1. התביעה שבפנינו הינה המשך למסכת הליכים שהתנהלו בין הצדדים בענייננו. 2. בקצירת האומר נסקור את השתלשלותם של ההליכים הרלבנטיים לדיוננו, את העובדות השונות שעלו מחומר הראיות וכן את טענות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות המתוקנים: התובעת שימשה כמנהלת לשכת ראש עיריית בית שאן, מר פיני קבלו, החל מנובמבר 1998. לאחר הפסדו של מר קבלו בבחירות לראשות העירייה בשלהי שנת 2003 ועם היבחרו לכהונה של נתבע מס' 2, מר ז'קי לוי (להלן: "מר לוי"), הועברה התובעת ממשרתה ולאחר מכן פוטרה מעבודתה בשירותה של נתבעת מס' 1 (להלן: "העירייה"). התובעת עתרה כנגד פיטוריה ובית דין זה (מותב בראשות כבוד השופטת איצקוביץ; עב 2049/04) קיבל את תביעתה והורה לעירייה להחזיר את התובעת לעבודה ולשבצה בתפקיד חלופי באותם תנאי שכר, וכן להותיר על כנו את רכיב אחזקת הרכב ששולם לה עד מועד פיטוריה. ב. העירייה הגישה ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי, אך חזרה בה ממנו בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. לאחר מכן הציעה העירייה לתובעת שני תפקידים חלופיים, אך זו סירבה לקבלם ושבה ופנתה לבית הדין. בסופו של הליך ובמסגרת הסכם פשרה הסכימה התובעת לקבל על עצמה את תפקיד מנהלת חשבונות ופקידת קבלת קהל במחלקת הגבייה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה ביום 19.1.05 (להלן: "הסכם הפשרה"). ג. בין לבין פנה מנכ"ל העירייה, מר צביקה סלוצקי (להלן: "מר סלוצקי"), למשרד הפנים בבקשה לבחון את תנאי העסקתה של התובעת, וקיבל מכתב תשובה ביום 3.1.05 ובו עמדתו של משרד הפנים. לאחר חתימת הסכם הפשרה פנה שוב מר סלוצקי למשרד הפנים בבקשה לקבל אישור חריג לתשלום הוצאות אחזקת הרכב של התובעת כבעבר וכן לאשר לה להישאר בדרגה 12. מר יואל ינון, ממונה פיקוח ובקרת שכר ברשומ"ק במשרד הפנים (להלן: "מר ינון") השיב לו לעניין אחזקת הרכב במכתב מיום 16.2.05, כי הואיל ולתובעת אין צורך להשתמש ברכבה הפרטי לצרכי העבודה, מהווה הדבר הסוואה לתוספת שכר, שאותה לא יכול משרד הפנים לאשר. לפנים משורת הדין ובהמלצת בית הדין אישר מר ינון אחזקת רכב רמה א', קרי: 4,500 ק"מ לשנה ללא החזר הוצאות תשלום ביטוח ורישוי. מר ינון גם סירב לאשר את הדרגה החריגה. הוא קבע כי יש להעסיק את התובעת בדרגה 11 בלבד ולחשב את הסכומים שאותם עליה להשיב בגין תשלום ביתר שניתן לה ד. התובעת זומנה לשימוע שנערך ביום 21.3.05, כשהנושאים שעמדו על הפרק היו אחזקת הרכב - הצהרתה לעניין בן זוגה וכן מכתבו של משרד הפנים - ונושא הדרגה. יום קודם למועד השימוע עתרה התובעת למתן צו מניעה כנגד קיומו (בש"א 1479/05) וכן ביקשה להצהיר על בטלות החלטתו של משרד הפנים בנימוק של אי עריכת שימוע כדין. חרף הבקשה קוים לתובעת שימוע שבמהלכו נדון עניין רכיב אחזקת הרכב בעיקר בסוגיית ההוצאות שקיבל בעלה של התובעת ממקום עבודתו בגין רכיב זה. באשר לשאר הטענות לא נשמעה עמדתה של התובעת לאחר שבא כוחה הביע את התנגדותו לקיום ההליך כשלעצמו. ביום 3.4.05 שיגר מר סלוצקי לתובעת את החלטת העירייה בעניינה בעקבות השימוע שנערך לה, ולפיה "אין ספק כי בתלוש המשכורת של בעלך קיים רכיב אחזקת רכב", ולכן "אינך זכאית לאחזקת רכב". מר סלוצקי אף ביטל את האפשרות שהוצעה לתובעת לקבל החזר בגין 350 ק"מ לחודש. ה. באשר לדרגתה של התובעת, לאחר פנייתו של מר סלוצקי למשרד הפנים ביום 24.1.05 בבקשה לשקול מחדש את ההנחייה בעניין דרגתה של התובעת ולהותירה על 12 לאור המלצת בית הדין, סיכם מר ינון את עמדת משרד הפנים במכתבו מיום 16.2.05, ובו קבע כי בנושא הענקת הדרגות בוצעו חריגות שיטתיות באופן שאינו מאפשר להותיר את הדרגה על 12. דרגתה של התובעת נקבעה ל-11 והחל מדצמבר 2005 ל-11+. משרד הפנים הודיע כי הוא יפנה לממונה על השכר במשרד אוצר לשקול לוותר על השבה של 50% מהכספים ששולמו ביתר בגין החריגה בדרגות. התובעת סירבה לקבל את עמדתו של משרד הפנים וכאמור לעיל התנגדה גם להליך השימוע שאליו זומנה על ידי העירייה, אך משרד הפנים הודיע לה כי ככל שהיא לא תקבל את עמדותיו, יועבר עניינה למשרד האוצר, שיזמן אותה לשימוע בגין חריגות השכר והשבת הכספים שניתנו לה שלא כדין. בשימוע בעירייה סירבה התובעת להתייחס לעניין הדרגות שקיבלה, ובהחלטת העירייה לאחר השימוע הודיע מר סלוצקי לתובעת כי החל ממשכורת חודש אפריל 05' תעמוד דרגתה על 11 והעירייה תפעל להשבת הכספים ששולמו לה ביתר. כנגד החלטות אלה הגישה התובעת את התביעה שבפנינו במתכונתה המקורית. ו. במקביל, החל משרד האוצר בנקיטת הליכים כנגד התובעת בגין חריגות שכר שהתגלו בשכרה בשל שעות נוספות שקיבלה ללא ביצוע בפועל וכן בשל הדרגה הגבוהה שבה שובצה (במכתב מיום 26.5.04 נשטחו הטענות בפניה של התובעת והיא נתבקשה להתמודד עמן). ביום 8.8.05 שלח משרד האוצר מכתב לתובעת ובו הודיע לה שנמצאו חריגות נוספות בשכרה בטענה כי היא קיבלה תשלום גלובלי עבור אחזקת רכב וכן כי היא דרשה החזר הוצאות רכב שעה שבן זוגה אף הוא מקבל החזר בגין הוצאות אלו ממקום עבודתו. באשר לטענה כי בן זוגה של התובעת קיבל הוצאות רכב במקביל לתובעת, טענה שהופנתה כלפיי התובעת גם במהלך ישיבת השימוע, הכריע בית דין זה בפסק דין חלקי מיום 26.10.05 כי "אין לראות את התובעת כמי שבן זוגה מקבל 'אחזקת רכב' בגין רכבם הפרטי". עם זאת, הכרעה זו נכונה הייתה למישור העובדתי בלבד, ולא היה בה כדי למנוע מהממונה על השכר במשרד האוצר לבחון את ההטבה שקיבלה התובעת בגין אחזקת רכב ואת זכאותה. ז. ביום 19.12.05 נתן שר האוצר דאז, מר אהוד אולמרט, את החלטתו בעניינה של התובעת בהתאם לסעיף 29ב לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. בהחלטתו התייחס שר האוצר לסוגיות הבאות: העסקה בדרגה 12 לפי הדירוג המנהלי - שר האוצר הבהיר כי התובעת לא זכאית לדרגה זו ולפנים משורת הדין אישר לה דרגה 11. שעות נוספות - יש לשלם לתובעת אך ורק בהתאם לשעות הנוספות שביצעה בפועל ולא בגין תשלום גלובלי. ככל שיש לתובעת חוב הנובע מתשלום ביתר זה, עליה להשיבו למדינה. אחזקת רכב - בהתאם לפסק הדין זכאית התובעת לתשלום אחזקת רכב, אך רק בגין הוצאות בפועל ולא כהחזר גלובלי. שר האוצר הורה לעירייה לתבוע מהתובעת כל סכום ששולם לה ביתר. ח. לאחר קבלת הודעתו של שר האוצר, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן כנגד העירייה וכנגד משרד האוצר, ובו עתרה למתן צו שיורה על בטלות החלטת השר, וכן ביקשה לחייב את העירייה לשלם לה שכר לפי דרגה 12, הפרשי שכר בגין כל התקופה שבה שולם שכרה לפי דרגה 11, ואחזקת רכב כפי ששילמה לה עד ינואר 2005. כן נתבקש להצהיר כי התובעת איננה חייבת להחזיר סכומים כלשהם למי מבין הנתבעות. העירייה הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, שבו עתרה כנגד התובעת להשבת סך של 157,325 ₪ שקיבלה ביתר בגין הרכיבים השונים מושא התביעה: שעות נוספות, דרגה גבוה ותשלום אחזקת רכב. לאחר דיונים רבים שנערכו בין הצדדים, הגישה המדינה ביום 23.6.07 "הודעה מוסכמת מטעם הממונה על השכר" (להלן: "ההודעה המוסכמת"), ששיקפה את ההסכמות אליהן הגיעו שלושת הצדדים בתיק, ושקיבלה תוקף של פסק דין חלקי ביום 26.3.07. ההסכמות היו כדלקמן: החזרי הוצאות רכב - הממונה לא יתערב בהחלטת העירייה בעניין זה כל עוד העובדים המקבלים החזרי הוצאות, ובכללם התובעת, ידווחו לרשות על הנסיעות בהתאם לכללם הנהוגים בשירות המדינה. תשלום שעות נוספות - העירייה תשלם לתובעת תמורה עבור שעות נוספות שיבוצעו בפועל בלבד. הממונה על השכר חזר בו מדרישת השבת הכספים בגין רכיב זה. דרגת השכר של התובעת - הממונה קיבל את טענת התובעת כי היא התקבלה לעבודה בדרגה תחילית 10, זאת לאור המסמכים שהוצגו בפניו. הצדדים מסכימים כי בכל מקרה לא תעלה דרגתה של התובעת על דרגה 11+. בין העירייה לבין התובעת נטושה מחלוקת אם לנוכח תכנית ההבראה המונהגת בעירייה, ולפיה מוקפאת הענקת דרגות רוחביות בעירייה, זכאית התובעת לדרגה 11+, או לא. בהודעת הבהרה שהגישה המדינה היא הודיעה כי הסכם הפשרה מיום 26.3.07 "מבטא את עמדתו של הממונה על השכר באשר לתנאי השכר להם זכאית התובעת ומסיים את טיפולו של הממונה בנושא". לאור הסכמות אלו תוקן שנית כתב התביעה, המדינה נמחקה מהיותה נתבעת, אך התובעת שבה ותבעה את ראש העירייה, מר לוי, באופן אישי. הרכיבים שנתבעו ושעומדים לדיון ולהכרעה בפנינו הם אלה: אחזקת רכב - התובעת עתרה כי העירייה תמשיך ותשלם לה את רכיב אחזקת הרכב בגין 500 ק"מ כפי שנהגה במשכורת ינואר 2005. דרגה - התובעת עתרה כי העירייה תשלם לה את שכרה לפי דרגה 11+, ותוסיף לה את ההפרשים הנובעים מהצבתה בדרגה 11 בלבד החל מדצמבר 02' ואילך. פיצוי לא ממוני - התובעת עתרה כנגד העירייה והמדינה כי הן תשלמנה לה פיצויים בסך של 150,000 ₪ בגין פגיעה והתעללות שלא כדין, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.9.04 ועד מועד התשלום בפועל. בכתב התביעה חזרה התובעת בכלליות על העובדות שמתוארות לעיל, תוך שהיא מדגישה את הצרת צעדיה על ידי העירייה בכל שלב, ובכללן את הפגיעה בשעות הנוספות שהיא, אל מול כלל העובדים, ספגה לבדה, וכן את העובדה כי לאחר שהוסר המכשול של אישור המדינה, חייבת העירייה לכבד את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של החלטה, ולשלם לתובעת אחזקת רכב, כפי ששולם לה טרם העברתה מתפקידה. כן עתרה התובעת ליתן כל צו או הוראה אחרת שיש בה כדי להגן עליה ועל זכויותיה. יא. בכתב ההגנה המתוקן שהגישו העירייה ומר לוי, ביקש זה האחרון למחוק את התביעה כנגדו על הסף בהעדר יריבות אישית בינו לבין התובעת. בנוגע לאחזקת רכב טענה העירייה כי התובעת אינה עושה שימוש ברכבה הפרטי לצרכי עבודה, היא מקבלת קצובת נסיעות כנדרש, ומרחק הנסיעה בין מקום מגוריה לבין מקום עבודתה בעירייה הוא בן קילומטרים ספורים בלבד. אמנם התובעת הודיעה לבית הדין כי בבעלותה רכב וכי היא עושה בו שימוש, אולם בפועל אין היא עושה בו שימוש לצרכי עבודתה, והעירייה לא תתן ידה, גם אם נהוג הדבר בשירות המדינה, לתשלום הוצאות רכב ל-500 הק"מ הראשונים באופן פיקטיבי. דרגת התובעת - דרגתה של התובעת, כשאר דרגותיהם של עובדי העירייה, הוקפאה במסגרת הליכי הבראה שחתמה העירייה אל מול משרד הפנים, ומשכך אין להעניק לה דרגת שיא 11+, ומכל מקום בית הדין מתבקש לקזז את התשלום שקיבלה ביתר עת הוענקה לה דרגה 12 שלא כדין. שעות נוספות - התובעת תהיה זכאית לקבל תשלום בגין שעות נוספות שתבצע בפועל בלבד. פיצוי לא ממוני - התובעת הועסקה במשרת אמון ובית הדין קבע כי העברתה ממשרה זו לא הייתה שלא כדין. התובעת המשיכה לעבוד בעירייה ואף התרצתה לתפקיד שהוצע לה במחלקת הגבייה. העירייה לא הסכימה לחריגות בשכרה של התובעת ולשם כך העבירה למשרדי הפנים והאוצר את בחינתם של רכיבי השכר שקיבלה התובעת (וזאת כדי למנוע טענות מצידה של התובעת על התנכלות). 3. התובעת הגישה תצהיר מטעמה, וכן את תצהיריהם של העדים הבאים: מר רפאל כהן-צמח, מנהל מחלקת תברואה, רישוי עסקים ופיקוח עירוני בעירייה, וכן יו"ר ועד העובדים בתקופה שבה התובעת החלה את עבודתה בעירייה (להלן: "מר כהן-צמח"). מר דוד ארמה, מנכ"ל העירייה בתקופה שבין יוני 02' לנובמבר 03', וסמנכ"ל העירייה עד מרס 04' (להלן: "מר ארמה"). מטעמה של העירייה הוגשו תצהיריהם של מר לוי וכן של מר סלוצקי. מבין כלל המצהירים מר לוי הוא העד היחיד שנחקר על תצהירו במסגרת כתב התביעה המתוקן. על חקירות שאר העדים הסכימו הצדדים לוותר וכן ויתרו על שמיעת עדויותיהם של העדים הנוספים שזימנה התובעת (עובדים בשירות העירייה), זאת בנימוק שעיקר מחלוקתם הוא משפטי. בהסדר הדיוני סוכם כי הדבר לא יהווה ויתור על מי מבין טענותיהם. הצדדים הגיעו גם למוסכמות העובדתיות הבאות: ישנם עובדים בשירות העירייה אשר מקבלים תשלום בגין אחזקת רכב על בסיס דיווחים שאינם משקפים נסיעות אמיתיות בפועל. הדיווחים של התובעת על מספר הקילומטרים שנסעה ברכב אשר הוגשו עד השלב שבו הפסיקה העירייה לשלם לה אחזקת רכב - נעשו ללא כל זיקה לשימוש שנעשה ברכב בפועל. התובעת לא נדרשת בפועל לעשות שימוש ברכב לצורך עבודתה. עם זאת, אין חולק שלתובעת יש רכב על שמה, היא מגיעה איתו לעבודה והרכב שלה מוכן ועומד לרשות העבודה. התובעת גם מקבלת קצובת נסיעות שאין לה כל קשר להוצאות הקיימות, ככל שקיימות, ברכבה הפרטי. התובעת לא מבצעת בפועל שעות נוספות. במחלקה שבה מועסקת התובעת - מחלקת הגבייה - ישנם עובדים המקבלים תשלום בגין שעות נוספות על אף שהם אינם מבצעים אותן בפועל. דיון והכרעה 4. זכאותה של התובעת לאחזקת רכב בין תנאי העסקתה של התובעת כראש לשכתו של ראש העירייה דאז שולמה לה אחזקת רכב, שכללה תשלום עבור 850 ק"מ לחודש וכן החזרים בגין חידוש רישיון רכב וביטוח. במסגרת ההליכים המשפטיים השונים עמדה לדיון זכאותה של התובעת לרכיב זה, כאשר בפסק הדין מיום 1.9.04 (עב 2049/04) ביטל בית הדין את החלטת העירייה על הפסקת תשלום הרכיב. עם זאת הותיר בית הדין בידי העירייה את הסמכות להמשיך ולהעמיק את הבדיקה בעניין זה. בהסכם הפשרה סוכם בכל הקשור לאחזקת הרכב, כי העירייה תבקש ממשרד הפנים אישור להמשיך ולשלם לתובעת אחזקת רכב כפי שקיבלה במסגרת עבודתה כמנהלת לשכת ראש העירייה. עד לקבלת תשובת המשרד, תמשיך העירייה לשלם לתובעת את אחזקת הרכב כפי שקיבלה, כאשר אם המשרד יאשר את התשלום התחייבה העירייה להמשיך ולבצעו, אך אם המשרד יתנגד לתשלום, "יבוטל הסכם זה, והמבקשת תהא רשאית לחדש את בקשתה בפני בית הדין, מבלי שההסכמות המפורטות לעיל וביצוען, ישמשו כמחסום דיוני בפני המבקשת". הצדדים גם הבהירו כי אין בהסכם הפשרה כדי למנוע את העירייה מלהמשיך את "בירור זכאותה של התובעת לאחזקת רכב כאמור בפסק הדין בתיק עב 2049/04 ו/או על ביצוע פעולה כלשהי בהתאם לתוצאות הבירור הנ"ל". התובעת טענה כי הסכמתה של העירייה לשלם לתובעת אחזקת רכב בגין 850 ק"מ, שעה שהיא לא באמת נזקקה למכסת קילומטרים זו לצורך עבודתה, מדברת בעד עצמה. הסכמה זו היא חלק מהפשרה שהושגה במסגרת הבקשה למתן צו מניעה וכנגד הסכמתה של התובעת לקבל על עצמה לעבוד בתפקיד חלופי ששכרה בגינו היה נמוך מזה שהשתכרה כראש לשכתו של ראש העיר. הואיל והסכמה זו חייבה את אישורו של משרד הפנים, היה צורך לפנות למשרד ולקבל את אישורו, אך אין בכך כדי לאיין את הסכמתה של העירייה לפרוץ את גבולות התקציב כחלק מהפררוגטיבה שלה. אליבא דתובעת, אין יכול הממונה על השכר באוצר לבטל הטבה שניתנה שלא מכח הסכם קיבוצי כללי. אחזקת רכב אינה מופיעה בחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות ומשכך אין יכול הממונה לבטלה, שעה שהעירייה התחייבה לתתה במסגרת הסכם הפשרה. מלבד זאת, הסכם הפשרה התלה את המשך התשלום בגין רכיב זה בשניים: האחד, שבעלה של התובעת אינו מקבל רכיב זה, וכך אכן הכריע בית הדין, והשני, קבלת עמדתו של הממונה על השכר בנוגע לסוגיה זו. משהביע הממונה את דעתו במסגרת ההודעה המוסכמת ולפיה מדובר בפררוגטיבה של העירייה, נפרצה הדרך ליישומו של ההסכם ככתבו וכלשונו, ואל לה לעירייה לסגת מכך. התובעת הרחיבה והסבירה בסיכומיה את חשיבות העמידה בהסכם הפשרה ואף הפנתה למספר פסקי דין שבהם מצאה חשיבות זו ביטוי. בסיכומיה הוסיפה וטענה התובעת כי העירייה מאפשרת לעובדים אחרים המקבלים בגין קילומטרים שמעבר ל-500 הראשונים, לדווח באופן כוללני, ואין סיבה כי היא, שתשלום אחזקת הרכב מהווה עבורה סוג של פיצוי, לא תוכל לקבל כך. ב. נקדים אחרית לראשית ונאמר כבר עתה כי אין בידינו לקבל את טענת התובעת. עיון בהסכם הפשרה מצביע על כך שהעירייה אכן הייתה מוכנה ללכת צעד לקראת התובעת ולהמשיך לשלם לה את רכיב אחזקת הרכב עבור 850 ק"מ, אולם הכפיפה זאת לאישורו של משרד הפנים. דברים אלה מקבלים חיזוק מחלופת המכתבים שצורפה לתצהירה המשלים של התובעת, ומהם עולה כי ביום 26.12.04 שלח מר סלוצקי למר שפיצר, מנהל אגף כח אדם ושכר ברשויות המקומיות, מכתב ובו ביקש לבחון "האם ניתן לשלול ממנה את הזכאות לאחזקת רכב ולהמירה בהחזר נסיעות כמקובל בקרב עובדי מחלקת הגבייה" (ההדגשה אינה במקור). הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה ביום 19.1.05, ובמכתבו של מר סלוצקי למשרד הפנים ביום 24.1.05, לאחר חתימת ההסכם, הופיעה אותה שאלה אך בנוסח אחר לגמרי: "העובדת תובעת בבית הדין לעבודה...אנו הודענו בבית הדין שהסכמתנו לכך מותנית באישורכם, ולכן באה פנייה זו. מאחר ותפקידה של העובדת במח' הגבייה אינו כרוך בשימוש ברכב, אבקש את אישורכם החריג להמשיך ולשלם לה את אחזקת הרכב כפי שהיה בעת שהנ"ל שימשה כמנהלת לשכת ראש העירייה". הנה כי כן, הסכם הפשרה איזן בין הסכמתה של התובעת לעבור לעבוד במחלקת הגבייה לבן הסכמתה של העירייה לעשות מאמצים לשפר את תנאי שכרה באמצעות פנייה למשרד הפנים בבקשה לאשר את ההטבות הייחודיות שאינן חלק אינטגרלי מרכיבי השכר שלהם זכאי עובד במחלקת הגבייה. העירייה עמדה בהתחייבותה ופנתה למשרד הפנים, ברם משרד הפנים סירב לאשר תשלום זה, בטענה כי "מתן תוספות רכב למי שאין צורך שישתמש ברכבו לצרכי העבודה, מהווה מסלול להעלאת שכרו ובשל כך יש בכל משום חריגת שכר שלא נוכל לאשרה" (מכתבו של מר ינון יואל, משרד הפנים, 16.2.05). עם זאת, אישר המשרד לפנים משורת הדין החזר עבור 375 ק"מ לחודש ללא תשלום הוצאות ביטוח ורישוי. עם סירובו של משרד הפנים לבקשתה של העירייה לאשר את המשך תשלום אחזקת הרכב עבור 850 ק"מ, ובהינתן העובדה כי העירייה מילאה אחר חלקה בהסכם הפשרה, יש להיזקק להוראתו של ההסכם עצמו (סעיף 3), הקובע כי "היה ולא יתקבל אישור משרד הפנים (קרי: להמשיך ולשלם למבקשת-התובעת אחזקת רכב כפי שקיבלה במסגרת עבודתה כמנהלת לשכת ראש העירייה), יבוטל הסכם זה והמבקשת תהא רשאית לחדש את בקשתה בפני בית הדין מבלי שההסכמות המפורטות לעיל, וביצוען, ישמשו כמחסום דיוני בפני המבקשת" (ההדגשה אינה במקור). גם בסיפא של ההסכם הוסף סעיף ולפיו אין בהסכם כדי להשפיע או למנוע את בירור זכאותה של התובעת לרכיב אחזקת רכב או על ביצוע פעולה כלשהי הנובעת מתוצאותיו של בירור זה. התובעת אכן פנתה לבית דין זה בעתירה כי ישולם לה מלוא הסכום ששולם לה בגין אחזקת רכב ומשכך לא נותר אלא להכריז על הסכם הפשרה כבטל בכל הנוגע לעניין רכיב זה. ג. בהודעה המוסכמת שהגישו הצדדים לבית הדין, הביע משרד האוצר את עמדתו הסופית ולפיה תשלום אחזקת רכב הינו במסגרת פררוגטיבת המעסיק, אלא שגם פררוגטיבה זו הותנתה בחובת הדיווח: "ככל שהעובדים המקבלים החזרי הוצאות, ובכללם התובעת, ידווחו לרשות על נסיעות בהתאם לכללים הנהוגים בשירות המדינה" (ההדגשה אינה במקור). במכתבו מיום 8.8.05 פירט רואה חשבון עלאא ריאן, מנהל תחום (אכיפה) באגף לשכר ולהסכמי עבודה שבמשרד האוצר (להלן: "מר ריאן"), את הכללים הנהוגים בשירות המדינה בנושא זה. מר ריאן הדגיש כי מדובר ברכיב שכר מותנה, כאשר ההתניה באה לידי ביטוי בשלושה: אישורו של ראש הרשות; היות העובד בעל רכב ובעל רשיון נהיגה בתוקף; ודיווח על מכסת הק"מ שאותם נסע בפועל. אלא שבהתייחסו לרכיב ההוצאות המשתנות, שבגינן חלה חובת הדיווח, כתב מר ריאן כי: "במקרים מסוימים אלה דיווחים פיקטיביים. הפיקטיביות של תשלומי החזר הוצאות משתנות, גם כשהן לא מלווים בדיווח, אינה מנתקת רכיב זה מהמכלול הכולל של תשלומי החזקת רכב כרכיב מותנה באותן התניות המפורטות לעיל. ולפיכך, גם במקרה שעובד קיבל מכסת ק"מ באופן גלובלי, נותר רכיב זה כפי שהוא - החזר הוצאות, ואינו חלק מהשכר הקובע לפנסיה". הנה כי כן, למרות חובת הדיווח על מכסת הק"מ שנסע העובד בפועל, מכירה המדינה במציאות של דיווחים פקטיביים, קרי: דיווחים שאינם משקפים את השימוש עשה העובד בפועל ברכבו. ברם, לדברי מר ריאן מקבלת חובת הדיווח ה"פיקטיבי" הכשר עד ל-500 ק"מ, אך מהקילומטר ה-501 ואילך חלה החובה לדווח בפירוט מלא על כל נסיעה ונסיעה שהתבצעה בתוך העיר נכון לאותו חודש כתנאי לקבלת הסך האמור. עמדת המדינה היא אם כן שניתן לאשר לעובד לקבל החזר הוצאות נסיעה עד לשיעור של 500 ק"מ לחודש בכפוף לחובתו לדווח אך ללא חובת פירוט. אין הכרח כי העובד יעשה שימוש בפועל ברכבו האישי ואין חובה עליו להוכיח כי מילא אחר המכסה על פי פירוט יעדי נסיעתו. גם מהוראות הנוהל של המרכז לשלטון מקומי שצורף לתצהירה המשלים של התובעת ושכותרתו "החזר הוצאות נסיעה בתפקיד לבעלי רכב אישי", ניתן ללמוד כי השימוש בפועל ברכב של העובד אינו תנאי לקבלת החזר הוצאות הנסיעה. העובד יכול ליסוע בכל אמצעי תחבורה אחר ובלבד שהוא יֵענה לדרישות הממונה עליו ויסע אותן נסיעות שלהן הוא נדרש ושמשולמות לו במכסת הק"מ שהוקצבה לו. חובת הדיווח עד נסיעות של 500 ק"מ היא ללא פירוט ומשיעור זה ואילך, חלה חובת דיווח פרטני. מכאן, שהמרכז לשלטון המקומי, כמו גם המדינה, מכירים בכך שמוחזרים לעובד הוצאות על אף שבפועל הוא לא משתמש כלל ברכבו. הדרישה היחידה להענקת ההוצאות המשתנות עד 500 ק"מ היא לדווח עליהן באופן כוללני, ואין כל נפקות לשאלת השימוש המעשי ברכב. ייתכן מצב שבו העובד מגיע בתחבורה ציבורית לעבודה אך מקבל את ההטבה של אחזקת רכב, ואין בכך כל פסול. לעירייה עומדת כמעבידה הזכות הניהולית להכריע בשאלת החזר ההוצאות של העובדים בשירותה. בעס"ק 1016/01 עיריית טבריה - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (לא פורסם, 19.9.2002) (להלן: "עניין עיריית טבריה") חודדה ההבחנה בין אחזקת רכב כרכיב הוצאות לבין אחזקת רכב כשכר. בית הדין שב וקבע כי ככל שמדובר בהחזר הוצאות הרי אז בהעדר הוראה אחרת בחוק או בהסכם קיבוצי, רשאית הנהלת מפעל לשנות רכיב זה כדי לצמצם את הוצאותיה ושינוי שכזה נכלל במסגרת סמכותה לנהל את עסקה. בענייננו לא טענה התובעת, אף לא בסיכומיה, כי היא קיבלה רכיב זה כרכיב שכר. אמנם התובעת טענה כי מדובר בהטבה ניכרת לשכרה, והסתייעה בפסק הדין בעניין עיריית טבריה שהדגיש את היות רכיב זה משמעותי בשכרו של העובד, אולם לא טענה ואף לא הוכיחה את עובדת היות רכיב זה פיקציה בגין שכר. למעלה מן הצורך נעיר, כי במובחן מפסק הדין בעניין עיריית טבריה, הרי שבמקרה דידן לא נחתם כל הסכם קיבוצי מיוחד ולא ניתנה כל התחייבות של העירייה להמשיך וליתן לתובעת או לעובדים אחרים הטבה זו. במקרה מעין זה, אמר בית הדין הארצי בפרשת עיריית טבריה כי: "לא למותר לציין, כי אלמלא התחיבותה המפורשת של העיריה בהסכם ההבראה שלא לפגוע באחזקת הרכב של העובדים, כמבואר לעיל, לא מן הנמנע שראש העיריה יכול היה להורות על ביטולו של רכיב זה. כזאת יכול היה לעשות, אולם לא באורח חד-צדדי, כי אם בכפוף להידברות קודמת עם ועד העובדים". נמצא אם כן שבמסגרת הפררוגטיבה הניהולית של העירייה יש בידיה לשלול מנושא משרה, לרבות מהתובעת, את רכיב אחזקת הרכב, בכפוף כמובן לחובות תום הלב וההגינות החלות עליה מכח היותה גוף ציבורי שחלים עליו הכללים הנהוגים במשפט המנהלי. אלא שלא ניתן לקרוא את פרק "אחזקת הרכב" מושא דיוננו במנותק מההליכים הרבים והשונים שהתנהלו אודותיו בין התובעת לבין העירייה ומשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, ומההסכמות שאליהן הגיעו במהלך הדיונים, ונבאר. במסגרת הסכם הפשרה הביעה העירייה את נכונותה לשלם לתובעת רכיב אחזקת רכב גם בתפקידה החדש, אלא שנדרש לה, ובצדק, אישור משרד הפנים לכך. משרד הפנים לא אישר את התשלום בגין 850 הק"מ אך הציע לפנים משורת הדין לשלם לה בגין 4,500 ק"מ בשנה. הנה כי כן, חרף העובדה כי היה כבר אז ידוע שהתובעת לא זקוקה בפועל לשימוש ברכב לצרכי עבודתה כטענת העירייה, לא מנעה עובדה זו ממשרד הפנים לאשר לה הטבה זו. גם משרד האוצר בסופו של הליך לא הביע את התנגדותו לתשלום רכיב זה לתובעת, ככל שיישומו הכללים הנהוגים בשירות המדינה לעניין זה. העירייה במסגרת סיכומיה הביעה אף היא את נכונותה לשלם לתובעת בגין רכיב זה, בכותבה (סעיף 19): "הנה כי כן העירייה לא פעלה בניגוד להסכם הפשרה. העירייה אכן הסכימה לשלם לתובעת אחזקת רכב, והיא מסכימה לכך גם היום. ברם, הסכמה זו הייתה ועודנה מותנית באישור משרד הפנים ולאחר מכן באישור משרד האוצר. אישור כנ"ל לא ניתן, אלא אם נקבל את עמדת התובעת שהממונה אישר אחזקת רכב על בסיס דיווח פיקטיבי" (ההדגשה אינה במקור). דומנו כי פרשנות העירייה לעמדת המדינה אינה עולה בקנה אחד עם דבריו של מר ריאן וכן עם האמור באוגדן תנאי השירות שהובאו לעיל, ולפיהם החשוב לנסיעות שנעדות עד 500 ק"מ הוא חובת הדיווח שיכולה להיות פיקטיבית, ואין בכך כדי לשלול מהעובד את זכותו לתשלומם. באשר לעמדתו של משרד הפנים שאישר למעשה בהצעתו מיום 16.2.05 מכסה שנתית בת 4,500 ק"מ בלבד, נוסיף ונביא מדבריו של מר סלוצקי בתצהירו, שאמר שלאחר ש- "מרסל באמצעות בא כוחה הגיבה בצורה מאוד מתלהמת להחלטת משרד הפנים, החליט מר ינון להדיר ידיו מהעניין ולהעבירו להכרעת הממונה על השכר באוצר" (סעיף 19). הנה כי כן, משרד הפנים הוא שבחר להדיר את עצמו מהשאלות הטעונות בירור בעניין שכרה של התובעת ולערב את משרד האוצר, כך שלאחר שהתקבלה עמדת המדינה במסמך ההסכמה של שלושת הצדדים - התובעת, העירייה והמדינה - אין מקום יותר לקבל את עמדת משרד הפנים בנושא. עוד נזכיר כי במכתבו הראשון מיום 3.1.05, בו התבקש מר ינון לבדוק את שלילת זכותה של התובעת להחזקת רכב לנוכח העובדה כי היא הועברה למחלקת הגבייה, הביע זה את דעתו וכתב: "אחזקת רכב - הינה הטבה של המעביד וניתן בהודעה של חדש מראש לשנות ההטבה ו/או לבטלה". מר ינון לא התייחס לשאלת השימוש ברכב והותיר את סוגית ההחלטה בידיה של העירייה, ומשכך אין לעירייה להתלות את מתן ההטבה באישורו. משכך, והואיל והעירייה הביעה את הסכמתה העקרונית להמשיך ולשלם לתובעת החזר הוצאות רכב, ומשלא מצאנו כי הסכמה זו עומדת בסתירה לעמדת המדינה וכן לא לעמדת משרד הפנים, אנו קובעים כי העירייה תמשיך ותשלם לתובעת אחזקת רכב עבור 500 ק"מ לחודש. על פי האמור באוגדן תנאי השירות שצירפה התובעת, יהיה עובד שזכאי לאחזקת רכב של 500 ק"מ ומעלה גם להוצאות ביטוח ורישוי, ומשכך חלה על העירייה החובה להמשיך ולשלם גם הוצאות אלו. 5. זכאותה של התובעת לדרגה 11+ התובעת נכנסה לעבוד בשירות העירייה בדצמבר 98' בדרגה 10 (אנו למדים זאת מטופס שינויים במשכורת לביצוע ששלח גזבר העירייה למדור שכר ביום 17.3.99 בתחולה מיום 1.12.98, מועד כניסתה של התובעת לעבודתה, ובו הורה על ביצוע השינוי בדרגה התחילית שהוענקה לתובעת, דרגה 9). החל מינואר 01' קודמה התובעת לדרגה 11, זאת בחלוף למעלה משנתיים שבהם עבדה בתפקידה. ביום 13.3.03, בחלוף מעט יותר משנתיים ממועד הענקת הדרגה הקודמת, קודמה התובעת לדרגה 12. על פי חוקת העבודה זהה מתח הדרגות של מנהלת לשכת ראש העיר למנהל מחלקה בעירייה שבה הוא מועסק. מתח הדרגות למנהל מחלקה ברשות מקומית רמה ב', עליה נמנית העירייה, מתחיל בדרגה 9, שהות של שנתיים עד דרגה 10, שהות נוספת בת שנתיים עד דרגה 11 ושהות אחרונה של שלש שנים לקבלת דרגה אישית ואחרונה, דרגה 11+. על פי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי מיום 26.3.07 אין עורר על כך כי דרגתה של התובעת לא יכולה הייתה להגיע לדרגה 12 אלא לדרגה 11+. גם זכאותה של התובעת לדרגה 11+ שהמשיכה לעבוד בעירייה בחלוף תקופת השהות הנחוצה לקבלת הדרגה האישית לא נתונה הייתה במחלוקת. אלא, שלטענת העירייה במסגרת תכנית הבראה הוקפאה התקדמות הענקת הדרגות בעירייה החל משנת 2004. הואיל והתובעת זכאית הייתה לקבלת דרגה 11+ רק החל משנת 2005, וזו כאמור לא הייתה מוענקת לה בשל ההקפאה, קבעה העירייה את דרגתה על 11. התובעת טענה מנגד כי הואיל ומדובר על הורדה בדרגה ולא על קידום בדרגה, ממילא לא הייתה רשאית העירייה להשתמש בהסדר ההבראה כנימוק לעניין החלטתה להעניק לתובעת דרגה 11 בלבד. כן טענה התובעת כי זכותה לקבל דרגה 11+ נובעת מהוראות חוקת העבודה, שהיא הסכם קיבוצי כללי. הסכם זה מחייב את הרשויות וכשם שהן מנועות על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב להעניק לעובד מעבר לסכומים המגיעים להם על פי החוקה, כך הן גם מנועות להפחית משכרן. ב. עמדתה של התובעת מקובלת עלינו. ראשית נציין, כי לפי לוח הזמנים כפי שמצא את ביטויו במסמכים השונים, זכאותה של התובעת לדרגה 11+ הייתה בינואר 04', זאת בחלוף שלש שנים מינואר 01', אז הוענקה לה דרגה 11 כדין. אמנם דרגה תחילית למנהלת לשכה על פי חוקת העבודה היא 9, אך לתובעת אושרה דרגה תחילית 10, ואף המדינה במסמך ההסכמה אישרה כי זו הדרגה שבה החלה התובעת להיות מועסקת ולא עררה על כך. משכך, יש למנות את הפז"מ בין דרגה לדרגה החל מדרגה 10. לשם הבהירות נדגיש כי על פי האמור בסעיף 25 לחוקת העבודה, "העברת עובד מדרגה לדרגה תעשה בהתחשב עם התקן, הכשרת העובד, תפקידו בעבודה בהתאם לשינוי שחל בתפקידו, בכל מקרה על ההנהלה להיועץ עם ועד העובדים". בהודעה לענייני עובדים (מספר 640/95) נקבעו מסלולי קידום לעובדים בדירוג המנהלי ברשויות המקומיות, אך ברי הוא כי הודעה זו עומדת בכפוף לסעיף 25 בחוקת העבודה, ומשכך גם אם נקבעה דרגה תחילית מסוימת, הרי שיש משמעות למכלול של נתונים שבגינם יכולים להציב עובד בדרגה תחילית גבוהה מהמוסכם. בעניין זה נטל ההוכחה רובץ על הטוען כי הדרגה התחילית ניתנה שלא כדין, להוכיח את טענתו והעירייה לא הרימה נטל זה, מה גם שהמדינה קיבלה נתון זה ללא עוררין. הסכם ההבראה שצורף כנספח ח' לסיכומי העירייה נחתם בתחילת חודש יולי 2004, כך שגם אם נקבל את טענת העירייה ולפיה הוקפא קידום הדרגות על פי תכנית ההבראה, זכאית הייתה התובעת לדרגה 11+ חודשים חודשים ספורים קודם לתכנית ההבראה. מלבד טענה זו, לא מצינו כי במסגרת תכנית ההבראה אכן הוקפא קידום הדרגות הנטען. בהסכם עצמו (סעיף 7) נכתב כי: "הרשות מתחייבת כי לא חתחום על הסכמים עם העובדים ולא תשלם לאף עובד תוספות שכר חדשות ולא תגדיל תוספות ישנות אלא באישור אגף שכר וכ"א, ובמקרה הצורך באישור הממונה על השכר". איננו מוצאים בהתחייבות זו כל קשר להגדלת שכר של עובד שהתקדם על פי לוח הדרגות הקבוע בחוקת העבודה. לדידנו, קידום בדרגה אינו ביטוי לתוספת שכר אלא לעדכון שכרו של העובד. לעניין זה יפים דבריו של בית הדין האזורי כאן, מותב בראשותו של כבוד השופט שוורץ (עב 1727/07 ד"ר מיכאל קרנר - עירית בית שאן, לא פורסם, מיום 14.12.08 - להלן: "פרשת קרנר"), שהתייחס לפרשנות סעיף זה בהסכם ההבראה שחתמה העירייה עם משרד הפנים בעניינו של וטרינר רשותי שהועסק על ידי העירייה, ואמר את הדברים הבאים: "קידום בדרגה, אינו אלא עדכון מעמדו של העובד אצל המעסיק, אשר מוגדר דרך כלל במגזר הציבורי, על פי דירוג ודרגה. כאשר עובד מקודם בדרגה, הרי ששכרו מתעדכן כתוצאה מכך, אולם אין לראות בעדכון שכרו כאמור, בגדר "תוספת שכר חדשה". בעוד ש"תוספת שכר" הינה מרכיב אשר נוסף על שכרו הבסיסי של העובד, הרי שקידום בדרגה המלווה בהעלאת שכר, אינו אלא עדכון השכר הבסיסי המשולם לעובד, עפ"י דרגתו העדכנית. לפיכך, איננו סבורים כי יש לראות בקידומו של עובד בדרגה, כהענקת "תוספת שכר חדשה". העירייה לא הפנתה אותנו לכל מקור ברור המצביע על כך שההסכמה שאליה הגיעה העירייה עם משרד הפנים ועם ועד העובדים במסגרת תכנית ההבראה "לא תכלול פיטורים ותחת זאת, עלויות השכר יוקטנו באמצעות 'הקפאת' השכר והדרגות, כך שבתקופת התכנית לא יהיה שינוי בשכר העובדים" (סעיף 36 לסיכומי העירייה). כן לא הגישה העירייה תצהיר של ועד העובדים התומך בעמדה שהציגה. דבריה של העירייה אינם מתיישבים גם עם חלופת המכתבים שהתנהלה בינה לבין משרד הפנים בשנת 2005. העירייה ביקשה ממשרד הפנים לבדוק את חריגת השכר בגין דרגה 12 שהוענקה לתובעת. משרד הפנים אכן קבע כי יש בכך חריגה, אך במכתבו מיום 16.2.05, כתב מר ינון למר לוי: "לאור האמור יש לשלם את שכרה לפי דרגה 11, והחל מ-12/05 שכרה יהיה לפי דרגה 11+". אין כל אזכור בחלופת המכתבים לכך שקיים הסכם הבראה שנחתם חודשים מספר קודם לכן המונע מליתן לתובעת דרגה 11+, חרף העובדה שלכאורה משרד הפנים הוא אשר חתום על הסכם ההבראה אל מול העירייה, והוא זה שצריך לעמוד על כך שדרגתה של התובעת תוקפא. גם במכתבי העירייה לא אוזכר עניין זה כלל, כך שקשה להבין מה מקורו של טיעון זה. ג. בית הדין בפרשת קרנר הוסיף והתייחס לטענת העירייה כי הסכם ההבראה כופה עליה שלא להעניק דרגות לעובדים. בית הדין קבע כי: בעוד שתנאי עבודתו ושכרו של התובע, לרבות קצב קידומו בדרגות, הוסדרו בהסכם קיבוצי, הרי שהסכם ההבראה מכוחו מבקשת הנתבעת להימנע מקידום התובע בדרגותיו, אינו בגדר הסכם קיבוצי שכזה. עיון בהסכם ההבראה, מלמד כי אין מדובר אלא בהתחייבות הנתבעת כלפי משרד הפנים, עליה חתומים נציגי הנתבעת: ראש הרשות וגזבר הרשות והם בלבד. הואיל ואין עסקינן ב"הסכם קיבוצי" כהגדרתו בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957, הרי שלא ברור מדוע סבורים הנתבעת ומשרד הפנים, כי הוראות הסכם ההבראה יכולות לגבור על ההסכם הקיבוצי החל בענייננו. עפ"י סע' 20 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957: "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור". לא זו אף זו. גם אם מדובר היה בהסכם קיבוצי, ספק אם ניתן היה לשלול באמצעותו את זכויותיו של התובע לקידום בדרגותיו, כפי המוסדרות בהסכם קיבוצי אחר, שנחתם בין צדדים אחרים. לעניין זה יש לזכור כי על פי סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957: "היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד". העירייה ביקשה בסיכומיה כאן לדחות את הגזירה השווה שביקש בא כח התובעת ללמוד מהאמור בפרשת קרנר, והפנתה אותנו לאמור בדברי בית הדין הארצי בע"ע 567/05 עמרם - עיריית לוד (לא פורסם, מיום 1.8.06), שקבע כי כל ענייני קידום בדרגה וקיצורי פז"מ נתונים לשיקול דעת המעביד, וזה יכול שלא להעניקם במציאות של מצב כלכלי קשה, בכפוף לתיאום עם נציגות העובדים. עיינו בפסק הדין של בית הדין האזורי בתל אביב נח עמרם - עיריית לוד (עב (ת"א) 1924/02), שהוא פסק הדין שאישר בית הדין הארצי בערעור אליו הפנתה אותנו העירייה, ומצאנו כי התביעה שם שונה בתכלית מזו שלפנינו. שם התכנסה ועדה פריטטית על פי מתווה יישוב הסכסוכים שמחייבת חוקת העבודה וקיבלה החלטה על הקפאת דרגות כלל העובדים, ובכללן של התובע, וזאת עקב מצוקה כלכלית של העירייה. לתובע היו השגות על החלטת הוועדה וכנגדן הוגשה התביעה שם, כשבית הדין דחה את התביעה ואישר את החלטת הוועדה הפריטטית, בקובעו כי: כפי שפירטה העירייה, חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (סעיפים 82-84) קובעת את מנגנון יישוב הסכסוכים בין ההנהלה ובין העובדים, ואחד השלבים במנגנון זה הוא כינוס הוועדה הפריטטית. לא הועלו ע"י התובע טענות כלשהן בדבר סמכות הוועדה, או אופן כינוסה, אלא בשלב הסיכומים בלבד. נציגות העובדים, שהייתה צד להחלטות הוועדה לא עתרה לביטולן ולא טענה דבר נגדן. החלטות הוועדה הועלו על הכתב והוצגו בפנינו, ולא מצאנו פגם כלשהו בהליך שננקט במסגרתה.   בענייננו לא הציגה העירייה כל החלטה שהתקבלה על פי הוראותיה של חוקת העבודה, וכל שניסתה להסתמך עליו הוא האמור בתצהירו של מר סלוצקי, שאמר כי הוסכם עם הוועד ש"תכנית ההבראה לא תכלול פיטורים, ותחת זאת, עלויות השכר יוקטנו באמצעות הקפאת השכר והדרגות" (סעיף 31 לתצהיר). בתצהירו של מר כהן-צמח, ששימש כיו"ר העובדים, לא הוצהר דבר לעניין הסכם ההבראה והסכמת הוועד, ובא כח העירייה ביקש ללמוד מכלל "לאו", את ה"הן", כך שייקבע כי הוועד הסכים לתכנית. איננו מקבלים לימוד זה. ניתן להסביר את אי התייחסותו של מר כהן-צמח לסוגיה זו גם בהסבר אחר (למשל, שהוא הגיש את תצהירו קודם לתצהיר שהגיש מר סלוצקי ומשכך חסרה בו התייחסות לעניין הסכמת הוועד). בעניין כה מהותי קשה לקבל שאין הסכם כתוב שאליו הגיעו נציגות הוועד ונציגי העירייה, ושלא ניתן ללמוד ממנו בבירור על החלטה משותפת של הקפאת דרגות בגין מצב כלכלי קשה של העירייה. חסרונו של מסמך זה, והעדר התייחסות פוזיטיבית לסוגיה זו בתצהירו של מר כהן-צמח כמו גם אי הבאת עד אחר מנציגות הוועד שיכול היה להוכיח את קיומה של ההסכמה וללמד מכוחה על האמור בעמימות בתכנית ההבראה, פועלים לחובת העירייה. משכך ולאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי התובעת זכאית לדרגה 11+ החל מיום 1.2.04 ואילך. בכתב ההגנה ביקשה העירייה כי ככל שתוענק דרגה זו לתובעת, יקוזז הסכום שקיבלה התובעת ביתר בגין הענקת דרגה 12 שקיבלה שלא כדין. בסיכומיה זנחה העירייה דרישה זו ובצדק לטעמנו, שעה שבהודעה המוסכמת הוסכם כי המחלוקת שנותרה נטושה בין הצדדים ושתובא בפנינו היא זו הדנה בהקפאה הרוחבית של הדרגות במסגרת תכנית ההבראה הנוגעת לקידומה של התובעת לדרגה 11+. סוגיה זו אינה מתחום סמכותו של הממונה ועל כן נתבקש בית הדין להכריע במחלוקת זו, ללא שהוזכר עניין השבת הכספים שניתנו ביתר. מלבד זאת ניתן להקיש לענייננו גם מהאמור בהודעת הממונה לענין רכיב השעות הנוספות שהיה שנוי במחלוקת ושלגביו הודיע הממונה כי הוא מוותר על השבת הכספים שקיבלה התובעת ביתר בגין רכיב זה. אומד דעת הצדדים כפי שניתן ללמוד מההודעה המוסכמת היה שהתובעת תהא פטורה מהשבת הסכומים שקיבלה ביתר, ללא זיקה להכרעת בית הדין בסוגיית שיעור דרגתה, שבכל מקרה הוסכם כי לא תעלה על 11+. 6. התביעה לפיצוי בטענת פגיעה והתעללות שלא כדין א. תביעה זו הוגשה במשותף כנגד העירייה וכנגד ראש העירייה, מר לוי. בא כח התובעת לא חסך את שבט לשונו מהעירייה ומהעומד בראשה והרבה בתיאורים פלסטיים באשר להתעללות הנטענת. כך טען בא כח התובעת כי התובעת הפכה להיות "יעד לפגיעה" מאז בחירתו של מר לוי וכי התנהגות העירייה מלמדת על רצונה לראות בתובעת יעד ל"חיסול ממוקד". להלן נעמוד על טענותיה של התובעת, ונבחן אותן אחת לאחת, אך קודם לכך נדחה על הסף את התביעה האישית כנגד ראש העירייה, מר לוי. אכן, כל גלגולה של פרשת התביעה החל בחילופי הגברי ובהחלטתו של מר לוי כי הוא רוצה כראש לשכתו עובדת אחרת ולא את התובעת, אולם חרף השפעתו על ההליכים כמי שעומד בראשות העירייה הרי שלא הוא מעסיקה הישיר של התובעת ולא קיימת עילה אישית לתובעו. התובעת טענה כי ההתנכלות האישית נובעת מהעובדה שאחיו של ראש העירייה היה נשוי יום אחד בלבד לתובעת. טענה זו לא הוכחה ולא בוססה. מר לוי אישר עובדה זו בחקירתו אך טען בלהט, כי "מה זה קשור?" (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון, ש' 9). מר לוי הבהיר כי התובעת לא פנתה אליו כשאר העובדים וכי "אין לי שום בעיה עם העובדת, אני לא מסוכסך איתה ואין לי שום דבר נגדה אבל היא לא יכולה להמשיך להיות מנהלת לשכה" (עמ' 37 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-2). נוסיף, כי התרשמנו מחקירתו של מר לוי כי הוא לא היה מעורב במהלכים השונים שסבבו את התובעת, וכי הוא הטיל על מר סלוצקי לטפל בעניין ולדאוג למנות כראש לשכתו עובדת אחרת. אמנם למר לוי הייתה דעה ברורה על חריגות השכר שקיבלה התובעת, אך הוא הסביר זאת בכך ש"אני נושא באחריות של מערכת ומתיחות בין עובדים מיותרת, התובעת קיבלה דרגת שיא שלא מגיעה לה" (שם, ש' 13-14). דברים אלה מתקבלים על דעתנו ומשלא מצאנו כל עילה אישית לחיובו של מר לוי המצויה בתחום סמכותו של בית הדין, אנו דוחים את התביעה האישית כנגדו. ב. התובעת האשימה את העירייה כי חטאה ב"העדר גילוי" ומשכך בחוסר תום לב. לטענתה, בה בעת שהעירייה ניהלה עמה מו"מ לכריתת הסכם פשרה (הסכם שנחתם ושקיבל תוקף של החלטה ביום 19.1.05) היא פנתה למשרד הפנים בהודעה על חריגה בשכרה ובתנאי העסקתה של התובעת. בעניין זה אין לנו אלא להיזקק לדברי בא כח העירייה בסיכומיו (סעיף 52), שציטט את לשון הסכם הפשרה שממנו עלה בבירור כי המכתב מיום 3.1.05 ששיגר משרד הפנים עמד ביסוד ההסכם, ומשכך מוטב היה לולא הייתה התובעת מעלה טענה זו. ג. התובעת המשיכה ומיקדה את עיקר טענתה כנגד העירייה בעילת האפליה. לדבריה, היא הופלתה ביחס לשאר העובדים עמה, שעה שהם הועסקו באותה מתכונת שעות כפי שהיא הועסקה וקיבלו שעות נוספות, ואילו היא לא קיבלה את השעות הנוספות בנימוק שיש לשלם תמורה עבור ביצוען בפועל בלבד. נזכיר, כי במסגרת העובדות המוסכמות נכללה המוסכמה כי במחלקת הגבייה שבה מועסקת התובעת ישנם עובדים המקבלים תשלום בגין שעות נוספות על אף שאינם מבצעים אותן בפועל. מר לוי נשאל מדוע רק לתובעת לא מאושר לשלם שעות נוספות, והשיב כי "יש מכתב של הממונה ואנו בתכנית הבראה ויש נושא של דיווח" (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון,, ש' 21-22). משנשאל מדוע רק לה לא משולמות שעות נוספות שאין היא מבצעת בפועל, בעוד שליתר העובדים במחלקה שבה היא עובדת משלמים שעות נוספות ללא ביצוען בפועל, השיב: "כי לתובעת הייתה הנחיה. לגבי האחרים אני כבר אמרתי שלא רציתי לפוצץ הסכמים עם הוועד שמתנגד לפתוח עם כל העובדים את ההסכמים. אם הייתי יכול הייתי פותח לגבי כולם, אבל לגבי התובעת יש הנחיה של הממונה" (עמ' 40 לפרוטוקול הדיון). התובעת טענה גם כי רק את שכרה שלה העמידה העירייה לבדיקה מדוקדקת ואילו שכרם של יתר העובדים לא נבחן כלל חרף החריגות שיש בו. בסוגיית אחזקת הרכב של התובעת נשאל מר סלוצקי לכמה עובדים בעירייה ערכה העירייה בדיקה אם שני בני הזוג מקבלים תוספת כספית זו, כפי שנעשה לתובעת, והשיב שרק לתובעת. הוא נימק זאת בכך ש"ההתפתחות של כל המקרה עם התובעת הביאו אותנו לבדיקה של המצב הזה, לא הגענו עם אף עובד להליכים כאלה" (עמ' 17 לפרוטוקול ש' 19-20). ד. אכן, אין צורך להלך בין השיטין כדי להבחין שהעירייה נהגה דין שונה כלפיי התובעת בהשוואה להתנהגותה כלפיי שאר העובדים המועסקים בה בתפקידים זהים. מהעדויות כמו גם מהעובדות המוסכמות עולה כי עם התובעת בלבד בחרה העירייה לנהוג בשורת הדין, שעה שמהעובדים האחרים היא העלימה עינה וזיכתה אותם בחריגות שכר לפנים משורת הדין. התובעת הועסקה בתפקיד של ראש לשכת ראש העיר. עם חילופי השלטון, החליט ראש העירייה להעביר את התובעת מתפקידה, והורה על כך למר סלוצקי. מתצהירו של מר צמח-כהן, שכיהן כיו"ר ועד העובדים וכמנהל מחלקת התברואה, עולה שהמטרה הייתה להוציא את התובעת לא רק מחוץ ללשכת ראש העירייה אלא מחוץ לעירייה בכלל. כך הצהיר מר צמח-כהן כי לאחר שהתובעת עברה לעבוד במחלקה שבראשה הוא עומד, ולנוכח העובדה כי לא היה לו עבורה תפקיד ההולם את כישוריה המקצועיים, הוא פנה מספר פעמים למר סלוצקי וביקש למצוא עבורה פתרון לתפקיד קבוע. מר סלוצקי לא שעה לפניותיו אלו וחזר על האמרה כי: "הגיעה עם פיני (=ראש העיר היוצא) ותצא עם פיני" (סעיף 8 לתצהיר). במהלך שנה זו ביקשה העירייה לפטר את התובעת, חרף התנגדות הוועד לפיטורים אלה, כפי שעולה מדבריו של מר כהן-צמח בתצהירו (סעיף 11). כשמהלך זה לא צלח בשל התערבות בית הדין, גייסה העירייה את משרד הפנים ואת משרד האוצר במטרה לנסות ולפגוע בכיסה של התובעת. מר צמח-כהן הצהיר כי למיטב ידיעתו כעובד וכיו"ר וועד העובדים, מהלך כזה לא ננקט על ידי העירייה והיא לא בדקה את חוקיות שכרו של אף עובד אחר בעירייה ולא פנתה לצורך כך למשרד הפנים. מר כהן-צמח הוסיף והצהיר כי התנהגותה של העירייה כלפיי התובעת מצאה ביטוי גם בכל הנוגע לייתרת ימי החופשה שמר סלוצקי הורה לה לנצל את כולם, ורק לאחר שבית הדין התערב ופסק לזכותה, היא קיבלה חזרה את זכותה לנצל את ימי החופשה שלה כשאר העובדים בעירייה. הדברים עולים גם מהאמור בתצהירו של מר ארמה, ששימש כמנכ"ל העירייה בין יוני 02' לנובמבר 03', מועד הבחירות, ולאחר מכן כסמנכ"ל העירייה עד למרס 04'. מר ארמה הצהיר כי אחת מהדרישות שהציבו בפניו ראש העירייה והמנכ"ל הייתה העברתה של התובעת מחוץ ללשכת ראש העיר, ומר סלוצקי הגדיל לעשות וביקש "שאני אעשה כל מאמץ להוביל את התובעת מחוץ לעירייה במידה ויימצא לה תפקיד זמני, שהתפקיד לא יהיה בבניין העירייה" (סעיף 7 לתצהיר). מר ארמה הוסיף ואמר כי בשיחות אישיות ולא רשמיות שניהל עם מר סלוצקי, אמר לו זה כי הם רוצים לשלם לתובעת פיצוים ובלבד שהיא תסיים את עבודתה בשירות העירייה. מר סלוצקי הכחיש בתצהירו את ההתבטאויות המיוחסות לו על ידי מר ארמה. לדבריו, הוא אכן סבר כי יש לפטר את התובעת אך לאחר שבית הדין הורה לעירייה למצוא לה תפקיד חלופי, היא נשארה לעבוד במחלקת התברואה עד שנמצא לה תפקיד שכזה. קשה לקבל את דבריו של מר סלוצקי כהווייתם. פסק הדין של בית הדין האזורי שביטל את פיטורי התובעת ניתן ביום 1.9.04. העירייה ערערה ולבסוף משכה את הערעור בהמלצת בית הדין הארצי, כשפסק הדין שאישר את מחיקת הערעור ניתן ביום 23.11.04. כחודש לאחר מכן הוצעו לתובעת שתי הצעות עבודה חלופיות, שלבסוף היא הסכימה להשתבץ באחת מהן כחלק מהסכם הפשרה שאליו הגיעה עם העירייה. הנה כי כן, הצעות העבודה החלופיות לא מיהרו להגיע אל התובעת גם לאחר ביטול הפיטורים על ידי בית הדין האזורי וחלף פרק זמן נוסף של כארבעה חודשים עד למתן ההצעות. מר סלוצקי תיאר בתצהירו את פנייתו למשרד הפנים בשאלת תנאי העסקתה של התובעת לאחר העברתה לתפקיד החלופי, כהתלבטות כנה בשל חריגות השכר הייחודיות שמהן נהנתה התובעת. לדבריו, על אף שהיועץ המשפטי של העירייה הבהיר לו שהוא אינו רשאי לאשר את חריגות השכר, הוא חשש שהתובעת תראה בכך ניסיון של העירייה ל"חפש" אותה ולכן פנה למשרד הפנים לשם בירור העניין. אלא שמנוסח מכתבו של מר סלוצקי למשרד הפנים מיום 26.12.04, מיד לאחר שהתובעת הוצבה בתפקיד חלופי ועוד קודם שערערה על כך לבית הדין, מתקבל הרושם כי הפנייה לא נעשתה בלב נקי ובנפש חפיצה אלא היה למר סלוצקי אינטרס לפגוע בתנאי ההעסקה. וכך נוסחו שאלותיו למשרד הפנים: "1. האם העלייה המטאורית בדרגות תקפה והאם ניתן להורידה בדרגות שניתנו לה שלא עפ"י הקריטריונים? 2. לאחר שהוצבה בתפקיד חלופי במחלקת הגבייה כמנהלת חשבונות וכפקידת קבלת קהל, האם ניתן לשלול ממנה את הזכאות לאחזקת רכב ולהמירה בהחזר נסיעות כמקובל בקרב עובדי מחלקת הגבייה? כמו כן, האם ניתן להקטין את מספר השעות הנוספות ולהתאימן למכסה המקובלת במחלקה עפ"י ביצוע בפועל?". (ההדגשות אינן במקור). קשה שלא לראות בסגנון כתיבה זה כמחזק את הרושם לפיו העירייה ביקשה להצר את צעדיה של התובעת וכשלא עלה בידה לעשות כן על ידי פיטוריה, ניסתה לעשות כן על ידי שלילת ההטבות הכספיות שמהן נהנתה עד אז. רק לאחר התערבות בית הדין הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שבו נשמע כבר "טון" אחר בתקשורת שבין התובעת לבין העירייה (וראו מכתבו של מר סלוצקי למשרד הפנים מיום 24.1.05, ודברינו לעיל פסקה 4ב). ה. מכל האמור לעיל עולה כי אכן יש טעם לפגם בהתנהגותה של העירייה כלפיי התובעת. אמנם, אין לחייב את העירייה בהמשך תשלום רכיבי השכר שהיא שילמה שלא כדין, והתובעת מנועה מלתבוע את המשך תשלומן בנימוק שעמיתיה לעבודה ממשיכים לקבלם (וראו בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, 17.12.91), אך אין בכך כדי ל"טהר את השרץ" ולהכשיר התנהגות המפלה לרעה עובדת. את התנהגותה של העירייה יש לבחון בראי חובות תום הלב וההגינות שהיא מחויבת בהן כרשות מנהלית, הן כלפיי האזרח והן כלפי העובד המועסק בשירותה. בית הדין הארצי הביע בעבר את עמדתו בשאלה פיצוי בגין נזק לא ממוני, באומרו את הדברים הבאים, היפים גם לענייננו: ככלל, הלכה היא כי פיצוי בגין עוגמת נפש "לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים"; כי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס "להוראות שבחקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק" וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות. במקרה שלפנינו, מגלם שיעור הפיצוי שנפסק לזכות העובדת איזון ראוי בין מכלול השיקולים הנדרשים לעניין, בהיותו נמנה על המקרים הקיצוניים ויוצאי הדופן בחומרתם המצדיקים פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש. ודוק. הפיצוי בגין עוגמת נפש אינו בבחינת פיצויים עונשיים. תכליתו לפצות על התנהגות קיצונית של המדינה אשר ללא ספק גרמה נזק לא ממוני יוצא דופן לעובדת. זאת, נוכח הפגיעה החמורה בה כאדם וכעובדת "בטלטולה מהכא להתם"; העסקתה בתפקיד ריק מתוכן וללא תקן; אי הבאת פעולות המדינה בקידום ההליך המשמעתי לידיעת העובדת; אי החזרת העובדת לתפקידה המקורי בעת הגשת הקובלנה נגדה בניגוד להסדר נובמבר 2001 או אף בתום ההליך המשמעתי, בניגוד להנחיית הנציבות ומשפג תוקפם של ההסדרים; ייחוס כשלים שלא הוכחו לעובדת בתפקיד אליו הועברה, בהפתעה, ומבלי שניתנה לה זכות הטיעון; ולבסוף - הערכה שלילית בתיקה האישי ובצידה הסבר תמוה של "תרגיל" שנעשה בחוסר סמכות ובחוסר רשות. להתנהלות זו מייחסים אנו חומרה יתירה, ובגינה בלבד, יש לחייב את המדינה בתשלום פיצוי גבוה לעובדת על עוגמת הנפש שנגרמה לה. בתוך כך מורים אנו למדינה להוציא מתיקה של העובדת אותה "חוות דעת" נחזית ולהשמידה כליל, אם לא נעשה כך עד כה. עע 419/07 מדינת ישראל, משרד המסחר והתעשייה - יעל חן (לא פורסם, מיום 3.11.08). בחינת נסיבות המקרה מובילה למסקנה כי הגם שאין לקבל את טענת התובעת כי העירייה "התעללה" בה ו"התנכלה" לה, הרי שאכן נופל המקרה שלפנינו בגדרם של המקרים החריגים במשפט העבודה המצדיקים מתן פיצוי בגין עגמת נפש לתובעת, אם כי לא בהיקף הנתבע על ידה. למען הסר ספק נדגיש את המובן מאליו: אנו סבורים כי חובתה על העירייה לפנות למשרד הפנים לשם בירור חריגות שכר של כל אחד מהעובדים בשירותה, זאת כדי לעמוד ביעדים הכלכליים שהציבה לעצמה לרווחת תושביה ובמגמה למנוע שחיתות שלטונית. אין אנו רואים גם כל פגם בבירור הכן והענייני שנערך לתובעת הן על ידי משרד הפנים ומאוחר יותר עי ידי משרד האוצר. לשם כך בדיוק קיים מנגנון פיקוח שמטרתו לבקר החלטות שרירותיות של נושאי משרה בגופים ציבוריים, שמוצאים לנכון ליטול כספים מהקופה הציבורית ולהעניק הטבות מפליגות על חשבונה למי מבין מקורביהם. עם זאת, אין צעדים אלה פוטרים את העירייה מלעמוד בחובות האחרות החלות עליה, ומשהתרשמנו כי לא כך עשתה, עליה לפצות את התובעת בשל כך בסכום של 20,000 ₪. 7. סוף דבר לסיכום הדברים אנו מקבלים את התביעה באופן חלקי וקובעים כדלקמן: א. העירייה תשלם לתובעת אחזקת רכב (משתנות וקבועות) עבור 500 ק"מ לחודש, לרבות ביטוח ואגרת רישוי, החל מהמועד שבו חדלה מלשלם לה החזר זה. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מידי חודש בחודשו ועד מועד התשלום בפועל. ב. העירייה תקבע את דרגתה של התובעת על 11+ ותשלם לה שכר בהתאם לכך. העירייה תשלם לתובעת הפרשי שכר בגין הפרשי הדרגות החל מהמועד בו הועמדה דרגתה על 11, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מידי חודש בחודשו ועד מועד התשלום בפועל. ג. העירייה תשלם לתובעת סך של 20,000 ₪ כפיצוי בגין נזק לא ממוני, זאת תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. לא ישולם הסך במועד האמור, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה המתוקנת (17.7.07) ועד מועד התשלום בפועל. העירייה תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. ניתן היום י"ג באב, תשס"ט (3 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים. ורד שפר, שופטת נציגת ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים) נשיאהשימוש ברכברכב