בעניין תביעת: 1. עזבון המנוח שאדי עייאיטה ז"ל2. ראידה עייאיטה3. סאלי עייאיטה4. מוחמד עייאיטה5. איברהים עייאיטה ע"י ב"כ עו"ד מג'די עאבד התובעים נגד 1. חוסני עייאיטה2. המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") ע"י ב"כ עו"ד משה עבדי3. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ע"י ב"כ עו"ד מרדכי זוכוביצקי הנתבעים ובעניין הודעה לצד שלישי: "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מרדכי זוכוביצקי המודיעה נגד 1. חוסני עייאיטה2. עזבון המנוח שאדי עייאיטה ז"ל ע"י ב"כ עו"ד מג'די עאבד צדדים שלישיים פסק דין א. רקע 1. התובעים בתביעה שלפני הם עזבונו, אלמנתו וילדיו של המנוח שאדי עייאיטה ז"ל, יליד 19.10.76. בתביעתם עותרים התובעים, לכך שהנתבעים יחויבו לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממותו של המנוח, בעקבות פגיעה שנפגע בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 11.3.2004. התובעת מס' 2, אלמנת המנוח, תכונה מכאן ולהבא "התובעת". 2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מותו של המנוח אכן נגרם כתוצאה מתאונת הדרכים האמורה (וראה עמ' 17 לפרוטוקול). 3. בשעת התאונה המנוח נסע ברכב (טנדר) שבבעלותו מסוג פג'ו. הרכב היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 2, המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (להלן - "הפול"). ברכב נהג אחיו של המנוח, הנתבע מס' 1 (להלן - "חוסני"). 4. כתב התביעה הוגש תחילה כנגד חוסני ו"הפול". ואולם, לאור טענת "הפול", כי בעת התאונה חוסני לא החזיק ברישיון נהיגה תקף, כתב התביעה תוקן וצורפה לו "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - "קרנית"). לאחר צירופה כנתבעת, הגישה "קרנית" הודעות לצדדים שלישיים כנגד חוסני, שנהג במכונית בעת התאונה, וכנגד עזבון המנוח, בשל היות המנוח הבעלים של המכונית ומי שהתיר לחוסני להשתמש בה. חוסני לא הגיש כתב הגנה, לא כמי שנתבע בתביעה העיקרית, ולא כמי שנתבע בההודעה לצד שלישי ששלחה לו "קרנית". הגם שהתבקש פסק דין נגדו בתביעה העיקרית, קבעתי, כי פסק הדין נגד חוסני בתביעה העיקרית יינתן לאחר ברור טענות הנתבעות. לעומת זאת, במסגרת ההודעה לצד שלישי, ניתן נגד חוסני פסק דין בתאריך 25.4.2006. ב. שאלת החבות 5. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה, האם בעת תאונת הדרכים החזיק חוסני ברשיון נהיגה תקף, אם לאו. היה וחוסני נהג בעת התאונה ללא רשיון נהיגה תקף, כי אז "הפול" לא תהיה אחראית לתשלום פיצויים לתובעים מכח פוליסת הביטוח וחוק הפיצויים, והחיוב יוטל על כתפיה של "קרנית". 6. רישיון הנהיגה של חוסני נשלל עקב נהיגתו ברכב, שעליו נמסרה הודעת אי שימוש, בתאריך 12.4.03, נהיגה המהווה עבירה על תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. בגין עבירה זו זומן חוסני לבית המשפט לתעבורה בעכו לדיון שנועד להתקיים בתאריך 17.11.03 בפני כב' השופט יעקב בכר. חוסני לא התייצב לדיון ועל כן הורשע בהעדרו, ונדון לתשלום קנס בסך 700 ₪, וכן נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים. כמו כן הושת עליו עונש פסילה על תנאי, מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים, ותקופת התנאי נקבעה לשנתיים. 7. חוסני לא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו כנדרש לאחר מתן גזר הדין בתאריך 17.11.03 במזכירות בית המשפט, והמשיך לנהוג בכלי רכב. כארבעה חודשים לאחר מתן גזר הדין בבית המשפט לתעבורה בעכו ארעה תאונת הדרכים, בה מצא המנוח את מותו, וכאמור, באותה עת, חוסני היה זה שנהג ברכב. רק בתאריך 23.2.05 הפקיד חוסני את רשיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט לתעבורה בעכו (מוצג נ/9). 8. "הפול" ו"קרנית" חלוקות בשאלה, האם נודע לחוסני על שלילת רשיונו על ידי בית משפט השלום בעכו. מחלוקת זו נובעת מהעובדה, שאין די בכך שרשיונו של נהג נפסל, כדי לראותו כמי שנהג בזמן פסילה, אלא יש להראות שהנהג ידע ידיעה ממשית, על כך שרשיונו נפסל על מנת שיחשב על פי חוק כמי שנוהג בעת פסילה. לעניין זה נקבע בסעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברישיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברישיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני העונשים כאחד. (ההדגשה לא במקור - י"כ) הצורך בידיעה בדבר פסילת רישיון הנהיגה נדרש גם בדין האזרחי: "הנה כי כן, הדין הפלילי מחייב שיוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. התוודעות זו תיעשה ברגיל בדרך של מסירת הודעה, והיא בבחינת יסוד הכרחי ההופך את הנהיגה ברכב - לאסורה ... כך בדין הפלילי ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו." (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (לא פורסם, 20.6.07). 9. על מנת להוכיח שחוסני קיבל את גזר הדין בעניינו ואף חתם על אישור המסירה שצורף לו, הובאה להעיד מטעם "הפול" הגב' ופא עותמאן, עובדת סניף הדואר בישוב טמרה. באמצעות הגב' עותמאן הוצג צילום של אישור המסירה עליו לכאורה חתם חוסני בעת שקיבל בדואר לידיו את ההודעה על מתן גזר הדין, בתאריך 1.12.03 (מוצג נ/5). הגב' עותמאן אישרה, כי שם העובד הרשום על גבי האישור וחתימתו הינם שמה וחתימתה (עמ' 39 עד 40 לפרוטוקול), וכן העידה כי מסרה את המסמך שהיה מצורף לאישור המסירה לחוסני, והוא חתם על אישור המסירה (עמ' 40 - 41 לפרוטוקול). הגב' עותמאן אישרה כי היא מכירה את חוסני (עמ' 41 לפרוטוקול). עד נוסף שהובא להעיד הוא מר סרוואן מוחמד, מנהל מדור תעבורה בבית משפט השלום בעכו, שהביא עמו את צילומי מסך המחשב מתיקו של חוסני, לאחר שמסמכי התיק המקוריים בבית המשפט בעכו אבדו (מוצג נ/10). פלט המחשב המסומן 8 במוצג נ/10 מציין, כי הודעה על גזר הדין הודפסה ביום 24.11.03, נשלחה לחוסני ונמסרה לו בתאריך 1.12.03. בפלט זה הוקלד מספר אישור המסירה של ההודעה שנמסרה לחוסני, והוא 11301565. הן מספר אישור המסירה והן תאריך מסירת גזר הדין לידי חוסני, תואמים את הנתונים הכתובים על אישור המסירה, שהוצג על ידי הגב' עותמאן (מוצג נ/5). מסמך נוסף שהוגש ע"י מר סרוואן הוא מסמך 9 במוצג נ/10, המראה כי חוסני שילם את הקנס שהוטל עליו במסגרת גזר הדין עוד בתאריך 4.12.03 (עמ' 46 לפרוטוקול), כלומר כשלושה ימים לאחר שקיבל את ההודעה בדבר מתן גזר הדין. 10. ואולם, הראיות שלעיל מאבדות את משמעותן, שכן חוסני הוזמן להעיד במהלך המשפט, ובחקירתו הודה, שאכן קיבל את גזר הדין וחתם על אישור המסירה, מוצג נ/5 (עמ' 56, שורות 15 עד 16 לפרוטוקול). לדברי חוסני, הוא אינו יודע לקרוא את השפה העברית, ולשם קריאת מסמכים הוא נעזר בחבר שיודע עברית היטב (עמ' 57, שורות 4 עד 9 לפרוטוקול). חוסני זכר בחקירתו את העבירה שביצע בעת שנהג במשאית ואת השוטר שעצר אותו (עמ' 58 שורות 5 עד 9 לפרוטוקול), ועוד אישר, כי כאשר קיבל בדואר את ההודעה מבית המשפט, אמר לו חברו שהוא קיבל קנס בסך 700 ₪ שעליו לשלם, בשל העבירה שביצע במשאית. לדברי חוסני, חברו לא אמר לו שרישיון הנהיגה שלו נפסל, ואילו היה אומר לו זאת, לא היה ממשיך לנהוג ברכב (עמ' 58, שורות 19 עד 23 לפרוטוקול). עוד הוסיף חוסני ואמר, כי לראשונה נודע לו על שלילת רישיון הנהיגה כשנגמר תוקף הרישיון והוא ניגש לחדשו, ואז נאמר לו, כי הוא נמצא בשלילה, ורישיונו נלקח ממנו למשך שלושה חודשים (עמ' 58, שורות 24 עד 28 לפרוטוקול). 11. לעניין הוכחת קיומה של ידיעה בדבר פסילה נקבע בע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' מרדכי רחמים, פ"ד מו (3) 771 (בעמ' 774 - 775): "קיומה של ידיעה יכול להיות מוסק מהודאה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נושא הידיעה באוזני הנאשם; אולם יכול גם שהיא תילמד מן המסקנה ההגיונית העולה מתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בלבו של העבריין, מתוך מכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחר, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע. כדי שפלוני יידע על פסק-דין של פסילה, יש להודיע לו על כך בעת המשפט או, אם נעדר מן הדיון, על-ידי המצאת פסק הדין, שהרי בית המשפט רשאי להסיק, כי פלוני מודע לתוכנה של הודעה בכתב שנמסרה לו". ובהמשך: "המצאה כדין של מסמך יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה של תוכן המסמך. אין צריך להוסיף, כי אלמלא המסקנות שניתן להסיקן מפעולות מסירה כדין, המבוצעות בהתאם להוראותיו של החוק, לא יהיה אפשר לקיים במקרים לרוב הליכים משפטיים כדין, שהרי די יהיה בכך, שנאשם או אדם אחר יטענו סתמית שלמרות מסירת המסמך כדין על פי הוראות החוק הם לא ראו את המסמך מעולם, כדי להביא לאיונה של המסירה ולבטלותו של כל הליך שננקט בעקבותיה". לאור דברים אלה, המסקנה המתבקשת, מכך שחוסני מודה שקיבל את גזר הדין, היא, שחוסני ידע על כך שרשיונו נשלל. חרף זאת, חוסני לא הפקיד כנדרש את רישיון הנהיגה שלו במזכירות בית המשפט לתעבורה בעכו. חוסני רחוק מלשמש דוגמה לאדם המגלה עניין בהליכי אכיפת החוק. בתחילה הרי נהג בכלי שרכב שניתן עליו איסור שימוש. לאחר מכן לא התייצב לדיון שנקבע לו בבית המשפט לתעבורה, ולאחר מכן, אף פטר עצמו מלהופיע לדיונים שהתקיימו לפני, וכן פטר עצמו מהגיש כתבי הגנה. על כן, אינני מקבל את דבריו של חוסני, כי לא ידע על כך שרישיון הנהיגה שלו נפסל, ומסתבר הדבר בעיני, שחוסני ידע שרישיונו נפסל, אך הוא, כדרכו, בחר להתעלם מכך. 12. בהתאם לסעיפים 42(א) ו- 42(ג)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ותקנה 556(א) לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961, מירוץ שלושת חודשי הפסילה שנגזרו על חוסני נמנים החל מיום הפקדת רישיונו במזכירות בית המשפט בעכו. אולם, במהלך התקופה - מאז הודע לחוסני על גזר הדין ועד שהפקיד את רישיון הנהיגה שלו - יש לראותו כמי שנהג ללא רישיון נהיגה (רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 482 (2000). "הפול" ו"קרנית" מתייחסות לאי העדתו של חברו של חוסני, אשר לדברי חוסני הקריא לו את גזר הדין. בעוד "הפול" סבורה, כי יש לזקוף עובדה זו לחובתו של חוסני, סבורה "קרנית" כי מאחר וחוסני כלל לא התגונן בתביעתו, יש לזקוף את אי הזמנתו של חברו של חוסני לעדות, לחובת "הפול" דווקא. נראה הדבר, שכל אחת מהנתבעות יכולה הייתה להזמין את חברו של חוסני, אך ביכרה שלא לעשות כן מחשש שמא עדותו של החבר לא תשרת את עניינה. על כן, הנני סבור, שאין לזקוף את אי העדתו של חברו של חוסני לחובת מי מהנתבעות או לזכות מי מהן. 13. "קרנית" טוענת, שהעובדה, כי לאחר התאונה הקטלנית בה נהרג המנוח, הציג חוסני בפני המשטרה את רישיון הנהיגה שלו (כך על פי עדותו של חוסני בעמ' 62 לפרוטוקול), ולא ניסה להזדהות באמצעות תעודה אחרת, מעידה על כך שלא היה בליבו ספק בדבר תוקף רישיונו. עוד סבורה "קרנית", כי גם העובדה שהשוטר עיין ברישיון הנהיגה של חוסני לאחר התאונה ולא יידע את חוסני כי רישיונו נשלל, מעידה על כך שגם המשטרה לא סברה כי נהיגתו של חוסני נעשתה בזמן שלילה. טענות אלה של "קרנית" אינן מצביעות על אי ידיעתו של חוסני כי רישיונו נשלל. מאחר וחוסני נהג ברכב בעת התאונה בה נהרג המנוח, הרי שמתבקש שהמשטרה תדרוש מחוסני להציג בפניה את רישיון הנהיגה שלו בכדי לקבל את פרטיו, ועל חוסני לפעול בהתאם לדרישתה. יצויין, כי מתיאורו של חוסני בעדותו, נראה כי התאונה ארעה ללא כל אשמה מצידו, עת עמד עם הרכב בו נהג מאחורי רכב אחר בצומת יאסיף, ונפגע מרכב אחר שהגיח מאחור (עמ' 52 שורה 16 - 17 לפרוטוקול). לפיכך, אפשר וזו הייתה הסיבה לכך שלא נעשתה בדיקה יסודית של תוקף רישיון הנהיגה של חוסני. 14. על כן, הנני קובע, שבעת התאונה חוסני ידע כי הוא נוהג ללא רישיון נהיגה תקף, ולפיכך אין "הפול" חבה על פי פוליסת הביטוח בגין תאונה זו, וזכותם של התובעים לקבלת פיצוי מכח חוק הפיצויים עומדת להם כלפי "קרנית". ב. הכנסתו של המנוח 15. לטענת התובעים, המנוח עבד במסחר בגרוטאות של ברזל, נחושת ואלומיניום, והכנסתו החודשית הגיעה לסך של 15,000 ₪. את השתכרותו של המנוח, מבססים התובעים על עדויות בעל פה בלבד, ללא הצגת ראיות כתובות כלשהן. מטעם התובעים לא הוצג דיווח כלשהו שדיווח המנוח לרשויות המס בנוגע להכנסתו, ולא הוצגו תלושי שכר כלשהם שקיבל. המנוח גם לא דיווח על עבודתו למוסד לביטוח לאומי. תעודת עובר ציבור של יחידת הגבייה במוסד לביטוח לאומי, שהוגשה מטעם "קרנית", מצביעה על כך שלמנוח לא היו הכנסות כלל (מוצג נ/2), ומצויין בה כי המנוח לא נרשם במוסד לביטוח לאומי ולא דיווח על תקופות שלא עבד בהן. עם הגשת התביעה לקצבת שאירים על ידי התובעת, נרשם המנוח במוסד לביטוח לאומי כמי שלא עובד במהלך עשרה חודשים בשנים 1998 - 1999, וכן החל מחודש 4/00 ועד לחודש 2/04. 16. למנוח אף לא היה חשבון בנק על שמו, ולא היה לו כרטיס אשראי (עדותה של התובעת בעמ' 32, שורות 4 - 7 לפרוטוקול). בנוסף, למנוח אף לא היתה זכות חתימה בחשבון הבנק של התובעת (עמ' 32, שורות 20 עד 21 לפרוטוקול). 17. העדות העיקרית שהובאה מטעם התובעים לעניין גובה הכנסתו של המנוח היא עדותה של התובעת. התובעת הצהירה, כי היא חיה עם המנוח ברמת חיים טובה מאוד וכי השניים נהגו לבלות פעמים רבות. על פי התובעת, המנוח בזבז כספים רבים, אך גם דאג לכך שבבית לא יחסר דבר (מוצג ת/2, סעיפים 8 ו - 9 וסעיף 16). התובעת הדגישה בתצהירה, שהכנסתו של המנוח הגיעה כדי עשרות אלפי שקלים, וכי המנוח סיפר לה, שהכנסתו היומית אינה פחותה מ- 800 ₪, ולפעמים אף הגיעה ל- 1,200 ₪. על פי התובעת, המנוח סיפר לה, שהכנסותיו לא היו מדווחות, וכי כל העובדים בתחום הוציאו עבור עצמם תלוש שכר קטן, כאשר בפועל הרוויחו כספים רבים (מוצג ת/2, סעיפים 14 ו - 15). עוד הצהירה התובעת, כי הפסיקה לעבוד לאחר שנישאה למנוח וזאת לבקשתו, מאחר והוא "מרוויח טוב מאוד" (סעיף 12 למוצג ת/2). בעדותה סיפרה כי ראתה בעצמה את הכסף שיש למנוח, ולשאלתה ענה לה המנוח, כי הוא מרוויח 17,000 עד 18,000 ₪ (עמ' 24, שורות 2 עד 6 לפרוטוקול). התובעת הצהירה, כי קיבלה הלוואה על סך 80,000 ₪ לצורך רכישת דירה, והמנוח פרע ההלוואה בסך של כ- 2,600 ₪ מדי חודש (מוצג ת/2, סעיף 9). לדברי התובעת בעדותה, המנוח רצה שהיא תיקח את ההלוואה, כי לא רצה להראות למס הכנסה שיש לו הרבה כסף (עמ' 24, שורות 9 עד 11 לפרוטוקול). את הדירה רכשו בני הזוג בשנת 2002 תמורת סך של 40,000 $ (עמ' 24 שורות 13 ו- 18 לפרוטוקול). 18. ב"כ התובעים סבור, כי עדותה של התובעת לא נסתרה, וכראיה למהימנותה של התובעת מפנה ב"כ התובעים לתביעתה של התובעת כנגד המנוח לתשלום מזונות, אשר הוגשה כנגדו בשנת 2000, בעקבות סכסוך שנתגלע בין בני הזוג. בכתב התביעה לתשלום מזונות, שהוגש מספר שנים לפני שהוגשה התביעה שלפני, טענה התובעת שהמנוח עבד בעבודות תריסים וברזל, ושכרו מגיע לסכום של כ- 11,000 ₪ בחודש (נספח למוצג ת/2). 19. ואולם, עיון בעדותה של התובעת אינו מאפשר לקבל את גרסתה כלשונה, ועל עדותה מתקשה אני לבסס ממצאים עובדתיים. להתרשמותי התובעת לא הייתה אמינה בעדותה, וניסתה להתחמק ממתן תשובות לשאלות שונות. מעדות התובעת עולה, שאת ידיעותיה בדבר הכנסתו של המנוח למדה התובעת מפיו של המנוח בלבד (עמ' 19, שורות 10 עד 14 לפרוטוקול): "ש: את מספרת בתצהיר שבעלך המנוח היה כל יום מכניס 1,000 ₪ לפחות. ת: נכון. ש: מאיפה הכסף? את יודעת? ת: אני לא יודעת, אבל אני יודעת מבעלי שסיפר לי. אני יודעת שמרוויחים בברזל הרבה כסף. הוא היה מביא לי כל יום כסף". התובעת אישרה בעדותה, כי מעולם לא ראתה תלוש משכורת של המנוח, וכי מעולם לא ראתה מישהו שמשלם למנוח על עבודה (עמ' 29, שורות 27 עד 30 לפרוטוקול), וכן לא הצליחה למסור פרטים כלשהם בנוגע לעסק של בעלה: עם מי עבד המנוח ומהיכן השיג את הברזל (עמ' 30, שורות 1 עד 11 לפרוטוקול). בנוסף לכך, התובעת נטתה בעדותה להימנע ממסירת פרטים, מקום בו סברה, שהפרטים המבוקשים עלולים להזיק לה. כך למשל העידה התובעת, שבחשבון הבנק שלה היו "אולי 87,000 ₪. אני עבדתי" (עמ' 22 שורה 17 לפרוטוקול), אך כשנשאלה מדוע הכספים אינם מופיעים בדף החשבון שצירפה משנת 2002 השיבה: "לא יודעת, אולי בזבזתי" (עמ' 22 שורה 22 לפרוטוקול). 20. יתרה מכך, עדותה של התובעת בדבר הכנסותיו הגבוהות של המנוח אף סותרת הצהרה שהצהירה התובעת במוסד לביטוח לאומי. לאחר מותו של המנוח, בתאריך 1.4.04, הגישה התובעת תביעה לקצבת שאירים למוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/1), עליה היא חתומה (עמ' 25, שורות 24 עד 25) ובסעיף 12 לתביעה, מקום בו היה עליה לציין במה עסק המנוח מאז שנת 1984, נכתב: "לא עבד" (מוצג נ/1). תחילה לא הצליחה התובעת ליישב את הסתירה שבין גרסתה לבין הצהרתה, כי למנוח לא היו הכנסות (עמ' 26, שורות 8 עד 10 לפרוטוקול). בהמשך אמרה התובעת: "אמרו לי בביטוח הלאומי לחתום וחתמתי" (עמ' 29 שורות 19 עד 20 לפרוטוקול), וטענה כי לא אמרה שבעלה לא עובד (עמ' 29, שורות 26 לפרוטוקול). 21. עדות נוספת עליה מנסים התובעים לבסס טענותיהם היא עדותו של מר סאמי חלבי. מר חלבי הוא שוטר במשטרת התנועה, ובתצהירו (מוצג ת/1) הצהיר, כי הכיר את המנוח אשר התגורר ליד בניין המשטרה בו עבד, ובמסגרת החברות שנרקמה בין השניים נהג חלבי לבקר רבות את המנוח בביתו. מר חלבי הצהיר, כי המנוח עסק במכירת דברים משומשים, ובעיקר ברזל ונחושת, וכי לדברי המנוח הכנסתו היתה גבוהה והוא לא היה חייב לאיש כסף. מר חלבי התרשם מרמת החיים הגבוהה בביתו של המנוח, ולאורה העריך חלבי את הכנסתו של המנוח בסכום של כ- 20,000 ₪ לחודש. גם על עדותו של מר חלבי לא אוכל לבסס ממצאים בנוגע להכנסת המנוח. מחקירתו של מר חלבי הובהר, כי ידיעתו של מר חלבי בדבר הכנסתו של המנוח ועיסוקו במכירת סחורה משומשת, באה רק מפיו של המנוח, ומר חלבי מעולם לא ראה את המנוח עוסק בכך (עמ' 13 ,שורות 17 עד 26, עמ' 16 שורה 31, עמ' 17 שורה 1 לפרוטוקול). למעשה, מר חלבי מעולם לא ראה את המנוח עובד בעבודה כלשהי (עמ' 15 שורה 31; עמ' 16 שורה 1 לפרוטוקול). הדברים שמר חלבי ראה בעצמו היו בעת ביקורו בבית המנוח. לדברי מר חלבי, הוא ראה שלא חסר אוכל בבית וראה שלילדי המנוח לא חסר דבר (עמ' 17, שורות 6 עד 9 לפרוטוקול). 22. על אף שלדברי מר חלבי חברותו עם המנוח החלה בשנת 1999, כשבתו של המנוח, שהנה ילידת חודש דצמבר 1998, היתה בת כחודשיים - שלושה (עמ' 14 שורות 21 עד 24; עמ' 15 שורות 6 עד 10 לפרוטוקול), לא היה מר חלבי מודע לפרידתו של המנוח מהתובעת בשנת 2000 ( עמ' 14 שורות 5 עד 20 לפרוטוקול). דווקא אחיו של המנוח, חוסני, שעבד עם המנוח, והיה למעשה העד היחידי שיכול היה לשפוך אור על הכנסתו ועיסוקו של המנוח, לא העיד כלל בנושא גובה הכנסתו של המנוח. ב"כ התובעים לא ניצל את ההזדמנות בחקרו את חוסני, על מנת להציג פרטים נוספים על עבודתו והכנסתו של המנוח. כל שהעיד חוסני בנושא זה היה, שהוא ואחיו עבדו בברזל ונהגו לקנות ולמכור ברזל מהמזבלה (עמ' 53 שורות 1 עד 5 לפרוטוקול). 23. מטעם "קרנית" הוגש הרישום הפלילי של המנוח (מוצג נ/4), וממנו עולה, כי המנוח, כבגיר, הורשע שלוש פעמים בעבירות פריצה ורכוש ואף תקיפה. גזרי הדין ניתנו בשנת 1997 ובשנת 2000, אך העבירות עצמן בוצעו בשנים 1996 - 1997, ולכן, איני מוצא מקום להסיק מהן דבר לעניין עבודתו של המנוח עובר לתאונה. 24. הנתבעות מפנות לשווי הנמוך של הרכוש שהותיר אחריו המנוח: הרכב המעורב בתאונה משנת יצור 1982 (מוצג נ/11), והדירה שנרכשה בהלוואה שנלקחה על שמה של התובעת. בעדותה ציינה התובעת, כי לא קיבלה כסף לאחר מותו של המנוח (עמ' 23 שורה 31 עד עמ' 24 שורה 1 לפרוטוקול), וכאמור, גרסתה של התובעת היא, כי את הכסף שהביא המנוח נהגו לבזבז במסעדות, מוניות וקניות (עמ' 19 שורה 22 עד עמ' 20 שורה 5 לפרוטוקול). הנתבעות עותרות לכך שיקבע, כי לא הוכח שהמנוח השתכר, ולמצער, אם יקבע כי היו למנוח הכנסות, יש לערוך חישוב בהתאם להכנסותיו המדווחות. הנתבעות טוענות כי ממוצג נ/12, תעודת עובד הציבור ממחלקת הגבייה שבמוסד לביטוח לאומי, עולה, כי ב- 4 השנים שקדמו לתאונה עבד המנוח במשך כ- 3 חודשים, בשכר חודשי של 1,613 ₪. אולם בניגוד לטענת הנתבעות, תעודת עובד הציבור אינה מציינת את גובה הכנסתו של המנוח. לטענת הנתבעות, אין להקל ראש בכך שהמנוח לא דווח אודות הכנסותיו ויש לגנות את התנהגותו בקיזוז סכומי הקנסות בהם היה המנוח מחוייב לו היה נתפס מעלים הכנסותיו, או בחישוב הכנסותיו המדווחות בלבד. 25. אין זה המקרה הראשון בו הנפגע לא דיווח על הכנסותיו, ואולם, כבר נפסק, שהעדר דיווח אינו שולל הזכות לפיצויים, וכן נפסק, שבית המשפט אינו כבול דווקא לדיווחים המבוססים על הצהרות שמסר הנפגע לרשויות המס. עם זאת, לדיווח שאדם מוסר לרשויות המס (בעיקר בתקופה שלפני התאונה) יש משקל ראייתי נכבד, ואם התובע עצמו מבקש לסתור את הדיווח שמסר, עליו להציג ראיות טובות (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995)). במקרה שלפני, לא הובאו ראיות של ממש להוכחת רמת ההכנסה לה טוענים התובעים. עם זאת, מהראיות עולה, שלמנוח היתה הכנסה כלשהי מעיסוקו במסחר בגרוטאות ברזל. בשים לב לדלות הראיות שהובאו על ידי התובעים, הנני מעריך את גובה הכנסתו של המנוח במועד התאונה, על דרך האומדן, בסכום השווה למחצית השכר הממוצע במשק באותה עת. במועד התאונה, השכר הממוצע במשק עמד על סכום של 6,877 ₪, ולפיכך, שכרו של המנוח, במועד התאונה, יעמוד על סך 3,440 ₪ ברוטו לחודש. שכר בסכום זה, במועד התאונה, לא חוייב בתשלום מס הכנסה לפי שיעורי המס שהיו נהוגים באותה עת, והוא היה זהה לשכר נטו. בשיערוך השכר למועד מתן פסק דין זה, לפי השינויים בשכר הממוצע במשק, עומד שכרו של המנוח, בעת מתן פסק הדין על סכום של 3,943 ₪ ברוטו לחודש, ובמעוגל 4,000 ₪ ברוטו לחודש. גם על סכום זה לא חל מס הכנסה בעת מתן פסק הדין, ולפיכך גם במועד מתן פסק הדין, השכר ברוטו שווה לשכר נטו. ג. השתכרותה של התובעת 26. לטענת הנתבעות, יש מקום להוסיף לקופה המשותפת של בני הזוג את שכרה העתידי של התובעת, בשיעור שכר המינימום. הנתבעות טוענות כי התובעת היא זו שקיימה את עצמה וילדיה, היא בעלת חשבון בנק והיא זו שנטלה הלוואה לרכישת הבית. התובעת אף עבדה בעבר והשתכרה שכר גבוה יותר מהמנוח, ולפיכך, סבורות הנתבעות, שיש מקום להניח שלאחר תקופה מסוימת תשוב התובעת לעבוד. 27. התובעת העידה, כי נישאה למנוח בשנת 1997 (עמ' 19 שורה 5 לפרוטוקול). מטעם "קרנית" הוגשו נתונים מהמוסד לביטוח לאומי בדבר השתכרותה של התובעת מחודש מאי 1995 ועד לחודש יוני בשנת 1998 (מוצג נ/19). לאחר חודש יוני 1998 אין דיווח על עבודתה של התובעת, ובניגוד לטענות הנתבעות, אין ראיות על כך שהתובעת עבדה, ולא הוכח כי היא זו שפרנסה את המשפחה לאחר הנישואים. כאמור, התובעת הצהירה, שזמן קצר לאחר נישואיה עם המנוח הפסיקה לעבוד, לבקשת המנוח, שכן המנוח מרוויח "טוב מאוד" (מוצג ת/2, סעיפים 11 עד 12). 28. ההלכה הותיקה בנושא זה היא, כי אלמנה שלא עבדה בחיי בעלה, אין להביא בחשבון את אפשרותה לצאת ולהשתכר לאחר מות בעלה (וראה: ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, עמ' 1161 - 1163, 1165 - 1167 (2003); ע"א 624/71 מדינת ישראל נ' טובה ושמואל פרידמן, פ"ד כו(1) 718 (1972) (להלן - "פס"ד פרידמן"). בהקשר זה מפנות הנתבעות לע"א 7157/07 אי. איי. ג'י. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א ז"ל (17.3.08), ולדבריו של כב' השופט רובינשטיין: "לדידי בעולם דהאידנא, שבו ברובא דרובא של זוגות, במיוחד כאלה שלשניהם מקצוע, עובדים שני בני הזוג, ודבר זה ניתן לומר עליו שהוא בחינת ידיעה שיפוטית- יש מקום להנחה כי המשיבה 1, לאחר תקופה מסוימת שבעקבות ההלם הראשון ולאחר התאוששות מסוימת, תשתדל להגשים את עצמה ולצאת לעבודה". בהתייחסו לפסק דין פרידמן שלעיל ולפסק דין נוסף שאף קדם לו, הוסיף כב' השופט רובינשטיין: "ואולם, מאז ניתנו אותם פסקי דין ב- 1957 וב- 1972 חלפו למעלה מיובל שנים, בהתאמה, וכיום נתחזקה לדעתי ההנחה בדבר עבודת האלמנה בעתיד". 29. במקרה שנדון בע"א 7157/07 שלעיל, שלא כבענייננו, דובר באלמנה צעירה שסיימה את חוק לימודיה לתואר ראשון וקיבלה תעודת הוראה, ואילו בעניין שלפני אין לתובעת כל מקצוע, ובניגוד לטענת הנתבעות, הוכח שהתובעת הפסיקה את עבודתה לאחר נישואיה למנוח. לפיכך, ככל שההנחה כיום היא, בניגוד לעבר, כי שני בני הזוג יוצאים לעבודתם מחוץ לבית, הרי שבמקרה שבפנינו הנחה זו נסתרה. בהעדר בסיס ראייתי, מכוחו ניתן להניח שהתובעת היתה יוצאת לעבוד בתקופת נישואיה למנוח, אין אף מקום להביא בחשבון את האפשרות שתצא לעבוד לאחר פטירת המנוח. ד. חישוב אובדן התמיכה בתלויים 30. חישוב הפיצוי בגין אובדן התמיכה בתלויים יעשה אפוא על בסיס הנתונים הבאים: (א) שכרו של המנוח במועד התאונה היה 3,440 ₪ נטו לחודש, ושכרו במועד מתן פסק הדין מגיע כדי הסך 4,000 ₪ נטו לחודש. (ב) התלויים במנוח הם אלמנת המנוח (התובעת), ילידת 6.2.71, ושלושת ילדיהם הקטינים: התובעת 2 - ילידת 15.12.98; התובע 3 - יליד 4.1.02; והתובע 4 - יליד 20.8.03. 31. התובעים עותרים לקבלת פיצוי עבורם עד הגיע התובעים 2 - 4 למעלה מגיל 20. בע"א 1503/94 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח ברוך ברמן ז"ל, פ"ד נ"א(3) 502, הודגש הכלל בנושא הפסד התמיכה לקטינים. תמיכת ההורים בילדיהם נמשכת גם לאחר הגיע הילדים לגיל 18, בעת שירותם הצבאי של הילדים, אם כי אז היא פוחתת כדי שליש. משנראה שהתובעים, בני הדת המוסלמית, לא ישרתו בצבא, ובהעדר נסיבות אחרות עליהן הצביעו התובעים, יש לחשב את תלותם של התובעים 2 - 4 במנוח עד הגיעם לגיל 18. עוד טוענים התובעים כי יש לחשב את הפסדיהם בהנחה שהמנוח, אשר עבד ללא זכויות פנסיה, היה ממשיך בעבודתו עד גיל 70. לאור הפרטים המעטים שהצליחו התובעים להוכיח לגבי טיב ומהות עבודתו של המנוח, אין בידי לקבל טענה זו. על כן, הפסדי התמיכה בתובעים יחושבו עד הגיע המנוח לגיל 67. 32. על פי הנתונים האמורים, חישבתי את הפסדי התמיכה שנגרמו לתובעים באמצעות תוכנת "המשערכת", והפיצוי בראש נזק זה לכל אחד מהתובעים, בגין הפסדי התמיכה, הוא כמפורט להלן: (א) לתובעת (האלמנה - ראידה) - 621,432 ₪ (ב) לתובעת מס' 3 (הבת סאלי ) - 89,564 ₪ (ג) לתובע מס' 4 (הבן מוחמד) - 112,150 ₪ (ד) לתובע מס' 5 (הבן איברהים) - 125,076 ₪. החישוב שנעשה סומן על ידי ב"חישוב מס' 1", ותויק בתיק המוצגים. ד. אבדן שירותי בעל ואב 33. לטענת התובעת, המנוח ביצע חלק גדול ממטלות הבית והטיפול בילדים. בעדותה ציינה התובעת כי המנוח ערך קניות וכן נהג לרחוץ את הילדים, להאכילם ולצאת עמם לטיולים. לדברי התובעת: "הוא היה אומר לי לנוח והיה עושה הכל לילדים, אם אני לא יכולה לעשות" (עמ' 18 ,שורות 7 עד 11 לפרוטוקול). לעומת זאת, הנתבעות מפנות לחקירתה של התובעת, ממנה עלה, כי היחסים בינה לבין המנוח לא היו תקינים, וכי המנוח אף עזב את הבית ולא שילם את תשלומי המזונות שנפסקו לזכותה. 34. בכתב התביעה שהגישה התובעת לבית הדין השרעי בשנת 2000, ציינה התובעת, כי ביום 27.8.00 עזב המנוח את הבית, והוא אינו משלם מזונות עבור בתו. ביום 22.11.00 חויב המנוח במזונות עבור התובעת ובתו (מוצג ת/4). לדברי התובעת בעדותה, מאז שקנו את הדירה, בשנת 2002, חזרו השניים לחיות יחד כזוג (עמ' 27, שורות 25 עד 28 לפרוטוקול). איני מקבל את עדותה של התובעת בדבר העזרה המרובה שהעניק המנוח לה ולילדיה, וזאת בפרט כשהתובעת כלל לא עבדה בתקופת הנישואים, ולטענתה המנוח כן עבד. לפיכך, הנני מעריך הפיצוי בראש נזק זה כמפורט להלן: (א) לתובעת (האלמנה ראידה) - 300,000 ₪ (ב) לתובעת מס' 3 (הבת סאלי) - 48,000 ₪ (ג) לתובע מס' 4 (הבן מוחמד) - 64,000 ₪ (ד) לתובע מס' 5 (הבן איברהים) - 68,000 ₪ על פי פסק הדין שניתן בע"א 4431/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' אורנית צרור (2006), הפיצוי בראש נזק זה אינו מצוי ב"תחום החפיפה" שבין תביעת העזבון לתביעת התלויים במנוח. על כן, לא יהיה מקום לנכות סכום זה מסכום הפיצוי המגיע לתובעים בתור יורשי המנוח. ו. הוצאות קבורה ואבל 33. חרף העובדה שמדובר בנזק מיוחד, שהתובעים לא הביאו ראיות להוכחתו, הנני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪. ז. נזק לא ממוני 34. התובעים עותרים בסיכומיהם לקבלת פיצוי בגין כאב וסבל בגין תביעת העיזבון. פיצוי זה, הנכלל בגדר תביעת העיזבון, נמצא מחוץ ל"תחום החפיפה" שבין תביעות התלויים והעיזבון, וניתן לפסקו לזכות התלויים (ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה (לא פורסם, 1.6.08). ואולם, הנתבעות מתנגדות לכך, שכן לטענתן עתירה זו של התובעים מהווה הרחבת חזית פסולה לעומת הנטען בכתב התביעה, בו נתבע פיצוי לתובעים כתלויים במנוח בלבד. לטענת הנתבעות, משלא התייחסו התובעים בתביעתם לתביעת העזבון בגין ראש הנזק של השנים האבודות והנזק הלא ממוני- אין הם רשאים לדרוש זאת כעת. בכתב התביעה המתוקן שהגישו התובעים עתרו התובעים לקבלת פיצוי מהנתבעות בגין נזקיהם כתלויים. ואולם, בסעיף 12 לכתב התביעה המתוקן נכתב כי "העזבון יתבע מהנתבעים את הפיצוי המגיע לעזבון בגין פטירת המנוח על פי הוראות הדין", ובסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן פירטו התובעים את נזקיהם ובסעיף 13 ו' ציינו: "עזבון המנוח, נזק לא ממוני לרבות הוצאות קבורה וסעודה בסך של 60,000 ₪". הנתבעות מפנות לאמירת ב"כ התובעים בפרוטוקול מיום 9.4.06 (ע"מ 6 לפרוטוקול), כי יתכן ויבקש לתקן את כתב התביעה לעניין השנים האבודות. תיקון שכזה אכן לא נעשה, אך תביעת התובעים לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני כאמור מופיעה בכתב התביעה המתוקן, ולפיכך, תביעה זו של התובעים אינה מהווה הרחבת חזית. מכל מקום, הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על סך של 49,665 ₪, ובמעוגל 50,000 ₪. ח. אובדן הכנסה בשנים האבודות 35. התובעים לא טענו במפורש לעניין הפיצוי בגין אובדן ההכנסה בשנים האבודות, אלא תבעו באופן כללי פיצוי עבור הנזק שנגרם לעיזבון. הפסד ההכנסה בשנים האבודות הוא חלק מהנזק שנגרם לעיזבון, ועל כן הנני סבור שהתובעים זכאים לפיצוי גם בראש נזק זה. על פי הנתונים ששימשו לחישוב הפסדי התמיכה, יש לחשב אף את אובדן ההכנסה בשנים האבודות, בתוססת ידת החסכון. חישבתי את הפסדי ההכנסה בשנים האבודות, באמצעות תוכנת "המשערכת", והפיצוי לעזבון בראש נזק זה מגיע כדי סכום של 1,064,400 ₪, כערכו לתאריך פסק דין זה. התובעים שלפני הם יורשיו של המנוח, ולפי חלקם בעזבונו, הפיצוי בראש נזק זה לכל אחד מהם, יהיה כדלקמן: (א) לתובעת (האלמנה - ראידה) - 3/6 - 532,200 ₪ (ב) לתובעת מס' 3 (הבת סאלי ) - 1/6 - 177,400 ₪ (ג) לתובע מס' 4 (הבן מוחמד) - 1/6 - 177,400 ₪ (ד) לתובע מס' 5 (הבן איברהים) - 1/6 - 177,400 ₪. החישוב שנעשה סומן על ידי ב"חישוב מס' 2", ותויק בתיק המוצגים. ט. תביעת התובעת מס' 2 (האלמנה ראידה) 36. הפיצוי המגיע לתובעת מס' 2 (האלמנה ראידה) בתביעת התלויים, הוא כדלקמן: (א) הפסדי תמיכה - 621,432 ₪ (ב) אובדן שירותי בעל - 300,000 ₪ (ג) הוצאות קבורה - 15,000 ₪ (ד) נזק לא ממוני (3/6) - 25,000 ₪ סה"כ 961,432 ₪ הפיצוי המגיע לתובעת מס' 2 בתביעתה כיורשת המנוח, הוא כדלקמן: (א) הפסד הכנסה בשנים אבודות 532,200 ₪ (ב) אובדן שירותי בעל 300,000 ₪ (ג) הוצאות קבורה ואבל (3/6) 7,500 ₪ (ד) נזק לא ממוני (3/6) 25,000 ₪ סה"כ 864,700 ₪ 37. נוכח תוצאות אלה, זכאית התובעת מס' 2 לפיצוי בסכום הגבוה מבין השניים, דהיינו סך 961,432 ₪, ומסכום זה תנוכה קצבת השאירים המשולמת לה על ידי המוסד לביטוח לאומי. על פי חוות דעת אקטוארית, הסכום המהוון של קצבת השאירים מגיע כדי הסך 670,319 ₪, ולפיכך הפיצוי לתובעת מס' 2 יעמוד על סך 194,381 ₪, כערכו לתאריך פסק דין זה. י. תביעת התובעים 3 עד 5 38. הפיצוי המגיע לתובעים 3 עד 5, בהיותם תלויים במנוח, יהיה כדלקמן: תובעת 3הבת סאלי תןבע 4הבן מוחמד תובע 5הבן איברהים הפסדי תמיכה 89,564 112,150 125,076 אבדן שירותי אב 48,000 64,000 68,000 נזק לא ממוני (1/6) 8,333 8,333 8,333 סה"כ 145,897 184,483 201,409 הפיצוי לתובעים 3 עד 5, בהיותם יורשי המנוח ולפי חלקם בעזבון (1/6 לכל אחד) יהיה כדלקמן: תובעת 3הבת סאלי תןבע 4הבן מוחמד תובע 5הבן איברהים הכנסה בשנים אבודות (1/6) 177,400 177,400 177,400 אבדן שירותי אב 48,000 64,000 68,000 נזק לא ממוני (1/6) 8,333 8,333 8,333 הוצאות קבורה 2,500 2,500 2,500 סה"כ 236,233 252,233 256,233 הפיצוי לתובעים 3 עד 5 כיורשיו של המנוח גבוה מהפיצוי לו הם זכאים כתלוייו של המנוח, ולפיכך הם יהיו זכאים לפיצוי הגבוה יותר. בהגיע התובעים לגיל לימודים בבית ספר תיכון, ישולמו לכל אחד מהם "דמי מחיה" על ידי המוסד לביטוח לאומי. הסכומים המהוונים של דמי המחייה, כמפורט בחוות דעת האקטואר, ינוכו מהפיצוי המגיע לכל אחד מהתובעים 3 עד 5, ולפיכך, הפיצוי לכל אחד מתובעים אלה יהיה כדלקמן: תובעת 3הבת סאלי תןבע 4הבן מוחמד תובע 5הבן איברהים סכום הפיצוי 236,233 252,233 256,233 ניכוי דמי מחיה 16,758 17,786 19,427 סה"כ 219,475 234,447 236,806 י"א. התביעה נגד חוסני 39. חוסני לא התגונן מפני התביעה שהוגשה כנגדו. מטעם התובעים הוגש אישור על מסירת כתב התביעה לידיו של חוסני (סומן אמ/1, עמ' 5 לפרוטוקול), ובתאריך 29.1.07 הוחלט כי פסק הדין נגד חוסני יינתן לאחר סיום שמיעת הראיות כנגד הנתבעות בתיק. על כן, בסיפא לפסק דין זה יחוייב חוסני לשלם הפיצויים לתובעים, ביחד ולחוד עם "קרנית". י"ב. ההודעה לצד שלישי 40. "קרנית" שלחה הודעות לצדדים שלישיים לחוסני ולתובעים. ביום 26.4.06 ניתן כנגד חוסני פסק דין, לאחר שהוגש על ידי "קרנית" אישור על מסירת ההודעה לצד שלישי לחוסני, ובו חויב חוסני לשלם ל"קרנית" כל סכום אותו תחויב "קרנית" לשלם למי מהתובעים (בש"א 6050/06). 41. ככל שהדברים אמורים בהודעת צד שלישי כלפי התובעים, מתבססת "קרנית" על סעיף 9(א) לחוק הפיצויים, שלשונו: "(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7; (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה; (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א." לטענת "קרנית", לאור הקרבה בין המנוח לאחיו חוסני, ברי שהמנוח ידע או צריך היה לדעת על שלילת רישיון הנהיגה של חוסני, וחרף השלילה התיר המנוח לחוסני את השימוש ברכב. מנגד, טענו התובעים בכתב ההגנה להודעת צד שלישי, בין היתר, כי המנוח כלל לא ידע על שלילת רישיון הנהיגה של חוסני. 42. כאן המקום להעיר, כי לטענת התובעים, תביעתם כנגד "קרנית" התבססה על סעיף 7ב' לחוק הפיצויים, ודומה כי הנתבעות לא חלקו על כך. סעיף זה מעניק לתלוייו של נפגע זכאות לתבוע פיצויים לפי החוק, במקרה בו נשללה זכאותו של הנפגע עצמו לתבוע פיצויים על פי סעיף 7 לחוק הפיצויים הן מחברת הביטוח והן מ"קרנית". ואולם, במקרה שלפנינו איני סבור כי המנוח נכנס לגדר המקרים המנויים בסעיף 7 לחוק הפיצויים, אשר מהם נשללה הזכאות לפיצויים לפי החוק. 43. המנוח היה בעל הרכב בו נפגע אך לא נהג ברכב בעצמו, אלא התיר לחוסני לנהוג בו. האפשרות שעשויה לשלול מהמנוח את זכאותו לפיצויים על פי סעיף 7 לחוק הפיצויים מנויה בסעיף 7(6) לחוק, השולל זכאות לפיצוי מנפגע שהנו: "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו". ברע"א 2853/96 "קרנית"- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נ"ג(1) 680 (להלן: "הלכת פרח"), נפסק כי יש להחיל סעיף זה על בעל הרכב או המחזיק בו אשר דבק בו יסוד של אשם. סעיף זה יחול בענייננו רק אם הוכח שהמנוח ידע שנהיגתו של חוסני הנה חסרת ביטוח, או אם נהג המנוח ב"עצימת עיניים" ואף ב"פזיזות". אשם גם ידבק בהתנהגותו של המנוח אם הוכח שהמנוח לא ידע שלחוסני אין רישיון נהיגה אך אדם סביר היה יודע זאת, וגם במקרה זה לא יהיה המנוח זכאי לפיצויים על פי החוק (הלכת פרח, בעמ' 691). 44. הנני סבור, שלא הוכח בענייננו שדבק אשם במנוח, ולפיכך המנוח זכאי לקבלת פיצוי מ"קרנית" מכח חוק הפיצויים, וכך גם תלוייו (לעניין זכאותם של התלויים לתבוע פיצויים מכח חוק הפיצויים ר' יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 338 - 339 (מהדורה שלישית, 2005). דבריו היחידים של חוסני בנוגע לידיעת המנוח בדבר שלילת רישיונו היו הדברים הבאים (עמ' 60 שורה 29 עד עמ' 61 שורה 16 לפרוטוקול): "ש: היו לך יחסים טובים עם אחיך המנוח? ת: כן. ש: הייתם ביחד כמעט כל יום? ת: כן, כל יום. ש: ולאחיך סיפרת על הדו"ח שקיבלת ששילמת 700 ₪, נכון? ת: כן. ש: סיפרת לאחיך ששילמת את ה- 700 ₪, נכון? ת: כן, שילמתי. ש: סיפרת לשאדי? ת: אני לא זוכר. ש: הייתם מדברים כל הזמן וסיפרת אחד לשני את הכל. ת: לא את הכל הכל. אני לא זוכר אם הוא שאל אותי את השאלה הזאת אם שילמתי את ה- 700 ₪. ש: אבל אתה לבד סיפרת לו, הוא לא צריך לשאול אותך. ת: אני לא זוכר בדיוק. ש: יכול להיות שסיפרת לו ואתה לא זוכר. ת: אני לא יודע." מדברים אלו של חוסני עולה, שהמנוח וחוסני התראו רבות ויחסיהם היו טובים, אך לא ניתן להסיק מכך שהמנוח ידע על הקנס שהוטל על חוסני, או ידע האם חוסני שילם הקנס אם לאו, וודאי שלא הוכח כי המנוח ידע שמלבד הקנס שהוטל על חוסני נשלל רישיונו. המנוח אף לא צריך היה לדעת זאת. מהלכת פרח עולה כי זכות החזרה של "קרנית" כלפי מתיר השימוש ברכב אינה מוחלטת, אלא היא מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש היתה נגועה באשם (ע"א 7580/03 "קרנית"- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (18.1.07). כיוון שלא הוכח, שהתנהגות המנוח היתה נגועה באשם, אין מקום להתיר ל"קרנית" לחזור על העיזבון. י"ג סוף דבר: 45. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3 (חוסני עייאיטה ו-"קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ), ביחד ולחוד, לשלם לתובעים הסכומים המפורטים להלן, כערכם בתאריך פסק דין זה: (1) לתובעת מס' 2 - ראידה עייאיטה - סך 194,381 ₪. (2) לתובעת מס' 3 - סאלי עייאיטה - סך 219,475 ₪. (3) לתובע מס' 4 - מחמוד עייאיטה - סך 234,447 ₪. (4) לתובע מס' 5 - איברהים עייאיטה - סך 236,806 ₪. (ב) ביחס לסכומים שישולמו לתובעים 3 עד 5 לפי האמור לעיל, יחולו ההוראות הבאות: (1) באחריות התובעת מס' 2, בהיותה האפוטרופא הטבעית לתובעים 3 עד 5, לפתוח חשבון בנק על שם כל אחד מהתובעים 3 עד 5. (2) לצד כל אחד מהחשבונות שייפתחו תרשם הערה, כי אין לעשות שימוש בסכום הכסף המופקד בחשבון לפני הגיע התובע, שהחבון נפתח על שמו, לגיל 18 שנים, אלא באישור בית המשפט לענייני משפחה. (3) מתוך סכומי הכסף שעל הנתבעים 1 ו- 3 לשלם לתובעים 3 עד 5, ישולם לתובעת מס' 2 סך 20,000 ₪, מחלקו של כל אחד מהתובעים 3 עד 5 (ובסה"כ סך 60,000 ₪), וזאת לסיפוק צרכי מייחתם השוטפים של התובעים 3 עד 5. יתרות סכומי הכסף המגיעים לכל אחד מהתובעים 3 עד 5 לפי פסק דין זה (לאחר ניכוי הסך 20,000 ₪ מכל אחד מהם), יופקדו בחשבונות הבנק שייפתחו על שם כל אחד מהם. (4) לשמירת ערכם של הפקדונות שיופקדו על שם התובעים 3 עד 5, יושקעו סכומי הכסף שיופקדו בחשבונותיהם, באגרות חוב צמודות של מדינת ישראל. (5) התובעת מס' 2, בהיותה האפוטרופא הטבעית לתובעים 3 עד 5, תהיה רשאית לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, ולבקשו להתיר לה לשנות את תוכנית ההשקעה של סכומי הכסף שיופקדו בחשבונות שייפתחו על שם התובעים 3 עד 5. כמו כן, תהיה התובעת מס' 2 רשאית לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, ולבקש להתיר לה לקבל סכומי כסף מהפקדונות שייפתחו על שם התובעים 3 עד 5, ככל שהדבר יהיה דרוש למימון צרכי מחייתם השוטפים של התובעים 3 עד 5 ולימודיהם. (ג) הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את כל הוצאות המשפט שנגרמו להם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3 לשלם לכל אחד מהתובעים 2 עד 5 שכר טרחת עו"ד בסך 115,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. (ד) הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 (המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")), והנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת מס' 2 את כל הוצאות המשפט שנגרמו לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה. כמו כן הנני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת מס' 2 שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. (ה) הנני דוחה ההודעה לצד שלישי אשר שלחה הנתבעת מס' 3 לתובע מס' 1 (עיזבון המנוח שאדי עייאיטה ז"ל). (ו) למעלה מן הצורך אזכיר, כי על פי פסק הדין שניתן כנגד הנתבע מס' 1 בתאריך 25.4.2006, בעקבות ההודעה לצד שלישי שהנתבעת מס' 3 שלחה לו, על הנתבע מס' 1 לשפות את הנתבעת מס' 3 בגין כל סכום אשר ישולם על ידה לתובעים, וכן חויב הנתבע מס' 1 לשלם לנתבעת מס' 3 בתשלום אגרת ההודעה לצד שלישי ושכ"ט עו"ד. ניתן היום, כ"ה בניסן, תש"ע (9.4.2010), בהעדר הצדדים. מזכירות בית המשפט תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים.משפט תעבורהנהיגה בשלילה