קצבת ניידות לחסרי רכב: השופטת רונית רוזנפלד 1. המערער, יליד שנת 1955, מוגבל בניידות הסובל ממחלת פוליו מילדות, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה תביעה ל"קצבת ניידות לחסרי רכב" לתקופה שמאז שנת 1973 עת נקבעו לו 80% מוגבלות בניידות, ועד המועד שהחל ממנו אושרה זכאותו לקצבה, על פי תביעה שהגיש בחודש ספטמבר 2004. טענת המערער הינה כי במשך כל השנים מאז שנת 1973, שאז נקבעה לראשונה דרגת נכותו בניידות, לא ידע כי קיימת על פי הסכם הניידות זכאות ל"קצבת ניידות לחסרי רכב". לטענתו, מחובתו של המשיב (להלן-המוסד לביטוח לאומי או המוסד) לידע את המבוטחים אודות זכויותיהם, ומשהמוסד לא פעל על פי חובתו, ולא עדכן אותו אודות זכותו לקצבה גם בהיותו חסר רכב, חייב הוא לשלם לידיו את הקצבה על פי הוראות ההסכם. בית הדין האזורי בחיפה (הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור הגב' רבקה שלומי ומר מוטי שני; בל 2291/08) דחה את תביעת המערער, ומכאן הערעור שלפנינו. התשתית העובדתית הרלוונטית 2. מן המסמכים שבתיק בית הדין האזורי, כמו גם מאלה שהוצגו במסגרת הערעור עולה המסכת העובדתית הבאה- ביום 26.8.73 נבדק המערער על ידי ועדה רפואית של לשכת הבריאות במחוז צפון, ונקבעו לו 80% מוגבלות בניידות; לאחר אותו מועד, הגיש המערער לראשונה ביום 19.9.2004 בקשה לבדיקה בלשכת הבריאות, וביום 30.9.2004 הגיש לראשונה תביעה לקצבת ניידות על פי הסכם הניידות; הועדה האחרונה שדנה בעניינו של המערער קבעה, כי מצבו של המערער לא השתנה מאז שנת 1973; בפסק דין שניתן על ידי בית דין זה בעניינו של המערער בעב"ל 440/08 צוין, כי משמצבו של המערער לא השתנה מאז שנת 1973 "יש להשאיר את אחוזי הנכות 80% בעינם" (פסקה 4ד לפסק הדין). משהגיש המערער תביעתו לקצבת ניידות למוסד לביטוח לאומי בספטמבר 2004, נקבע בפסק הדין מושא הערעור כי הוא זכאי לקצבה החל מיום 1.9.04, ולא מינואר 2005, כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי בעניינו. 3. טענת המערער הינה, כי לא הגיש תביעה לקצבת ניידות קודם לספטמבר 2004, מאחר שהמוסד לא הפנה את תשומת לבו לעובדת זכאותו לגמלת ניידות גם מבלי שיהיה בעל רכב. משהוכרה בשנת 2005 זכאותו לגמלת ניידות, הרי שנוכח העובדה שלא חל אצלו שינוי באחוזי הנכות בניידות מאז שנת 1973, זכותו לקבל את הגמלה רטרואקטיבית משנת 1973. המסגרת הנורמטיבית 4. הוראות הסכם הניידות (להלן גם- ההסכם) הרלוונטיות לענייננו, הן הוראות סעיפים 15 ו-16, בהם נקבע כך: "15. קצבת ניידות לחסרי רכב (א) מוגבל בניידות משתכר בן שמונה עשרה ומעלה, שנקבעו לו לפחות 80% מוגבלות בניידות, אינו מקבל גמלה כמשמעה בסעיף 199(1) לחוק, יהיה זכאי לקצבת ניידות כל עוד מתקיימים בו התנאים האמורים לעיל בשיעור השווה לקצבת הניידות אשר הייתה משתלמת לו על פי סימן א' לתוספת ח' להסכם זה, אילו היה מוגבל בניידות משתכר שנקבעו לו 100% מוגבלות בניידות ובעל רכב שנפח מנועו אינו עולה על 1,800 סמ"ק; ב. מוגבל בניידות אשר אין משתלמת לו קצבת ניידות על פי סעיף קטן (א) יהיה זכאי לקצבת ניידות בשיעור הנקוב בסעיף קטן (א)(1) ובלבד שנתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא מקבל קצבה מיוחדת כמשמעותה בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים) התשל"ט- 1978... ובלבד שנקבעו לו 100% מוגבלות בניידות... (2) משתלמת לו גמלת ילד נכה... ג. ............. 16. תחילת תשלום קצבת הניידות קצבת הניידות תשולם בעד התקופה המתחילה בראשון לחודש שבו הוגשה לוועדה הרפואית הבקשה, לפיה נקבעו אחוזי מוגבלות בניידות, ובלבד שהתביעה לקצבת ניידות הוגשה למוסד תוך חודשיים מהיום שבו נשלחה למוגבל בניידות הודעה על החלטת הועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים, לפי העניין. הגיש המוגבל בניידות למוסד את התביעה לקצבת ניידות לאחר תום חדשיים מהיום שבו נשלחה לו ההודעה כאמור, תשולם לו הקצבה למפרע בעד תקופה של חדשיים שקדמו לחודש שבו הגיש את התביעה לקצבת ניידות למוסד. לא תשולם קצבת ניידות אלא בעד תקופה שמתקיימים בה התנאים המזכים על פי הסכם זה בקצבת ניידות." פסק הדין של בית הדין האזורי 5. בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על פסיקתו של בית דין זה, לפיה חובת המוסד לביטוח לאומי היא להביא לידיעת המבוטחים את עובדת זכאותם לגמלאות, בין על פי הוראות החוק ובין על פי הוראות הסכם הניידות. עם זאת, אי ידיעת החוק אינה מקנה זכויות שלא נקבעו בו. משכך, אי ידיעת המערער אודות הזכאות לקצבת ניידות הקמה בתנאים מסוימים גם למי שאינו בעל רכב, אינה מקימה לו זכאות לזכויות על פי החוק. כמו כן, התכלית שבתשלום קצבאות על פי ההסכם הינה הקלה על מימון אמצעי ניידות למוגבל בניידות. על כן, כשמדובר במי שהוא חסר רכב, נקבעו בסעיף 15 להסכם תנאים מיוחדים שרק בהתקיימם הוא יהיה זכאי לקצבה. המוגבל בניידות יהיה זכאי לגמלה רק במועד שבו הוא קיים את הוראות ההסכם "היינו, הגיש תביעה על פי ההסכם לתשלום גמלת ניידות". משהמערער הגיש את תביעתו לוועדה הרפואית בספטמבר, אוקטובר 2004 ואת תביעתו לגמלת הניידות בינואר 2005, תקום לו הזכאות לקצבת ניידות מ-1.9.04. הערעור 6. המערער סבור, כי בית הדין האזורי קבע למעשה באופן קטגורי כי בכל מקרה בו המוסד לביטוח לאומי לא יידע את המבוטח אודות זכויותיו, אין הוא זכאי לתבוע קצבאות בדיעבד. בקביעה זו יש לטענתו כדי לאיין את ההלכה הפסוקה לפיה המוסד חייב ליידע את מבוטחיו על דבר זכויותיהם. במקרה כזה היה על בית הדין לברר את שאלת האשם בדבר חוסר הידיעה, ולפי קביעה זו להחליט על חלוקת האשם. בית הדין האזורי לא שמע ראיות, ופסק מה שפסק מבלי שהייתה לפניו תשתית ראייתית. בית הדין הטיל, בהעדר כל בסיס ראייתי, את מלוא האשם על המערער, באופן השולל ממנו את הקצבאות להן היה זכאי. כמו כן, אילו הייתה ניתנת האפשרות בידי המערער להוכיח כי עמד בתנאים שנקבעו בסעיף 15 להסכם הניידות, הוא היה מוכיח עמידתו בתנאים, מה עוד שבמשך כל השנים מאז 1973 הוא עובד, ולא קיבל כל קצבה מן המוסד לביטוח לאומי. שעה שהמערער לא מימש את זכויותיו בשל מחדלי המוסד, יש להטיל על המוסד את מלוא האחריות ולחייבו לשלם למערער את מלוא זכויותיו. 7. המוסד לביטוח לאומי מבקש כי הערעור ידחה, וכי פסק הדין של בית הדין האזורי יוותר על כנו. לטענת המוסד, זכאות לגמלאות ו/או הטבות מכוח חוק הביטוח הלאומי מותנות בהגשת תביעה למוסד, בתוך המועדים כפי שנקבעו בחוק או בהסכמים נלווים. בהעדר תביעה לא קמה זכות. למערער לא יכולה לקום זכאות לקצבה למועד שלפני המועד כפי שקבע בית הדין האזורי. ויתרה מכך, בשנת 1973 הוא המועד בו נקבעה נכותו של המערער, המוסד לביטוח לאומי לא טיפל בתביעות להטבות למוגבלים בניידות. הסכם הניידות נחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לראשונה ביום 30.11.75 ואז הועברו למוסד נתונים על כל המקרים שמקבלים הטבות מן המוסד. למוסד לא הייתה ידיעה אודות מבוטחים שלא הגישו תביעות למשרד האוצר. כמו כן המערער לא הוכיח כי עמד בתנאים הקבועים בסעיף 15 להסכם לעניין הזכאות לקצבת ניידות לחברי רכב. המערער אף מעלה טענות להטעיה ו/או התנהגות חסרת תום לב של פקידי המוסד. בטענות אלה הנטענות בעלמא, בהתייחס להתנהגות של פקידים מלפני 30 שנה, אף לא ניתן לדון נוכח התיישנותן. כמו כן ככל שיש למערער טענות בנזיקין בית הדין לא יזקק להן, בהעדר סמכות. דיון והכרע 8. לאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור, בטענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק הגענו לכלל החלטה כי פסק הדין של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו לפי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ה-1991, בהיותו מבוסס היטב בעובדות ובמסקנות המשפטיות שבית הדין האזורי הסיק מהן. על האמור נוסיף ונדגיש עוד דברים אחדים, כמפורט להלן. 9. אכן נכונה הגישה כפי שהיא עולה מן הטענות שבערעור, ובאה לידי ביטוי בפסק דין של בית הדין האזורי, בדבר חובתו של המוסד לביטוח לאומי לעשות ככל יכולתו כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, "וחזקה עליו כי ינחה את המבוטח ויאיר את עיניו... ואף יתווה לפניו את האפשרויות השונות למיצוי זכויותיו" (עב"ל 677/08 מריאנה ברש - המוסד לביטוח לאומי (14.6.09), להלן - עניין ברש, עב"ל 1381/01 ויולטה אולחובק - המוסד לביטוח לאומי (9.2.04), עבל 1365/04 אסתר ארוש - המוסד לביטוח לאומי (18.10.06). עם זאת הלכה היא, כפי שבא לידי ביטוי בעניין ברש מן הזמן האחרון, כי: "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק" [עב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 603, עמ' 619 - 620 לפסק דינו של הנשיא אדלר]. וכן נקבע כי: "ככלל,אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין" [עב"ל 313/03 בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי, (11.5.04), וכן ראו בעניין ברש הנסמך על פסקי הדין הנ"ל, שם בפסקה 11). בעניין ברש הודגשה עוד החזקה בדבר ידיעת הדין על ידי המבוטחים, וכי "אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת התשלום למפרע, שלא בהתאם להוראת סעיף 296 לחוק" [עב"ל 140/08 דוד ליבוביץ- המוסד לביטוח לאומי (18.1.09)]. נמצא כי "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור" [עב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי, (18.5.03), עניין ברש, שם בפסקה 11]. 10. הנה כי כן, הדברים מדברים בעד עצמם. חובת המוסד לביטוח לאומי ליידע את ציבור המבוטחים אודות זכויותיהם אינה מקימה לצידה חובת תשלום גמלאות למבוטחים, שלא על פי הוראות החוק וההסכמים הרלוונטיים, המחייבות, לעניין עצם הזכאות במועד מסוים, הגשת תביעה למוסד עובר לאותו מועד. 11. על האמור נוסיף עוד ונציין, כי בתביעתו בבית הדין האזורי טען המערער להטעייתו על ידי פקידי המוסד. בסיכומים בבית הדין האזורי לא העלה עוד טענה בדבר הטעיה, ובעיקר נסמך על כך שלא עודכן על ידי המוסד בדבר האפשרות לקבלת קצבת ניידות כמי שאינו בעל רכב. בעיקרי הטיעון לפנינו שב המערער וטוען להטעיה. טענה זו לא תוכל להישמע בערעור, שעה שנזנחה בבית הדין האזורי, וזאת מה עוד, שלבית הדין נתונה הסמכות לפסוק גמלאות אך לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי וההסכמים הרלוונטיים, ואין בידיו סמכות לפסוק בתביעות כנגד המוסד הנסמכות על עילות נזיקיות. 12. בנוסף לכך, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי בשנת 1973, עת שנקבעה דרגת הניידות של המערער, לא היה המוסד לביטוח לאומי בעל דברה של הממשלה לעניין הסכם הניידות, בדומה למצב כפי שהוא היום. צודק על כן המוסד בטענתו, כי בנסיבות העניין אף אין למערער יריבות עם המוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לעדכון המבוטחים בשנת 1973 בדבר זכויותיהם על פי הסכם הניידות. 13. ועניין אחרון - הזכאות לקצבת ניידות למי שאינו בעל רכב תלויה בהתקיים תנאים שונים. לפני בית הדין האזורי לא הובאו ראיות להתקיימות התנאים כמפורט בהסכם. צודק המוסד בטענתו בדבר הקושי בבדיקת התקיימותם של התנאים על פי החוק, רטרואקטיבית למשך שנים רבות כל כך. אשר על כן, ומכל הטעמים האמורים, דין הערעור להדחות. 14. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. רפואהניידותפוליו