1. התובע הגיש לבית הדין תביעה לדמי פגיעה, כאשר הוא הכתיר את "מהות התביעה": "הכרת מחלת מקצוע בתחום אי ספיקת כליות, אנמיה, בצקת ברגליים, לחילופין, הכרת שלושת המחלות כפגיעה בעבודה ע"פ תורת המיקרו-טראומה, לחלופי חילופין, כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק". 2. התובע, יליד 24.1.70, אובחן כסובל ממחלה נפרוטית (של הכליות) קשה ונדירה: גלומרולונפרטיטיס. התובע עבד בתור נהג אוטובוס בחברת "קווים" בפתח תקווה החל מ-1.3.06 ועד 14.6.08 וביקש להכיר במחלה/מחלות מהן הוא סובל כפגיעה בעבודה. התובע הגיש לנתבע שלושה טפסי תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה: אחד בגין בצקת ברגליים, השני בגין אנמיה, והשלישי בגין "אי ספיקת כליות, אנמיה ובצקת ברגליים"- מחלת מקצוע (לא תאונה). הנתבע דחה את שלושת התביעות שהוגשו בטענה כי התובע לא חלה במחלת מקצוע כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"), לא אירעו לתובע אירועים תאונתים זעירים חוזרים ונשנים, הדומים במהותם, אשר יש בהם כדי להוות תשתית עובדתית למיקרוטראומה, וכן, כי אין קשר סיבתי בין הליקויים להם טוען התובע לבין תנאי עבודתו, אלא הליקויים התפתחו כתוצאה מתחלואה טבעית. 3. התובע טען בתביעתו לקיומה של תשתית עובדתית מורכבת המבססת את תביעתו: א. לחץ חמור בעבודה, הנובע מיחס משפיל של הסדרנים ותנאי העבודה הקשים בנהיגת אוטובוס. ב. שאיפת אוויר מלוכלך, חומרים רעילים וזיהום סביבתי. ג. לחץ ואיום מצד הנוסעים. ד. נהיגה בכבישים משובשים, עם גבשושיות, הגורמת לפגיעה בגב, בטן, כתף, רגליים וידיים. ה. תזונה לא נכונה. ו. הפרעות במתן שתן כתוצאה מהעדר גישה לשירותים. ז. ישיבה ממושכת. ח. בעיות של אקלים ומזג אוויר. 4. מאחר והמחלה שאובחנה אצל התובע, הגורמת לתופעות קשות, אינה מוכרת לנו, ניסינו לקבל מסמך רפואי מטעם התובע, המצביע על קשר סיבתי, לכאורה, בין תנאי העבודה של התובע במסגרת עבודתו כנהג אוטובוס לבין מחלתו. על אף ההסכמה הראשונית של ב"כ התובע להמציא אישור רפואי, לא הצלחנו לקבל האישור המבוקש, כאשר ב"כ התובע אף טען בהודעה שהוגשה לבית הדין, כי הרופאים המטפלים בתובע סירבו ליתן האישור בטענה כי "אסור לתת אישור שיעדו אינו רפואי". הופתענו מן התשובה, אך לאחר שהתרשמנו כי לא ניתן יהיה לקבל מסמך רפואי כפי שביקשנו ובהתחשב במצבו הרפואי הקשה של התובע, שעלול להצריך אשפוז, החלטנו לקיים ישיבת ההוכחות, שבה נשמעה עדות התובע. 5. המסגרת הנורמטיבית: בחוק זה, במבוטח - "פגיעה בעבודה" - תאונת עבודה או מחלת מקצוע; "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו; "מחלת מקצוע" - מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - עקב עיסוקו במשלח ידו. מחלות מקצוע, הן אלה אשר הוגדרו בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) השתמ"ד-1954 (להלן:"התקנות"), כאשר רשימת המחלות הינה רשימה סגורה. באשר למיקרו-טראומה, על פי תורה זו ניתן להכיר בתאונה המקנה זכות לגמלאות לא רק בפגיעה חד פעמית המאותרת בזמן, אלא גם בצירוף של פגיעות שכל אחת מהן היא בעלת אופי תאונתי הניתנת לאיתור בזמן ובשטח ואשר הצטברותן גורמת לפגיעה ולנזק, מיקרו- טראומות.   מטרתה של תורת המיקרו טראומה הוסברה כדלקמן: "תורת המיקרו-טראומה משמשת מפלט אחרון למי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסוים בעבודה כגורם ישיר ומידי לכאבי גב הפוקדים אותו" (ש. קובובי, רמ"ח ושס"ה-סוגיות בתאונות עבודה, 1994, הוצאת לשכת עורכי הדין), עמוד 94).   הפסיקה קבעה שלושה כללים שיש ליישמם בתורת המיקרו-טראומה:   א. הכלל הראשון, הוא שתורת הפגיעות הזעירות המצטברות אין בה כדי לסלק את המחסום כך שכל מחלה תוכל להגיע לתאונה בעבודה, אלא רק להרימו כך שלפגיעה בעבודה יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה. ב. כלל שני הוא שהעובדה כי אכן במצב שהוא תוצאה של פגיעות זעירות ולא במצב שהוא תוצאה של תהליך הדרגתי מדובר, צריכה להיקבע על ידי רופא. ג. צריך שיוכח הקשר הסיבתי בין הפגיעות הזעירות המצטברות לבין התוצאה שבה רואים פגיעה בעבודה המזכה בגמלה. בית הדין הארצי לעבודה הציב בפסיקתו מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרו-טראומה, על מנת שזו תבוא בגדר "תאונת עבודה". על כך נאמר :   "היסוד הראשוני להיות התפתחות פתולוגית תוצאה של מיקרו-טראומה הוא שהוכח, כי במהלך עבודתו נגרמים למבוטח אין-ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסוים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע" (דב"ע מח/0-77 מזרחי נ' המוסד, צוטט בעב"ל 338/96, המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, פד"ע לו 213).   הדברים מצאו ביטוי אף בבג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג (2) 529, כדלקמן: "ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא 'תאונה' במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים - באופן רעיוני עקרוני - לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח - באמצעות חוות דעת רפואית - שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובד. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה". נתייחס בהמשך לפגימות השונות הנטענות על ידי התובע, תוך התייחסות לתצהירו, חקירתו בדיון ויתר הראיות שהוגשו. 6. לחץ בעבודה: התובע הצהיר על הלחץ החריג בו היה נתון במהלך עבודתו כנהג אוטובוס, בתקופה של כשנתיים ושלושה חודשים בה הוא עבד בחברת "קווים". על כך הצהיר התובע בתצהירו: "1) אצהיר בזאת שבחברת קווים ישנם מעל 500 נהגים שונים (בכל החברה ולא בעיר פ"ת). 2) אצהיר בזאת שבעיר פתח תקווה ישנם שתי חברות אוטובוסים, הן חברת דן והן חברת קווים. 3) אצהיר בזאת שבפתח תקווה יש בלבד תחנת אוטובוסים אחת ויחידה אשר משרתת את שתי החברות, קטנה מאוד, ישנה מאוד, נבנתה מאז קום המדינה, ובתוכה מגרש, תחנת דלק, מוסך תיקונים. 4) אצהיר בזאת שהייתי מתחיל עבודתי בשעה 13:15 צהריים, בנהיגת האוטובוס מהחניון, קוו מס' (25), אשר מסתובב בתוך העיר עצמה, הייתי נשאר עד שעה 23:30 לילה, כאשר מסיים עבודתי בעזיבת האוטובוס תוך החניון בשעה 24:15 בחצות. 5) אצהיר בזאת שהייתי מגיע לדירתי שבשכירות בעיר, בשעה 24:45 לפנות בוקר. 6) אצהיר בזאת שמספר הנהגים בתוך העיר היה מאוד קטן ולא מספיק לשרת את כל העיר, ועל כן שעות המנוחה היו קצרות מדי ורוב הזמן אף ללא הפסקות בכלל. 7) אצהיר בזאת שבכל יום עבודה, הייתי נלחץ מהעבודה ומהאנשים ומהפקקים (להלן: "לחץ משמעותי יומי) בכל שבוע לפחות פעמיים מתגבר הלחץ בצורה בלתי נסבלת מפחידה לרוב בסופי השבוע (להלן לחץ אדיר). 8) אצהיר בזאת שמבחינת העיר פתח תקווה לפחות בשנים בה אני עבדתי שנות 2006-2007-2008, בעיית התחבורה הציבורית היא במדדים עולמיים, האוטובוס הרבה פעמים לא היה עומד בתחנות, מחליף רחוב הרבה בעיות ושנאה ככלל מהאנשים אשר נמאס להם מצב התחבורה הכללית בתוך העיר. 9) העומס שהיה בתוך האוטובוס בלתי נסבל, לא הגיוני, צפוף עד אפס מקומות, שצריך אני הנהג לעמוד מול הכעס, הזעם, של כל הנוסעים שלא ידוע מספרם בתוך הנסיעה, להאזין להם, לענות על שאלותיהם. 10) אני מרוב הלחץ הרבה פעמים חשבתי לעצמי, לחנות בצד הכביש ולברוח על רגליים ולא לחזור בחיים שלי לעיר פתח תקווה, הרבה פעמים הרגשתי שאקבל התקף ו/או אירוע לב או מוחי, הכל מהלחץ המאויים". 11) אצהיר בזאת שבמהלך עבודתי בחברה היו סדרנים עלי - (קוו מס' 25), כאשר הייתי עושה כמעט 10 סיבובים מתחנה המרכזית, בכל יום עבודה. 12) כל פעם שאני מסיים סיבוב אני פוגש את שני הסדרנים אשר שמם מופיע בתדפיס הסדרנים שצורף לכתב התביעה, כאשר היו כל הזמן בקללות מדברים, ובשפה בוטה מאוד. 13) אצהיר בזאת שמסיבת לחץ העבודה בעיר, רוב הזמנים לא היינו מגיעים במועד הדרוש לתחנה מרכזית, ללא קשר עם הנהגים אלא מטבע גיאוגרפית והאוכלוסייה הרבה שבעיר. 14) אצהיר בזאת, שבכל פעם הייתי פוגש את שני הסדרנים הייתי שומע קללות למיניהן, שהפריעו לי נפשית המון, עד כדי הייתי מרגיש התרגשות יתר, פעימות לב חזקות. מבין הקללות, היו המשפטים הבאים:- "אל תנוח, תעשה עבודה מהר", ערבי מלוכלך תחזור לצפון", "דפיקות על האוטובוס מהר תצא". 15) אצהיר בזאת, שהצלחתי לאחרונה ובחודש 4.08 להקליט את הסדרנים איך דיברו איתי, אבל בצער אני מנסה להביא את ההקלטות שנמצאות עם בעלת הבית שבו שכרתי, ומקווה שבקרוב יהיו באחזקתי. 16) אצהיר בזאת שבמהלך יום עבודה אחד הייתי מרגיש השפלות לא פחות מ-10 פעמים ביום. כן הוסיף התובע בחקירתו בדיון: "ת. אם הייתי עובד ולפעמים האוטובוס לא יצא והסדרן אמר לי ללכת לתחנה לאסוף אנשים ולהתחיל את הקו שלי, היו יורקים עליי וזו לא פעם ראשונה. אם הייתי רוצה ללכת למשטרה הייתי יכול ללכת 10 פעמים. אני מתכוון ליריקה פיזית. ש. אז היו לך 10 פעמים ביום מקרים שיכולת ללכת למשטרה. ת. כן". (ראו ע' 9 לפרוטוקול). התובע מתאר מצב קשה ביותר (ואף בלתי נסבל) של אלימות מילולית ופיזית כלפיו מצד הסדרנים והנוסעים. לגבי אותו מצב חריג לא הובאו ראיות אשר תומכות בעדות התובע. תמוהה בעינינו העובדה כי באופן כמעט יום יומי נהג אוטובוס מקבל מכות ויריקות מהנוסעים וכי לא הוגשה על כך תלונה (למעט שתי תלונות של התובע על אירועים ספציפיים להן נתייחס בהמשך). אף אם מקבלים את גרסת התובע, לפיה מדובר במצב רגיל מתמשך, הרי שבהתאם לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, "לחץ ומתח מתמשכים מעצם טבעם אינם תאונה, שהרי אין מדובר באירוע חד פעמי שניתן לאתר בזמן ובמקום, אלא בתהליך מתמשך" (ראו דב"ע לא/0-5 אסתר ושדי נ' המוסד, פד"ע ב' 200, בג"צ 4690/97 המוסד נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג(2) 529, עבל 128/98 אריה ברמן נ' המוסד). הלחץ שהיה מנת חלקו של התובע בעבודתו, כנטען על ידו, לא נכלל באף אחת מן הקטגוריות של "פגיעה בעבודה" כפי שהוגדרו בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, שהוזכר לעיל. בשל כך, מבלי לדון בשאלה האם יש קשר אפשרי בין אותו מצב מתמשך לבין מחלת התובע, אין אפשרות להכיר באותן עובדות כ"פגיעה בעבודה". 7. שאיפת חומרים רעילים: באשר לשאיפת חומרים רעילים, הצהיר התובע בתצהירו: ג. (1) אצהיר בזאת שעבודתי בפתח תקווה, ולרבות כנהג אוטובוס המסתובב כל שעות היום בתנועה ובתחנה הציבורית, היו מצב גרוע לנשום אוויר הרע הלא נקי. (2) אצהיר בזאת שבתחנה המרכזית הקטנה הצפופה, יש מוסך תיקונים של האוטובוס, תחנת דלק. (3) אצהיר בזאת ששאיפת האוויר המלוכלך והסולר במיוחד, העשן של האגזוסטים של האוטובוסים שעמדו בצפיפות אחד לצד השני בתוך התחנה, הפריעו לי המון עד שהרבה פעמים הייתי מרגיש סתימות בגרון שלי. (4) אצהיר בזאת שלא רק בתחנה המרכזית, אלא גם ברחובות העיר הצפופים, הייתי שואף אוויר לא נקי הן מצד הנוסעים והן מצד רכבים אחרים שעמדו בפקקים. (5) העשן שיצא מהאוטובוסים שבתחנה, היו בכמויות רבות, והרבה פעמים יצאו בפנים שלי כאשר הייתי אני עומד או עובר ליד האוטובוסים שבתחנה, היו בכמויות רבות, והרבה פעמים יצאו בפנים שלי כאשר הייתי אני עומד או עובר ליד האוטובוסים, מה עוד תחנת הדלק שמשרתת מאוד אוטובוסים, ומוסך התיקונים. (6) אצהיר בזאת שבוודאות ברור לנו כי האוטובוסים משתמשים בסולר". בתוספת השנייה לתקנות, הוגדרו מחלות מקצוע, ביניהן (פריט מס' 13) "הרעלת בנזן (בנזול) ונגזרותיו", כאשר הדרישה המופיעה בטור 2 היא כי מדובר בעבודה הכרוכה בחשיפה לבנזן ונגזרותיו. התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם בעבודתו כנהג הוא חשוף לבנזן, כאשר ברור כי עבודתו כולה הייתה על אוטובוס, הוא לא עבד במוסך, ולא כסדרן (ראו ע' 11 לפרוטוקול הדיון). גם את התובע יצא מן האוטובוס לתחנה, ונהג מדי פעם עם חלונות פתוחים, חשיפתו לבנזן או נגזרותיו אינה שונה מזו לה חשוף כל נהג אחר. אותה שאיפה - אם קיימת- אינה חריגה, ואינה דומה לעובדים החשופים באופן ישיר לשאיפת חומרים רעילים במוסך או בתחנה עצמה. בנוסף, במקרה של התובע, לא הוכח- ולו לכאורה - כי הוא סובל מ"הרעלה" כהגדרתה בתקנות. לכן, לא מתקיימות הדרישות שבדין על מנת להכיר במחלת מקצוע. 8. נהיגה בכבישים משובשים - מיקרוטראומה: התובע הצהיר בתצהירו: "ה. תנאי הרחוב, הגבשושיות: אצהיר בזאת שעיר פתח תקווה ידועה על רוב הגבשושיות ותנאי הרחובות הצפופים במכוניות. אצהיר בזאת שמאחר ואני נוהג רכב גבוה, כיסא גבוה, הגה גדול מאוד, כל פעם שעליתי על גבשושיה הייתי טס למעלה וחזרה למטה, תוך פגיעה בגב שלי, עם תנועות ידיים ורגליים בדקירות. אצהיר בזאת שקו מס' 25 מתחיל מתחנה האוטובוסים המרכזית, לכיוון רחוב ראשי נכנס לתוך העיר וגם לתוך השכונות. אצהיר בזאת שכל פעם עליתי על גבשושית הייתי מרגיש דקירות הן בגב שלי, בבטן, רגליים וידיים". לדברי התובע, כתוצאה מאותן פגיעות מצטברות נגרמה לו מחלה ב"גב, בטן, רגליים וידיים". לא הוכח כי התובע סובל מאותן מחלות, כאשר כאמור טפסי התביעה שהוגשו לנתבע היו בגין אי ספיקת כליות, אנמיה ובצקות ברגליים. הפסיקה הכירה במחלת גב כפגיעה בעבודה במקרים של נהגים אשר חלק ניכר מעבודתם מתבצעת בכבישים משובשים, לא סלולים, עת הנהיגה מהווה רצף של פגיעות זעירות מצטברות שניתן להכיר בהן על פי דוקטרינת המיקרוטראומה. בענייננו, התובע נהג באוטובוס חדש, במשך תקופה קצרה של קצת יותר משנתיים. כאשר הוא נהג בכבישים עירוניים בלבד (בתוך העיר פתח תקווה). כמו כן, באוטובוס כיסא פנאומטי. באשר לאותן "גבשושיות" לא הוכח היכן הן נמצאות, ובאיזה תדירות התובע נתקל בהן במהלך יום העבודה. על כן, לא הוכחה התשתית העובדתית הנדרשת על מנת להכיר במחלת התובע, שהינה מחלת כליות, כפגיעה בעבודה על בסיס דוקטרינת המיקרוטראומה. 9. העדר תזונה נכונה ואי גישה לשירותים: התובע הצהיר כי תנאי העבודה ולחץ הזמנים שבו היה נתון, לא אפשרו לו לאכול באופן סדיר ומאוזן, מה שגרם לו לבעיות במערכת העיכול וכן, נמנעה ממנו הגישה לשירותים בתדירות סבירה, ועל כן נגרמו לו בעיות בתחום האורולוגי. גם לגבי הטענות הכוללניות הללו לא הובאה כל ראיה באשר למחלות הנטענות ובקשר סיבתי אפשרי עם תנאי עבודתו של התובע. אף מעבר לכך, אין מדובר ב"מחלות מקצוע" שהוגדרו בתור שכאלה, לא בתאונה ואף לא באירועים תאונתים זעירים שניתן להכיר בהם כפגיעה בעבודה על בסיס דוקטרינת המיקרו-טראומה. לאור זאת, אין כל אפשרות להכיר בהן בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. 10. אירועים חריגים בעבודת התובע: התובע תיאר שני אירועים חריגים בעבודתו, שבגינם אף הגיש תלונות למשטרת ישראל. כך פירט התובע בתצהירו: "אצהיר בזה שלאחרונה הגשתי שתי תלונות במשטרה כנגד נוסעים אשר התרחשו לי שני אירועים חריגים: א. תלונה מיום 14.11.2007 (לפני 6 חודשים מהופעת המחלה). הגשתי תלונה לאחר שפחדתי מאוד בצורה בלתי מקובלת כאשר נוסעים איימו עלי בצורה ישירה כי יעשו בי מעשים רעים ואף קפצו בפתאומיות על הכתף שלי וטענו מילולית "ערבי מלוכלך". ב. תלונה מיום 18.5.2008 (אותו חודש התחילו תופעות לוואי על מחלותיי לרבות שלשולים): ביום 6.2.2008, תקפו אותי שני נוסעים-צעירים, תקיפה פיזית, גנבו כרטיסים מהאוטובוס, תפסו את ההגה עד שהתרחשה תאונת דרכים חזקה, האוטובוס פגע ברכבים של צד שלישי. ולהלן פירוט מדויק של האירוע - "ביום 6.2.2008 במהלך נסיעה באוטובוס קו 25, תקפו אותי שני צעירים, אחד תפס את ההגה, השני תפס את הידיים שלי, עד שגנבו 2 כרטיסים במחיר 90 ₪, והאוטובוס פגע ברכב צד ג' שחנה ליד הרחוב. אני מייד התקשרתי למשטרה, אבל המשטרה לא עשתה כלום, ודאגה רק לנזק רכוש, אני קיבלתי שיחה טלפונית מטעם החברה קווים "איפה אתה נמצא - למה איחרת", הסברתי להם במדויק מה התרחש, אמרו לי תעזוב אותך מיידית, ותבוא אלינו איחרנו בסידורים, מיידית יצאתי מהמקום. כאשר שאלתי את החברה מי יפצה אותי עבור שני הכרטיסים שנגנבו לי, אמרו לא עכשיו תעזוב. אצהיר בנוסף בזה דבר מאוד מעניין, כי לאחר שחליתי במחלתי והייתי מאושפז בבית החולים, ולאחר סיום יחסי עובד מעביד, קיבלתי את הפיצויים שלי אבל היה קיזוז של אלפיים ₪, לאחר שביררתי עם החברה, אמרה לי פקידה בשם מאיה זה קיזוז עבור תאונת הדרכים כי פיצינו את צד ג' הנפגע, ואמרתי לה זו תקיפה וגניבה כי שני צעירים תקפו אותי בכוח. ואז השיבה גברת מאיה כי אתה לא הופעת לדיון כשנתבקשת, הסברתי לה כי הייתי חולה ומאושפז ואין יכולת לצאת מהבית וכי אין לי שליטה על השתן, איך אופיע לדיון כאשר אני מרותק למיטה. אצהיר בזה כי מיום התאונה (6.2.2008) הייתי מפחד להגיש תלונה במשטרה, והייתי בפאניקה מאוד עצומה האם להתלונן במשטרה כי פחדתי פחד עמוק שיחזרו על אותו מעשה או חס וחלילה יתרחש דבר יותר רע לבריאותי. עד שהחלטתי סוף סוף ביום 18.5.2008 להתייצב ולהגיש תלונה במשטרה". התובע כאמור, לא הביא עדים כלשהם אשר יכלו לתמוך בגרסתו ועל כן, האירוע של "איומים" לו הוא טוען נותר עמום. ברם, לגבי האירוע הנטען מיום 6.2.08, שהתלונה בגינו הוגשה רק כשלושה חודשים לאחר מכן, העיד התובע בחקירתו בבית הדין: "ת. שני נערים שביקשו כרטיסיות, שאראה להם כרטיסיות נוער. הייתי שם את הכרטיסיות בתיק. ביקשו לראות וכאשר הוצאתי את הכרטיסיות לאחד הנערים שביקש ממני, הוא ראה את הכרטיסים וביקש שני כרטיסים. הייתי באמצע הנסיעה. הרגשתי שיש משהו לא טוב. עדיין לא התקרבתי לתחנה, התחיל אחד ללחוץ על כפתור של הדלת, עכשיו האוטובוס באמצע הנסיעה לא נפתחת הדלת. לפני שעצרתי, עדיין באמצע הנסיעה, הרגשתי כי הם רוצים לברוח, תפסתי אחד בחולצה שלו, השני רצה לעזור לו ודחפו את ההגה, ופגעתי באוטו שהיה ממול, תאונה. עצרתי. פתחו את הדלת וברחו. לא יצא שום דבר מזה". אנו מאמינים, כי אכן היה אירוע חריג בעבודת התובע, עת שני הנערים גנבו ממנו כרטיסים ותוך ניסיון לתפוס אותם פגע התובע ברכב אחר. אולם, לא הובאה כל ראיה שהיא באשר להתרחשות של נזק כתוצאה מאותו אירוע בעבודה. בהתאם להלכה הפסוקה, "תאונה" מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא (ראו דב"ע נב / 0-88 כמאל קופטי - המוסד, פד"ע כט 169). בענייננו, לא הוכחה "חבלה" המשמשת אחד הרכיבים הצריכים לעילת התביעה. מעבר לכך, הביקורת השיפוטית של בית הדין נעשית על החלטה של הנתבע בתביעה לגמלה אשר מוגשת לו. לגבי אותן "תאונות" הנטענות לא הוגשה כל תביעה למוסד ואף מסיבה זו, דין התביעה להדחות. 11. לסיכום: אין לנו ספק, כי התובע חולה מאוד, הוא בעל נכות אשר מונעת ממנו לעבוד ולהשתכר ואנו מצרים על כך. מבלי לגרוע מן האמור לעיל ועל אף זאת, נאלצנו לדון בתביעה מסורבלת, בה הועלו טענות שונות, חלקן נעדרות בסיס עובדתי, ומבלי כל אסמכתא רפואית, הנדרשת לאור נסיבות העניין, לגבי הקשר הקיים בין מחלות התובע לבין נסיבות עבודתו. כן, לא בוססה התביעה כנדרש על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. בשל כך, לא ניתן להכיר בליקויים הבריאותיים של התובע כ"פגיעה בעבודה" על צורותיו ועל כן אין מנוס אלא לדחות את התביעה. בהתחשב כי מדובר בתובענה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. 12. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום, ג' חשון תשע"א, 11/10/10, בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ, שופטת מר עבד אלחמיד תחאוחונציג עובדים מר יהודה ברקןנציג מעבידים ביטוח לאומי