התליית רישיון - כיסוי ביטוחי רשות הרישוי במשרד התחבורה החליטה להתלות את רישיון הנהיגה של אדם, מחמת חששות באשר לכושרו הבריאותי לנהוג. קיים ספק בשאלה אם החלטת ההתלייה כלל נשלחה אליו, ואם כן - האם הגיעה לידיו בפועל. אותו אדם המשיך לנהוג ברכב,  ונהרג בתאונת דרכים ברכב בו נהג. עמו נהרג אדם נוסף, שהיה ברכב. האירוע הטראגי הניב שתי תביעות, אחת של כל עיזבון, שבשתיהן התעוררה שאלת תוקף הכיסוי הביטוחי, נוכח התליית רישיונו של הנהג. פסקי הדין שניתנו בשני ההליכים הניבו תוצאות סותרות בסוגיה זו. מכאן ההליכים שבפנינו, שליבם בשאלות בדבר מודעותו הנדרשת של בעל רישיון לעובדת התליית רישיונו, הדרך הראויה למסירת הודעה בדבר התליית רישיון, ומודעותו בפועל של הנהג דנן להחלטת ההתלייה. נפתח בהצגת עיקרי העובדות הצריכות לעניין. מר נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ז"ל (להלן: חאדג'ג') שירת בצבא ביחידת משמר הגבול בחברון. בחודש ינואר 2000, במהלך שירותו, נפגע חאדג'ג' בראשו מאבן. הוא סבל עקב כך מסחרחורות, פונה כעבור שלושה ימים לבית חולים, שם אושפז למשך יום אחד לשם ביצוע בדיקות נוירולוגיות. בגיליון השחרור נכתב כי חאדג'ג' "משוחרר במצב כללי טוב". לאחר ההתרחשויות הנ"ל פנה הצבא בהודעת עדכון בעניינו של חאדג'ג' למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: מרב"ד), גוף במשרד הבריאות, המשמש, בין היתר, כגורם רפואי מוסמך המייעץ לרשות הרישוי במשרד התחבורה (ראו: תקנות 195-193 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); צו שר הבריאות, י"פ 2392, עמ' 540 (8.12.1977)). בהודעת העדכון למרב"ד צוין קוד של סעיף ליקוי, שלפי רשימת הליקויים שבידי המכון משמעו: "התעלפות חוזרת ממקור בלתי ידוע". מרב"ד פנה לחאדג'ג' בסוף שנת 2000 בשתי בקשות להמצאת תיעוד רפואי בעניין הליקוי האמור, לא נענה, ופנה עקב כך לרשות הרישוי במשרד התחבורה בבקשה להתלות את רישיונו של חאדג'ג' "עד לבירור עניינו". בעקבות פניית מרב"ד לרשות הרישוי זומן חאדג'ג' במכתב של משרד התחבורה מתאריך 26.3.2001 - למשרד הרישוי בבאר שבע. במכתב צוינה סיבת ההזמנה ("לא המצאת מידע רפואי"), וכמו כן נכתב בו כי: "בעל רישיון שיוזמן ע"י הרשות לפי תקנה 215 לתקנות ולא יופיע כנדרש, רשאית רשות הרישוי להתלות את תוקף רישיונו עד שיתייצב במקום ובמועד שנקבע לו". זימון זה נשלח לחאדג'ג', ככל הנראה, בדואר רשום. עקב כך הגיע חאדג'ג' לפגישה במשרד הרישוי, בתאריך 22.4.2001. בדף תרשומת הפגישה, במקום המיועד לפירוט טענות חאדג'ג', נכתב כך: "טוען שלא ידע איזה חֹמר להמציא ולא הבין את מכתב המכון. מתחייב תוך חודש להסדיר זאת עם המכון ולא ייפסל רשיונו." בחלוף כחודשיים מאותה פגישה נעשתה בדיקה אקראית בתיקו של חאדג'ג', ונמצא כי הוא לא המציא את החומר שנתבקש להמציא. כיוון שכך, הוכנה ברשות הרישוי בתאריך 26.6.2001 הודעה על "התליית רשיון נהיגה מטעמי בטיחות - לשם בדיקות רפואיות". ההודעה הוכנה על גבי טופס סטנדרטי, ובמקום המיועד לכך הוּסף בכתב-יד, כי: "לא המצאת אינפורמציה רפואית למכון. התחייבת להסדיר זאת תוך חודש מ-22.4.2001, וטרם הסדרת". בהמשך ההודעה נאמר כי רישיונו של חאדג'ג' הותלה עד אשר יעמוד בבדיקות רפואיות במרב"ד ויימצא מתאים לנהוג ברכב מנועי, על פי סעיף 52 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). עוד נקבע בהודעה זו כי על חאדג'ג' להפקיד את רישיונו במשרד הרישוי תוך שבעה ימים מיום ההחלטה, בהתאם לתקנה 554 לתקנות התעבורה. יצוין כבר עתה שנציגי רשות הרישוי העריכו כי החלטת ההתלייה זו אכן נשלחה לחאדג'ג', אם כי ככל הנראה בדואר רגיל, בעוד שלטענת הוריו של חאדג'ג', שלהם היה תא דואר משותף עם בנם - ההחלטה מעולם לא הגיעה לתא הדואר ולידי בנם. חלפו שמונה חודשים מעת התליית רישיונו של חאדג'ג'. אין חולק כי הלה המשיך בינתיים לנהוג, הן ברכבם של הוריו הן ברכבו של מעסיקו, מר מאיר מלכה ז"ל (להלן: מלכה). בתאריך 26.2.2002 נהג חאדג'ג' ברכבו של מלכה, וברכב היה גם מלכה. בתאונת דרכים שאירעה אותו יום מצאו השניים את מותם. האירוע הטראגי הוביל להגשתן של שתי תביעות נפרדות לבית המשפט המחוזי בירושלים, בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד): תביעה של עזבון מלכה ותלוייו (להלן: תביעת מלכה) ותביעה של עזבון חאדג'ג' ותלוייו-הוריו (להלן: תביעת חאדג'ג'). נסקור להלן תביעות אלה ואת ההכרעות הסותרות שהתקבלו בהן. תביעת מלכה תביעה זו הוגשה בתחילה כנגד עזבון חאדג'ג' וכנגד מבטחות הרכב, בו אירעה התאונה הקטלנית, הן כיום: הראל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב (להלן שתיהן יחד: המבטחות). משהוברר כי קיימת מחלוקת לגבי תוקפו של רישיון הנהיגה של חאדג'ג' תוקנה התביעה, כך שהיא כוונה גם כלפי קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). המבטחות, שייצגו תחילה את עזבון חאדג'ג', ביקשו להשתחרר מייצוג זה, ועתרו לדחיית התביעה, ככל שהיא מופנית נגדן, בנימוק שנוכח התליית רישיונו של חאדג'ג', נשלל הכיסוי הביטוחי לאירוע. בעניין זה נשמעה עדותה של גב' חנה בלום, ממונה על ענייני רכב ונהיגה במשרד הרישוי בבאר שבע, אשר הבהירה את הרקע להתליית רישיונו של חאדג'ג', אך לא ידעה לומר באיזו דרך נשלחה הודעת ההתלייה לחאדג'ג'. כן העידו הוריו של חאדג'ג', שטענו כי אף שתיבת הדואר של בנם המנוח ושלהם היתה משותפת והם אלה שנטלו ממנה את דואר - הם לא ראו את הודעת ההתלייה. בית המשפט הנכבד (כב' השופט נ' סולברג), דחה בפסק דינו החלקי את תביעת מלכה, ככל שהיא מופנית כלפי המבטחות (להלן: פסק הדין הראשון). בית המשפט קבע, בתמצית, כי אין בפקודת התעבורה הוראה הקובעת כיצד יש לשלוח את הודעת ההתלייה, זאת להבדיל מהודעות דומות אחרות, שלגביהן יש בתקנות התעבורה הוראות בדבר הצורך לשולחן בדואר רשום. משנשלח המכתב, כך נקבע, הרי שחזקה כי הגיע לידי חאדג'ג', כאמור בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ולא ניתן להסיק מעדות הורי חאדג'ג' שמכתב זה לא הגיע ליעדו. למעלה מכך הוסף שגם בהנחה שצדקו ההורים בהכחישם את דבר קבלת הודעת ההתליה, אין בכך כדי לשנות את התוצאה. זאת, משום שחאדג'ג' הוזהר בפגישה ברשות הרישוי בתאריך 22.4.2001 כי עליו להעביר את החומר הרפואי למרב"ד, והוא התחייב לעשות זאת תוך חודש, שאם לא כן - ייפסל רישיונו. בפועל חאדג'ג' כאמור לא עשה כן ודי בכך כדי להסיק כי ביום התאונה ידע שרישיונו איננו תקף. נוכח המסקנה האמורה, הרי שמשמעות הדבר היא כי תביעת מלכה אמורה להימשך, כאשר עזבון חאדג'ג' וקרנית הם הנתבעים היחידים בה. מכאן ערעורו של עזבון חאדג'ג' כנגד פסק הדין הראשון (ע"א 7602/06), ערעור שאליו הצטרפה קרנית כמערערת נוספת. יצוין כי השגת עזבון חאדג'ג' על פסק הדין הראשון הובאה בפנינו, למען הזהירות, אף בדרך של בקשת רשות ערעור (רע"א 7635/02), אולם אין צורך להרחיב פה בפן הדיוני של דרך ההשגה הראויה, כאשר ממילא מצאנו שגם אם יש צורך בנטילת רשות, יש לתיתה בנסיבות העניין (בסוגייה הדיונית באשר לדרך התקיפה של פסק הדין החלקי עיינו: ע"א 387/82 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אסידו, פ"ד מ(4) 213 (1985); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 618, 626 (מהדורה עשירית, 2009); חמי בן נון הערעור האזרחי 152-142 (2004)). תביעת חאדג'ג' כאמור, עיזבון חאדג'ג' וכן הוריו הגישו אף הם תביעה כנגד המבטחות. המבטחות עתרו לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין בפסק הדין הראשון, אך טענה זו נדחתה בהחלטת ביניים של בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפירא), מטעמים שונים, שאין צורך לפרטם כאן. בקשת רשות ערעור על אותה החלטה - נדחתה (רע"א 2035/07), וסוגייה זו איננה עומדת עוד לפתחנו. לגוף הדברים, חזרו המבטחות על הטענה שהעלו בהתגוננותן מפני תביעת מלכה, לפיה הכיסוי הביטוחי לא חל, נוכח התליית רשיונו של חאדג'ג'. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפירא) דחה טענה זו בפסק דינו (להלן: פסק הדין השני). בפסק דינו המפורט קבע בית המשפט הנכבד, בתמצית, כי ידיעת הנהג על דבר התליית רישיונו היא תנאי להתגבשות שלילת הרשיון, לא רק במישור הפלילי, כי אם אף בהקשר לכיסוי הביטוחי לפי חוק הפלת"ד. בית המשפט הוסיף וחיווה עמדתו כי חרף היעדר קביעה מפורשת בדין כיצד יש לשלוח הודעת התלייה, הרי שבדומה להוראה הקיימת בתקנה 214 לתקנות התעבורה בעניין זימון אדם לבירור שאלת יכולתו להמשיך ולנהוג, כך גם הודעה לפיה נמצא כי יש לפסול את רישיון הנהיגה שלו צריכה להישלח בדואר רשום. נוכח האמור לא היה בית המשפט נכון לעשות שימוש בחזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הראיות) כראייה לכך שהודעת ההתלייה הגיעה לידיו של חאדג'ג', בפרט בהיעדר כל רישום ברשות הרישוי על כך שהודעה זו כלל נשלחה אליו. עוד נמצא כי הראיות במשפט מלמדות על כך שיש סבירות גבוהה לכך שחאדג'ג' לא ידע בפועל על הודעת ההתלייה. זאת, לאו דווקא נוכח עדויות הורי חאדג'ג', שנמצא כי טענתם על כך שלא ראו את ההודעה - איננה מעלה ואיננה מורידה, אלא על יסוד ראיות אחרות, דוגמת אלה המלמדות שחאדג'ג' נקט פעולות לשמור על רישיונו עת קיבל הודעות בדואר רשום, וניתן להניח שאם היה מקבל הודעה בדבר התליית רישיונו - היה פועל כדי לנסות ולשנות את רוע הגזירה. משנקבע כי אין לראות ברישיון הנהיגה של חאדג'ג' כבלתי תקף (ובהתאם נמצא כי המבטחות חבות בפיצוי עזבון חאדג'ג' ותלוייו) - נפנה בית המשפט לסוגיית גובה הנזק, וחייב את המבטחות לשלם לעיזבון חאדג'ג' ולהוריו סכום כולל של כ-900 אלף ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. מכאן ערעורן של המבטחות על פסק הדין השני (ע"א 3497/08), הנסב על שאלת חבותן. יצוין כי הדיון בערעור על פסק הדין בתביעה מלכה הותלה עד שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעת חאדג'ג', שעליו ערערו המבטחות, והדיון בשני הערעורים אוחד, בהסכמת הצדדים. עיקרי טענות הצדדים בערעורים כל אחד מבעלי הדין מבקש את התערבות בית משפט זה באותו פסק הדין שאיננו נוח לו: המבטחות קוראות לאימוצם של פסק הדין הראשון ושל הקביעה כי חאדג'ג' ידע על הודעת ההתלייה, ולפיכך אין כיסוי ביטוחי לאירוע. מאידך גיסא, עיזבון חאדג'ג', הוריו של חאדג'ג' וקרנית מבקשים ללכת במתווה האמור בפסק הדין השני, ולקבוע כי חאדג'ג' לא ידע על דבר הודעת ההתלייה, ולכן אין לה כל נפקות על חבותן של המבטחות. לשיטת המבטחות, חאדג'ג' ידע - לכל המאוחר ממועד הפגישה ברשות הרישוי - שאם לא יציג מסמכים רפואיים תוך חודש כמתחייב, רישיונו ייפסל, ומכאן שאף בלא קשר לשאלה האם הודעת ההתלייה הגיעה לידיו, יש לקבוע כי הוא ידע על דבר הפסילה. בנוסף, לשיטתן, בדין קבע בית המשפט בפסק הדין הראשון כי הודעת ההתליה עצמה הגיעה לידיו של חאדג'ג'. הן חולקות על קביעת בית המשפט בפסק הדין השני, לפיה הודעה על התליית רישיון נהיגה צריכה להישלח דווקא בדואר רשום - קביעה אשר לשיטתן, אין לה אחיזה בלשון התקנות ובפסיקה. לשיטת המבטחות פסק הדין השני עלול להוביל לכך ש"חוטא יצא נשכר" במובן זה שמי שלא פעל על פי הוראות הרשות - יהנה מן הספק אם אפילו היה צריך לדעת על התליית רישיונו. מנגד, טענתם העיקרית של עיזבון חאדג'ג' והוריו היא כי חאדג'ג' כלל לא ידע במועד התאונה שרישיונו הותלה, ובהיעדר ידיעה קונקרטית - אין לקבוע כי נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף. לשיטתם, פסק הדין השני, אשר אימץ את הטענה האמורה, מושתת על מסכת ראיות רחבה יותר מזה הראשון - מסכת הכוללת את עדות פקידת רשות הרישוי שקיבלה את ההחלטה בעניינו של בנם המנוח, ושל הממונה עליה. כמו כן, לשיטתם, שומה היה על רשות הרישוי לשלוח את הודעת ההתלייה בדואר רשום, ומשלא עשתה כן, אלא שלחה את ההודעה, אם בכלל, בדואר רגיל - אין מקום להסיק את דבר הגעת ההודעה ליעדה, תוך שימוש בחזקה שבסעיף 57ג לפקודת הראיות, שעניינה בחזקת הגעתו של דואר שנשלח לתעודתו. עוד טוענים עיזבון חאדג'ג' והוריו כי ההחלטה להתלות את רישיונו של חאדג'ג' התקבלה לאחר כחודשיים מיום הפגישה במשרד הרישוי, שלא בנוכחותו. במקרה זה, אין לקבוע כי ידיעתו של חאדג'ג' על הסיכון שרישיונו יותלה, מייתרת את חובת ההודעה מצד הרשות עת נתקבלה החלטת ההתליה גופא. טענות נוספות ושוליות יותר שהועלו אינן מצריכות את התייחסותנו כאן. קרנית מאמצת ככלל את עמדת עזבון חאדג'ג' והוריו ומדגישה כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה בפסק הדין הראשון משהסתמך על סעיף 57ג לפקודת הראיות, בעוד שיש הוראות ספציפיות הקובעות כי יש צורך במסירת הודעה במקרה כגון זה שלפנינו. עזבון מלכה ובני משפחתו אדישים לזהות הגורם שיחוב בפיצויים - המבטחות, או קרנית, ובלבד שיפוצו. דיון והכרעה לעמדתי יש לקבל את ערעורם של עזבון חאדג'ג' והוריו על פסק הדין הראשון, ולדחות את ערעורן של המבטחות על פסק הדין השני. להלן אפרט את טעמיי לכך. הצורך במודעות נהג לכך שרישיונו הותלה כתנאי לאי-תחולת הכיסוי הביטוחי רשות הרישוי במשרד התחבורה החליטה להתלות את רישיונו של חאדג'ג' נוכח החשש - שחאדג'ג' לא פעל כנראה להפגתו - כי יש בנהיגתו משום "סכנה לבטיחות התנועה", כאמור בסעיף 52 לפקודת התעבורה. על פני הדברים נראה כי החלטת התלייה זו נתקבלה כדין, חרף טענות שונות של חלק מן הצדדים בעניין, טענות שנוכח תוצאת פסק הדין כאן - אין צורך להרחיב בהן פה. המונח "התלייה" לא הוגדר היטב בפקודת התעבורה, עובר לקבלת ההחלטה בדבר התליית רישיונו של חאדג'ג', אך בעלי הדין מסכימים, לצורך הדיון, כי דין התליית רישיון הוא כדין פסילת רישיון, עד שיקיים בעל הרישיון המותלה תנאים מסוימים, כדרישת הדין, או רשות הרישוי. שקילות זו מעוגנת כיום בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, לאחר תיקונו בשנת 2008 והיא מתבקשת גם מהוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. עיינו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', 1376 (מהדורה שניה, 2011). השוו: בג"ץ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית ירושלים נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד ל"ה (4), 533 (1981). נתייחס איפוא בפסק דין זה למושגי ההתלייה והפסילה - כאחד. לפסילה של רישיון הנהיגה של אדם בנסיבות האמורות, יש שתי נפקויות מרכזיות. (א) נפקות אחת היא בתחום הפלילי. סעיף 67 לפקודה קובע, בין היתר, כי: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו..." הרי הוא עובר עבירה, ודינו עד שלוש שנות מאסר. אם חאדג'ג' ידע כי רישיונו נפסל, הרי שנהיגתו היוותה עבירה פלילית.   (ב) נפקות מרכזית שנייה היא בתחום האזרחי-נזיקי. סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד שולל את זכויותיו של נפגע שהוא: "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". היעדר זכאות לפי חוק הפלת"ד גורר תדיר, וכך אף בענייננו, את שלילת הכיסוי הביטוחי. הוא חושף את הנהג לסיכון שבמקרה שגרם לתאונת דרכים, הוא עלול שלא לזכות בפיצוי בגין נזקיו, ואף להיות מאולץ לשפות מכיסו, במישרין או בעקיפין, את מי שנפגע בתאונה. עניינם של ההליכים בפנינו הוא בהקשר האזרחי-הנזיקי. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת המודעות הנדרשת להחלטת ההתלייה, ובשאלת  דרך ההודעה ההולמת בדבר ההחלטה. שתי סוגיות אלה כרוכות זו בזו. נדון ראשית בשאלת המודעות הנדרשת, ונפנה תחילה דווקא למישור הפלילי. סעיף 67 לפקודת התעבורה מדבר מפורשות באדם "שהודע לו" כי הוא פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה. הפסיקה פירשה את התיבה "מי שהודע לו" ככזו המחייבת מתן הודעה של ממש לנהג אודות הפסילה כדי שהפסילה תשתכלל (ראו: רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992); ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל ( 20.6.2007) (להלן: עניין ממו)). כן הוטעם בפסיקה כי פסילה שלא בפני הנהג נכנסת לתוקפה רק מיום שהודע לו הדבר (ראו: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל ( 6.10.2005). בהיעדר הודעה, אין עבירה, והדברים מובנים. נפנה למישור האזרחי. פקודת התעבורה ותקנות התעבורה אינן מציינות חובת הודעה בדבר החלטת התלייה, בהקשר הרלבנטי לענייננו. סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד אף הוא איננו עוסק בשאלת הידיעה, וכל עניינו ב"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". עם זאת, ברי כי גם בהקשר האזרחי, לא די בעצם ההחלטה על פסילת הרישיון, אלא יש צורך בהבאתה למודעותו של הנהג. למסקנה זו ניתן למצוא עיגון בתקנה 554 לתקנות התעבורה, הקובעת כי "בעל רישיון נהיגה שנמסרה לו החלטה על פסילתו מהחזיק ברישיונו או על התליית רשיונו לפי סעיפים ... 52 ... לפקודה, ימציא את רשיונו לרשות הרישוי תוך שבעה ימים מיום המסירה ...". אם סוף ההליך של פסילת הרישיון הוא בהפקדת הרישיון בסמוך לאחר מסירת ההחלטה, הרי שמובן שעל רשות הרישוי לידע את בעל הרישיון על התליית רישיונו. חובת היידוע בפועל בדבר פסילת רישיון, בדין האזרחי כבדין הפלילי, הוסקה אף על ידי בית משפט זה בעניין ממו. באותו מקרה נקבע כי נהג שלא התייצב למשפט, רישיונו נפסל ודבר הפסילה לא הודע לו - איננו בבחינת מי שנהג ללא רישיון, בין אם לעניין הדין הפלילי ובין אם לעניין הדין האזרחי. כפי שהובהר שם: "הנה כי-כן, הדין הפלילי מחייב שייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו. התוודעות זו תיעשה ברגיל בדרך של מסירת הודעה, והיא בבחינת יסוד הכרחי ההופך את הנהיגה ברכב - לאסורה. ... כך בדין הפלילי ובעניין זה, נראה כי הדין האזרחי ראוי לו שילך בעקבותיו. לדעה זו שותף גם פרופ' אנגלרד, אשר אימץ את פסיקת הערכאות הדיוניות בסוגיה וקבע כי "פסילת רשיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע עליה... פסילת הרשיון, בתור שכזו, אינה שלמה על עוד לא הודעה לנוהג" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005) והאסמכתאות שם)". הטעם להחלת חובת היידוע אף בהקשר האזרחי-נזיקי הוא מובן. הוראת סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד מגלמת העדפה של תכלית הרתעתית, או עונשית, על פני תכליתו הסוציאלית של החוק. העדפה זו מקורה בכך ש"אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים, את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר" (רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926, 932 (2002); צוטט בהסכמה ב-דנ"א 10017/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639, 652-651 (2004). ואכן, מדובר בעיצום חריף: מי שהחליט כי חרף פסילת רישיונו הוא ימשיך לנהוג, וגרם לתאונה, חשוף כאמור לכך שהוא ייאלץ לשאת מכיסו - בנזקיו שלו ואף של ניזוקים אחרים. טרם השתת תוצאה שכזו, מובן שהנהג חייב להיות ער לכך שהתיישבותו בכסא הנהג עלולה להיות בעלת השלכות כה דרמטיות. השוו על דרך של קל וחומר: ע"א 716/72 רוזנשטרייך נ' חברת א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2), 709 (1973); ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 804 (2002); להלן: עניין אלבאשרה). אוסיף, כי חובת היידוע של בעל הרישיון אודות ההחלטה המינהלית להתלות את רישיונו היא אף פועל יוצא של חובת הרשות המינהלית לפעול בהגינות כלפי האזרח, בשים לב לפגיעה הקשה שיש בהתליה של רישיון בכלל ושל רישיון נהיגה בפרט. כך מסכם את הדברים פרופ' יצחק זמיר בספרו הסמכות המינהלית כרך ב': "דרישה מתבקשת היא ש...אדם יקבל הודעה על הוראת מינהל המכוונת אליו ועשויה להשפיע על מצבו, אם לחיוב ואם לשלילה. ההודעה נדרשת, ראשית, כדי שיוכל לשקול ולהחליט אם לבקש ביקורת על הוראה זאת, אם ביקורת מינהלית ואם ביקורת שיפוטית; ושנית, כדי שיוכל לתכנן ולכוון את מעשיו בהתאם להוראה. כך, למשל, אם מתקבלת החלטה על שלילת רישיון נהיגה של אדם מסוים, נדרש שאותו אדם יקבל הודעה על כך כדי שיידע להימנע מנהיגה ללא רישיון. תכלית ההחלטה דורשת זאת. מעבר לכך, גם מידת הצדק דורשת כי רשות מינהלית, שקיבלה החלטה הנוגעת לאדם מסוים, תודיע לו על ההחלטה." (שם, בעמ' 1318-1317). כן עיינו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 347-346 (2010); השוו: רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין, פ"ד מח(3) 485, 516 (1994)).  מן המקובץ עולה כי על הפוסל את רישיונו של אדם, לפעול על מנת להביא לידיעתו של אותו אדם כי רישיונו - נפסל, וזאת נוכח המשמעויות מרחיקות הלכת של פסילת הרישיון, כמו גם הרצון המובן להביא לכך שפסולי רישיון - יימנעו מלנהוג ולסכן את הציבור. עתה יש לעבור ולבחון את דרך היידוע: האם משלוח החלטת הפסילה בדואר רגיל, כפי שרשות הרישוי מעריכה (ללא כל אסמכתא) כי אירע - די בה, או שמא נדרשת דרך יידוע יעילה יותר, אשר ניתן לעקוב אחר תוצאותיה? תקנות התעבורה ופקודת התעבורה אינן נותנות תשובה מפורשת לשאלה האמורה. תקנה 214 לתקנות קובעת כי הזימון של בעל הרישיון לרשות הרישוי ייעשה בדואר רשום, ומוסיף אף חזקה סטטוטורית, לפיה יראו את ההזמנה שנשלחה לכתובת הנכונה ככזו שנמסרה לבעל הרישיון בתום שבעה ימים משליחתה. תקנה 215 לתקנות מוסיפה וקובעת כי אם בעל רישיון שזומן בדרך האמורה נמנע מלהתייצב, אזי רשות הרישוי רשאית להתלות את תוקף רשיון הנהיגה שלו עד שיתייצב. ברם בשאלה כיצד יש להודיע לבעל הרישיון על הפסילה עצמה - אין התקנות מוסיפות דבר. יתרה מכך, בענייננו המצב כאן איננו שחאדג'ג' לא התייצב בעקבות ההזמנה, שאכן נשלחה לו (כפי הנראה) בדואר רשום. במקרה דנן חאדג'ג' התייצב לבירור ברשות הרישוי, אך מחמת אי-המצאת מסמכים הוחלט, בחלוף כחודשיים, להתלות את רישיונו, וזאת מכוח הוראת חוק נפרדת - זו שבסעיף 52 לפקודת התעבורה, שאף היא איננה נוקבת בדרך היידוע אודות דבר הפסילה. קיימת איפוא חובת יידוע אודות החלטת ההתלייה, אך אין הוראה באשר לדרך היידוע. מצב זה איננו נהיר: מדוע תהא חובה בדין לזימון בעל הרישיון לבירור כושר הנהיגה שלו - בדרך של דואר רשום, אך לא תהיה חובה דומה להודיעו על החלטת ההתלייה, ככל שזו נתקבלה בעקבות הבירור? מדוע פסילת רישיון מחמת צבירת נקודות מחייבת הודעה בדואר רשום (תקנה 550(א) לתקנות התעבורה), אך התלייתו מטעמי בריאות איננה מחייבת הודעה בדואר רשום (סעיף 52 לפקודת התעבורה)? על פני הדברים מדובר בחוסר עקביות. בהיעדר הוראה מפורשת בדין (ואותיר בצריך עיון את השאלה האם ניתן בכל זאת לקרוא לתוך סעיף 52 לפקודת התעבורה את חובת המשלוח של הודעת ההתלייה בדואר רשום), הרי שהמצב החוקי הוא שכל דרך אפקטיבית שבה יידעו הרשויות את בעל הרישיון - יכולה להיות כשרה (השוו: רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992); להלן: עניין שטרית). הדגש, כפי שצוין בעניין שטרית, צריך להיות לא על משלוח טכני של ההודעה, כי אם על הבאתה בפועל לידיעתו של בעל הרישיון, כל זאת תוך מתן אפשרות לרשות המינהלית לוודא כי ההודעה אכן הגיעה לתעודתה. מבחינות אלה, הבחירה של רשות הרישוי בענייננו לשלוח את הודעת ההתלייה בדואר רגיל, ובדרך זו בלבד - היא בעייתית מאד. משלוח של דואר רגיל איננו מאפשר לדעת האם המכתב כלל נשלח, אלא אם נערך רישום פרטני של דבר המשלוח, בבחינת ראייה עקיפה לכך שדבר הדואר אכן נשלח. הוא איננו מאפשר לדעת האם המכתב נשלח לתעודתו הנכונה, או שמא חלה שגגה ברישום הכתובת. לא ניתן לדעת לרוב מעצם שליחת המכתב האם הגיע ליעדו, ואם לא - מדוע. אפילו הגיע המכתב למען הנכון, לא ניתן לדעת האם הנמען הוא שקיבלו לידיו. לבסוף, כאשר מגיעים הדברים כדי מחלוקת משפטית, אין בידי רשות הרישוי ראיה טובה לכך שהודעת ההתלייה נשלחה, ודאי לא לכך שהגיע לידיעת בעל הרישיון. דרך חלופית, ואפקטיבית הרבה יותר, למצער מבחינת אפשרות המעקב אחרי גורלה של הודעת ההתלייה, היא שליחתה בדואר רשום, כפי שמצווה רשות הרישוי לעשות במגוון הקשרים אחרים, כאמור לעיל. דרך זו מאפשרת לרשות הרישוי לעקוב אחרי דבר הדואר, ולדעת האם התקבל בידי הנמען. אם לא הגיע הדואר ליעדו - ניתן לדעת ככלל מדוע לא הגיע (הימנעות מאיסוף, סירוב לחתום, וכיוצא באלה, או שמא כתובת שאיננה עדכנית). במקרה של אי-הגעת ההחלטה לידי הנמען - רשות הרישוי יכולה לפעול בהתאם: לוודא שהכתובת שבידה היא מעודכנת, ולהחליט אם לנקוט דרכי יידוע חלופיות. חשוב לא פחות: דרך משלוח זו יעילה אף במניעת התדיינויות משפטיות מיותרות, שכן רשות הרישוי אוחזת אז בראייה כבדת-משקל באשר לנתון שהודעה כזו אכן נשלחה לבעל הרישיון (זאת - בהנחה שרשות הרישוי עורכת מצדה רשימה סדורה ומפורטת ביחס לדואר הרשום ששלחה), ובאשר למה שעלה בגורלה של ההודעה.  אעיר כי לא מצאתי רבותא בטענת רשות הרישוי, שנשמעה מפי נציגותיה בגדרי תביעת חאדג'ג', לפיה משלוח דואר רגיל אפקטיבי יותר להבאתה של הודעת ההתלייה לידיעת הנהג, מאשר משלוח ההודעה בדואר רשום, שכן אלו תדיר אינן ניטלות בידי הנמענים. אף אם נניח כרגע לשאלה (שנידרש לה בהמשך בפיסקה 38), האם סירוב הנמען ליטול את הדואר הרשום שולל את ידיעתו, הרי שמבחינה מעשית, אין מניעה שרשות הרישוי תשלח את הודעותיה בדואר רשום, וככל שאלו לא ניטלו - תאחוז באמצעים חלופיים שונים על מנת להביא את דבר ההתלייה לידי בעל הרישיון (למשל באמצעות שליח, או בכל דרך אחרת). בהתחשב בכך שעל פי העדויות שנשמעו בתיק מדובר במספר נמוך יחסית מקרים שבהם רישיונם של נהגים נבחן על רקע רפואי, ונפסל - אין בכך אף כדי להטיל נטל כבד על הרשות. סיכום הדברים עד הנה: קיימת חובת יידוע של בעל הרישיון אודות פסילת רישיונו, ואם הוכח כי בפועל אכן הודע לו שרישיונו נפסל, אין נפקא מינה באיזו דרך נמסרה לו ההודעה. ברם כאשר בוחרת רשות הרישוי לעדכן את בעל הרישיון אודות פסילת רישיונו מטעמי בריאות בדרך של משלוח בדואר רגיל, קיים חשש מובנה לכך שההודעה לא תגיע לתעודתה, מבלי שרשות הרישוי כלל תדע על כך, ונוצר קושי רב בקביעת מסמרות בהליך משפטי בשאלה האם האדם בו מדובר הוא עבריין, או שהכיסוי הביטוחי שלו נשלל, הכל על יסוד הערכתה של הרשות המינהלית כי נשלחה לו הודעת פסילה. ידיעתו של חאדג'ג' ז"ל על דבר הודעת ההתלייה בלא ידיעה של בעל הרישיון על החלטת ההתלייה - אין הוא פסול מלנהוג, ואין הכיסוי הביטוחי נשלל מחמת היותו נטול רישיון לנהוג. האם ניתן לקבוע שחאדג'ג' קיבל את החלטת ההתלייה? בעניין זה תשובתי היא שלילית, בדומה למענה שנתן כב' השופט י' שפירא, בפסק הדין השני. עמדתי זו איננה מתבססת על העובדה שלא ניתן לקבוע ממצאים וללמוד משקלול כל הראיות כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת האפשרות שחאדג'ג' לא ידע על הודעת ההתלייה, אלא מן הטעם הפשוט שנוכח החלטתה העקרונית של רשות הרישוי לשלוח את הודעות ההתלייה בדואר בלא כל מעקב ותיעוד של המשלוח ובלא לברר את שעלה בגורלן של ההודעות - אין למעשה ראיות כלשהן, שיאפשרו קבלת החלטה מושכלת בשאלת הידיעה של חאדג'ג' אודות פסילת רישיונו. אבהיר את הדברים בקצרה להלן. מי שקיבל את ההחלטה בדבר התליית רישיונו של חאדג'ג' היא גב' פאני מאירי, ראש ענף רכב ונהיגה במשרד הרישוי בבאר שבע. היא העידה בתביעת חאדג'ג' (אך לא בתביעת מלכה). כן העידה הממונה עליה, גב' בלום, בשתי התביעות. הנתון המוחשי היחיד שהיה בידי מי מהן לספק הוא העתק מהחלטת ההתלייה, הנושאת תאריך 26.6.2001, ואשר אותה הן מצאו בתיקו של חאדג'ג' שבמשרדן. מעדותן עלה כי הן מעריכות שהחלטת ההתלייה נשלחה לחאדג'ג'. הערכתה של גב' בלום נסמכה אך ורק על כך ש"זה דרך הטיפול במשרד" (עמ' 35 לפרוטוקול בתביעת חאדג'ג'), אף שהיא אישרה ש"אני לא יכולה להתחייב, כי אין לי שום אסמכתה" (עמ' 9 לחקירתה). למעשה, נציגות רשות הרישוי לא מסוגלות היו אפילו לומר אם דרך הטיפול בהחלטות התלייה, בתקופה הרלבנטית, היה של משלוח בדואר רשום, או בדואר רגיל, אף שהעריכו כי ההודעה דנן נשלחה בדואר רגיל (שם). הווה אומר: אין הן יודעות דבר אודות משלוח הודעת ההתלייה הקונקרטית לחאדג'ג'. אם לא די בכך, מבחינת רשות הרישוי בבאר-שבע, משנשלחה (להערכתם) הודעת התלייה, אין הם חבים בבדיקה נוספת כלשהי, וכהגדרתה של גב' בלום: "ברגע ששולחים לו הודעה, בזה אנחנו סיימנו" (עמ' 13 לחקירתה). לדידה של רשות הרישוי, כך נראה, אין זה מתפקידה לוודא האם המכתב הגיע לתעודתו ולנמען, או האם הלה הפקיד את רישיונו בתוך שבעה ימים, כפי שהיה חייב לעשות בהתאם לתקנה 554 לתקנות, וכפועל יוצא מכך - האם בעל הרישיון שנפסל ממשיך לנהוג, תוך סיכון הציבור, חרף פסילת הרישיון. הודעת ההתלייה (כנראה) נשלחת - ובכך תם ונשלם מבחינת רשות הרישוי. אם נתמה כיצד זה מתוך כ-41 אלף בעלי רישיון שמשרד התחבורה החליט על פסילת רשיון הנהיגה שלהם, נמנעו כ-33 אלף נהגים מלהפקיד את רישיונותיהם (ראו: דו"ח מבקר המדינה 59ב משנת 2008, עמ' 120-118), ומסתמא - המשיכו לנהוג תוך סיכון הציבור, הרי שדומה שמצאנו כאן חלק מהתשובה לתמיהה זו (עיינו עוד: הערתי ב-רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן ( 21.11.2010)). בכל מקרה, מבחינה ראייתית המצב הוא זה: אין לרשות הרישוי, וממילא - למבטחות, כל ראייה ביחס לכך שהודעת ההתלייה נשלחה, כיצד נשלחה, ומה עלה בגורלה. ייתכן שנשלחה, ייתכן שנשלחה לכתובת הנכונה, ייתכן שהגיעה למענו של חאדג'ג', וייתכן שהגיעה לידיו, תוך שחאדג'ג' ממשיך לנהוג חרף ידיעתו על כך שהוא נטול רישיון. ייתכן גם שאיזו מכל ההנחות הללו איננה נכונה, וחאדג'ג' לא חטא כלל. נוכח דרך פעולתה של רשות הרישוי, הרי שאין כל אפשרות לקבוע ממצאים בסוגייה הזו. ניחושים סטטיסטיים אינם יכולים להוות לבדם תחליף לראיות. השוו: דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל - חיפה נ' עדן מלול ( 29.8.2010). בנסיבות אלה, עדותם של הורי חאדג'ג', נעדרת נפקות. כפי שמצאו שני המותבים הנכבדים קמא גם יחד, הכחשתם הנמרצת של השניים אודות קבלתה של החלטת ההתלייה בתא הדואר המשותף עם בנם, לא איפשרה קביעת ממצא שלילי, לפיו הודעת ההתלייה (ככל שזו נשלחה), לא הגיעה לתעודתה. עם זאת, כפי שנקבע בפסק הדין השני (בפיסקה 19): "כשם שייתכן שהגיע מכתב כאמור, כך ייתכן שלא הגיע, ואין בעדות ההורים כדי לתמוך באפשרות זו או אחרת". אף ראיות נסיבתיות נוספות, שבית המשפט ניתח אותן ביסודיות בפסק הדין השני, דוגמת נטיית חאדג'ג' להגיב למכתבים שידוע כי נשלחו לו בדואר רשום, אינן לסברתי נחוצות, או בעלות משקל מספק, על מנת לנסות ולבסס עליהן ממצאים בשאלה החשובה, האם חאדג'ג' ידע, או שלא ידע, על החלטת ההתלייה. המבטחות ביקשו להיאחז עוד בחזקה שבסעיף 57ג לפקודת הראיות, הקובעת, בתמצית, כי חזקה הניתנת לסתירה היא שמסמך הומצא בדואר, ככל שמדובר במסמך שחיקוק התיר (או חייב) את המצאתו בדואר, ובלבד: שהמכתב המכיל את המסמך נשלח בדואר; המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח (אם היה צורך בתשלומם) - שולמו. לטעמי, כדרכו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין השני, אין כל אפשרות להשתמש בחזקה זו מקום שאין ראייה (בלתי אם ניחוש) שהמסמך כלל נשלח בדואר. אותיר לפיכך בצריך עיון את השאלה האם ניתן לעשות שימוש בחזקה סטטוטורית מרחיקת לכת זו ביחס למסמך שרשות בחרה לשולחו בדואר רגיל, אך יש בידה סימוכין ופירוט ראוי של דבר המשלוח של המסמך הספציפי - שלא כבענייננו. השוו: סעיף 21(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הרשל"א-1970; עיינו: דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ב', 1094-1092 (1992); דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ד', עמ' 350-348 (2011) (להלן: פרידמן וכהן, כרך ד'). עוד אטעים כי אינני רואה מניעה עקרונית לשימוש בחזקה האמורה בסעיף 57ג לפקודת הראיות, כאשר החלטת פסילה נשלחה בדואר רשום, כאשר יש מידע על משלוח ההודעה הספציפית, גם מקום שאין חזקה סטטוטורית מפורשת בתקנות התעבורה (דוגמת זו שבתקנות 214, 233(ב), או 550(ב) לתקנות). הווה אומר: בעל רישיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו. השוו: ע"א 618/74 פאעור נ' קמיל, פ"ד כט(2) 682, 687 (1975). סיכומם של דברים עד הנה: במקרה דנן אין כל ראייה שתאפשר קביעה כי חאדג'ג' ידע על הודעת ההתלייה, כי זו נכנסה לתוקפה כתוצאה מכך, כי חאדג'ג' נהג ללא רישיון כדין, ומכאן - שלא היה כיסוי ביטוחי לאירוע הטראגי בו מצאו חאדג'ג' ומלכה את מותם. ההתראה על אפשרות ההתלייה כתחליף לידיעה על החלטת ההתלייה טוענות המבטחות: אף אם חאדג'ג' לא ידע על החלטת ההתלייה, הרי שיש לראותו כמי שידע על פסילת רישיונו, נוכח תוצאות הבירור שנערך לו חודשיים קודם לכן ברשות הרישוי. בתום אותו בירור נרשם בתיקו: "מתחייב תוך חודש להסדיר זאת עם המכון ולא ייפסל רשיונו". אין ראייה לכך שחאדג'ג' הסדיר דבר מה עם המכון, ולכן יש לראותו כמי שידע על פסילת הרישיון. אין לקבל טענה זו, ואנמק קביעתי זו מיד בסמוך. ככלל, גישתן של המבטחות קוראת להסתפקות ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר פסילת רישיון. הווה אומר: די בכך שבעל הרישיון יכול להסיק שרישיונו נפסל מצירוף של נסיבות שונות, ולא מכוח הודעה קונקרטית שנמסרה לו בדבר פסילת הרישיון כדי לייחס לו ידיעה. גישה זו נדחתה מניה וביה בעניין ממו, כמובהר לעיל. אין לגישה זו מקום אף בעניין שבפנינו. העובדה שבתרשומת הבירור מתאריך 22.4.2011 צוין כי אי-הסדרת העניינים הרפואים מול מרב"ד תביא לפסילת רישיונו, אין משמעה שהרישיון בטל מאליו. רשות הרישוי לא החליטה דבר בתאריך האמור. בשולי הטופס בו נרשמו פרטי הבירור, נותר הסעיף שכותרתו "החלטה" - ריק, במכוון, שכן רשות הרישוי לא החליטה לפסול את רישיונו של חאדג'ג' אותו יום. גב' בלום אישרה זאת מפורשות (עמ' 30 לחקירתה). פסילת הרישיון חייבה איפוא החלטה נוספת ואקטיבית של הרשות המינהלית, וזו נתקבלה לדברי גב' בלום רק למעלה מחודשיים לאחר הבירור, בתאריך 26.6.2001 (שם). גב' מאירי החליטה באותו מועד כי דין רישיונו של חאדג'ג' להיפסל, היא רשמה על טופס הבירור הקודם את המילה "לפסול", והכינה הודעת התלייה, שהיא זו שספק אם נשלחה לחאדג'ג' (עמ' 31-30 לחקירת גב' בלום). התרשומת שבטופס הבירור מתאריך 22.4.2001 איננה איפוא משום החלטת פסילה מותנית, המושהית לתקופה של חודש ימים, ואם לא יתקיים התנאי - הרישיון פסול אוטומטית (השוו: ע"א 680/83 קדוש נ' עמור, פ"ד לח(2) 547, 556 - עמדתו של השופט (כתארו אז) א' ברק (1984); עניין אלבאשרה; פרידמן וכהן, כרך ד', 344, בה"ש 216-215). התרשומת האמורה מהווה רק בסיס מספק למסקנה שחאדג'ג' הוזהר וכי הרשות רשאית היתה מבחינה משפטית לשקול מחדש את עניינו בחלוף חודש ימים, ולהחליט על פסילת רישיונו, ללא צורך בעריכת בירור נוסף. מובן גם שאילו הייתה רשות הרישוי שולחת את החלטת ההתלייה בדואר רשום לחאדג'ג' והלה היה נמנע מליטול את דבר הדואר, שעה שהוא יודע כי כפסע בינו לבין פסילת הרישיון, קשה היה לו עד מאד לטעון כי לא העלה על דעתו שרישיונו נפסל. אולם משאין ראייה לכך שהחלטת ההתלייה כלל נשלחה אליו והגיעה לידיו, הרי שידיעתו העקרונית על כך שסכנת הפסילה ריחפה מעל ראשו - איננה שקולה כלל ועיקר לידיעה על כך שהוחלט על פסילת רישיונו בפועל. הפער בין אזהרה לבין החלטה בפועל משמעו כאן שכל עוד לא קיבל חאדג'ג' הודעה על כך שרישיונו נפסל בפועל, הוא רשאי היה להניח שרשות הרישוי החליטה שלא לממש את אזהרתה, מכל טעם שהוא. נסתכל על הדברים מזווית אחרת. נניח שהמבטחות צודקות, וידיעת חאדג'ג' על ההתראה אודות הפסילה, אם לא יבצע פעולות מסוימות בתוך חודש (הווה אומר: עד לתאריך 22.5.2001), כמוה כידיעה על הפסילה. משמעות הדבר היא שאין כל חשיבות למשלוח ההחלטה בדבר הפסילה לחאדג'ג', ולמעשה - אף לא להחלטת הפסילה עצמה. נניח גם שהתאונה הטראגית הייתה מתרחשת לא לאחר 26.6.2001 (מועד החלטת ההתלייה), כי אם יממה קודם לכן. האם יש לומר שחאדג'ג' היה בעל רישיון באותו מועד, ובהתאם - האם היה כיסוי ביטוחי לאירוע? אם נלך באופן עקבי לשיטתן של המבטחות, הרי שלא רק שרישיונו של חאדג'ג' היה חסר תוקף במועד האמור, אלא שיש לראות בו כמי שידע בפועל על פסילת רישיונו, שהרי הוא ידע שאם לא ימציא מסמכים עד לתאריך 22.5.2001, רישיונו ייפסל. כל זאת, יממה לפני שרשות הרישוי החליטה בפועל על ביטול רישיונו. מובן שתוצאה זו אין בה הגיון והיא מדגימה שאין בסיס לטענתן לפיה די באזהרה בדבר פסילת רישיון, ואין חובה לידע בפועל את הנהג בדבר פסילת הרישיון. גם הטענה כי הותרת פסק הדין השני על כנו תוביל למצב שבו "חוטא יצא נשכר" - דינה להידחות, שכן כמבואר לעיל, לא שוכנעתי במידה הנדרשת בהליך מסוג זה כי חאדג'ג' ידע על התליית רישיונו ובחר להתעלם מכך. כמו כן, בשים לב לכך שהוברר לנו כי רשות הרישוי עצמה לא הקפידה על משלוח החלטות ההתלייה ועל מעקב אחריהן, הרי שכלל לא ברור מיהו פה "החוטא" ומיהו "הנשכר". מעבר לכך, קשה גם לומר כי מאן דהוא יצא "נשכר" ממכלול מצער זה. הערה לפני סיום פקודת התעבורה ותקנות התעבורה, כמו גם הוראות דין נוספות (דוגמת תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974) אינן מסדירות באופן אחיד, ולעתים - אינן מסדירות כלל את סוגיית דרך משלוח הודעות ההתלייה והפסילה השונות. נושא זה יכול לבוא על פתרונו בידי המחוקק ומחוקק המשנה. בלא קשר למצב החקיקתי הקיים, הרי שברי כי ראוי שרשות הרישוי, שהיא הגורם המחליט בחלק ניכר מן ההחלטות להתליית רישיונות ופסילתם - תאמץ לעצמה דרך טיפול יעילה ביחס: למשלוח ההחלטות ליעדן (שלא בדרך של שליחת דואר רגיל בלבד), קיום מעקב כדי לברר שההחלטות הגיעו לבעל הרישיון, עריכת בדיקות שמטרתן לוודא כי בעלי הרישיון שנפסלו הפקידו את רישיונם כדין, וניהול מאגר מידע מעודכן לשם ניתור נתוניהם של בעלי הרישיונות שרשיונם נשלל, כל זאת בתיאום הנדרש עם משטרת ישראל (השוו: סעיף 61א לפקודת התעבורה, שמשום מה גם הוא איננו מקוים). יש לזכור שאינטרס רשות הרישוי הוא לא רק לשלוח הודעות בבחינת "שלח לחמך על פני המים", אלא להביא לכך שההתליה תיכנס למעשה לתוקפה - בתחום בו אחת התכליות המרכזיות הינה שמירה על בטיחות הציבור והסדרת כשירות הנוהגים בכבישים. סוף דבר  נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את ע"א 3497/08, ולקבל את ע"א 7602/06, כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת.א. 6201/04 (היא תביעת חאדג'ג') יישאר על כנו, ואילו פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בת.א. 5139/03 (היא תביעת מלכה) - יבוטל, ותביעת מלכה תמשיך ותתברר כנגד המבטחות, יחד עם עזבון חאדג'ג'. המבטחות (הן המשיבות 8-7 בע"א 7602/06 והמערערות בע"א 3497/08) תישאנה יחד ולחוד בשכר טרחת עורכי דינן של כל אחת משלוש קבוצות בעלי הדין האחרות: עיזבון חאדג'ג' והוריו (יחד); קרנית; עיזבון מלכה ותלוייו (יחד) - בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחת מהן. העתק פסק הדין יועבר ליועץ המשפטי של משרד התחבורה, אשר מתבקש לבחון עם כל הגורמים הרלבנטיים את הצורך בהפקת לקחים באשר לטיפול המתאים והיעיל בהחלטות בדבר פסילת רישיונם של נהגים. ש ו פ ט המשנה-לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. פוליסהכיסוי ביטוחי