מבוא התובע, יליד 13.5.86, נפגע בתאונת דרכים קשה שאירעה ביום 16.8.90, בהיותו בן 4 שנים. בעת התאונה היה התובע תושב צרפת, והוא שהה בישראל כתייר ביחד עם בני משפחתו. בתחילה הוגשה תביעתו של התובע לבית המשפט המחוזי, כתביעה מאוחדת של התובע, הוריו ואחותו, בגין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם בתאונה האמורה, והיא נדונה בת.א. 977/94. בשנת 1998 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי פסק דין על יסוד הסכם בין הצדדים, ובגדרו הופסקה תביעתו של התובע ונפסקו לו פיצויים חלקיים, כפי שיפורט להלן. הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים. חוות הדעת הרפואיות לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע מונו שלושה מומחים מטעם בית המשפט. פרופ' א. רכס מונה כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, ד"ר ש. וייס מונה כמומחה בתחום האורטופדיה, וד"ר א. מטרני מונתה כמומחית בתחום הפסיכיאטריה. חוות הדעת בתחום הנוירולוגי בחוות דעתו מיום 29.8.95, התייחס פרופ' א. רכס, המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה, למחלת ההידרוצפלוס שממנה סבל התובע בילדותו. המומחה ציין שבעקבות ההידרוצפלוס בשל היצרות האקוודוקט, עבר התובע בשנת 1986 ניתוח SHUNT. עוד ציין המומחה שבצילומי CT של המוח, אשר נערכו עובר לתאונה, מיום 11.9.87 ו- 8.3.89, נראה הידרוצפלוס ניכר ביותר. המומחה ציין שבעת קבלתו של התובע לבית החולים סורוקה לאחר התאונה, היה התובע בהכרה מעורפלת, כשהוא מגיב לכאב. בראשו נמצאה המטומה וכן שני חתכים. צוין שלא נמצא במסמכים אזכור לסימני חסר נוירולוגיים פוקאלים. בבדיקת CT אשר נערכה לתובע בעת קבלתו לבית החולים, נמצא הידרוצפלוס כרוני, ללא עדות למאורע חריף. כיון שבמהלך האשפוז היו "שינויים במצב ההכרה", בוצע ביום 19.8.90 CT חוזר, שהראה תפליט סוב- דוראלי דו צדדי, אשר נספג ללא צורך בהתערבות כירורגית, ונעלם בבדיקה CT שנערכה ביום 23.8.90. המומחה התייחס לתיעוד רפואי מצרפת, ממנו למד על כי בילדותו סבל התובע מפיגור פסיכו מוטורי בשל ההידרוציפלוס, אך רמת המשכל שלו הייתה בגדר התקין. במהלך הבדיקה מצא המומחה שהעצבים הקרדיאליים נמצאו בגדר התקין. הכוח שמור ב- 4 הגפיים עם ערות החזרים פירמידלית ונטיה אקסטנסורית דו- צדדית. אין הפרעות תחושה, אין הפרעות בתפקוד הצרבלום, מבחן רומברג וההליכה תקינים. לבקשת המומחה נערך דו"ח נוירו פסיכולוגי. המומחה ציין שבהערכה הקוגניטיבית נמצא כי "כעת מתפקד בטווח הנורמה כשהדבר אינו מהווה ירידה מתפקודו המשוער הפרה מורבידי, בהתחשב בעובדה שסבל מהידרוצפלוס כרוני". עוד ציין המומחה שבבדיקה נמצאו קשיים מתונים בתחום הוויזואו- מוטורי ובמטלות הדורשות קשר עין- יד ומוטוריקה עדינה. לסיכום ציין המומחה שהתובע סבל מהידרוצפלוס ניכר ומפיגור פסיכו מוטורי עוד לפני התאונה. בתאונה עצמה היה אבדן הכרה קצר, ללא חוסר נוירולוגי, עם עדות לתפליט סוב- דורלי דו- צדדי אשר נספג מעצמו. לא תועד חוסר נוירולוגי, והבדיקה שנערכה על ידי המומחה הייתה תקינה, כמו גם הבדיקה הקוגניטיבית. בעקבות ממצאיו קבע המומחה שלא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה. יחד עם זאת, קבע המומחה נכות זמנית בשיעור של 15% למשך שנתיים, לפי סעיף 34 ב'-ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956, (להלן- "התוספת לתקנות"). חוות הדעת בתחום האורטופדי בחוות דעתו הראשונה מיום 9.11.95, תיאר המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, ד"ר ש. וייס, שמזירת התאונה פונה התובע לבית החולים סורוקה. בבית החולים נמצא בהכרה מעורפלת, היה חיוור, ואולם הוא הגיב לכאב, סבל מדימום תוך מוחי, משני חתכים ברקה השמאלית ומפצעים קטנים בזוית האף משמאל. כן סבל משבר של עצם הירך השמאלית, שטופל באמצעות החזרה בהרדמה כללית וקיבוע עם גבס ספייקה. הספייקה הוחלפה לאחר שנמצא בצילום מיום 17.8.90 עמדה לא טובה של השבר, והוסרה כעבור כחודשיים. לאחר מכן טופל התובע בטיפולים פיזיותראפיים. בפרק הסיכום והמסקנות קבע המומחה שיש להמתין עד תום תהליך הצמיחה של התובע על מנת שניתן יהיה להעריך האם נותרה לו נכות צמיתה, הן באשר לשבר אשר התחבר עם עיוות קל בזוויות של ורוס והטיה קדימה, העשויים להשתפר במהלך הצמיחה, והן באשר לאורך הרגליים. המומחה ציין שהפגיעה ברגל הצריכה טיפול פיזיותראפי ממושך, ועל כן מצא שיש לקבוע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים, בשיעור של 50% למשך שלושה חודשים נוספים, בשיעור של 25% למשך שלושה חודשים נוספים, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור של 10%. חוות דעתו השנייה של המומחה ניתנה ביום 16.5.10. בחוות דעתו ציין המומחה שבבדיקה, אשר נערכה ביום 19.10.09, מצא שהתובע הולך הליכה מהוססת, ואולם לא בצליעה. כן ציין שהוא הולך היטב גם על קצות אצבעות, וגם על העקבים. בפרק הסיכום והמסקנות שבחוות דעתו, סיכם המומחה את ממצאיו וציין שבירך שמאל לא מצא עיוות בצורה, הארכת הרגל הינה ב- ס"מ אחד. עוד ציין המומחה שלא נמצאה הגבלה בתנועות פרק הירך או בתנועות ברך שמאל. המומחה מצא שאין עדות לנזק תוך פרקי בברך שמאל, שיש ולגוס חיצוני מוגבר בברך שמאל, לעומת ברך ימין. המומחה מצא שחל שיפור במצבו של התובע, בד בבד עם גדילתו, ואולם לא הושגה החלמה מלאה. בעקבות ממצאיו קבע המומחה שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי סעיף 47 (2)א לתוספת לתקנות. חוות הדעת בתחום הנפשי ד"ר א' מטרני בדקה את התובע פעמיים, והגישה לבית המשפט שתי חוות דעת. בעוד שבחוות דעתה הראשונה סברה המומחית שלא נותרה לתובע נכות צמיתה, בחוות דעתה השנייה העריכה את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 30%, וייחסה שליש ממנה לתאונת הדרכים. חוות הדעת הראשונה בחוות דעתה הראשונה, מיום 26.1.96, אשר נערכה בעת שהתובע היה בן תשע וחצי, התייחסה המומחית למחלת ההידרוצפלוס שממנה סבל התובע, וכן למסמכים של מספר גורמים מטפלים. כך למשל הזכירה את המסמכים אשר נערכו על ידי פרופ' קהאן, ביניהם מכתב מאוקטובר 1993, המציין שרמת המשכל של התובע הייתה באותה עת 94, ואולם בו זמנית נצפתה אינהיביציה קשה ופוביות המצביעות על הפרעה אישיותית. מסמך נוסף שהוזכר בחוות הדעת כחומר רקע, הינו מכתב של הפסיכולוגית גב' קרבר, אשר תיארה את הילד כסובל מפוביות שונות (רעש, אור, שמש, כלבים, ובעיקר חציית כביש), בגינם טופל על ידי פסיכותראפיה. מסמך נוסף שהוזכר בחוות הדעת היה מסמך של הפסיכולוגית לורנס ברינה אשר ציינה כי מנת המשכל ביום 13.5.95 הייתה תקינה, ואולם האינהיביציות והפחדים נמשכו. המומחית התייחסה לחוות דעתו הנוירופסיכולוגית של ד"ר זלוטוגורסקי, מיום 10.5.95, אשר מצא במהלך הבדיקה שערך הפרעה בתחום הפסיכיאטרי, על סמך תצפיות שהעידו על עצבנות, ביישנות וחרדה. במהלך הבדיקה הראשונה שערכה המומחית לתובע, מצאה שהתובע היה נינוח, ולא נצפה אי שקט מוטורי. צוין שהתובע לא זכר את התאונה, ולא נתקבלו שום תכנים האופייניים להפרעה פוסט -טראומטית כגון שחזור הטראומה, או חלומות רעים, והתובע טען שכל חלומותיו טובים. כן השיב לה התובע שכעת הוא מסוגל לחצות את הכביש. המומחית ציינה את מערכת היחסים ההדוקה והטובה מאוד בין התובע לבין אביו, אשר הגיע עמו לבדיקה, וציינה רגישות והתחשבות מצד האב, ללא שמץ של ביקורתיות שיפוטית. בפרק הסיכום והמסקנות ציינה המומחית שבילדותו סבל התובע ממחלת ההידרוצפלוס, אשר נעצרה לאחר טיפול כירורגי. צוין שהתפתחותו המוטורית והקוגניטיבית התאפיינה ברמה שכלית המצויה בגבול הנמוך של הנורמה, ובסרבול מוטורי, במוטוריקה העדינה והגסה כאחד. כמו כן נצפתה התנהגות נמנעת. המומחית ציינה שלאחר תאונת הדרכים סבל התובע מפחדים וטופל פסיכולוגית. עוד ציינה שלמעשה טופל התובע במשך כל חייו, ובכך הוקטן הנזק הקוגניטיבי והנזק הנפשי הצפוי, הן בגין ההידרצפלוס והן בגין התאונה. אשר לתמונה הקלינית במועד הבדיקה, ציינה המומחית שניתן לזהות שרידים של העיכוב הפסיכו - מוטורי שהיה קיים לפני התאונה, כמו גם שרידים של הטראומה של התאונה. צוין שעקב הטראומה סבל התובע מפחדים, שהלכו ופחתו, ואולם במועד הבדיקה לא היו הפחדים בסדר גודל המשפיע על התפקוד ועל חיי הרגש. להערכת המומחית, לא הייתה במועד הבדיקה סיבה להניח שהפחדים שמקורם בתאונה יחזרו בעתיד. בשל ממצאיה סברה המומחית כאמור שלא נותרה לתובע נכות צמיתה. את נכותו הזמנית העריכה בשיעור של 15%, למשך שנתיים, לפי סעיפים 34ב' ו- ג' לתוספת לתקנות, נכות החופפת את הנכות אשר נקבעה בתחום הנוירולוגי. חוות הדעת השנייה שנים לאחר שניתנה חוות הדעת, התלונן התובע על החמרה במצבו הנפשי, ובעקבות תלונותיו נבדק על ידי המומחית בשנית ביום 23.1.09. בחוות דעתה מיום 26.1.09 המליצה המומחית כאמור על נכות בשיעור של 30%. בחוות דעתה השנייה התייחסה המומחית, בין היתר, לדברים שנאמרו לה על ידי האב, אשר ציין בפניה שלאחר הבדיקה הראשונה למד התובע במסגרת ממלכתית דתית באשקלון. על פי תיאורו של האב, סבל התובע בבית הספר, היה פסיבי, לא היה מקובל חברתית, ולעיתים נפל קרבן להטרדות ולאלימות מצד הילדים אשר לעגו למימדי ראשו. התובע לא שיתף את הוריו בסבלו, ולאב נודע על כך רק בדיעבד, מאחותו של התובע. בשלב זה, כאשר היה התובע בכתב ז', הבין האב שהתובע אומלל גם במסגרת המשפחה, בשל יחסה המנוכר והעוין של אמו. לבקשת התובע, העבירו אביו לישיבה בבני ברק. באותה תקופה הגיע התובע לחופשה בביתו מדי שלושה שבועות, ואולם אביו ביקר אותו מדי שבוע, ודאג לכל צרכיו. המומחית פירטה מפי האב שגם בישיבה נמשכו קשייו האישיים והחברתיים של התובע, וביוזמתו של האב החל התובע בקבלת טיפול פסיכולוגי, מאת הפסיכולוג ד"ר שטרן, ואולם הטיפול לא הועיל. בעקבות המלצתו של הפסיכולוג על טיפול פסיכיאטרי, קיבל התובע טיפול מאת הפסיכיאטר ד"ר איבגי, בין ינואר 2006 לבין ספטמבר 2007. על פי המתואר בחוות הדעת, הטיפול הועיל במידת מה, ולקראת סיומו נאות התובע לשקול "שידוך", ולאחר מספר הכרויות אשר לא צלחו, נישא במהלך אוקטובר 2007. פורט שעל פי המלצת הפסיכיאטר דאג אביו של התובע למסגרת חיים מובנית יותר, המאפשרת תפקוד ברמה בסיסית: לימודים בכולל סמוך לבית, וכיוצ"ב. צוין שמצבו של התובע היה יציב, עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה", ונפילת טילים באשקלון, או אז נכנס התובע לפאניקה ונמלט עם בני משפחתו לבית הוריו. בבדיקה הפסיכיאטרית שערכה המומחית לתובע ביום 23.1.09, מצאה המומחית, שאף שחזותו של התובע בוגרת, מורגש פער בין המראה לביו אי בגרותו הרגשית. התובע היה נינוח במהלך הבדיקה ושיתף פעולה, גילה כנות ויושר. המומחית העריכה את רמת המשכל, ברמה הקלינית, בטווח הבינוני נמוך של הנורמה, וציינה שצורת החשיבה נמצאה תקינה, אין תלונות להפרעות בזיכרון, בריכוז או בקשב. תוכן החשיבה תקין, למעט נטייה לחשדנות במידה חריגה, ולמחשבות שכולם נגדו, עושים לו עוול, לועגים לו. המומחית סברה שהתכנים הרגשיים מעידים על עולם פנימי מיוסר ועל מצוקה רגשית רבת שנים ורבת עוצמה. בין היתר ציינה המומחית לעניין זה את השיבוש בהפנמת דמות חיובית של האם, אשר לדידו של התובע הייתה קשה אליו במשך כל ילדותו; שיבוש ברגש וקשרים בין אישיים, בשל הרגשתו שהיה ונשאר בודד, ללא חברים; חרדה פובית, הבאה לידי ביטוי בפחדים רבים, מכלבים, מגנבים ממות שלו או של אחרים; פסיביות וחוסר עצמאות; מחזורים של התקפי זעם ודיכאון, ובעת שפנה בשנת 2006 לפסיכיאטר נטה להתפרץ בזעם ולבכות בייאוש לסירוגין; רגישות מוגזמת, נעלב ונפגע בנקל. בפרק הסיכום בחוות דעתה ציינה המומחית כדלקמן: "בשנת 1996, בעת הבדיקה וחיבור חוות הדעת הראשונה, היה מצבו בגדר הנורמה ולא היה יסוד להמלצה על נכות נפשית צמיתה. או לפחות כך סברתי. ההתפתחות לאחר 1996 מראה עד כמה קשה ואף בלתי מדויק להעלות ניבויים פרוספקטיביים (פרוגנוזה) באוכלוסיית הילדים, ולהעריך בצורה מושכלת נכות נפשית צמיתה. ברבות מחוות הדעת אשר ערכתי במרוצת השנים, המלצתי להמתין עם ההמלצה לנכות פסיכיאטרית צמיתה עד הגיעו של הקטין לסוף תקופת ההתבגרות. הנני מצרה שלא כך נהגתי גם בתיק זה, תוך כדי הכרה אז, כמו גם עכשו, כי המלצה מעין זו אינה מתקבלת בנחת על ידי כל הגורמים בתביעה. הקשיים הרגשיים של התובע, שהיו בהפוגה בשנת 1996, התחדשו והעצימו ככל שגדל בשנים. הכניסה לגיל ההתבגרות לוותה על ידי ניכור מהמשפחה, הקצנה דתית, מודעות עצמית כואבת והסתמנות קלינית של דיכאון (או שמא הפרעה אפקטיבית דו- קוטבית) וחידוש והעצמה של החרדות בעלות אופי פובי". המומחית ציינה שלקשיים שתיארה, שהם בעלי צביון חרדתי, דיכאוני, והימנעותי, מספר יסודות: התפתחותי, בשל ההידרוצפלוס בגיל הרך, אשר גרם להתפתחות המוטורית והקוגניטיבית ולהתנהגות ההימנעותית, ההתייחסותי, בשל השיבוש המתמשך ביחסים בין התובע לבין אמו, והטראומטי, בעקבות תאונת הדרכים. אשר למצבו התעסוקתי, ציינה המומחית שאורח החיים החרדי והיותו תלמיד חכם מקלים על התאמתו התעסוקתית, וכי לו נאלץ לעבוד לפרנסתו, ספק אם היה מסוגל לכך. אשר לקיומה של נכות צמיתה, ציינה המומחית "בניגוד להערכתי הקודמת, עת היות התובע קטין בן תשע וחצי שנים, הנני מעריכה כיום שאכן קיימת נכות נפשית צמיתה, חרף הטיפולים הנפשיים שקיבל לאורך השנים". להערכתה של המומחית נכותו הנפשית של התובע היא בשיעור של 30%, בחישוב גס העריכה שיש לייחס שליש מהנכות לתאונת הדרכים, ואת יתרת 20% לסיבות האחרות שאותן ציינה. עוד ציינה המומחית שבעתיד יזדקק התובע לטיפול פסיכיאטרי, שניתן לקבלו גם במסגרת קופת החולים. טענות הצדדים הנתבעת מיאנה להשלים עם האמור בחוות הדעת, שלחה למומחית רשימה ארוכה של שאלות הבהרה, זימנה אותה לחקירה נגדית בבית המשפט, ואף ביקשה מינוי מומחה רפואי נוסף. הנתבעת טענה שיש לפסול את חוות הדעת או לפחות למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי, לחילופין טענה שעל בית המשפט לסטות מקביעת המומחית באשר לשיעור הנכות שנקבע. הנתבעת טענה שהמומחית טעתה בכך שייחסה שליש מהנכות הנפשית לתאונת הדרכים, תוך כדי התעלמות מהמשקל שיש לייחס לגורמי הנכות האחרים, אף טענה שלאור סיבתיות עמומה, לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של נכות רפואית, או להוכיח שיש לייחס לתאונה שליש מהנכות הנפשית. התובע חלק מצידו על קביעת המומחית לפיה יש לייחס לתאונה נכות בשיעור של 10% בלבד, וטען שעל פי הממצאים שנקבעו על ידי המומחית, היה עליה לייחס לתאונה נכות בשיעור של 15%, שיעור הנכות שנקבע כנכות זמנית. לשם הדיון בטענות הצדדים, אתייחס לשלושה נושאים: האם יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי; האם יש מקום לסטות מקביעת המומחית באשר לקיומה של נכות נפשית או באשר לשיעורה; האם יש לייחס לתאונה נכות בשיעור אחר מהשיעור שייחסה ה מומחית לתאונה. מינוי מומחה רפואי נוסף בתום חקירתה הנגדית של המומחית עתרה הנתבעת ביום 20.7.11 למינוי מומחה רפואי נוסף, וחזרה על בקשתה זו גם במהלך סיכומיה. לטענת הנתבעת, שינתה המומחית את דעתה, ובעוד שבחוות הדעת הראשונה משנת 1996 קבעה שלא נותרה לתובע נכות צמיתה, בחוות הדעת השנייה משנת 2009 קבעה נכות נפשית בשיעור גבוה של 30%, אף ייחסה שליש ממנה לתאונה, מבלי שנתנה הסבר מניח את הדעת לכך. נטען שהמומחית הודתה בכך שטעתה בקביעת נכותו של התובע, וכי אין כל ערובה לכך שטעותה הינה בחוות דעתה הראשונה דווקא, ולא בחוות דעתה השנייה, אשר ניתנה שנים רבות לאחר התאונה, או שמא, בשתי חוות הדעת כאחד. עוד נטען שהמומחית התעלמה מנתוני חיים חשובים בחייו של התובע, שיש בהם כדי להשפיע על נכותו הנפשית, וייחסה לגורמים האחרים משקל נמוך. הנתבעת העלתה חשש למעורבות אישית מצד המומחית, הפוגעת בשיקול דעתה, מהטעם שהמומחית אשר סברה שטעתה באבחון הנכות בבדיקתה הראשונה, הרגישה רגשי אשמה, כיון שבעטייה של חוות הדעת הראשונה לא טופל התובע במועד, ועל כן יתכן שמצבו הנפשי החמיר. חרף השינוי בעמדתה של המומחית, לא מצאתי שיש למנות מומחה רפואי נוסף לבחינת מצבו הנפשי של התובע, שכן לא סברתי, אף אינני סבורה כעת, שאין בידי בית המשפט הכלים הדרושים למתן החלטה בקיומה של נכות או בקיום קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. כפי שנפסק, מינוי מומחה רפואי נוסף לא יעשה כדבר שבשגרה. עמד על כך כב' המשנה לנשיאה השופט א' ריבלין ברע"א 4131/09 אמישראגז נ' צ'ונה (מיום 6.7.09) "פסילת חוות דעת של מומחה, או לחילופין מינוי מומחה רפואי נוסף, אינם נעשים כדבר שבשגרה. אולם, במקרים חריגים, והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם, לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של המומחה כלל או שאין לסמוך עליה כשהיא לבדה ומתעורר צורך למנות מומחה נוסף. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ברוב המקרים שבהם בוחר בית המשפט שלא להסתמך על חוות דעת יחידה של מומחה מטעמו, הדבר נובע מחשש לפגם מקצועי בחוות הדעת או מחשש למשוא פנים של המומחה. אולם, מקרים אלה אינם המקרים היחידים שבהם עשוי בית המשפט לבכר שלא להסתמך על חוות דעת יחידה של מומחה רפואי. כך נקבע גם בפסק הדין ברע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (4) 673, 678 (2002), שאליו הפנה בית המשפט המחוזי. מקרים אלה עשויים לנבוע מסיבות שונות, ואין זה המקום למנות את כולן. המשותף לכולן הוא שמתעוררת בהם התחושה כי קיים צל המעיב על חוות הדעת ואינו מאפשר לבית המשפט לסמוך עליה כחוות דעת יחידה מטעמו". עוד קבע כב' השופט א' ריבלין כי "הלכה היא כי חוות דעתו של מומחה לא תיפסל אלא אם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין". (רע"א 7098/10 אוהד טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית, (מיום 31.1.11) ופסקי הדין המצוטטים בו. הטעם להלכה בדבר צמצום מינוי מומחה רפואי נוסף רק במקרים חריגים שבהם מוצא בית המשפט שאין באפשרותו לבסס את קביעתו על יסוד חוות דעת יחידה של מומחה רפואי, נובע לטעמי, בין היתר, גם מכך שקביעת הנכות הרפואית הינה קביעה שבשיקול דעת, ומטבע הדברים יש ומומחים רפואיים שונים קובעים שיעור נכות שונה, על יסוד אותם ממצאים. קיומן של שתי חוות דעת הקובעות מסקנות רפואיות שונות, או שיעור נכות שונה, אינו מועיל בהכרח לבית המשפט בבואו לקבוע את הפיצוי שיש לפסוק לתובע. המומחה הרפואי הינו ידו הארוכה של בית המשפט, ורק בנסיבות שבהן מוצא בית המשפט שיתכן שיש מקום שלא לאמץ את קביעותיו, וכי לשם הפעלת שיקול הדעת המסור לבית המשפט יש צורך בחוות דעת מקצועית נוספת בתחום הרפואי, רק אז ימונה לטעמי מומחה רפואי נוסף. יש מקום לחוות דעת נוספת אפוא, רק היכן שקיים כאמור "צל" המעיב על חוות הדעת, או טעם אחר בעטיו אין בידי בית המשפט להתבסס על חוות הדעת שבפניו כחוות דעת יחידה. לעיתים, כמו בענייננו, במצב שבו תלוי תיק ועומד בפני בית המשפט במשך שנים, קיים יתרון דווקא למומחה הרפואי אשר בדק את המומחה הן בסמוך לתאונה והן בתום תקופת ההתבגרות או הגדילה, שכן מומחה זה התרשם ממצבו הרפואי של התובע, באופן בלתי עצמאי, ויש באפשרותו לעמוד טוב יותר על הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, גם כאשר סמוך לתאונה סבר שאין נכות, בעוד שלאחר שנים גילה נכות. עצם שינוי דעתו של המומחה באשר לשיעור הנכות, אינו מצדיק כשלעצמו מינוי מומחה רפואי נוסף. בענייננו לא מצאתי שקיים "צל" המעיב על חוות הדעת, באופן שלא ניתן להסתמך עליה כחוות דעת יחידה המצויה בפני בית המשפט, אף לא מצאתי שנפל פגם היורד לשורשו של עניין, ושיש בו כדי לגרום לעיוות דין. אשר לטענה לפיה קיימת למומחית מעורבות רגשית, בשל כך שיתכן וטעותה גרמה לכך שהתובע לא טופל, ועל כן החמיר מצבו הנפשי, ועל כך בקשה לכפר בקביעת נכות גבוה שאין לה בסיס בממצאים, לא מצאתי שיש מקום לקבלה. המומחית לא הסתירה ולא הצניעה את העובדה שלדעתה קביעתה בחוות הדעת הראשונה הייתה שגויה וכי היה עליה לדחות את קביעת שיעור הנכות הקבועה עד תום גיל ההתבגרות. כאשר עומתה המומחית במהלך חקירתה עם הטענה למעורבות רגשית ולהטעיה כדי לכפר על טעותה בחוות הדעת הראשונה, השיבה "הכי נוח להיות עקבית עם חוות הדעת אילו רציתי מניפולציה, אך אני אדם ישר. הייתה הערכה, זהו הסיכון הגבוה במתן חוות דעת אצל ילדים בגיל צעיר. נכון היה לתת חוות דעת רק עם היכנסותם לבגרות. אינני מנסה לנקות את עצמי, אחרת הייתי ממשיכה באותו קו של חוות הדעת הראשונה" (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.11, שורות 8 עד 11). אילו הייתה המומחית מנסה להתעלם מטעותה ומשינוי בשיעור הנכות, ומנסה ל"היתחפר" בעמדתה הראשונית על מנת לנסות ולהצדיקה, היה מקום לטעון טענה בדבר מעורבות אישית או בדבר שיקול זר. ואולם המומחית לא הסתירה את השינוי שחל בעמדתה בדבר הנכות, הסבירה היטב מדוע חל שינוי בעמדתה ועל יסוד אלו נתונים, הסבריה היו מקצועיים, רציונאליים וענייניים, ועל כן כאמור לא התרשמתי שישנו יסוד לטענה בדבר מעורבות אישית. ראוי לציין שהמומחית אינה הגורם המטפל בתובע, ועל כן אין בקביעותיה כדי להשפיע על טיפול עתידי בתובע. גם אילו הייתה המומחית מבקשת לקיים בדיקה חוזרת לתובע בגיל 18, לא היה בכך כדי להשפיע על הטיפול הנפשי השוטף בתובע, שכן היא לא הייתה נפגשת עמו במהלך התקופה עד לסיום גיל ההתבגרות, ולא הייתה מקיימת מעקב יומיומי אחר מצבו הנפשי. לא מצאתי אפוא כל בסיס או יסוד לחשש שעצם קביעת הנכות בחוות הדעת השנייה, או שיעורה, מקורם במעורבות אישית או בשיקול זר כלשהו. מצאתי אפוא, שאין לבית המשפט צורך במינוי מומחה רפואי נוסף, שכן יש באפשרות בית המשפט להכריע בטענות הצדדים על יסוד הראיות שבפניו, לרבות על יסוד חוות דעתה של המומחית כחוות דעת יחידה בתיק. האם יש מקום לאמץ את חוות דעתה של המומחית הפוסק האחרון בעניין הנכות הרפואית הינו כאמור בית המשפט, והצדדים רשאים להביא בפניו את טענותיהם נגד קביעות המומחה הרפואי. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון בפסק הדין בע"א 4681/07 עביר דהוד נ' נאאל חטאב (מיום 20.7.10) מפי כב' השופטת א. חיות- "הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז (5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח (2) 583, 588 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.11.2005) (להלן: עניין נהרי)), ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת "כזה ראה וקדש". יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי". באופן דומה נקבע בפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן בע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מיום 12.10.08)- "על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי... בפסיקת בית משפט זה הותוו מצבים שונים בהם יראה בית המשפט לסטות מקביעות שבחוות דעת רפואית, הגם כי מטבע הדברים, אין הם ממצים את מכלול המצבים האפשריים, וההכרעה בכל מקרה ומקרה היא פרי נסיבותיו הקונקרטיות. כך ייעשה מקום בו התשתית ששימשה לחוות הדעת אינה מהימנה. "לעתים, מתוך עיון בחוות-הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת"... כך יהיה מקום בו שגה המומחה בקביעת מסקנותיו. "כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה"... כך יהיה, ככלל "במקום שבו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית המשפט עולה מסקנה השונה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, בית המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה". בענייננו, מצאתי, לאחר עיון בטענות הצדדים, שאין מקום לסטות מקביעת המומחית הרפואית. אמנם המומחית ציינה במהלך חקירתה כי היא שגתה בעת כתיבת חוות הדעת הראשונה בקביעתה שלא קיימת נכות, וכי אין לצפות לשינוי במצבו הנפשי של התובע. המומחית הסבירה בחוות דעתה, וכן במהלך חקירתה הנגדית, שבדרך כלל בקביעת נכויותיהם של ילדים, היא ממליצה להמתין בקביעת הנכות הקבועה, למרות מורת רוחם של הצדדים העוסקים בתביעה, וזאת עד סיום גיל ההתבגרות, שרק אז מתקבעת הנכות הנפשית, וכי היא מצירה על כך שלא עשתה כן בתיק זה. המומחית שבה והדגישה שבעת שנערכה הבדיקה הראשונה הייתה רימיסיה במצבו הנפשי של התובע, ובשל כך הסיקה שהטיפול הנפשי האינטנסיבי שקיבל התובע הוביל להטבה במצבו, עד כדי כך שלא נותרה לו כל נכות. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה המומחית האם יתכן שטעתה דווקא בחוות דעתה השנייה, ולא בחוות הדעת הראשונה, והשיבה (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, שורות 1 עד 8 ) שיש צורך בהערכה ושקלול של הנכות לאורך זמן, שכן ישנן רימסיות במצבו של התובע. המומחית הדגישה שהיא עומדת על דעתה באשר לשיעור הנכות שקבעה לתובע, ועומדת מאחורי חוות דעתה השנייה. המומחית נשאלה האם צפוי שלאחר שחלפו 15 שנים ממועד שבו נקבעה נכותו של אדם תיווצר לו לפתע נכות נפשית הקשורה בקשר סיבתי לאותו אירוע תאונתי, והשיבה שהנכות הנפשית לא נוצרה לפתע לאחר שחלפו 15 שנים, אלא נוצרה קודם לכן, ואולם התובע לא היה בטיפול. (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.11 שורות 23 עד 25). עוד השיבה "כפי שאמרתי, לדאבוני לא הערכתי נכון כשפגשתי אותו שזו הייתה הפוגה זמנית, וכנראה שהוא התחיל לסבול מתופעות נפשיות לאחר הבדיקה שערכתי. אז התחילו להסתמן תופעות נפשיות שהן היו בהפוגות במהלך בדיקתי. בעקבות אותן תופעות של אי התאמה חברתית בבית הספר והתאמה בחיק המשפחה הוא הוצא לפנימייה. במשך כל השנים שלו בפנימייה הוא היה אולל (צ"ל אומלל), בלי קשרי חברה, התעללו בו" (שם, שורות 27 עד 31). המומחית שבה וענתה שהעובדה שהתובע לא טופל במשך 10 שנים עד שהגיע לד"ר איבגי אינה מעידה על כך שלא הייתה קיימת בעיה נפשית, וכן שבעת שבדקה את התובע בשנת 1996 הייתה הפוגה במצבו. לא פעם ניתן להיווכח בשינויים בשיעור הנכות בעת קביעת נזקיהם של קטינים, לעיתים שינויים דרמטיים. לא פעם מבקשים מומחים רפואיים לשוב ולבדוק את הניזוק הקטין בתום גיל ההתבגרות, מתוך הכרה בכך שנסיבותיו הייחודיות של קטין אינן מאפשרות את קביעת נכותו הקבועה. בתיק זה עצמו ביקש המומחה בתחום האורטופדי לבדוק את התובע פעם נוספת, לאחר שימלאו לו 16 שנים. המומחית בתחום הנפשי הצרה על כך שלא נקטה בדרך דומה, וציינה שבדרך כלל היא מבכרת לבדוק את הניזוק פעם נוספת לאחר התבגרותו לשם קביעת שיעור הנכות הקבועה. בחוות דעתה וכן במהלך חקירתה הנגדית הסבירה המומחית שמצבו הנפשי של התובע מאופיין בעליות ובירידות, ועל כן במועד הבדיקה הראשונה שערכה, היה התובע ברימיסיה, ודבר במצבו לא העיד על קיומה של נכות. כן השיבה שבעת הבדיקה הראשונה היה בהפוגה, ואולם בעיותיו התרחשו לאחר מכן. כיון שלא הייתה מודעות לקחתו לטיפול, הוא לא טופל במשך תקופה ממושכת. לא מצאתי שיש יסוד לטענותיה של הנתבעת לכך שהמומחית התעלמה מעובדות חיים מרכזיות שאירעו לתובע ואשר היה בהם כדי להשפיע על מצבו הנפשי. המומחית תיארה בהרחבה את המסמכים שהיו בידיה, ואת המידע שנמסר לה. עיון בחוות דעתה של המומחית ובחקירתה הנגדית, מעלה שהיא התייחסה לכל אחת מהנקודות הרלוונטיות העלולות להשפיע על מצבו הנפשי של התובע, אף שייחסה להן משקל שונה מהמשקל שייחסה להן הנתבעת. המומחית התייחסה למחלת ההידרוצפלוס ולהשפעתה על התפתחותו המוטורית של התובע, לכך שבעקבות השלכותיה של המחלה הרגיש התובע שלועגים לו, בשל מידות ראשו ובשל צורת הליכתו. עוד התייחסה ליחסים הקשים שבין התובע לבין אמו, לעלייתו ארצה, וכן לכך שהתובע התחנך מגיל צעיר בפנימייה. המומחית התייחסה למשבר שפקד את התובע בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", אשר אירע סמוך לבדיקתו השנייה. לא רק שהממצאים היו בפני המומחית, היא השיבה לטענות שהועלו על ידי הנתבעת באשר למשקל שיש לייחס לכל גורם, ומצאתי שתשובותיה היו מקצועיות וענייניות. לא מדובר בענייננו בהתעלמות מצד המומחית מעובדות או מגורמים הרלוונטיים לקביעת הנכות, התעלמות או העדר התייחסות המהווים לעיתים עילה למינוי מומחה נוסף. שיעור הנכות שיוחס לתאונה הן התובע והן הנתבעת חלקו על קביעתה של המומחית לפיה יש לייחס את הנכות באופן שווה לשלושה גורמים שונים: הגורם התפתחותי, שמקורו במחלת ההידרוצפלוס שממנה סבך התובע בגיל הרך, אשר גרם להתפתחות המוטורית והקוגניטיבית ולהתנהגות ההימנעותית; הגורם ההתיחסותי, בשל השיבוש המתמשך ביחסים בין התובע לבין אמו; והגורם הטראומטי, בעקבות תאונת הדרכים. לטענת התובע, אין מקום לייחס שליש מהנכות בלבד לתאונת הדרכים, ויש לקבוע שנכותו של התובע בתחום הנפשי בעקבות התאונה הינה בשיעור של 15%, בהתאם לשיעור הנכות הנפשית הזמנית שקבעה המומחית לתובע בעבר. נטען שהמומחית ייחסה לתאונה 10% בלבד, רק מאחר שהושפעה מכך שבעבר קבעה שלא נותרה נכות, וחשה בחוסר נעימות לקבוע נכות בפער כה גדול. באת כוחו של התובע סברה שיש לאמץ את שיעור הנכות שנקבעה כנכות זמנית, וטענה שכבר בחוות הדעת הראשונה ציינה המומחית את מחלת ההידרוצפלוס ואת היחסים הקרים עם האם. כיון שהמחלה טופלה ונרפאה, ואין כל עדות להתפרצות מחודשת שלה, לא היה מקום לייחס לה 10%, ועל כן היה מקום לייחס לכל אחד מהגורמים שנותרו 15% נכות. עוד טענה באת כוחו של התובע שניתן לאתר בתשובותיה של המומחית סימנים לכך שהקרע עם האם נגרם בשל רגישותו הרבה של התובע שמקורה בחרדה שהתפתחה בעקבות התאונה, ועל כן יש לייחס לתאונה שיעור גבוה יותר של הנכות. נטען שמצבו של התובע והעובדה שבעבר לא ניתן היה להבחין בקשייו אופייניים למצב של פוסט -טראומה, וכי שאר הגורמים טופלו, ועל כן לא הייתה סיבה להתעוררותם לאחר שנים. הנתבעת טענה מנגד, שאין לייחס משקל זהה לתאונה הקלה שאירעה לתובע, תאונה שבעקבותיה נקבעה נכות אורטופדית בשיעור של 5% בלבד, אשר גם כעבור 6 שנים ממועד התאונה לא נמצאו עקבות של חרדה בעטייה, ולגורמים בעלי משקל רב יותר, כגון האותות שהותירה בתובע מחלת ההידרוצפלוס, והיחס הקשה, המנוכר והאלים שקיבל התובע מאמו בילדותו. עוד טענה הנתבעת, שיש לייחס משקל רב יותר במצבו הנפשי של התובע לאירוע של שליחתו לפנימייה סמוך לעלייתו ארצה. כן טענה שלא ניתן לייחס משקל רב כל כך לצליעה, כיון שעל פי ממצאי האורטופד כלל לא הייתה צליעה. הנתבעת טענה שהיה מקום לייחס חלק מהנכות להתפרצות שאירעה בעקבות מבצע עופרת יצוקה, מספר ימים לפני בדיקתו השנייה של התובע. הן בחוות דעתה, והן במהלך חקירתה הנגדית, השיבה המומחית כי במידה רבה ייחסה את הנכות באופן שווה לשלושת הגורמים השונים באופן שרירותי, בהעדר מפתח וודאי לחלוקת הנכות בין שלושת הגורמים. במהלך חקירתה השיבה המומחית - "מאחר והחלוקה שרירותית בהעדר נוסחה טובה יותר, יתכן שהחלק של התאונה הוא גבוה יותר או נמוך יותר, אבל אינני יכולה להתחייב ואין לי שום מוצא אחר להערכה מלבד הנוסחה שהצעתי" (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.11, שורות 29 עד 31). עוד השיבה, שמאחר שאין לה כלים משוכללים יותר, היא מציעה להישאר עם הנוסחה שהציעה (שם, שורה 7). לא מצאתי מקום לטענה לפיה המומחית התחמקה ממתן מענה לשאלות שנשאלה בדבר משקל שיש לייחס לאירועים נוספים. במהלך חקירתה הנגדית השיבה המומחית שמבחינת הנכות הנפשית רלוונטית הרגשתו הסובייקטיבית של התובע, האם הוא צולע או שלועגים לו בשל צליעתו, ולא חוות דעת האורטופד האם ישנה צליעה אובייקטיבית בפועל. המומחית הדגישה שלעניין הבדיקה הפסיכיאטרית קובעת תחושתו הסובייקטיבית של האדם. (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.11, שורות 26 עד 32). כן השיבה שלא קיימת סמיכות זמנים בין העלייה ארצה לבין יציאתו של התובע לפנימייה (ואכן מבחינה עובדתית עלה התובע ארצה בגיל 9, בעוד שיציאתו לפנימייה הייתה בגיל 14). המומחית הדגישה שהעלייה ארצה הייתה מסיבות אידיאולוגיות, לשם איחוד משפחות, המשפחה נקלטה היטב מבחינה אישית ומבחינה כלכלית, והתובע לא יצא לפנימייה בשל העלייה ארצה. המומחית הפנתה לכך שמשלוח ילדים לפנימייה מקובל במגזרים שונים, כגון באנגליה, ואין לראות בה משום גורם למצב נפשי קשה. עוד נטען על ידי הנתבעת, שאין כל בסיס לייחס נכות לתאונה כיון שלא היו כל סימנים לחרדות וכי אין כל רישום ברישומי הפסיכיאטר המטפל המעיד על חרדות שמקורן בתאונה. במהלך חקירתה נשאלה המומחית כיצד זה לא הזכיר התובע בפני ד"ר איבגי, הפסיכיאטר שטיפל בו, את קיומן של פוביות מכלבים או מכביש, והשיבה שהתובע התלונן בפניה אודות הפחדים האמורים, וקביעתה בדבר חרדות התבססה בראש ובראשונה על ממצאיה במהלך בדיקתה. כן ציינה שיתכן שהתלונן גם על החרדות גם בפני ד"ר איבגי ואולם הדבר לא נרשם. המומחית אף הפנתה לאחד הרישומים שבהם קיימת אינדיקציה לרישום פחדים מכלבים. יצוין שבחוות דעתה התייחסה המומחית למספר מסמכים רפואיים אחרים, אשר נרשמו בידי הגורמים המטפלים, אשר התייחסו לפוביות ולחרדות. על פי הסברה של המומחית, האירוע שאירע לתובע בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", הינו אירוע משני לטראומה, בעוד שהתאונה הינה הגורם הטראומטי (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 7.7.11, שורה 3). המומחית שללה כל אפשרות לכך שהתובע שיקר, רימה התחזה או פעל מתוך אינטרסנטיות. על פי התרשמותה של המומחית, התובע תמים מכדי להפעיל תרגילי הטעייה. אף שהמומחית ייחסה את הנכות שווה בשווה לכל אחד משלושת הגורמים באופן שרירותי, ואף שהשיבה שיתכן שניתן היה לייחס לתאונה שיעור גבוה יותר של נכות, או לחילופין, שיעור נמוך יותר, מצאתי שיש לאמץ את אופן קביעת ייחוס הנכות לכל גורם. המומחית שבה והדגישה שהיא ממליצה לדבוק בנוסחה שהציעה. קביעתה של המומחית מבוססת על מומחיותה ועל ניסיונה המקצועי של המומחית, ואף שיתכן שמומחים אחרים היו קובעים מפתח אחר לחלוקת הנכות, מצאתי שיש לאמץ את קביעתה של המומחית בעניין זה. טענת ה"סיבתיות העמומה" לטענת הנתבעת, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין תאונת הדרכים, כיון שהמומחית קבעה באופן שרירותי את ייחוס שליש מהנכות לתאונה, באופן הנוגד את ההלכה שנקבעה בד"נ 4693/05 בית החולים כרמל נ' עדן מלול, (להלן- "פרשת עדן מלול"), לפיה לשם הוכחת קשר סיבתי בין מעשה נזיקין לבין תוצאותיו יש להקפיד על כלל מאזן ההסתברות, ולא ניתן לבסס קשר שכזה על "סיבתיות עמומה". קביעתה של המומחית, כך נטען, לפיה נחלקה הנכות בין שלושה גורמים באופן שווה בשווה, בשעה שהמומחית הודתה בכך שיתכן שאחוז הנכות הנובע מכל אחד משלושת הגורמים שונה מ- 10%, נוגד את הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה", ואינו מקיים את נטל הראייה המטיל על התובע להוכיח את תביעתו לפי מאזן הסתברות ברמת הוכחה של מעל 50%. עוד נטען שבשעה שהמומחית עצמה אינה יודעת כיצד לקשור בין התאונה לבין הנכות, לאור הילכת הסיבתיות אשר נקבעה בפרשת עדן מלול, אין בידי בית המשפט לקבוע קביעות באשר לנכותו הצמיתה של התובע שמקורה בתאונה. בפרשת עדן מלול נדון עניינה של ניזוקה אשר נולדה בלידה מוקדמת. בית המשפט העליון בחן את הקשר הסיבתי בין הנזק המוחי שנגרם לה, לבין שני גורמים אפשריים לנזק: האחד, גורם עוולתי הנעוץ ברשלנות הצוות הרפואי, והשני, שמקורו בפגות ובמחלות הנלוות לה, גורם שאינו גורם עוולתי. ברור היה באותו עניין שלא מדובר בשני גורמים לנזק, אשר יש ליחס את הנזק לכל אחד מהם, אלא בגורם אחד בלבד, ובית המשפט התבקש לקבוע מהו. בדיון הנוסף נדונה קביעת בית המשפט העליון שניתנה בהרכב של שלושה שופטים, לפיה במקרים מסוימים ניתן יהיה לחרוג מכלל "מאזן ההסתברויות", וזאת במצבים של "עמימות סיבתית", לטובת כלל של "פיצוי-לפי-הסתברות", בהתקיים תנאים מסוימים, ובראשם ההנחה כי כלל מאזן ההסתברויות גורם לאי-צדק בנסיבות העניין. על פי עקרון זה, במקרה של "עמימות סיבתית", ניתן יהיה לסטות בדיני הנזיקין מין הכלל של "הכול או כלום" ולפסוק פיצוי חלקי. כך למשל נקבע שבקיומו של סיכון ממשי, ניתן יהיה לפסוק פיצוי חלקי בהתאם למאזן ההסתברויות. כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין הזכיר בפסק דינו כי סוגיית פסיקת פיצוי באופן הסתברותי מקום שבו קיימת "עמימות סיבתית" נדונה בפסיקה ובספרות המשפטית, בארץ ובעולם, מבלי שנקבעו מסקנות חד משמעיות. כן ציין -"עמדתי היא כי אין להתעלם לחלוטין מעצם האפשרות ליישם את דוקטרינת האחריות היחסית - פיצוי-לפי-הסתברות - בדיני הנזיקין. בכך מצטרפת עמדתי לזו המונחת ביסוד פסק-הדין בערעור נשוא הדיון הנוסף. משבאים לבחון אפשרות זו יש צורך, לדעתי, להגדיר בצורה ברורה את אמות המידה ליישומה של דוקטרינה זו, ובלשון העתירה, יש "לתת סימנים ברעיון הגברת ההסתברות, לסייגו כהלכה ולהגדירו באופן שלא יחולל זעזוע בשיטה המשפטית כולה". אינני מוצאת מקום להתייחס בהרחבה להלכת פרשת עדן מלול, שכן לטעמי אין היא רלוונטית בענייננו. בענייננו לא מדובר ב"עמימות סיבתית" באשר לעצם קיומו של קשר סיבתי. קיימת בפני בית המשפט קביעה חד משמעית של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, לפיה קיימת נכות נפשית שמקורה בתאונה, היינו, הקשורה בקשר סיבתי לתאונה. אמנם המומחית הצביעה על קשיים בכימות ייחוס הנכות לכל אחד מהגורמים, ואולם בסופו של יום קבעה קביעה חד משמעית באשר לאופן הייחוס של הנכות, הסבירה את קביעתה במסגרת חוות דעתה וכן במהלך חקירתה הנגדית, ונותרה בעמדתה גם לאחר שהוצעו לה חלופות אחרות באשר לאופן הייחוס. ראוי לציין בהקשר זה, את קביעתו של כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין בפרשת עדן מלול הנ"ל, לפיה "אין פסק-דין זה עוסק במצב דברים שבו קיים קשר סיבתי מוכח בין ההתרשלות לבין קיומו של נזק והעמימות נסבה על שיעור הנזק שניתן לייחס לגורמים מעוולים מתוך נזק כולל... ענייננו מצטמצם כאמור לדרך הראויה לפסיקת פיצוי-לפי-הסתברות בדיני הנזיקין במקום שבו קיימת אי-ודאות לגבי עצם קיומו של קשר סיבתי. זאת, מתוך הבנה שהדרך היחסית יש לה באופן עקרוני מקום בדיני הנזיקין של-ימינו, ומתוך צורך ליתן מסגרת רעיונית בת-יישום להמשך ההתמודדות עם האתגר שדרך זו מציבה."(ההדגשות שלי י.י.) (עמ' 14 עד 15 לפסק הדין). לאור קביעותיה של המומחית, הוכח כאמור קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה, על פי מאזן ההסתברות הנדרש. כפי שציינתי, לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי שיש לאמץ את המלצתה של המומחית בתחום הנפשי, לפיה נותרה לתובע בעקבות התאונה נכות נפשית בשיעור של 10%. סיכום הנכות הנפשית המומחית הסבירה את קביעותיה, הפנתה לסממנים המצביעים על קיומה של הנכות שתוארה בחוות דעתה השנייה, וכן את קיומו של הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות. כזכור סבל התובע במהלך התאונה מחבלת ראש קשה, ובעת שהתקבל בחדר מיון הוגדרה הכרתו כמעורפלת. בהמשך אובחן דימום תוך מוחי. פגיעות אלו עשויות לגרום לנכות נפשית גם אם הנכות האורטופדית שנותרה בעקבות התאונה הינה נכות בשיעור נמוך. לאחר חקירה נגדית ממושכת ומפורטת עמדה המומחית על חוות דעתה, הסבירה את קביעותיה, ועמדה גם על הטעמים בשלם לא מצאה נכות במהלך הבדיקה הראשונה. לפיכך לא מצאתי שיש הצדקה לסטות מחוות דעתה של המומחית, כפי שנקבעה בחוות דעתה השנייה, לא לעניין קיומה של נכות, אף לא לעניין ייחוס של 10% נכות נפשית לתאונה. הנכות הקוסמטית הצדדים נחלקו גם בשאלת הנכות הקוסמטית. לטענת התובע, לאור המלצת כב' השופט ר' יעקובי, אשר דן בתיק באותה עת, ניתן לוותר על חוות דעת מומחה בתחום האמור, ולהסתפק בתצלומים שהוגשו לבית המשפט. לטענת הנתבעת, אין להוכיח עניין שברפואה ללא חוות דעת רפואית, ובהיעדר חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית, אן לקבוע שנותרה נכות בתחום האמור. מעיון בתצלומים, ניתן להתרשם שקיימות צלקות בולטות בפניו של התובע. אף שהייתה קיימת לכאורה הסכמה בין הצדדים לכך שלצרך הפחתת עלויות לא ימונה מומחה, אין בידי בית המשפט לכמת את שיעור הנכות הרפואית בגין הצלקות. סיכום הנכות הרפואית לאור קביעותיהם של המומחים הרפואיים, מצאתי שיש לאמץ את שיעור הנכות שנקבע על ידם בחוות דעתם ולקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 14.5% . הנזקים נזק לא ממוני בהינתן שיעור הנכות וימי האשפוז, זכאי התובע לפיצוי בראש נזק זה בסכום של - 65,536 ₪. גריעה מכושר השתכרות התובע, בן 25, לומד תורה במסגרת ישיבה, והוא אינו עובד לפרנסתו. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם יש מקום לפסוק הפסדי שכר לעתיד, ולפי איזה בסיס שכר. לטענת הנתבעת, נכותו האורטופדית של התובע הינה נכות קלה, ואין לה כל השלכה תפקודית, שכן אין בה כדי להשפיע על עיסוקו כתלמיד ישיבה. נטען שהתובע אינו קטין עוד, וכי הוא בחר את מסלול חייו, לא בשל מגבלותיו הרפואיות, אלא מטעמים דתיים, ועל כן אין כל משמעות תפקודית לנכות. אשר לנכות הנפשית, נטען שמגבלותיו הנפשיות כלל אינן קשורות לתאונה, והן אלו אשר עיצבו את כושר השתכרותו. בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול הן את הנכות הרפואית של התובע, הן את העובדה שבעת התאונה היה קטין, חסר היסטוריה תעסוקתית. כמו כן יש לשקול את העובדה שבפועל לא השתלב בתובע במעגל העבודה. כפי שנקבע בפסיקה, בקביעת נזקיהם של קטינים וצעירים, בשל העדר וודאות באשר לעתיד התעסוקתי, יש לקבוע בדרך כלל שהנכות הרפואית משקפת גם את שיעור הנכות התפקודית ואת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. בענייננו יש לשקול את העובדה שהנכות הנפשית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, בשיעור של 10%, אינה עומדת בפני עצמה, אלא מצטרפת לנכות נפשית קודמת בשיעור גבוה, ועל כן משקלה הסגולי גבוה יותר. כפי שציינה המומחית בתחום הנפשי במהלך חקירתה, לנכות הנפשית השלכה תפקודית ברורה, ואין באפשרותו של התובע לעבוד במצבו הבריאותי. עוד השיבה המומחית במהלך חקירתה, שאלמלא התאונה היה בידי התובע להשתלב בעבודת שונות, חרף נכותו הנפשית בשיעור של 20%, ואולם החמרת הנכות הנפשית ל- 30% בעקבות התאונה, פגמה באפשרותו להשתלב בעבודה. אף שהנכות בתחום האורטופדי הינה נכות קלה, בשיעור של 5% בלבד, לא מצאתי שיש מקום לסטות בענייננו מההנחה לפיה זהה הנכות התפקודית לנכות הרפואית. הנחת עבודה נוספת אשר נקבעה בפסיקה, הרלוונטית לענייננו, הינה שנקודת המוצא בקביעת הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של קטין "מבוסס על ההנחה כי הקטין היה משתכר, אלמלא התאונה, בשיעור השכר הממוצע במשק" (ראו למשל ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא פ"ד ס (3) 13). במקביל להנחת העבודה של חישוב בסיס השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק, נקבע בפסיקה, למשל בע"א 10990/05 פינץ נ' הראל (מיום 11.4.06) כי - "בית המשפט עשוי לסטות ממנה מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. על כך הוספנו ואמרנו בעניין אבו רים הנ"ל, כי "ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי...; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה".   בענייננו מצאתי שיש לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק, לאור נתוניו האישיים של התובע . בקביעת בסיס השכר של התובע, יש להביא בחשבון מחד גיסא את העובדה שהתובע אינו עובד, אלא לומד תורה, ומאידך גיסא את העובדה שגם בהתעלם מהתאונה קיימת לתובע נכות נפשית קשה אשר יש בה כדי להשפיע על מצבו התעסוקתי. עצם העובדה שהתובע לומד כיום תורה, אין בה כשלעצמה לשלול את הנחת העבודה לפיה יש לאמץ את השכר הממוצע במשק כבסיס השכר. כך למשל נקבע בפסק הדין בע"א 1376/07 חן נתן ישרים נ' אי. די. אי (מיום 31.1.10). בפסק הדין האמור נדון עניינו של ניזוק אשר החליט לאחר פציעתו ללמוד תורה בישיבה. בית המשפט קבע שספק האם ההחלטה על מסלול זה הייתה בחירה אישית חופשית, או שמא בחירה המושפעת מהנכות שנקבעה בתאונה, ועל כן סבר שיש לבסס את הפיצוי על יסוד השכר הממוצע במשק. דברים דומים ניתן לומר גם בענייננו. יתכן שאלמלא התאונה היה בידי התובע להשתלב בעבודה, אולי אף בעסקיהם של הוריו. יחד עם זאת, יש להתייחס בענייננו ליכולותיו האישיות של התובע אלמלא התאונה. לתובע נכות נפשית בשיעור של 20%, שמקורה בגורמים שאינם קשורים לתאונה. יש בנכות האמורה כי להשפיע על אפשרותו להשתלב במעגל העבודה, ולהתמיד בה לאורך זמן. על יסוד שיקולים אלו מצאתי לקבוע את בסיס השכר בסכום של 4,100 ₪, בלבד, בהתאם לשכר המינימום. בהינתן בסיס השכר האמור, ובהנחת עבודה עד גיל 67, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 172,500 ₪ במעוגל. עזרת הזולת לאחר התאונה היה התובע מאושפז במשך 9 ימים, במהלכם עבר שני ניתוחים לקיבוע השברים ברגליים. בתצהירי עדות ראשית העידו הוריו של התובע על כך שלאחר שחרורו, היה התובע מרותק למיטתו במשך למעלה מחודשיים, ללא יכולת תנועה, כשהוא מגובס מכף רגל ועד החזה. ההורים העידו שבמשך 3 חודשי הנכות המלאה שקבע האורטופד, נזקק התובע להשגחה צמודה במשך 24 שעות ביממה. במשך התקופה האמורה סייעו בני המשפחה, אחיהם של ההורים, בטיפול בתובע. כששבו בני המשפחה לצרפת, נעזרו ההורים בעוזרת שסייעה בטיפול בתובע, עזרה שממונה בחלקה על ידי רשויות המדינה, ושחלקה האחר נתבע במסגרת בית המשפט המחוזי. לאחר שהסתיים הסיוע, הסתייעו ההורים בעוזרות באופן פרטי, ועל מנת להוזיל עלויות ויתרו לטענתם על הקבלות. ההורים הצהירו בתצהיריהם על כך שבמשך חודשים רבים היה התובע זקוק לעזרה ולסיעוד מלאים. לאחר מכן נזקק התובע לתקופה ממושכת של שיקום. התובע קיבל טיפולים פיזיותראפיים, וכן טיפולים נפשיים שונים שנועדו לשפר את מצבו הקוגניטיבי והנפשי. שנים לאחר התאונה, קיבל התובע טיפול פסיכולוגי ונפשי, כפי שתואר על ידי המומחית הפסיכיאטרית בחוות דעתה. במשך התקופה האמורה נזקק התובע לסיוע בני משפחתו, בעיקר אביו, אשר על פי עדותו הסיע אותו לאשקלון ולכפר סבא לשם קבלת הטיפולים. עזרה נוספת ניתנת באירועים מיוחדים, כגון בתקופות החרדה, דוגמת תקופת "עופרת יצוקה", שבה עבר התובע להתגורר עם בני משפחתו בבית הוריו. טיב הפגיעה, הנכות הרפואית הזמנית שנקבעה, היקף הטיפולים הרפואיים והפיזיותראפיים שלו נזקק התובע במשך תקופה ארוכה, מלמדים על כך שסיועם של בני המשפחה היה מעבר לחובתם המוסרית של ההורים ובני המשפחה האחרים. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי שיש לקבוע בראש נזק זה פיצוי גלובאלי על דרך האומדן, בסכום של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד. הוצאות המחלוקת בין הצדדים בשאלת פסיקת פיצוי בראש נזק זה, נעוצה בראש ובראשונה בפרשנות ההסכם ביניהם, אשר קיבל תוקף של פסק דין בת"א 977/94 (מוצג נ/3). לטענת התובע, נועד ההסכם בין הצדדים להסדיר בראש ובראשונה את הפיצוי לשאר בני המשפחה. כיון שחלק מההוצאות היו שלובות בהוצאותיהם של שאר בני המשפחה, נפסק סכום חלקי גם עבור הוצאותיו של התובע. סכום זה לא מיצה לטענת התובע, את הפיצוי בגין ראש נזק זה, ועל כן, במטרה למנוע פיצוי כפול, צורפו לפסק הדין הקבלות וההוצאות אשר נכללו בגדרו. יחד עם זאת, נטען שההסכם היה נקודתי, ושהוא אינו חוסם את התובע לתבוע את שאר הוצאותיו בהליך שבפני. לטענת הנתבעת, ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין עסק בסוגיית ההוצאות בכללותה, ואינו מאפשר לתובע פיצוי נוסף בראש נזק זה עבור הוצאות שהוציא כביכול בתקופה שקדמה למתן פסק הדין, שניתן כאמור בשנת 1998. הנתבעת טענה שבמהלך חקירה נגדית הודה אביו של התובע במפורש שפיצוי בגין כל ההוצאות עד שנת 1998 התקבלו בהסכם הפשרה. עוד נטען שכשם שעלה בידי התובע ואביו להגיש אסופה של קבלות בבית המשפט המחוזי, היה באפשרותם לעשות כן גם במסגרת הליך זה. נטען שבעקבות ההליך הקודם היה ידוע להורים על הצורך בתיעוד ההוצאות, ועל כן העדר הקבלות מעיד על כך שלא היו הוצאות כלשהן מעבר לסכומים ששולמו כפיצוי בהסדר הפשרה. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת להיקף ההוצאות אשר הוכחו, בהעדר קבלות בגין הפיצוי הנדרש על ידי התובע בראש נזק זה, ובשל הטענה שהוצאות רפואיות גם בצרפת הינן חלק מביטוח הבריאות הבסיסי. אשר להיקף ההוצאות, באת כוחו של התובע ציינה שהתובע עבר טיפולים נפשיים אינטנסיביים במהלך השנים, אשר הטיבו את מצבו הנפשי. נטען שאף שלא הוצגו קבלות עבור כל הוצאה, רשאי התובע להוכיח את הוצאותיו לאו דווקא באמצעות קבלות. נטען שאביו של התובע העיד על הוצאות בגין טיפולים, על כך שלא כל הקבלות נשמרו, ועל כך שלא כל הגופים המטפלים העניקו קבלות. באת כוח התובע הוסיפה וטענה שהסכומים אשר נדרשו בגין הוצאות הינם סכומים ששולמו בפועל, מעבר לטיפולים אשר התקבלו במסגרת סל הבריאות הבסיסי בצרפת, ומעבר לפיצוי בגין החזר הוצאות של התובע אשר התקבל בפסק הדין שניתן על פי ההסכמה. על פי חישובו של התובע, יש לפצותו בסכום של 1,378,082 ₪, סכום הכולל את התשלומים עבור הטיפולים הנפשיים והאורטופדיים, זמן הבטלה של ההורים, הנסיעות לשם קבלת הטיפולים, חלק יחסי בעלות הרכב אשר נרכש בפריז, עלות הטיפול הרפואי להעלמת הצלקת שהומלץ לתובע. הנתבעת טענה כאמור שהמסמכים המעידים על קבלת טיפול נפשי, כגון המסמכים של ד"ר שטרן, דרימר ואיבגי, לא הוגשו באמצעות עורכיהם, ועל כן לא הוכחו כנדרש. בשל כל אלו, כך טענה הנתבעת, אין לפסוק פיצוי כלשהו בגין הוצאות. אשר לפרשנות ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, מצאתי שיש לקבל את פרשנותו של התובע להוראות ההסכם. בסעיף 2 להסכם הפשרה בין הצדדים נקבע שהואיל ועל פי חוות דעתו של המומחה האורטופדי יש להמתין עד גמר צמיחתו של התובע, תופסק תביעתו, בתנאים שנקבעו, אשר אחד מהם, המנוי בסעיף 2.ב. להסכם, הינו שהתובע לא יהיה רשאי לתבוע בעתיד פיצויים בגין הוצאות או תשלומים אשר שולמו על פי פסק הדין. בסעיף 3 להסכם נקבע שחלק ניכר מהקבלות הוא בגין טיפול משותף לכלל התובעים, או לחלקם, לרבות התובע שבפני. בסעיף 4 להסכם הוסכם בין הצדדים שהתובע לא יהיה רשאי לתבוע בעתיד פיצוי כלשהו בגין תשלום או הוצאה על בסיס הקבלות שצורפו להסכם. סעיף 5 להסכם קובע שסכום ההסכם כולל תביעות מטיבים למיניהם, הוצאות רפואיות ודמי אשפוז. כפי שנטען על ידי התובע, לא נקבע בפסק הדין שהתובע לא יהיה רשאי לתבוע תשלומים בגין הוצאות שמועדן קדם למועד ההסדר או למועד פסק הדין. אילו היה בכוונת הצדדים לקבוע זאת, היה הדבר נאמר במפורש בהסכם, ולא היה על הצדדים לצרף לפסק הדין את הקבלות שבגינן שולם פיצוי לתובע. ניסוחו של החוזה, כמו גם צירוף הקבלות, מעידים על כך שכוונת הצדדים הייתה לאפשר תביעת פיצוי בגין הוצאות אחרות שלא נכללו בהסכם, אף אם מועדן מוקדם ליום מתן פסק הדין, ועל כן צורפו הקבלות כדי למנוע פיצוי כפול. אשר לטענה בדבר קיומן של הוצאות והוכחתן, מצאתי שיש לקבל את טענת התובע גם באשר לאפשרות להוכחת הוצאות ללא הצגת קבלות. מספר שיקולים הובאו בחשבון בקביעת הפיצוי בראש נזק זה. שיקול ראשון הינו שעיון בהוצאות אשר נדרשו והשוואתן לקבלות אשר צורפו להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, מעלה שההוצאות אינן חופפות, וכי ההוצאות שנתבעו בפני אינן זהות להוצאות שבגינן התקבל פיצוי בפסק הדין. שיקול נוסף שהובא בחשבון הינו שמצאתי לקבל את טענות התובע לפיהן קיבל התובע טיפולים אורטופדיים ונפשיים מסיביים, בצרפת, ולאחר מכן בארץ, כפי שעולה מעדותו של התובע, מעדות אביו, מחוות דעתה של המומחית בתחום הנפשי, מהמסמכים הרפואיים אשר צורפו לתצהירים מטעם התובע ואשר הוגשו לבית המשפט. מצאתי אף שיש לקבל את עדותו של האב, לפיה ההוצאות הנדרשות הן רק בגין הטיפולים הרפואיים שעליהם שילמו, מעבר לטיפולים הכלולים בסל הבריאות בצרפת או בארץ, שכן סל הבריאות אינו מכסה את כל הטיפולים, וכי גם בגין טיפול המצוי בסל הבריאות נדרשת השתתפות עצמית. יחד עם זאת, לא מצאתי שיש לקבל את טיעוניו של התובע והוריו באשר למלוא היקף ההוצאות. האב הסתמך בעדותו על זכרונו, ולא על רישומים מדויקים, יתכן שלא זכר את היקפם ומספרם של הטיפולים וההוצאות במדויק. אשר להוצאות ניידות, עולה מהראיות שלשם הטיפולים בצרפת רכשו הוריו של התובע רכב. אמנם הרכב נרכש גם לשם סיוע בטיפול בנכויות של שאר בני המשפחה, ואולם מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום חלקי, בהתאם לחלק היחסי שנתבע על ידי התובע. כמו כן מצאתי שבמהלך השנים נאלץ האב להסיע את בנו לערים אשקלון וכפר סבא לשם קבלת טפול פסיכולוגי ונפשי. כיון שההוצאות הקשורות בנכות הנפשית נועדו לטפל בנכות שאינה קשורה לתאונה במלואה, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בגין חלק יחסי בלבד בהוצאות. אף שהמומחית בתחום הנפשי מצאה לייחס לתאונה שליש בלבד מהנכות, מצאתי שבשנים הראשונות לאחר התאונה, במשך 4 שנים, יש לייחס לתאונה משקל רב יותר (בין היתר גם בשים לב לנכות הזמנית שנקבעה), ולפיכך ייחסתי לתאונה מחצית מההוצאות באותן שנים. בשנים שלאחר מכן ייחסתי לתאונה שליש בלבד מההוצאות. על יסוד נתונים אלו ובשים לב לראיות שהובאו על ידי התובע, מצאתי שיש לאמוד את הפיצוי בגין העבר, והעתיד בסכום של 150,000 ₪. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 65,536 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 172,500 ₪; עזרת הזולת- 25,000 ₪; הוצאות וניידות- 150,000 ₪; סה"כ- 413,036 ₪. הנתבעת תשיב לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, וכן תשלם לו שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבא כוח הנתבעת. ניתן היום, כ"ג בחשון תשע"ב, 20 בנובמבר 2011, בהעדר הצדדים. נכותתאונת דרכיםסיבתיות עמומה / עמימות ראייתיתקשר סיבתי