון. לא קיים צורך במפגש אישי. אני לא נוהגת כמעט לקיים פגישות סדירות. עושים את זה באמצעות הטלפון והמייל. ש.       בדיון הקודם, למה ענית לי במענה לשאלה הזאת שנתת את השיקים מראש, כי יש ללייבוביץ' הוצאות? ת.        ביוני עולה משחק וצריך שיהיה בנק הקלקות בפייסבוק, טוויטר, גוגל. עניתי על זה מאוד ברור. ש.       אני חוזר על השאלה - שאלתי אותך אז למה בנובמבר את נותנת שיקים ואת אומרת שבגלל הוצאות. ת.        עניתי על השאלה". גם בנקודות אלו נתמכה עדותה במלואה על ידי עדות ליבוביץ - "ש.       איך נוצר הקשר בינך לבין גב' דריה? ת.        דרך חבר משותף. היא פנתה אליי. נפגשנו". ( 17.11.2011 עמ' 12 ש' 6-7) ... "ש.       מה סוכם בינך לבין גב' דריה? ת.        שאני אעשה לה קמפיין עבור פרויקט כמעט מלאכים. ש.       כמה כסף היא הייתה צריכה לשלם לך? ת.        40 ומשהו אלף + מע"מ". (17.11.2011 עמ' 13 ש' 22 ואילך). בהמשך עמ' 16 ש' 18 - "ש.       ההסכם עצמו נעשה בעל פה או בכתב? ת.        על פי מה שזכור לי, בעל פה. ש.       עשיתם החלפה של כסף, הנתבעת נתנה לך שיקים כשעדיין אין ביניכם הסכם ואין תוכנית קריאייטיב. אולי יכולים להיות ביניכם חילוקי דעות מה ואיך צריך לעשות? ת.        זה יכול להיות אבל הדברים תמיד נפתרים. בנושא של קריאייטיב יש דין ודברים בין הלקוח למשרד והדברים מסתדרים. ש.       עדיין אין הסכם, רק אווירה טובה. ת.        לא. יש הסכמה לקמפיין, נושא, כל הדברים שצריך כדי שאני אצא לדרך, לעבודה. 11. ב"כ התובע ביקש להצביע על אי דיוקים בעדותו של ליבוביץ (דוגמת מועד היווצרות חובותיו; היכרותו עם הכתובת שננקבה בתלונה למשטרה; קיומם של תיקי הוצאה לפועל נוספים נגדו); לאחר שבחנתי הטענות הנ"ל אני סבורה שככל שמדובר באי דיוקים בגרסתו של ליבוביץ הרי שאלו היו מינוריים, הובהרו על ידי ליבוביץ היטב וממילא אינם יורדים לשורשו של ענין. 12. אשר לסתירה לכאורה בעדות מנהלת הנתבעת, עליה הצביע ב"כ התובע, באשר ליוזמה בדבר ביטול ההמחאות - איני סבורה כי מדובר כלל בסתירה. מנהלת הנתבעת הסבירה כי אקט ביטול ההמחאות נעשה על ידה, בהיותה מנהלת החברה ומושכת ההמחאות, וכי הדבר נעשה בעקבות הסברו של ליבוביץ (בר"ל עמ' 2 ש' 18 ואילך וראו גם עדותו של ליבוביץ מיום 17.11.2011 בעמ' 15 ש' 3 ואילך). 13. כתמיהה נוספת באשר לעדותה העלה ב"כ התובע את העובדה שמנהלת הנתבעת לא הגבילה סחרותן של ההמחאות ולא פעלה באופן מיידי לביטולם - בחודש דצמבר 2009 עת בוטל זכיונה ונכשלה העסקה עם ליבוביץ. גם בעובדות הנ"ל לא מצאתי, נוכח הסברה המשכנע של הנתבעת, כי יש כדי לערער מוצקות גרסתה; הנתבעת הסבירה כי הסתפקה ברישום ההמחאות לפקודת החברה של ליבוביץ, ולא חשבה על ענין הגבלת הסחרות (17.11.2011 עמ' 7 ש' 21), וכן הצהירה כי סמכה על ליבוביץ שישיב את ההמחאות ולכן ענין הביטול נשתכח ממנה עד שליבוביץ הנחה אותה לעשות כן. 14. מן הטעמים האמורים לעיל, על משקלם המצטבר, מסקנתי בשלב זה הינה כי - חל כשלון תמורה מלא במערכת היחסים שבין הנתבעת לבין צד קרוב לעסקה - חברת פורמדיה. האם התובע אוחז כשורה בהמחאות 15.   נמצינו למדים לעיל כי כאשר דבק  פגם קנייני בשטר, עוברת חובת הראיה לאוחז ועליו להוכיח את כשרות אחיזתו ואת זכותו להיפרע מהמושך - זאת להבדיל מזכותו להיפרע ממי שמסר לו את השטר. במצב זה וכאמור מורה פקודת השטרות על היפוך חובת הראיה, כאמור בסעיף 29(ב) לפקודה. 16. מעמדו של אוחז כשורה יקום במענה להוראות שני תתי סעיף 28 (א) לפקודה: 28.   (א)      אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1)    נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2)    נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה. מתן ערך על ידי התובע 17. הפסיקה והספרות המקצועית קבעו כי הדרישה למתן ערך גבוהה מדרישת התמורה הנדרשת ליצירת חיוב חוזי, שכן תמורה יכול ותהיה  "תמורה סמלית" ואילו  "ערך" הוא תמורה מבוצעת. על כן נבחנים שווי המשאבים המועברים לעומת שווי המשאבים המתקבלים, רק כך תחשב ל"עסקה בעד ערך", ראו לעניין זה ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז (5) 1 בעמ' 22 - "הדרישה למתן "ערך" מחמירה מן הדרישה למתן תמורה במובן החוזי המקובל. ראשית, ביחס למועד העברת המשאבים: על התמורה החוזית עונות הן "תמורה מבוצעת" והן "תמורה עתידית" (executory consideration), שהיא למעשה התמורה הטיפוסית בדיני החוזים. עמידה בדרישת ה"ערך",לעומת זאת, מחייבת מתן ערך בפועל, דהיינו: "תמורה מבוצעת". שנית, ביחס לשווי המשאבים המועברים: בהקשר החוזי אמנם בוחן בית המשפט את טיבם וסוגם של המשאבים המועברים, אך לא את שוויים; שווי התמורה החוזית איננו רלוואנטי. במסגרת דרישת ה"ערך", לעומת זאת, נבחן שווי המשאבים המועבר לעומת שווי המשאבים שהעביר הצד השני, ונדרש "ערך ממשי", להבדיל מ"תמורה סמלית"." וראו גם לרנר בעמוד 228. 18. אקדים את המאוחר ואציין כי בענייננו כשל התובע מלהצביע על מתן ערך על ידו ומשכך אינו יכול ליהנות מהמעמד של אוחז כשורה, המתגבר על הפגם הקנייני שנפל בעסקת היסוד בין הנתבעת לנפרעת. אפרט: א. התובע לא הציג כל ראיה על מתן תמורה לליבוביץ. התובע טען כי מיוני 2009 נתן לליבוביץ סכומי כסף שונים. בגין הסכומים הנ"ל מסר ליבוביץ המחאות שונות שפרעונן במועדים שונים. לשיטת התובע עצמו חלק מההמחאות חזרו, ובגין חזרת ההמחאות הנ"ל נתן ליבוביץ את ההמחאות נשוא התובענה. וראו בעדותו מיום 17.5.2011 בעמ' 1 ש' 23 ואילך - "ש.       כיצד הכרת את ליבוביץ'? ת.        ליד החניון היה משרד למתן משכנתאות, אדם המסדר משכנתאות, הוא היה חונה אצלי, יום אחד הוא אמר לי שיש לו אנשים שצריכים מימון ביניים למשכנתאות, אם אתה רוצה אתה יכול להרוויח מעט כספים בהלוואה תמורת שיקים. האדם הזה הביא לי את ליבוביץ'. ש.       הביא אנשים נוספים? ת.        עוד שני אנשים. האיש הזה נתבע היום על ידי בהוצאה לפועל. ש.       האם יש אישור לנהל עסק כזה? ת.        איני מנהל עסק, עשיתי שלוש עסקאות. ש.       אתה אומר שעשית זאת תמורת אחוזים, מהם האחוזים? ת.        4 אחוזים לחודש." התובע לא השכיל להצביע כמה פעמים בדיוק נתן כסף לליבוביץ; מה היה שיעור הסכומים אשר ניתן על ידו לנ"ל; אילו מהסכומים ניתנו לחברה של ליבוביץ ואילו לליבוביץ ישירות; מה סכום החוב אשר נותר ללליבוביץ כלפי התובע, אם בכלל. "ש.       בתצהירך בסעיף 2א אמרת שמיוני 2009 נתת למר ליבוביץ כספים. כמה כסף נתת לו? ת.        כל פעם היו שיקים - אין לי סיכומים ורישומים, זה היה כלאחר יד - בערך 25,000 כל שיק שהוא בא לפרוט". ( 17.5.2011 עמ' 3 ש' 1). הינה כי כן - לשיטת התובע עצמו לא כל ההמחאות אותן מסר ליבוביץ חזרו, הווה אומר שחלק נפרעו על ידו - ומאחר שכך נשאלת השאלה אם בכלל נותר לליבוביץ חוב כלפי התובע, ובאיזה שיעור והאם שיעור החוב דומה לסכום ההמחאות נשוא התביעה. ב. התובע נמנע מלתמוך גרסתו בראיות חיצוניות, הנמצאות בשליטתו המלאה ואשר יכלו לשפוך אור על גרסתו - התובע לא מצא לנכון להביא תדפיסי חשבון עו"ש אשר יכלו ללמד על מועד מתן התמורה לליבוביץ; לא המציא העתקי המחאות אשר ניתנו על ידו לליבוביץ; לא המציא העתקי המחאות אשר ניתנו על ידי ליבוביץ וחזרו לכאורה. ודוק- הלכה היא כי אם נמנע בעל דין להביא ראיה חיונית שיכולה היתה לשרת אותו בהליך והוא נמנע מלעשות כן פועל הענין לחובתו משאין ביכולתו לספק הסבר סביר למחדלו (וראו בענין זה זה ע"א 55/89, קופל בע"מ נ טלקאר חברה בע"מ, מד (4) 595). הסברו של התובע בנקודה זו, כמו גם כלל עדותו, היה קלוש ולא משכנע (17.5.2011 עמ' 3 ש' 17 ואילך) - "ש.       אתה אומר שנתת לליבוביץ' כסף תמורת השיקים, וראית שהוא טוען שזה לא נכון, שלא הבאת לו כסף תמורת השיקים. אם הוא משקר, מדוע לא הלכת והבאת את ההוכחות שנתת לו כסף? ת.        נתתי לו חלק מהכסף במזומן, חלק מהכסף בשיקים. מה שהצלחתי להשיג זה בינתיים שיק אחד, זה עולה הרבה כסף להוציא את זה, במקרה הוא גם רלוונטי לכאן, וזאת כדי להוכיח שטענתו שהוא לא פגש אותי מעולם עד שהגעתי אליו למשרד בפעם הראשונה איננה נכונה. כשאדם פורט שיק הוא מקבל במזומן, כמקובל. ש.       בבנק דרשו ממך אלפי שקלים עבור איתור השיקים. מנגד, אנו יודעים כפי שאמרת שליבוביץ' היה אצלך 3-4 פעמים. אם כך, התיעוד של השיקים בעניינו - כיצד יכול להגיע לאלפי שקלים? ת.        אינני זוכר כמה פעמים נתתי לו שיק, רוב הפעמים היו במזומן. בבנק אני צריך להגיד מהו השיק המדויק, ועל כל פעולה עשרות שקלים. אילו הייתי יודע את מספר השיק הייתי כבר מוציא אותו. על השיק הבודד שהוצאתי שילמתי 1,800 שקלים. ש.       כששאלתי אותך קודם למה אין לך רישום, השבת לי שאתה זוכר. וכשאתה נשאל עכשיו מדוע לא הבאת את הפתקים, אתה עונה שאינך יודע? ת.        שאזכור את מספר השיק ותאריך ההוצאה - כפי שהבנק דורש - זאת אינני זוכר." (הדגשות שלי - ט.ל.) הסברו התמוה של התובע (הנעדר גם הוא אסמכתא כדין), כי לצורך צילום המחאה בודדת מהבנק נדרש לתשלום 1800 ₪, נדמה כי מדבר בעד עצמו. פריכות גרסתו של התובע השתקפה גם בסתירות אשר התגלעו בעדותו באשר לתדירות עסקאותיו - וכך מחד טען התובע כי הוא ביצע מספר עסקאות ספורות מסוג זה (כ - 3-4), ומאידך לא היה ביכולתו לזכור את מועדי העסקאות ואת שיעורן המדויק. ג. בידי התובע לא היה גם להציג רישומים פנימיים אשר ערך לעצמו בקשר עם עסקאות ההלוואה אשר ביצע. איני מקבלת את הגרסה כי אדם המלווה כספים בשיעור ניכר (כ - 25,000 ₪ כל הלוואה כבטענתו) לא ערך רישום. גרסה זו אינה מתיישבת עם הגיונם הטבעי של הדברים. בפרט לא כאשר התובע העיד שביצע את הפעולות הנ"ל שלא מטעמים פילנתרופים אלא כדי להרוויח ( 17.5.2011 עמ' 2 ש' 7 ואילך) - "ש.       אתה אומר שעשית זאת תמורת אחוזים, מהם האחוזים? ת.        4 אחוזים לחודש. ש.       ידוע לך שכשמישהו מנהל דבר כזה או גובה ריבית תמורת שיקים עליו לדווח על כך בדרך כלשהי, קבלה או חשבונית? ... ת.        זה לא העיסוק שלי, אינני עוסק בהלוואות, אינני עוסק בניכיון שיקים, עשיתי את זה כי הוא אמר שזה מקדם לו את העסקים ושאני אעזור לו, אחרת הייתי מוציא רישיון, מדווח חשבוניות והכל. ש.       אמרת שרצית לעזור לו, ואני אומר שמי שגובה 4% לחודש רוצה לעזור לעצמו. רצית להרוויח את הריבית. ת.        כל אחד רוצה לעזור לעצמו. כל אחד רוצה להרוויח. הוא בא אליי והציע לי להרוויח, וכך גם יקודמו עסקאותיו". לא למותר לציין כי בידי התובע, כאמור, גם לא היו קבלות או חשבוניות מסודרות אשר יצביעו על מתן תמורה לכאורה. בהעדר: צילום מחשבון העו"ש, צילומי המחאות, תיעוד של רישומים פנימיים, או כל אסמכתא חיצונית אחרת, היה מצופה מהתובע למצער לספק גרסה עקבית ומלאה באשר לנסיבות מתן ההלוואות על ידו: מועדן, שיעוריהן, ההמחאות אשר ניתנו על ידי ליבוביץ בתמורה, שיעור ההמחאות שחוללו לעומת שיעור ההמחאות שנפרעו ועוד. גם גרסה מסוג זה לא היה בידי התובע לספק אשר כלל לא השכיל לזכור כמה עסקאות עשה עם ליבוביץ, סכומן המדויק, כמה המחאות נפרעו, כמה חוללו. והכל בעדותו מיום 17.5.2011 - אותה מצאתי בלתי מהימנה בעליל. ד. הראיה היחידה אותה הציג התובע המצביעה על מתן תמורה היא המחאה בסך 6,900 ₪ מיום 27.11.2009 אשר ניתנה לחברת פורמדיה על ידי החברה של התובע. התובע טען כי מאחר שליבוביץ הכחיש כי קיבל ממנו כל תמורה, הרי שדי שיצביע על מתן תמורה כלשהי, ואפילו סמלית כדי להוכיח קלישות גרסתו של ליבוביץ - ומתוך כך, מוכח ממילא, מתן תמורה על ידו. אין בידי לקבל גרסה זו של התובע. ראשית, ליבוביץ שב וציין כי לא טען מעולם שלא קיבל כספים מאת התובע, אלא שלא קיבל תמורה בגין 2 ההמחאות של הנתבעת. וראו עדותו מיום 17.11.2011 בעמ' 19 ש' 6 אילך - "ש.       לטענתך, לא קיבלת כסף מהתובע? ת.        חד משמעית לא. ש.       אז למה מכל האנשים בעולם התובע נופל עליך? אם לא קיבלת ממנו כסף - למה הוא נופל עליך? ת.        לא קיבלתי מהתובע ולו שקל על שני השיקים המדווחים האלה. קיבלתי ממנו כספים לפני כן. ש.       שאלתי אותך באופן כללי האם קיבלת ממנו כספים? ת.        לא הבנתי את השאלה כך. קיבלתי ממנו כספים ב-4-6 הזדמנויות קודמות לתאריכים נשוא התביעה כאן. כל השיקים שנתתי לו בתמורה היו בק טו בק וכולם נפרעו. השיקים לסוף דצמבר - לא קיבלתי תמורתם ולו שקל, ולכן ביטלתי אותם בבנק. השיקים הללו הם השיקים שבגינם יש לי את החוב מולו. ש.       אתה אומר שלא קיבלת תמורה ובגלל זה ביטלת את השיקים. אלה השיקים נשוא התביעה? ת.        לא. היו שני שיקים - אחד ל-20/12 ואחד ל-31/12. אלה היו שיקים של החברה שלי שמסרתי לתובע. בגינם לא קיבלתי תמורה. לכן, כשהגיע מועד פירעונם בבנק - בתאריכים המוזכרים - נתתי לגביהם הוראות ביטול. כעבור כמה ימים התובע הופיע אצלי במשרד בגין אותם שיקים מדצמבר וביקש את התמורה בגינם. אמרתי לו שזו לא מגיע לו, כי לא קיבלתי ממנו שיקים עליהם. הוא התחיל לאיים: החיים שלך לא יהיו חיים, אני ארדוף אותך יומם ולילה. כך היה. הוא נתן לי 3-4 ימים לארגן לו את הכסף ובאותם 3-4 ימים הרס לי את החיים. הוא התקשר אליי בכל 2-3 דקות, הייתי בפרנויה מוחלטת. במקביל, ניסיתי לדבר עם מר פנחס והוא אמר לי: אל תדאג, אני אסתדר אתו, הכול יהיה בסדר. כעבור 4 ימים, כיוון שהוא הפך את החיים שלי לגיהנום לא הייתה לי ברירה, נתתי לו את השיקים האלה (נשוא התביעה) כדי שירד ממני. הוא בדק אותם ב-BDI, ראה שהחברה בסדר, החתים אותי על ערבות אישית, חתמתי בלית ברירה, ודרש ממני בכל תוקף 6,300 ₪ ריבית מאחר שהשיקים דחויים למאי. הוא דרש את זה במזומן. אמרתי שאני אתן לו בעוד יומייים-שלושה. הוא המשיך להתקשר בכל יום. לא הייתה לי ברירה ונתתי לו את הכסף הזה." (הדגשה שלי - ט.ל.). ובהמשך - "כתבתי את התצהיר על שני השיקים נשוא התביעה. מעולם לא קיבלתי עליהם תמורה. בחיים לא הייתי מסתבך עם גורם חוץ בנקאי, ובטח לא עם איש כמו התובע. אם הייתי מקבל ממנו כסף הוא היה מקבל את התמורה עד השקל האחרון". (17.11.2011 עמ' 20 ש' 6). גרסתו של ליבוביץ בנקודה זו לא נסתרה, ונתמכה למעשה בעדותו של התובע עצמו, שכן התובע עצמו ציין בתצהירו כי חלק מההמחאות שמסר ליבוביץ נפרעו. בהעדר ראיות לגבי החלק לכאורה שלא נפרע - התובע כשל מלהוכיח גרסתו. שנית, ונוכח האמור לעיל, משנטען אף על ידי התובע כי חלק מן ההמחאות של ליבוביץ נפרעו הרי שייתכן שהמחאת יום 27.11.2009 ניתנה בעבור המחאה אחרת - אשר כן נפרעה על ידי ליבוביץ, ומובן מאליו כי אותה המחאה לא יכולה להוות מתן ערך בגין מספר עסקאות שונות. שלישית, סכומה של ההמחאה מדבר בעד עצמו, לו אכן היה חוב של ליבוביץ כלפי התובע, הציפיה היתה שתהיה תאימות ולו בקירוב בין סכום ההמחאות נשוא התביעה, לסכום ההמחאה מיום 27.11.2009. רביעית, במסגרת חקירתו הנגדית של לייבוביץ העלה ב"כ התובע תזה לפיה יתכן והתמורה ניתנה על ידי התובע למר פנחס וזה האחרון לא העבירה לידי לייבוביץ. מעבר לעובדה שענין זה לא נטען בשום שלב על ידי התובע עצמו, אשר טען כי נתן ערך ישירות לליבוביץ (17.5.2011 עמ' 3 ש' 11 ואילך), הרי שגם אם אכן התמורה ניתנה לליבוביץ באמצעות פנחס - ענין זה טעון הוכחה, הרובצת גם היא לפתחו של התובע. למעט אמירה סתמית, התובע לא פעל להביא ראיות בענין זה ובכלל זאת בחר שלא לזמן את מר פנחס לעדות. המקבץ האמור הביאני לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח שההמחאה על סך 6,900 ₪ ניתנה בקשר לשתי ההמחאות נשוא התביעה שבפני. כמו כן לא עלה בידו להוכיח כי מדובר בתמורה שניתנה בעבר, שעשויה בנסיבות מסוימות להוות מתן "ערך", זאת מאחר ועל "הערך" להיות בקשר כלשהו עם ההמחאות, היינו שיהווה חוב שכתוצאה ממנו ניתנו ההמחאות הנ"ל. זאת כאמור לא הוכח. 19. התובע ביקש, בסיכומי בא כוחו, לבסס מתן ערך על ידו על החלטת המנהל המיוחד אשר מונה בגדרי פש"ר 31935-06-10 בעקבות צו כינוס נכסים אשר ניתן כנגד ליבוביץ. וכך, ביום 17.10.10 הגיש התובע תביעת חוב כנגד ליבוביץ בגין 2 ההמחאות נשוא התיק שבפני. בהחלטת המנהל המיוחד עו"ד הלפרט מיום 5.6.2011 התקבלה תביעת החוב של התובע כנגד ליבוביץ. בהחלטת המנהל המיוחד (ת\3) נקבע בסעיף 2.19 כדלקמן - "החייב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי לא ניתנה תמורה בעד שטר החוב ומשכך יש לקבוע כי הוא חב כלפי הנושה בגין ההמחאות". נשאלת השאלה האם קביעת המנהל המיוחד לעיל, מהווה ממצא מחייב באשר למתן ערך על ידי התובע. התובע, מבקש להסתמך על הממצא הנ"ל, ובכך מכוון למעשה לדוקטרינה המוכרת בשם: "מעשה בית דין"; אשר בגדרי המונח האמור נכללים שני מושגי משנה: השתק עילה והשתק פלוגתא. וכך, על פי הכלל של השתק עילה, לא יידון בית המשפט בתובענה המבוססת על עילה שעמדה ביסוד ההליך הקודם בין אותם בעלי דין או חליפיהם. באשר לכלל של השתק פלוגתא נקבע כי כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה שההכרעה בה היתה חיונית לתוצאה הסופית, וזו הוכרעה שם (במפורש או מכללא), אזי במשפט הנוסף יהיו בעלי הדין מושתקים מלהתדיין מחדש באותה שאלה, אף אם אין זהות בין שתי העילות (וראו ע"א 66\246, קלוז'נר נ' שימעוני, כ"ב (2) 561). הפסיקה קבעה בשורה של פסקי דין כי הכרעתו של נאמן במסגרת תביעת חוב עשויה במקרים מסויימים להוות מעשה בית דין וראו ע"א 7608/97 שטיין ושות' נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם במאגרים המשפטיים, וראו גם ת.א. (מחוזי תל-אביב) 06\1187 וכטפוגל נ' בלס בפשיטת רגל, פורסם במאגרים המשפטיים, שם קובעת כב' השופטת רונן בעמ' 10- "..ואכן, אם תפקידו של המפרק (או של הנאמן) הוא תפקיד שיפוטי - כפי שנקבע בפס"ד בוהדנה שנזכר לעיל, הרי לקביעותיו צריך להיות תוקף של השתק פלוגתא כפי שיש להן תוקף של השתק עילה... יחד עם זאת, אין די בקביעה העקרונית לפיה הכרעה של מפרק או נאמן עשויה ליצור השתק פלוגתא. יש לבחון האם במקרה דנן נוצר השתק פלוגתא כזה..". מתחייבת אם כן בדיקה לגופה, בנסיבות המקרה שבפני, בדבר היווצרות הכלל של מעשה בית דין; ייאמר כבר עתה כי נסיבות המקרה שבפני אינן יוצרות מעשה בית דין. אסביר - ראשית, לא ניתן לטעון כי הנתבעת בהליך ד'כאן מהווה חליף של ליבוביץ, כמתחייב מנוסחו של הכלל. וכך, מעמדם השונה של צדדים לשטר מקנה להם, פוטנציאלית, הגנות שונות. בנסיבות אלה גזירת מסקנה מן ההליך הנ"ל, משלא ניתן לנתבעת יומה במסגרתו, מעמידה את הנתבעת בנחיתות דיונית ומהותית אשר אינה רצויה מבחינת מדיניות משפטית נכונה. שנית, החלטת המנהל המיוחד הוצגה לראשונה בבית המשפט במסגרת ישיבת ההוכחות ביום 17.11.2011 (למרות שנשלחה למשרד ב"כ התובע כבר במועד נתינתה בחודש יוני 2011 - כעולה מאישור הפקס על גבי ההחלטה), משכך לא הובהר כלל ועיקר, על בסיס מה ניתנה ההכרעה האמורה; אילו ראיות הוצגו למנהל המיוחד, והאם הכרעה זו הינה הכרעה סופית. ודוק, הנטל באשר לכל אלו מוטל על התובע המבקש להסתמך על ההחלטה. מן ההחלטה עלה כי הצדדים לא נחקרו בפני המנהל המיוחד, וכי הכרעתו התבססה על מכתב ב"כ ליבוביץ אשר הפנה את המנהל המיוחד להליכים המתנהלים בבית משפט זה וצירף תצהירים אשר הוגשו בגדרי ההליך שבפני. גם ליבוביץ בחקירתו בפני כשנשאל אודות החלטת המנהל המיוחד השיב (17.11.2011 עמ' 18 ש' 17 ואילך) - "ש.       הגשת התנגדות לנאמן בגין החוב לתובע? ת.        הגשתי לנאמן רק את המסמכים של הדיון הקודם (הדיון בבית המשפט בהליך שבפני - ט.ל.) ואמרתי לו בעל פה שאני מתנגד לחוב הזה, כי לא מגיע פה כסף, וביהמ"ש יחליט. מכיוון שאין לי כלום עדיין מביהמ"ש - לא יכול הייתי להתקדם עם זה. ש.       שאלתי אותך אם התנגדת ואז אמרת לא, ועכשיו כן. ת.        אמרתי שהתנגדתי. הבסיס היחיד שהיה לי הוא הדיון בביהמ"ש. לגבי הגשה - הגשנו רק שזה צריך להתברר בביהמ"ש וכרגע מתקיים דיון". היינו, החלטת המנהל המיוחד לא התבססה על חקירת הצדדים, או הגשת ראיות וגם מסיבה זו אינה מהווה ממצא מחייב בהליך זה. שלישית, החלטת המנהל המיוחד התבססה על העובדה כי החייב (לייבוביץ) לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו, באשר לכך כי לא ניתן ערך, היינו על העדרן של ראיות פוזיטיביות. הווה אומר שהמנהל המיוחד לא קיבל הכרעה לגופו של ענין, אלא קיבל את תביעת החוב בהעדר מסמכים שיוכיחו אחרת, וזאת משעה שנטל הראיה הוטל אותה העת על לייבוביץ (תביעה שטרית בין צדדים קרובים). בספרה של המלומדת פרופ' נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות, 1991 בעמ' 141, נכתב כי תנאי לקיומו של השתק פלוגתא, הוא כי בית המשפט קבע מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר ראיה (וראו שם פירוט התנאים להתקיימות תנאי של השתק פלוגתא בעמ' 142-141); ראו גם ע"א 1041/97 סררו נ. נעלי תומרס, פ"ד נ"ד(1) 642. בהעדר ממצא פוזיטיבי בדבר מתן ערך, החלטת המנהל המיוחד אינה יכולה לשמש כהשתק פלוגתא. אציין כי בנקודה זו ערה אני לפסק דינו של בית המשפט העליון בגדרי ע"א 06\2237, בנק הפועלים נ' ויינשטיין, (פורסם במאגרים המשפטיים), שם נקבע כי מתן אפשרות לצד, אשר לא התגונן, לשוב ולהעלות טענותיו בהליך אחר - אינו רצוי, יש בכך כדי לפגוע ביעילות המערכתית ולקיומן של הכרעות סותרות. וכלשונה של כב' השופטת נאור - "..פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה". עם זאת פרשת ויינשטיין שונה באופן ניכר בענייננו, שם אותה הנתבעת, אשר בחרה לשבת בחיבוק ידיים ולא להתגונן, ביקשה לפתוח בהליך נוסף ולהעלות טענות כנגד ההכרעה בהליך הראשון, בטענה כי בהעדר הגנה לא נוצר השתק עקיף. ויוזכר כי בעניננו הנתבעת אינה מהווה חליף של לייבוביץ, לא לקחה חלק בהליך הקודם - ובשום שלב לא ישבה בחיבוק ידיים - ולכן דווקא שיקולי צדק מערכתיים מחייבים כאמור אי הכרה בממצא של המנהל המיוחד כממצא מחייב נגדה, אלא לכל היותר כנגד לייבוביץ. רביעית, החלטת המנהל המיוחד התבססה על כך כי בתביעה שטרית נטל ההוכחה הוא על הנתבע, המבקש לטעון נגד השטר, ואילו התובע לא צריך להוכיח מתן התמורה על ידו (סעיף 2.18 להחלטת המנהל המיוחד); דא עקא שבהליך בפני הדברים הם הפוכים לחלוטין, שהרי כעת עסקינן בצדדים רחוקים, וכמפורט בראשית פסק הדין, הנטל להוכיח מתן התמורה (משהוכח כשלון התמורה) הוא על התובע. במצב דברים זה יקשה על התובע להנות מ-ממצא המבוסס על היפוך נטלים. מן הטעמים האמורים לעיל, אני סבורה כי אין בהחלטת המנהל המיוחד כדי להוות ממצא מחייב בהליך שבפני. 20. מסקנתי בחלק זה של פסק הדין כי התובע כשל מלהצביע על מתן ערך כלשהו בגין ההמחאות ומשכך נשלל מעמדו כאוחז כשורה. יוער כי נוכח מסקנתי זו מתייתר הצורך בדיון בשאלת התקיימות יתר הרכיבים המעצבים מעמדו של אוחז כשורה (ובכלל זה תום הלב של האוחז). אחיזה בעד ערך 21. התובע טען כטענה חלופית כי ככל שלא התבסס מעמדו כאוחז כשורה, הרי שהוא אוחז בעד ערך, וגם בשל כך הוא גובר על טענת כשלון התמורה של הנתבעת (וראו ע"א 61\333, גויסקי נ' מאיר, ט"ז 595). גם דין טענה זו להדחות; ראשית, מגרסתו של התובע עצמו עלה כי מועד סיחור השטרות לידיו (ואין בכוונתי, משדי לי בניתוח לעיל, להידרש לשאלת אופן הגעת השטרות לידיו) היה בחודש ינואר 2010 (תצהירו סעיף 2 ה), מועד המאוחר ממילא למועד כשלון התמורה שארע ביום - 6.12.2009. משכך גם הלכת גויסקי לא פועלת לטובת התובע, ולא מאפשרת לו להתגבר על טענת כשלון התמורה שהוכחה על ידי הנתבעת. שנית, הובהר כבר לעיל כי התובע לא הוכיח מתן ערך כמתחייב לביסוס מעמדו של האוחז בעד ערך. ואמנם קיימת דעה כי הערך הנחוץ לצורך ביסוס "אחיזה כשורה" שונה מהתמורה המבססת מעמד של "אוחז בעד ערך", כך שבאשר לאחרון לא נדרשת תמורה מבוצעת, השווה בערכה לשווי המשאבים המועברים (וראו לרנר עמ' 230), דא עקא שבענייננו לא היה בידי התובע להוכיח גם תמורה חלקית או סמלית המספיקה לבסס מעמד כאמור. ויוזכר גם באשר לאותה המחאה של 6,900 ₪ - נמצינו למדים לעיל כי לא ניתן לראות בה כתמורה, או כערך, בהעדר נתונים אשר למועד מסירתה, בגין מה ניתנה וכיו"ב. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 22. משהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת הוכיחה כשלון התמורה, ואילו התובע לא ביסס מעמד של אוחז כשורה או אוחז בעד ערך - הרי שדין התביעה להדחות. בכך יכול היה להסתיים פסק הדין, עם זאת אני מוצאת לנכון להידרש בקצרה לדברים הבאים - להם ייחסו הצדדים בכתבי הטענות, תצהיריהם וסיכומיהם משקל ניכר. הנתבעת טענה כבר בבקשת הרשות להתגונן מטעמה (אשר נדונה בפני כב' השופט דלוגין) כי דין התביעה להימחק על הסף מאחר שההמחאות הגיעו לידי התובע במסגרת עסקת הלוואה חוץ בנקאית, כהגדרתה בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ-בנקאיות"); משכך ומשלא עמד התובע בתנאי סעיף 8 לחוק דין התביעה להיות מסולקת על הסף. התובע טען מצידו כי לא מדובר בעסקה הנכנסת לגדרי החוק משזו נופלת בגדרי סעיף 15: "הלוואה שלא דרך עיסוק" - היינו עסקה אקראית או חד פעמית; עוד נטען על ידי ב"כ בסיכומיו, כי אין להרחיב את תחולת החוק, הרחבה ממילא, על מי שאינם הצדדים הישירים להסכם ההלוואה. 23. אין ספק בליבי כי התובע עונה על הגדרת "מלווה" כלשונה בחוק. הדברים עלו מעדותו של התובע עצמו בתצהירו ובעדותו; לייבוביץ מנגד עונה על הגדרת "לווה". במישור היחסים ביניהם חל חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. למסקנה האמורה אני מגיעה מן הדברים הבאים - התובע הצהיר כי נתן ללייבוביץ’ כספים שונים במועדים שונים (תצהירו סעיף 2 על סעיפיו הקטנים); התובע העיד כי מר פנחס, אשר דרך עיסוקו "סידור משכנתאות", היפנה אליו אנשים הזקוקים ל"הלוואה תמורת שיקים" (17.5.2011 בעמוד 1 ש' 25). וראו גם בהמשך בעמ' 4 ש' 18 - "לייבוביץ קיבל ממני הלוואה תמורת שיק. הוא בא ולוקח הלוואה וזה לזמן, אינני זוכר במדויק, בערך חודש חודש וחצי". התובע העיד כי דרך מר פנחס הגיע אליו מר לייבוביץ כמו גם שני אנשים נוספים (17.5.2011 עמ' 2 ש' 2). התובע העיד כי את ההלוואות נתן תמורת אחוזים (17.5.2011 עמ' 5 ש' 2) - "ש.       אתה אומר שעשית זאת תמורת אחוזים, מהם האחוזים? ת.        4 אחוזים לחודש. " התובע העיד כי העסקה האמורה התבצעה מספר פעמים כאשר כל שיק לפריטה היה בסך של כ - 25,000 ₪. עדותו של התובע בנקודה זו נתמכה אף בעדות לייבוביץ, אשר העיד שבמספר הזדמנויות קיבל מהתובע כספים ועליהם נדרש לשלם ריבית גבוהה (17.11.2011 עמ' 19 ש' 10; עמ' 19 ש' 17; עמ' 19 ש' 29). התובע טען אמנם כי לא מדובר בדרך עיסוקו אלא מדובר בכשלוש-ארבע עסקאות אקראיות (עמ' 2 ש' 26, עמ' 1 ש'20) - אולם די בכך לטעמי כדי לבסס את המעמד של מלווה חוץ בנקאי, בפרט לאור תיאורו של התובע לעיל. מעבר לכך, לא שוכנעתי, ואף ההפך הוא הנכון, כי התובע עסק בפעילות הנ"ל כשלוש פעמים בלבד, לו אכן כך היה הדבר התובע לא היה מתקשה לזכור לכמה אנשים נתן כספים, באילו מועדים, היקף הכספים שניתנו ועוד. ויודגש הפסיקה קבעה כי מי שנתן הלוואה, יראו אותו כנותן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר; הווה אומר נטל ההוכחה על הטוען לתחולת סעיף 15 לחוק, היא על הנותן הלוואה ואפילו חד פעמית (וראו ע"א (ת.א - מחוזי תל-אביב) 07\4003, בס נ' אריה, פורסם במאגרים המשפטיים, בסעיף 26) (להלן: "ענין בס" אשר אושר בבית המשפט העליון). 24. משנקבע לעיל כי התובע נכנס לגדרי החוק האמור, עליו לעמוד בתנאים אשר הציבו החוק והפסיקה בכדי שתעמוד לו עילת תביעה ובכלל זאת - קיומו של מסמך בכתב - אשר לא הוצג; חובת גילוי ביחס לסכום ההלוואה, שיעור הריבית, תקופת ההלוואה ועוד. בענין בס נקבע כי אי עמידה בתנאי החוק משמעה כי אין בפני בית המשפט עילת תביעה. וראו בעמ' 15 מפי כב' השופט שנלר - "וכאן עלינו לחבר בין הדבקים. הוראת סעיף 8 משמעותה כי עילת התביעה הבסיסית גם בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, חוזה ההלוואה והפרטים של המלווה לפרטם כהוראות סעיף 8. משהתובע לא עומד בכך אין לפנינו עילה ברת תביעה. למעשה כתב התביעה המוגש בהתייחס להלוואה שהחוק חל עליה חייב לכלול את כל ההוראות הנדרשות בחוק, וכך גם בהתייחס להוראות סעיף 8 בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר. מדובר למעשה ביישום הוראת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ד-1984 (להלן - תקנות סד"א) שמפרטת מה הפרטים האמורים להכלל בכתב תביעה ואשר בהעדרם כתב התביעה אינו מגלה עילה ...ועל כן דין התביעה להימחק בהתאם להוראות תקנה 100 לתקנות סד"א". 25. למרות מסקנתי האמורה, כי התובע עסק למעשה במתן הלוואות חוץ בנקאיות ולא עמד בהוראות החוק התלבטתי בשאלה האם הנתבעת - אשר אינה "לווה" כהגדרתו בחוק, ולא מסרה את ההלוואות כחלק מעסקת הלוואה חוץ בנקאית, זכאית ליהנות מהגנות החוק. הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. אסביר את עמדתי: א. נקבע לא אחת כי מטרת החוק היא להתמודד עם מלווים, אשר אינם תאגיד בנקאי, ומבקשים לנצל מצוקתם של צרכנים - אשר אינם בעלי כח מיקוח (וראו במבוא להצעת החוק, ה"ח 2172, כ"ט באדר התשנ"ג, 22.3.93, בעמ' 116). מדובר בחוק צרכני, קוגנטי, אשר נועד להגן על מי שנטל הלוואה כאמור, וכן להעניק סמכויות לבית המשפט לפקח על ההלוואה האמורה. משכך נקבע בפרשת בס, כי כשעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה - הרי שלא מדובר בעילה שטרית רגילה, המנותקת מעסקת היסוד, אלא מתחייבת בחינה של עסקת היסוד. וראו - "...מדובר אם כן בחוק צרכני, אשר נועד להגן על מי שנטל הלוואה ממקור שאינו תאגיד בנקאי, ולא בכדי מצא לנכון המחוקק להטיל חובות שונות על המלווה החוץ בנקאי, לרבות עריכת חוזה ההלוואה בכתב (סעיף 2 לחוק); החובה לגלות ללווה גילוי מלא של כל פרטי ההלוואה (סעיף 3 לחוק); קביעת עלות אשראי מירבית (סעיף 5 לחוק); הגבלת ריבית הפיגורים (סעיף 6 לחוק); פיקוח על הקדמת מועד הפרעון (סעיף 7 לחוק), ועוד. כך גם ביקש המחוקק לקבוע מנגנון בידי בית המשפט, להורות על ביטול או שינוי תנאי ההלוואה, במקרה ותנאיו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5-7 לחוק (סעיף 9 לחוק), וכן העניק לראש ההוצאה לפועל את האפשרות שלא לנקוט בהליכים כנגד הלווה, אם היה לו יסוד להניח כי חוזה ההלוואה או תנאיה אינם מתאימים לדרישות החוק (סעיף 10 לחוק). .... 19. הנה כי כן, קביעת החוק אינה רק קביעה טכנית בדבר המסמכים שיש לצרף לבקשה לביצוע שטר. עילה שטרית רגילה לחוד ועילה שטרית הנסמכת על הלוואה לפי החוק לחוד. דהיינו, המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, שהחוק חל עליה - לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עיסקת היסוד. ודוק, עיסקת היסוד לא אמורה להתברר נוכח טענות הגנה המוכרות כנגד עילה שטרית, שאזי על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי קמה לו עילת הגנה נוכח עיסקת היסוד. מעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה - עיסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט, ולכן הורה המחוקק כי על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעיסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה. בהתאם בית המשפט יבחן את עיסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע." אני ערה לכך כי בענייננו, הנתבעת, כאמור אינה לווה ולא מסרה את ההמחאות כחלק מעסקת הלוואה חוץ בנקאית ועל כן מתעוררת השאלה האם היא זכאית ליהנות בנסיבות הללו מהגנת החוק. הדברים נכונים במיוחד משעה שהחוק קובע מפורשות בסעיף 8 לו כי חובת צירוף המסמכים חלה במישור היחסים שבין מלווה ל-לווה. וראו - "8 (א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר והכל בקשה לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה...." (הדגשה שלי - ט.ל.). סבורני כי נוכח הרציונל העומד בבסיס החוק, ומטעמים של מדיניות משפטית ראויה יש לאפשר גם לצד שלישי, אשר לא נתן ההמחאות כחלק מעסקת הלוואה חוץ בנקאית להעלות טענות מכח החוק. יש לזכור, בענין בס קבע בית המשפט כי עניינו של סעיף 8 אינה רק בפרוצדורה, אלא גם במהות, המהות בענייננו משליכה על המאטריה כולה. שאיפת המחוקק, באמצעות החוק הנ"ל, היתה להסדיר את השוק הפרוץ של מוסדות חוץ בנקאיים. הסדרתם באופן חלקי בלבד - באופן אשר לא תאפשר העלאת טענות מסוג זה על ידי צדדים שלישיים עלולה לחתור תחת תכלית החוק. אודות הצורך בהקפדה יתירה, עת עסקינן במוסדות חוץ בנקאיים, עמד בית המשפט בע"א 04\9044, מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשווילי, (פורסם במאגרים משפטיים) בעמ' 18 - "דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור ... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה. אכן, הלווים הבאים אל ההלוואות בשוק האפור יודעים היטב שלא באו לקופת גמילות חסדים ואף לא לבנק; אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות. ....אין מנוס מכך, כשהמדובר גנרית - שוב, מעבר לתיק דנא - בחוזים שמיסודם אף ניתן היה להשיג על חלק מהם, למצער, כסותרים את תקנת הציבור (ראו ה"פ (ת"א) 503/93 ענבל מידע לתיירות נ' או. אי. אם חברה להשקעות (לא פורסם) (דברי הנשיא וינוגרד והשופטת חיות; צוטטו ברע"א 5777/04 מרנץ נ' רודיגז, פ"ד נט(1) 420, 427 - 428)...לא באתי אלא לומר איפוא, כי בהלוואות כאלה, משבאו לעולם, וכל עוד לא איכשר דרא, יש ליתן נפקות ומשנה עידוד לתכלית החוק, על-ידי פרשנות מקפידה ומחמירה של הוראותיו". (הדגשה שלי - ט.ל.). פרשנות מקפידה ומחמירה, פירושה בהכרח, דרישה כי המלווה החוץ בנקאי יעמוד בהוראות החוק, גם כשתביעתו מוגשת כנגד צדדים שלישיים. ב. עוד יש לזכור כי בענייננו, הוגשה לכתחילה התובענה גם כנגד ליבוביץ (הלווה) והחברה בבעלותו. משכך ממילא היה על התובע לצרף לתביעתו את כל המסמכים המתחייבים מהוראות החוק, בהעדרם דין תביעתו להיות מסולקת על הסף. וכך, אין זה סביר כי העובדה שליבוביץ לא הגיש התנגדותו, עקב העובדה שנקלע להליכי פשיטת רגל, כדי למנוע לכתחילה מהתובע להגיש תביעתו כדבעי; משלא הוגשה כך, גם צדדים שלישיים זכאים ממילא להתגונן בטענה זו. ג. לטעמי, העובדה כי המחוקק לא ציין מפורשות את האפשרות של צד שלישי (שאינו הלווה) להתגונן בטענות מכח החוק, אין פירושה כי המחוקק ביקש ליצור בהקשר זה הסדר שלילי. המחוקק, כך עולה מדברי ההסבר הנ"ל, ביקש להסדיר את מערכת היחסים הקרובה בין המלווה ל-לווה ובכך להבטיח פיקוח על ה"שוק האפור". הסדרת השוק, פירושה בהכרח כי גם אם השיקים "גולגלו" או סוחרו - עדיין המלווה החוץ בנקאי חייב לעמוד בהוראות החוק. זוהי לטעמי פרשנות תכליתית ראויה של הוראות החוק. משנקבע בפרשת בס כי האוחז בשטר מכח עסקת הלוואה חוץ בנקאית, לא יכול ליצור הפרדה בין עסקת היסוד לבין העילה השטרית - הרי העדרה של הפרדה לא יכולה להיעשות גם במישור היחסים שבין המושכת (בענייננו צד שלישי) לבין התובע. להשגת התכלית החקיקתית המתחייבת, יש להקפיד כאמור הקפדה יתרה עם המלווים, גם אם משמעות הדבר שצד שלישי "יהנה" מהגנות אשר אינן בהכרח, נחלתו שלו. הקפדה דווקנית על הוראות החוק, תבטיח הסדרת השוק בצורה המיטבית ותגשים באופן הרצוי והראוי את מטרות המחוקק. וראו גם את הדברים הבאים מפרשת בס - "מעת שטוען נתבע או מתנגד לביצוע שטר שעסקינן בתביעה שיסודה בהלוואה שהחוק חל עליה או כי השטרות ניתנו במסגרת הלוואה שהחוק חל עליה, וכי מדובר ב"העלמת עילת התביעה האמיתית שמאחורי הגשת הבקשה התמימה לביצוע שטר...שומה על בית המשפט לבחון בראש ובראשונה טענה זאת". כדי למנוע, כאמור, "העלמת עילת התביעה האמיתית" יש להבטיח כי מילוי הוראות החוק יחול כל אימת שעולה כי ההמחאות הגיעו לידי האוחז מכח עסקת הלוואה כגון דא. ד. בשולי הדברים אציין כי חסימת דרכם הדיונית של המושכים, אשר אינם לווים, מלהעלות טענות מכח החוק אינה מתיישבת עם המסגרת המשפטית הדיונית הכללית בשיטת משפטנו המאפשרת לצד להעלות טענות הגנה אשר "אינן שלו"; כך למשל מקבל הודעת צד ג' רשאי להעלות טענות שעניינן מערכת היחסים בין התובע לנתבע. מסקנתי בנקודה זו, כי גם מטעם זה דין התביעה להידחות (או למעשה היה עליה לכתחילה להיות מסולקת על הסף). סיכום 26. מהטעמים אשר פורטו לעיל אני קובעת כי דין התביעה להידחות. התובע ישלם הוצאות הנתבעת ושכר טירחת בא-כוחה בסכום של 10,000 ₪. ניתן היום, א' כסלו תשע"ב, 27 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים. הלוואה חוץ בנקאיתבנקהלוואהשטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר