1. התובעת עבדה כפועלת יצור במאפיה שבבעלות הנתבעת, בתקופה 18.2.96 ועד 9.3.07. עבודת התובעת היתה במשמרות, אשר חלקן בוצעו בשעות היום וחלקן בשעות הלילה. התובעת עבדה על בסיס שכר לשעה. בתביעתה תובעת התובעת הפרשי שכר מכח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, לרבות גמול עבודה בשעות נוספות ומשמרות הלילה, גמול עבור עבודה במנוחה שבועית, גמול עבור שעות נוספות, באותם מקרים בהם לא היתה הפסקה בת 12 שעות בין משמרת למשמרת, וכן השלמת שכר ל-8 שעות עבודה בימי שישי ובערבי חגים. בהתייחס לגובה השכר, תבעה התובעת גם תוספת וותק ותוספת דרגה (כשלמעשה, בכתב התביעה המדובר בתוספת אחוזית לשכר), שלטענתה, מגיעים לה על בסיס ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה והקונדיטוריה, או על בסיס צו ההרחבה מכוחו. כמו כן, תובעת התובעת הפרשים בגין ניכוי הפסקות ובגין ניכוי דמי חבר משכרה, ניכוי שנעשה, לטענתה, שלא כדין. התובעת אף תבעה בכתב התביעה תשלומים עבור החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה, הפרש דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות ובגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה, בהתייחס לעבודה בשעות הלילה, וכן פיצויי הלנה. בתצהירה ובעדותה חזרה בה התובעת מתביעתה להחזר הוצאות נסיעה, (עיין עמ' 9, ש' 24-25 לפרוטוקול). כמו כן, חזרה בה התובעת מתביעתה לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בהתייחס לעבודה בשעות הלילה (עיין בסיכומי התשובה של התובעת, בהם מודה התובעת, כי ההפרשות לפנסיה בוצעו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי). בהתייחס לתביעה לפיצויי הלנה, נדגיש כבר כעת, כי התביעה לבית הדין הוגשה ב-8.1.09, בעוד שהתובעת סיימה עבודתה ב-9.3.07, כך שהתביעה לפיצויי הלנה התיישנה. 2. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי אינה חברה בארגון המעסיקים, שעליו חל ההסכם הקיבוצי בענף האפייה ועל כן, אותן זכויות שהתובעת תובעת בהתבסס על ההסכם הקיבוצי, אין להן בסיס. הנתבעת טענה, כי היא חברה בעמותה הנקראת "איגוד האופים בישראל", עמותה שהוקמה עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ואשר חתמה על הסכם אחד בשנת 1989. לטענת הנתבעת, הוראותיו של ההסכם עליו חתמה העמותה "איגוד האופים בישראל", לא יושמו והינן בבחינת "אות מתה". הנתבעת הודתה, כי הוראות צו ההרחבה בענף האפייה מחייבות אותה. כמו כן, הכחישה הנתבעת, באופן כללי, את כל טענות התובעת וחישוביה והודתה, רק, שהתובעת עבדה כפועלת יצור במאפייה במשך כ-11 שנים, עד לפיטוריה. 3. בטרם נדון בפרטי המחלוקות העקרוניות בין הצדדים, כמו גם ברכיבי התביעה, אחד לאחד, נציין, כי כתב התביעה של התובעת מכיל טבלאות וחישובים שונים ובהם מופיע מקדם המכונה "סטיית תקן". אופן החישוב, כפי שבוצע ע"י התובעת, הן בכתב התביעה והן בתצהירה, היקשה ביותר על הבנת טענותיה, גם כאשר המדובר היה בטענות שיש בהן ממש, ולבית הדין לא ברור - מדוע התובעת, אשר במסגרת חומר הראיות הוגשו על-ידה דו"חות נוכחות רלבנטיים, כללה בחישוביה פרמטר של סטיית תקן, שמקורו לא ברור, כאשר יכולה היתה לערוך חישובים מדויקים על-פי דו"חות הנוכחות. מאידך גיסא, נציין, כי הנתבעת הסתפקה בהתייחס לחלק ניכר מעילות התביעה, בהכחשת עצם הזכות, אולם לא טרחה להגיש תחשיב נגדי מטעמה לתחשיבי התובעת, וזאת כטענה חילופית, ככל שתביעת התובעת בהתייחס לעילה זו או אחרת, תתקבל. נדגיש ספציפית לגבי תוספת הוותק, ניתנה על-ידינו החלטה שתחשיבי התובעת יועברו לתגובת הנתבעת, וכי הנתבעת רשאית להגיש תחשיבים מטעמה, וכי ככל שלא יוגש תחשיב נגדי ייקבע, כי תחשיבי התובעת נכונים והנתבעת תוכל לטעון, רק טענות עקרוניות באשר לעצם הזכות, אולם לא לגבי התחשיבים. נוסיף ונבהיר, כי הנתבעת לא הגישה תחשיבים מטעמה, הגם שהודתה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה, כי חלה טעות אצלה בחישוב גמול השעות הנוספות בגין עבודת לילה. בית הדין יתן המשקל הראוי לאי הגשת תחשיבים נגדיים מטעם הנתבעת, בהתייחס לאותן עילות תביעה, אשר לגביהן יקבל בית הדין את תביעת התובעת ויקבע, כי היא זכאית למרכיבי שכר בגין עילות אלה. בהתייחס לאותן עילות בהן יקבע על-ידינו בהמשך, כי התובעת זכאית לתשלום בגינן, יקבל בית הדין את תחשיבי התובעת, בהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת. 4. חלקן של עילות התביעה בתביעת התובעת, מבוססות על זכויות שמקורן בחוקי המגן, כגון שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951; חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954; חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951; וחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. חלק אחר של עילות התביעה מבוסס על זכויות שמקורן בהסכם הקיבוצי בענף האפייה הקונדיטוריה ולגבי עילות אלה, יש להכריע, תחילה, האם חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף האפייה על הצדדים, או שחלות רק הוראותיו של צו ההרחבה. 5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר איתן אבן, מנהל הכספים של קבוצת דוידוביץ (להלן - "אבן"). זכאות התובעת להפרשי שכר מכח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה: 6. התובעת ביססה תביעתה על מסגרת עבודתה שכללה משמרות בוקר ומשמרות לילה לסירוגין, כאשר התחשיב בוצע בהתבסס על דו"ח נוכחות של חודש 12/04, כדו"ח מייצג. התובעת כללה בחישוביה מרכיב שכונה "מקדם הפחתה", וזאת בנימוק, כי מאחר ובמהלך תקופת עבודתה היו תקופות בהן לא עבדה עקב מחלה, ימי חופשה, ימי חג וכדו', היא הפחיתה את זכותה בגין ימי היעדרות אלה. כפי שציינו לעיל, התובעת ערכה תחשיביה על בסיס מתכונת חודש 12/04, ולא באופן מדויק לגבי כל חודש, אולם הנתבעת לא הגישה כלל תחשיבים נגדיים. תשלום שעות נוספות בגין עבודת לילה: 7. טענת התובעת בעניין זה בכתב תביעתה היתה, כי במשמרות לילה בהן עבדה, שולם לה גמול עבור עבודה בשעות נוספות, רק לאחר השעה השמינית, בעוד שבהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, היא היתה אמורה לקבל גמול עבור עבודה בשעות נוספות, החל מהשעה השביעית; את תביעתה בעילת תביעה זו, העמידה התובעת ע"ס 7,116 ₪. התשלום חושב על בסיס שכר שעתי מוכפל ב-150% וכן מוכפל בשש משמרות בשבוע ובשבועיים בחודש בהם עבדה משמרות לילה וכן מוכפל במספר השנים, שהתביעה לגביהם טרם התיישנה במועד הגשת התביעה לבית הדין וכן במקדם ההפחתה, בהתאם לטיעוני התובעת, אשר לקחה בחשבון היעדרות מסוימת במהלך תקופת עבודתה בשל חגים/ מחלה/ חופשה (מקדם ההפחתה בהתאם לתצהיר, הינו 0.9%). 8. הנתבעת בכתב ההגנה, הכחישה את טענות התובעת וטענה, כי התובעת ביצעה תחשיבים על בסיס אומדן, למרות שהיו לה כל הנתונים המדויקים של דו"חות הנוכחות ותלושי השכר, על מנת לחשב עילת תביעה זו במדויק. לחילופין, טענה הנתבעת, כי הסכום המגיע לתובעת בגין הפרש גמול שעות נוספות בעבודת לילה, עומד על סך של 4,744 ₪. למעשה, הודתה ב"כ הנתבעת, במעמד הדיון המוקדם מ-7.1.10, כי נפלה טעות אצל הנתבעת בחישוב השעות הנוספות, בעת שלקחו בחשבון שעה נוספת, רק החל מהשעה השמינית ולא מהשעה השביעית, כך שסך של 4,744 ₪, אינו שנוי במחלוקת. גם בתצהירו של אבן , קיימת הודאה, כי התשלום לא שולם כראוי. יחד עם זאת, נטען בתצהירו של אבן, כי התובעת לא ערכה חישוביה עפ"י דו"חות הנוכחות, אשר עיון בהם מלמד, כי במקרים רבים (בעיקר בימי א' בשבוע), היא עבדה פחות מ-9.5 שעות ועל כן, היא ממילא אינה זכאית לתשלום הנתבע. ככלל, גמול שעות נוספות חושב לתובעת לאחר 8.5 שעות עבודה ברוטו (שכללו חצי שעת הפסקה עבורה לא קיבלה התובעת שכר), במקום לחשב את הגמול לאחר 7 שעות עבודה בפועל. 9. הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה בסעיפים הרלבנטיים קובעות כדלקמן: א. "שעות נוספות" מוגדרות כשעות מעבר לתחום שנקבע ליום עבודה בסעיף 2 או 4 לחוק, או שעות העולות על התחום שנקבע לשבוע עבודה בסעיף 3 או 4 לחוק; ב. "עבודת לילה" מוגדרת כעבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין 22:00 ל- 06:00; ג. בסעיף 2 לחוק נקבע, כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות עבודה, וכי בעבודת לילה, או ביום שלפני מנוחה שבועית, או ביום שלפני חג, לא יעלה יום עבודה על 7 שעות עבודה. בנסיבות אלה, השעה השמינית לעובד שעבד במשמרת לילה, הינה שעה נוספת; ד. סעיף 4 לחוק קובע, כי השר רשאי לקבוע בתקנות יום עבודה שתחומו פחות מהקבוע בסעיף 2, אם רק בכך צורך מטעמי בריאות העובד, או נסיבות העבודה, וכן רשאי השר לקבוע בתקנות יום עבודה שתחומו יותר מהקבוע בחוק לעבודה מסוימות שפורטו בסעיף ובכפוף לכך, שיום עבודה לא יעלה על 10 שעות עבודה ושבוע עבודה ממוצע לא יעלה על 45 שעות עבודה; ה. סעיף 16 לחוק קובע, מהו הגמול אשר לו זכאי עובד העובד שעות נוספות רגילות, וסעיף 17 דן בגמול אשר לו זכאי עובד העובד במנוחה השבועית. 10. אין למעשה מחלוקת, כי התובעת זכאית לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בגין עבודת לילה כבר לאחר 7 שעות עבודה. אין אף מחלוקת, כי הנתבעת לא עשתה כן. התובעת ערכה תחשיביה על בסיס אומדן המבוסס על חודש מייצג - חודש 12/04, בעוד שהנתבעת לא הגישה תחשיב חלופי, אולם טענה, כי התובעת היתה צריכה לעשות כן ומכל מקום, הסכום המופיע בכתב התביעה, אשר אמור להיות תוצאת הנוסחה עליה ביססה התובעת עילת תביעה זו, הינו שגוי ועומד על סך של 4,744 ₪, ולא הסכום הנתבע בכתב התביעה. בנקודה זו, דהיינו שגם אם מקבלים את תחשיב התובעת, בהעדר תחשיב נגדי, נפלה טעות חשבונית בתחשיבי התובעת, מקובלות עלינו טענות הנתבעת אשר הועלו בסיכומיה. אשר על כן, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,744 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 10.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. התביעה לתשלום שעות נוספות בהעדר הפסקה בת 12 שעות בין משמרות: 11. התובעת תבעה בתביעתה גמול בשיעור של 50% עבור כל שעה שעבדה במשמרת לילה, שבינה ובין משמרת הלילה הקודמת לא חלפו 12 שעות. לטענת התובעת תקנה 1(א) לתקנות עבודת נשים (תנאים לעבודת לילה), תשמ"ו-1986, קובעת כי לעובדת המועסקת בלילה תינתן מנוחה של 12 שעות לפחות בין יום עבודה אחד למשנהו. באותם מקרים בהם לטענת התובעת לא ניתנה לה הפסקה של 12 שעות בין משמרות הלילה, לא נעשה הדבר בהסכמתה. 12. אופן החישוב של התובעת התבסס על 6 משמרות לילה בשבוע, 12 חודשים בשנה, במכפלה של פעמיים בחודש בהם לא היתה הפסקה כנדרש בין המשמרות ובמכפלה של מספר השנים שלגביהם התביעה טרם התיישנה. סכום זה הוכפל בשיעור של 50% מהשכר השעתי וכן הוכפל במקדם הפחתה. כל החישוב התבסס על דו"ח חודש 12/04 בלבד. נדגיש, כי במעמד הדיון המוקדם מתאריך 7.1.10, הצהירה ב"כ התובעת לפרוטוקול, כי תפנה לפסיקה בנוגע לתקנה הנ"ל לתקנות עבודת נשים המתייחסת לשאלה, האם הפרה של הוראות התקנה מקנה סעד כספי לעובדת, להבדיל מהזכאות להגיש כתב אישום כלפי המעסיק. התובעת לא הפנתה לפסיקה כלשהי בעניין, וכל אשר בתצהירה ובסיכומיה הוא לחזור על האמור בכתב התביעה. 13. הנתבעת טענה, כי בהתאם להוראות חוק עבודת נשים ולתקנות שהותקנו מכוחו, ניתן לקצר הפסקה בין שני ימי עבודה ל-8 שעות בהסכמת העובדת. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי עיון בדוחות הנוכחות מעלה, שלכל היותר פעמיים בחודש ההפסקה שניתנה לתובעת בין משמרת לילה אחת לשנייה היתה 11.5 שעות, ובוודאי שאין המדובר במספר פעמים להם טענה התובעת. יתר על כן הנתבעת טענה, כי הדבר נעשה בהסכמת התובעת, אשר אף לא העלתה טענה כלשהי במהלך כל תקופת עבודתה. עוד ובנוסף טענה הנתבעת, כי התובעת לא הפנתה למקור חוקי ממנו עולה, כי בהעדר הפסקה של 12 שעות, יש לחבר את שני ימי העבודה ליום אחד, וכי יש נפקות כספית להעדר ההפסקה להבדיל מנפקות עונשית. 14. הוראות החוק, אינן מקנות לעובדת פיצוי כספי כלשהו, בגין העדר הפסקה בת 12 שעות בין משמרות לילה. בהקשר זה נציין, כי בדומה לעניין מנוחת הפיצוי בגין עבודה במנוחה שבועית, אי מתן מנוחת פיצוי לא מקנה שווי יום עבודה נוסף. הסנקציה הקבועה בחוק, בהקשר לענייננו, הינה סנקציה עונשית, אשר אמורה להרתיע מעסיקים ואשר עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה שמטרתה להקנות פסק זמן מספיק למנוחה בין משמרת אחת לשנייה. החוק והתקנות אינם קובעים, כי בהעדר הפסקה של 12 שעות, שני הימים הקלנדריים הופכים ליום קלנדרי אחד (לעניין זה עיין ב-עס"ק 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל ואח' נ' איגוד ערים אזור חיפה, פד"ע לח' 289, שם נפסק, כי עפ"י חוק שעות עבודה ומנוחה לא ניתן לפדות את מנוחת הפיצוי, משום שחוק מנוחת הפיצוי סותר את תכלית הענקתה של מנוחה זו, שכל מגמתה להעניק מנוחה בעין). 15. לאור האמור לעיל נדחית תביעת התובעת לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות עבור משמרות לילה שבינן לבין המשמרת הקודמת לא חלפו 12 שעות. התביעה לתשלום גמול עבור מנוחה שבועית 16. התובעת בתביעתה טענה, כי בין סיום עבודתה בימי ו', באותם מקרים בהם עבדה משמרת בוקר, לבין תחילת עבודתה במוצאי שבת, במקרים בהם עבדה במשמרת לילה, לא ניתנה לה הפסקה של 36 שעות, כאשר זהו משך הזמן המוגדר כ"מנוחה שבועית". בנסיבות אלה טענה התובעת, כי יש לחשב את שעות העבודה שעבדה במוצ"ש כשעות עבודה במנוחה שבועית כך שהיא זכאית לגביהם לתוספת של 50%. התחשיב מבוסס על פעמיים בחודש בהם אירע שעבדה במוצ"ש מבלי שקודם לכן היתה הפסקה של 36 שעות, על בסיס 12 חודשים בשנה, על בסיס מספר השנים שהתביעה לגביהן טרם התיישנה ועל בסיס תוספת של 50% לשכר השעתי של התובעת. התובעת ביססה את תחשיביה על דו"ח נוכחות של חודש 12/04 והכפילה את התחשיב במקדם הפחתה (הלוקח בחשבון מקרים בהם לא עבדה עקב חופשה/מחלה/חג). 17. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי תביעת התובעת איננה מבוססת על מקור חוקי, וכי אין מקום לקבוע, שבהעדר מנוחה שבועית של 36 שעות, מגיע גמול נוסף של 50%. נציין כבר עתה, כי טענת הנתבעת אינה מקובלת עלינו והוראות חוק שעות עבודה ומנוחה הקובעות, כי מנוחה שבועית הינה בשיעור 36 שעות, קובעות כי מי שעובד במהלך אותן 36 שעות, עובד במנוחה שבועית וזכאי לגמול בהתאם להוראות החוק, דהיינו, לתוספת של 50%. 18. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, כי המקרים בהם המנוחה השבועית שלה ארכה פחות מ- 36 שעות, היו בתקופת החורף בלבד (עמ' 12 ש' 27-28 לפרוט'). בסיכומי התשובה שהגישה התובעת היא טענה, כי מעיון בדוחות הנוכחות שהגישה עולה, שהן בתקופת החורף, והן בתקופת הקיץ, לא ניתנה לה מנוחה שבועית של 36 שעות ולכן, נפלה טעות בתשובתה במהלך חקירתה הנגדית. לעניין זה נציין, כי כאשר קיימים דוחות נוכחות המתעדים בבירור את שעות העבודה, אין מקום להסתמך על הזיכרון של התובעת, ואין המדובר ב"מבחן זיכרון", ועל כן, ככל שהדוחות מצביעים על העדר מנוחה שבועית של 36 שעות, שבתוכם השבת, גם בחודשי הקיץ, זכאית התובעת לגמול המתאים גם עבורם. 19. בע"ע 402/07 ניצנים חב' להבטחה וניהול פרויקטים בע"מ ואח' נ' יאיר חודאדי ואח' (פסק הדין מ- 19.1.10, נדון ערעורן של המערערות העוסקות במתן שרותי שמירה ושרותי כח אדם על הקביעה, כי עבודה במוצ"ש ללא הפסקה רצופה של 36 שעות, דינה כעבודה במנוחה שבועית. בית הדין הארצי, מפי השופטת רוזנפלד, דחה את ערעור המערערות ופסק, כי שילוב של עבודה ביום שישי בשעות הצהרים עם עבודה במוצ"ש יכול, בתנאים מסוימים, להיחשב כעבודה במנוחה שבועית כאשר את המונח "שבת" יש לפרש בזיקה למורשת ישראל. נפסק כי: "יתכנו מקרים שהעבודה במוצ"ש תחשב כעבודה במנוחה השבועית, אם לא קדמה לה הפסקה רצופה של 36 שעות כדרישת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה... הנה כי כן אין לקבל את טענת החברות כי המנוחה השבועית לעובד יהודי מסתיימת בהכרח עם צאת השבת. אם לא קדמה לעבודה במוצ"ש הפסקה רצופה בת 36 שעות, כי אז תחשב העבודה במוצ"ש כעבודה במנוחה שבועית." 20. הנתבעת לא הכחישה, כי אחת לשבועיים עבדה התובעת בימי שישי ולאחר מכן במוצאי שבת, כאשר לא היתה הפסקה של 36 שעות בין משמרת הבוקר ביום שישי למשמרת הלילה במוצאי שבת. מעיון בדו"חות הנוכחות עולה, שהן בתקופת החורף, והן בתקופת הקיץ, אירעו אותם המקרים בהם לא היתה הפסקה של 36 שעות וזאת אחת לשבועיים. יחד עם זאת עולה מדו"חות הנוכחות, כי ההפסקה לא פחתה מ- 34 שעות. התובעת חישבה את כל שעות המשמרת כשעות עבודה במנוחה שבועית, ולא רק את ההשלמה של אותה שעה או שעתיים עד להפסקה של 36 שעות מהמשמרת הקודמת כ"מנוחה שבועית". אין הצדקה לראות את כל המשמרת של כ-11 שעות, כעבודה במנוחה שבועית, ומנוחה שבועית אינה אמורה להיות 40 שעות ומעלה, אלא רק 36 שעות. 21. בתביעה לגמול עבור שעות נוספות, כמו גם לגמול עבור מנוחה שבועית, מוטל הנטל על התובע להוכיח במדויק תביעתו, שכן המדובר בתביעת ממון מוגדרת, אשר אין לפסוק בה על פי אומדנא. יחד עם זאת, כאשר מוכחת מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות, די בה על מנת להעביר את הנטל למעביד להוכיח, כי העובד נעדר מעבודתו. עיין לענין זה בע"ע 1351/04 זרצקי נ' שרותי אבטחה ושמירה בע"מ (6.4.06). בשנים האחרונות אף הוגמשו הכללים באשר לנטל ההוכחה, בהתייחס לשעות הנוספות, והדבר בא לידי ביטוי גם בע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, אשר ניתן בהתייחס לתביעה שהתשתית העובדתית בה הינה טרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, אולם פסק הדין מתייחס, הן למצב עובר לכניסת התיקון, והן לנוסח המתוקן. בענייננו, הוכיחה התובעת מתכונת קבועה של עבודה, כך שפעמיים בחודש, המנוחה השבועית שלה היתה קצרה מ-36 שעות, ועל כן ניתן לחשב התוספת אשר לה זכאית התובעת. נדגיש, פעם נוספת, כי הנתבעת לא הגישה חישוב נגדי, הגם שהיו בידיה דוחות הנוכחות. 22. אשר על כן, הננו מקבלים את תביעת התובעת, אולם בהתייחס לתחשיב התובעת, תחושבנה רק השעתיים הראשונות בכל משמרת במוצ"ש שבאה לאחר הפסקה של כ-34 שעות כשעות המזכות בתוספת של 50% ולא כל המשמרת. רק שעתיים אלה מצויות בטווח של 36 שעות, דהיינו, בוצעו במהלך המנוחה השבועית. אשר על כן, זכאית התובעת לסך של 1,581 ₪ וזאת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 10.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. תביעת התובעת לתשלום בגין השלמת שעות עבודה ל-8 שעות בימי ו' ובערבי חג: 23. לטענת התובעת, כמפורט בכתב תביעתה, היא היתה אמורה לעבוד בערבי שבת ובערבי חג, 7 שעות בתשלום 8 שעות, וזאת על בסיס הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף האפייה, בעוד שבפועל, היא הועסקה רק 4-6 שעות עבודה. חישוביה של התובעת, גם בעניין זה, התבססו על דו"ח הנוכחות של חודש 12/04. בתצהירה ובסיכומיה טוענת התובעת, כי נגרם לה נזק בכך שנדרשה לצאת לעבודה מביתה בימי ו' או בימי חג, רק ל-4-6 שעות והיא סבורה, כי הוראות ההסכם הקיבוצי, או צו ההרחבה, מלמדות על חובת המעסיק להעסיק אותה 7 שעות ולשלם שכר של 8 שעות. 24. הנתבעת בכתב הגנתה, הכחישה את זכאות התובעת לתשלום השלמת שעות בגין יום עבודה מקוצר. הנתבעת הבהירה, כי הוראות צו ההרחבה קובעות, שכאשר עובד עובד בפועל ביום ו', או בערבי חג', 7 שעות, רק אז הוא זכאי לתשלום עבור 8 שעות, אלא שהתובעת לא עבדה בפועל 7 שעות ועל כן, היא לא זכאית לתשלום נוסף מעבר לשכר שקיבלה. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעת גם לא כימתה את תביעתה בעניין זה במדויק, אלא נקטה בשיטת ממוצעים, אשר אין לה תימוכין בדוחות הנוכחות, וזאת כאשר דוחות הנוכחות נמסרו לתובעת. 25. דין תביעת התובעת במרכיב זה - להדחות. ההוראות הרלבנטיות בהסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה ובצו ההרחבה, הינן כדלקמן: סעיף 6 להסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה: "6. שעות עבודה רגילות (א) יום עבודה רגיל הוא 8 שעות; פרט לערבי שבתות וחגים בהם יעבוד 7 שעות בתשלום 8 שעות. בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים יעבדו 6 שעות בתשלום של 8 שעות. (ב) הנהלת המאפיה אחראית להעסקתם של הפועלים הקבועים, שבוע עבודה של 45 שעות, המשתלמות ב-48 שעות. (ג) על הנהלות המאפיות להעסיק את פועליהן הקבועים בכל ימות השבוע לא פחות מ-8 שעות ביום, פרט למאפיות בהן אין עבודה לכל הפועלים ל-8 שעות ביום, במאפיות כאלו יועסקו הפועלים 5 ימים בשבוע לא פחות מ-37 שעות, וישלימו את שבוע העבודה בימים ה' או ו' ב-10 שעות עבודה מקסימום. (ד) ... " סעיף 6 לצו ההרחבה: "6. שעות עבודה רגילות: (א) יום עבודה רגיל הוא 8 שעות פרט לערבי שבתות וחגים בהם יעבדו 7 שעות בתשלום של 8 שעות. בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים יעבדו 6 שעות בתשלום של 8 שעות." מלשון הוראות ההסכם הקיבוצי, במצורף להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, עולה בבירור, כי כאשר היקף משרתו של העובד הינו מעל 45 שעות שבועיות, אין חובה להעסיקו, בימי ו' ובערבי חג, 7 שעות. הרציונאל של הוראות אלה, הינו להבטיח כי עובד יועסק במשרה מלאה ויקבל את שכרו, גם אם בימי ו', או בערבי חג, שעות העבודה תהיינה קצרות יותר התובעת לא טענה ולא הוכיחה, כי עבדה פחות מ-45 שעות שבועיות. יתר על כן נציין, כי התובעת היתה עובדת שעתית ובצו הרחבה מ-1.7.00, קוצר שבוע העבודה ל-43 שעות, והתובעת לא הוכיחה כי עבדה פחות מהיקף כזה, של שעות שבועיות. הדברים האמורים לעיל מתייחסים להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי. באשר להוראות צו ההרחבה, עולה בבירור, כי אין חובה להעסיק עובד 7 שעות בערבי שבת וחג, ואין חובה להעסיק עובד 6 שעות בערב ראש השנה ובערב יום כיפור, וכל שקובעת ההוראה בצו הינו, שכאשר העובד עובד 7 שעות בערבי שבתות וחגים, או 6 שעות בערב ראש השנה ובערב יום כיפור, הוא יהיה זכאי לתשלום עבור 8 שעות התובעת לא עבדה 7 שעות בערבי שבת וחג, ועל כן, אין היא זכאית לתשלום של 8 שעות, ודין תביעתה בעניין זה - להדחות. תביעת התובעת לתשלום שכר בגין ניכוי זמן הפסקות: 26. התובעת בכתב תביעתה טענה, כי הינה זכאית לסך של 359 ₪, וזאת מאחר שבערבי שבת, או בערבי חג, כאשר עבדה פחות מ-6 שעות עבודה, נוכתה משכרה הפסקה של 20 דקות. התובעת הפנתה להוראות סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה הקובעות, כי עובד זכאי להפסקה של 3/4 שעה ביום עבודה של 6 שעות ומעלה, כאשר מתוך ההפסקה לפחות חצי שעה אמורה להיות רציפה. סעיף 20(ג) לחוק קובע, כי רק הפסקה הנמשכת חצי שעה או יותר, ואשר בה עובד רשאי לצאת ממקום עבודתו, אינה נחשבת כחלק משעות העבודה. 27. מעיון בדוחות הנוכחות של התובעת עולה, כי, על פי רוב, משמרות התובעת בימי שישי היו של פחות מ-6 שעות ועל כן, התובעת לא היתה זכאית להפסקה של חצי שעה. הנתבעת לא הוכיחה, כי התובעת שהתה בהפסקה בימי שישי, ועל כן הניכוי, בגין ההפסקות, נעשה שלא כדין. 28. נציין, כי התובעת ערכה תחשיבה על בסיס 120 ימי ו' של משמרות בוקר, ועל בסיס 20 דקות שנוכו בהתאם לשכר המינימום לשעה, ולכך צרפה מקדם הפחתה. הנתבעת, שאף בידיה מצויים דוחות הנוכחות ותלושי השכר של התובעת, לא הגישה תחשיב נגדי. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 359 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 10.3.07, ועד התשלום המלא בפועל. התביעה להשבת "דמי חבר": 29. בכתב התביעה טענה התובעת, כי מידי חודש נוכו משכרה "דמי חבר" בסך כולל של 2,907 ₪, וזאת בהתייחס לתקופה שטרם התיישנה. התובעת טוענת, כי לא נתנה הסכמתה לניכוי זה וכי לא היתה חברת הסתדרות בתקופה הרלבנטית אצל הנתבעת. התובעת הוסיפה וטענה, כי הנתבעת לא הציגה ראיות שהסכומים שנוכו משכרה הועברו בפועל להסתדרות. 30. הנתבעת טענה, כי דמי החבר אשר נוכו משכרה של התובעת הועברו להסתדרות, וכי "ככל הנראה" התובעת חברה בהסתדרות וככזו מחויבת בתשלום דמי חבר בשיעור 0.9%. לחילופין טענה הנתבעת, כי בהתאם להסברים שבינה לבין ההסתדרות, היתה הנתבעת מחויבת לנכות משכר התובעת, לפחות, דמי טיפול מקצועי ארגוני בשיעור של 0.7%. 31. לאור טענות התובעת, כי לא היתה חברת הסתדרות, ולאור טענות הנתבעת, כי התובעת כן היתה חברות הסתדרות ועל כן, בוצע הניכוי משכרה, הוריני לנתבעת להמציא אישור מההסתדרות, כי התובעת היתה חברה בהסתדרות בתקופה הרלבנטית לעבודתה אצל הנתבעת. כמו כן, הורינו, כי ככל שלא יומצא אישור כזה, על הנתבעת להבהיר, מכח מה נוכה סכום של דמי חבר, או היה אמור להיות מנוכה סכום של דמי טיפול מקצועי ארגוני, משכרה של התובעת. 32. הנתבעת בהודעתה מ-16.2.10, טענה כי חלות עליה הוראות ההסכם הקיבוצי במשק הפרטי שנחתם ב-9.1.95, לעניין העברת דמי חבר ודמי טיפול מקצועי ארגוני להסתדרות. הנתבעת הודיעה, כי לא הצליחה לאתר את הצהרת התובעת, כי היא חברה בהסתדרות, הצהרה, שלגרסת הנתבעת, ניתנה ע"י העובדת עם קבלתה לעבודה. הנתבעת טענה, כי ההפרש בין דמי חבר לדמי טיפול מקצועי ארגוני, בהתייחס לשכרה של התובעת, עמד על סך של 768 ₪, אם כי החישוב לא פורט. עד הנתבעת, מר אבן, בחקירתו הנגדית הודה, כי אין בידי הנתבעת את הצהרת התובעת על חברות לארגון עובדים/בהסתדרות, וכי אם התובעת אינה חברה בהסתדרות, לא היו אמורים לנכות משכרה דמי חבר (עמ' 18-19 לפרוטוקול). הנתבעת, לא רק שלא הוכיחה, כי התובעת חברת הסתדרות, אלא שאף לא הוכיחה שהעבירה סכומים שנוכו משכרה של התובעת להסתדרות. העדר ההוכחה בולט, במיוחד לנוכח טענות הנתבעת, כי לסכומי הכסף שהועברו על-ידה להסתדרות, צורפה רשימה שמית של עובדים, כאשר הנתבעת לא טרחה לצרף רשימה זו ולא טרחה לצרף ראיה על העברת הכספים להסתדרות. 33. לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם לתיק, שלחה הנתבעת הודעה לבית הדין, כי בתביעה יצוגית שהוגשה נגד הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ואשר קיבלה תוקף של פסק-דין ע"י בית המשפט מחוזי מרכז, התחייבה ההסתדרות הכללית להשיב כספים לעובדים, אשר נגבו מהם דמי חבר כאשר לא היו חברי הסתדרות. הסכם הפשרה היה כזה, שעל פיו העובדים היו אמורים לקבל הפרש בשיעור 75% בין דמי החבר שנגבו מהם לבין דמי טיפול מקצועי ארגוני, שהיו אמורים להגבות מהם במהלך השנים שבין 2/02 -2/09 (עיין הודעת נתבעת מ-13.6.11). ב"כ התובעת בתגובתה הבהירה, כי הנתבעת, בתיק שלפנינו, כלל לא הוכיחה שהעבירה כספים להסתדרות, ובוודאי שלא הוכיחה שהעבירה כספים ספציפית עבור התובעת, כך שהסכם הפשרה בתובענה הייצוגית אינו רלבנטית לראיות בתיק שלפנינו, מאחר והוא מתייחס רק לעובדים שלגביהם קיבלה ההסתדרות כספים מהמעביד. יש ממש בטענות התובעת בעניין זה, ומשלא הוכיחה הנתבעת כלל, כי העבירה את אותם כספים שנוכו משכר התובעת, בפועל, להסתדרות, אין מקום לקבוע, כי הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית רלבנטי לגבי התובעת ומצדיק דחיית תביעתה לפנינו. 34. נדגיש, כי לו היתה הנתבעת מוכיחה שהעבירה כספים להסתדרות, הרי גם אם היינו קובעים, שלא היתה הצדקה להעברת דמי חבר, אלא רק דמי טיפול מקצועי ארגוני, היינו מוסיפים וקובעים, כי באשר להפרש בין השניים, רלבנטי הסכם הפשרה בתובענה הייצוגית. 35. אשר על כן, משלא הוכיחה הנתבעת, כי הכספים שנוכו משכר התובעת הועברו להסתדרות, ומשלא הגישה הנתבעת תחשיב נגדי מטעמה, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,907 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-10.3.07, ועד התשלום המלא בפועל. התביעה לפיצויי הלנת שכר: 36. טענות התובעת בעניין זה הינן, כי מאחר והיא עובדת שעתית, היא היתה זכאית לקבל את שכרה פעמיים בחודש, כאשר התשלום הראשון היה אמור להיות מקדמה בשיעור שלא יפחת מ-1,400 ₪. לטענת התובעת, היא קיבלה מקדמות בשיעור של 700 ₪ בלבד, ועל כן היא זכאית לפיצויי הלנה, עפ"י תחשיב שאינו ברור כל צורכו. 37. הנתבעת הכחישה טענות התובעת בעניין והבהירה, כי התובעת עבדה כעובדת בשכר, אולם הועסקה במשך חודשי עבודה מלאים ועל כן, ובהתאם לסיפא של סעיף 10 לחוק הגנת השכר, ומאחר שולמה לה מקדמה, והתובעת לא הוכיחה מכח מה היא זכאית למקדמה של 1,400 ₪, דווקא. מכל מקום, לגבי פיצויי ההלנה, טענה הנתבעת, כי התביעה התיישנה ולחילופין, כי אין לחייבה בפיצויי ההלנה בשל מחלוקת של ממש ו/או טעות כנה. 38. דין תביעת התובעת, ברכיב זה - להדחות. סעיף 10 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, זו לשונו: "10. שכר עבודה המשתלם על בסיס של שעה, יום, שבוע או לפי כמות התוצרת, ישולם, אם לא נקבע מועד אחר בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, בתום מחצית החודש בו הועבד העובד, אולם לגבי עובד ששכר עבודתו משתלם על בסיס כאמור, אך הועבד במשך כל החודש האמור, יחול סעיף 9 אם תוך החודש שולמו לו מקדמות בהתאם לקבוע בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה." התובעת אישרה, כי חלק משכרה שולם בתום מחצית החודש, ועל כן לא ברורה לבית הדין טענתה, על פיה היתה זכאית למקדמה, דווקא בסך של 1,400 ₪. יתר על כן, נציין, כי תביעת התובעת הוגשה לבית הדין רק ב-8.1.09, כאשר עבודתה הסתיימה ב-9.3.07, כך שתביעה לפיצויי הלנה התיישנה. שאלת חלות ההסכם הקיבוצי בענף האפייה על יחסי העבודה בין הצדדים: 39. בכתב התביעה טוענת התובעת, כי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה והקונדיטוריה, וצו ההרחבה שהוצא מכוחו, חלים על הצדדים. התובעת אף טוענת, כי ניכוי דמי החבר משכרה, מהווה אינדיקציה לחלות ההסכם הקיבוצי. הנתבעת בכתב ההגנה טענה, כי אינה חברה בארגון המעסיקים, שהינו צד להסכם הקיבוצי בענף האפייה, ועל כן הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות עליה. הנתבעת הודתה, בחלותו של צו ההרחבה בענף האפייה על יחסי העבודה שבין הצדדים בתיק שלפנינו. 40. בתצהיר התובעת נטען, כי על יחסי העבודה חל ההסכם הקיבוצי הארצי בענף האפייה והמזון בין הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה הוועדה העליונה של עובדי האפייה לבין איגוד האופים בישראל - עמותה רשומה, אשר הנתבעת חברה בה. המדובר בהסכם שנחתם ב-17.8.89, ואשר אימץ את הוראות ההסכמים הקיבוצים וזיכרון הדברים בענף האפייה, אשר היו קיימים עד ל-8.6.88. התובעת צרפה לתצהירה תיעוד לכך, שהנתבעת חברה בעמותה, שהינה צד להסכם הקיבוצי (עיין ת/2). 41. בתצהיר עד הנתבעת מר אבן נטען, כי ספק אם איגוד האופים בישראל, שהינו העמותה החתומה על ההסכם הקיבוצי, אליו הפנתה התובעת, הינה ארגון מעבידים וכן נטען, כי גם אם העמותה הינה ארגון מעבידים וההסכם עליו היא חתמה הינו הסכם, הרי מאחר וההסכם לא יושם ע"י הנתבעת, אין הוא מחייב את הנתבעת ביחסיה עם עובדיה. בחקירתו הנגדית של אבן הוא לא ידע להשיב - איזה מבין הוראות ההסכם הקיבוצי, עליו חתומה העמותה איגוד האופים בישראל, לא יושם ע"י הנתבעת. לעניין זה הננו מפנים לעדותו של מר אבן, עמ' 15-16, לפרוטוקול: "אתם חברים בעמותה שנקראת "איגוד האופים בישראל"? ת.        אנו לא חברים בעמותה. ש.        ישנה רשימה של המאפיות החברות, מסמך משנת 1989. ת.        אבקש לתקן את תשובתי שנבעה מבלבול. אנו חברים בעמותה שנקראת "איגוד האופים בישראל". ש.         האם זה נכון שאת ההסכם הזה ניתן למצוא אצלכם במפעל, כי ההסכם עליו אתם חתומים? ת.        כן. ש.        קראת את ס' 1 להסכם הנ"ל? ת.        כן. ש.        אם כך, מדוע כתבת שההסכם הקיבוצי שנחתם 89 אינו מסמך בר תוקף? ב"כ הנתבעת: מתנגדת, העד כבר השיב.   המשך חקירה נגדית: ת.         זו שאלה משפטית שאני לא יודע לענות עליה. . ש.        האם בפועל התנהלתם עפ"י ההסכם הנ"ל ונתתם לעובדים את התנאים לפיו? ת.        כן. ש.        במידה ונראה שיש לנו רכיבים שלא שולמו, עפ"י ההסכם הקיבוצי, יש להשלים אותם? ב"כ הנתבעת: אני מתנגדת. ש.        איך תשובתך הנ"ל עולה בקנה אחד עם האמור בס' 3.2 לתצהירך, שהרי קודם אמרת - שכן התנהלתם עפ"י ההסכם? ת.        ישנם דברים ביחסים שלנו מול העובדים שבהם פעלנו לפי צו ההרחבה.            אני יכול לומר ספציפית אם עשינו בפועל דברים מסוימים: ש.        מדוע ההסכם הקיבוצי לא יושם? ת.        אני לא יודע איזה דברים בהסכם הקיבוצי לא יושמו ...". 42. הננו קובעים, כי ההסכם הקיבוצי הארצי - ענפי - מפעלי בענף האפייה שנחתם עם איגוד האופים בישראל, חל על יחסי העבודה שבין הצדדים בתיק שלפנינו, וכפועל יוצא מכך, הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה, אשר היו בתוקף עד 8.6.88 - חלות על הצדדים. בהקשר זה נציין, כי הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן לכך, שאיגוד האופים בישראל - עמותה רשומה ואיגוד שהיא חברה בו, אינו ארגון מעסיקים ואין מקום להסתפק בטענה סתמית ובלתי מנומקת, כאשר המדובר בצד להסכם קיבוצי שנרשם בפנקס ההסכמים הקיבוציים (ואשר מספרו 897051). סביר להניח, כי לו היה ממש בטענה, היתה הנתבעת נוקטת בפעולה לביטול הוראות ההסכם. אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת, כי ההסכם הינו בבחינת "אות מתה" והדברים אינם עולים מחקירתו הנגדית של עד הנתבעת, מר אבן, אשר העיד, כי הנתבעת התנהלה עפ"י ההסכם הקיבוצי ולא ידע לומר, אלו הוראות, בין הוראות ההסכם הקיבוצי, לא יושמו ע"י הנתבעת. הנתבעת אף לא הזמינה לעדות נציג רלבנטי של הסתדרות עובדי המזון, או של איגוד האופים בישראל, על מנת להעיד, כי ההסכם לא יושם במשך שנים באותן מאפיות שהינן חברות איגוד האופים בישראל. נוסיף ונציין, כי טענות הנתבעת על כך שהמדובר בעמותה שחתמה על הסכם אחד בלבד, הינן טענות בלתי מדויקת, שכן גם 15.6.93 נחתם בין הסתדרות עובדי המזון והפרמצבטיקה לבין איגוד האופים בישראל הסכם קיבוצי, שעניינו התאמת טבלת דירוג חדשה לתקופה מ-6/93. 43. באשר לפסיקה עליה ביקשה הנתבעת להסתמך - הנתבעת בסיכומיה מביאה שלושה פסקי דין כאסמכתא לכך, כי העדר יישום הוראה בהסכם קיבוצי לאורך שנים ארוכות, מביא למצב שלא ניתן לדרוש את יישום ההוראה ולא ניתן לקבוע, כי מדובר בהפרה של הסכם. הנתבעת ציטטה לעניין זה, מתוך עס"ק 8/11 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ידיעות אחרונות בע"מ (9.5.10), אלא שהמדובר בציטוט מטעה, שכן הינו ציטוט מקביעת בית הדין האזורי לעבודה והערעור לבית הדין הארצי התקבל. הציטוט המופיע בסעיף 20 לסיכומי הנתבעת, הינו ציטוט מתוך סקירת פסק-דינו של בית הדין האזורי בסעיף 9 לפסק דינו של בית הדין הארצי, ובניגוד לפסק-הדין האזורי קבע בית הדין הארצי, כי ההסכם הקיבוצי הכללי לתעשיית הדפוס על ענפיו, כן חל על היחסים בין הצדדים. בית הדין הארצי פסק, כי התפרקות ארגון המעסיקים אינה גורעת מתוקפו או מתחולתו של הסכם קיבוצי עליו חתם ארגון מעסיקים זה והתייחס למפעלו של כל אחד מהמעסיקים שהיה חבר באותו ארגון מעסיקים, וההסכם יחול ביחסים בין המעסיק לעובדיו עד שיבוטל כדין. הבאת הציטוט, באופן בו הובא בסיכומי הנתבעת, כאילו המדובר בקביעה של בית הדין הארצי - יש בה משום הטעיה. בענייננו, ההסכם הקיבוצי אשר איגוד האופים הינו צד לו, חל על המעסיקים חברי איגוד האופים, לרבות הנתבעת. הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה, כי פרשה מאיגוד האופים ו/או כי הודיעה על ביטול ההסכם להסתדרות. אשר על כן, הוראות ההסכם הקיבוצי מחייבות את הנתבעת ביחסים בינה ובין עובדיה. 44. באשר לפסק-דין נוסף שהוזכר ע"י הנתבעת בסיכומיה - ד"מ (י-ם), 1254/00 ירון מנטקביץ נ' מדינת ישראל (22.4.09). בפסק דין זה, נדונה תוספת שכר בשיעור של 15% למשפטנים, כפיצוי על העדר קביעות. בית הדין האזורי במותב בראשות הנשיאה פרוז'ינין פסק, כי התנהגות הצדדים להסכם קיבוצי לאחר חתימתו ויישומו, הינה כלי עזר לצורך פרשנות ההסכם, אלא שבאותו מקרה, לא ניתן להיעזר בכלי זה, מאחר ואיגוד המשפטנים לא פעל למימוש ההסכם, שכן המדובר היה בהסכם יוצא דופן המנוגד למושכלות יסוד של ארגון עובדים. עובדתית קבע שם בית הדין האזורי, כי התוספת שולמה לחלק מהעובדים, כך שאין המדובר בהסכם שהינו בבחינת "אות מיתה" (עיין בפסקה 14 לפסה"ד). בענייננו, לא הוכיחה הנתבעת, כי ההסכם הקיבוצי עליו חתום איגוד האופים לא יושם בכלל במשך השנים, ולכל היותר ניתן לקבוע, כי לגבי התובעת, לא יישמה הנתבעת חלק מהוראות ההסכם ולא שילמה לתובעת את מלוא זכויותיה בהתאם להסכם. 45. באשר לס"ק (ת"א) 1047/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות המהנדסים נ' שירותי בריאות כללית (4.1.04) - גם כאן המדובר במקרה שונה מהעניין שלפנינו, שכן שם דובר על הסדר קיבוצי, בעוד שבענייננו, הנתבעת לא הוכיחה טענתה, שאין המדובר בהסכם קיבוצי למרות רישומו ככזה, ואף לא הוכיחה את טענתה, כי המדובר בהסכם קיבוצי שחברי עמותת איגוד האופים לא נהגו על-פיו ולא ישמו אותו. ודוק, השאלה אינה רק, אם הנתבעת יישמה את הוראות ההסכם לגבי עובדיה, אלא האם כלל חברי העמותה - איגוד האופים, יישמו את הוראות ההסכם, אם לאו. עוד ובנוסף נציין, שבניגוד לאמור בפסק-הדין בעניין שירותי בריאות כללית, זכויותיה של התובעת בתיק שלפנינו לא הוסדרו בהסכם אישי בינה ובין הנתבעת. 46. אשר על כן, ומשקבענו כי ההסכם הקיבוצי אשר איגוד האופים הינו צד לו - חל על הצדדים בתיק שלפנינו, הרי מכוחו של הסכם קיבוצי זה הוחלו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה הקונדיטוריה, כפי שהיו בתוקף עד 8.6.88, גם על הצדדים בתיק שלפנינו. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות: 47. התובעת טוענת, כי בהתאם לסעיף 21 להסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה והקונדיטוריה, היתה הנתבעת אמורה להפריש לזכותה 7.5% משכרה לקרן השתלמות, החל מהשנה התשיעית לעבודה, דהיינו מחודש 2/04. התובעת העמידה תביעתה על סך של 6,778 ₪ על בסיס 36 חודשי עבודה מ-2/04 ועד לסיום העסקתה ב-3/07, על בסיס 25 ימי עבודה בחודש, 8 שעות עבודה ביום ועל בסיס תעריף של 17.93 ₪ לשעה. התובעת אף הכפילה את התוצאה במקדם הפחתה של 0.7%, ככל שלא עבדה בכל החודשים הרלבנטיים 25 ימים. 48. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את זכאות התובעת לתשלום לקרן השתלמות בנימוק, כי ההסכם הקיבוצי אינו חל ואינו מחייב אותה, וכי החיוב להפריש לקרן השתלמות לא הורחב בצו ההרחבה. משקבענו, כי הוראות ההסכם הקיבוצי מחייבות את הצדדים, ומשהנתבעת לא הצביעה על הוראה כלשהי ממנה יעלה, כי תחשיב התובעת שגוי, ומשלא הציגה הנתבעת תחשיב נגדי - אנו מקבלים את תחשיב התובעת, למעט תיקון שעניינו זכאות להפרשה לקרן השתלמות בשיעור 5% ולא בשיעור 7.5%. בעניין זה נציין, כי בהסכם הקיבוצי מ-18.8.86 (אשר מספרו בפנקס ההסכמים הקיבוצים הינו 7042/86), נקבעה חובת המאפיות להפריש לקרן השתלמות עבור עובדיהם בשיעור של 5% מהשכר הכולל לגבי עובדים החל מהשנה התשיעית לעבודתם. רק בהסכם מ-20.5.98 (שמספרו בפנקס ההסכמים הקיבוצים הינו 361/98), הוגדל שיעור הפרשות המעסיק לקרן השתלמות ל-7.5%. מאחר וההסכם הקיבוצי, אשר איגוד האופים הינו צד לו, קלט את ההסכמים הקיבוציים בענף האפייה עד ל-8.6.88, הרי ההוראות המחייבות לגבי הפרשה לקרן השתלמות, הינן בהתייחס להפרשה של 5%. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 4,518 ₪ (על בסיס אותה נוסחה שבכתב התביעה, רק אחוזי ההפרשה שונו ל-5% במקום 7.5%); בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-10.3.07, ועד התשלום המלא בפועל. התביעה לתוספת וותק: 49. בכתב התביעה טענה התובעת, כי היא זכאית לסך של 14,042 ₪ בגין תוספת וותק, מכח סעיף 11 להסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה, או מכח סעיף 24 לצו ההרחבה בענף האפייה. הנתבעת טענה, כי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה אינו חל עליה, וכי צו ההרחבה לא הרחיב את ההוראות באשר לתשלום תוספת וותק. 50. במעמד הדיון המוקדם, טענה התובעת, כי סכום תוספת הוותק נקוב במקורו בלירות - אולם הומר לצורך התחשיב בכתב התביעה - לשקלים. לאור טענות התובעת, ניתנה על-ידינו החלטה על-פיה, על התובעת להמציא לתיק בית-הדין תחשיב המבוסס על הוראות צו ההרחבה, תוך המרת הסכום שבמקורו היה בלירות, לערכו כיום, ולנתבעת ניתנה האפשרות להגיב על תחשיב התובעת (עיין החלטה מ-7.1.01). התובעת הגישה תחשיב על סך 9,819 ₪ בגין תוספת הוותק. הנתבעת בהודעתה מ-23.10.10 ציינה, כי אינה חולקת על סכום תוספת הוותק, כפי שביצעה אותו התובעת על יסוד הסכום המקורי בלירות והמרתו לשקלים חדשים, אלא חולקת על עצם הזכאות לתוספת וותק, מאחר, ולטענתה, התובעת לא עבדה אצל הנתבעת בדירוג או בדרגה מסוימים, ושכרה לא שולם לה בהתאם לתעריפים בהסכם הקיבוצי, או בצו ההרחבה. 51. למרות שתחשיבה של התובעת בוצע על פי הוראות צו ההרחבה, טענה התובעת בסיכומיה, כי יש לפסוק לזכותה את הסכום הגבוה יותר, שהינו הסכום עפ"י ההסכם הקיבוצי וזאת מבלי להסביר, מדוע יש לפסוק לה סכום זה כאשר התחשיב שהוגש מבוסס על צו ההרחבה (עיין בהודעת התובעת מ-8.2.10). 52. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, ובחינת הוראות הסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה וצו ההרחבה מכוחו, הננו קובעים, כי התובעת זכאית לתוספת וותק בהתאם להוראות סעיף 24 לצו ההרחבה. תחשיבים של התובעת - המבוססים על הוראות סכם הקיבוצי כפי שעודכן במשך השנים, וכאשר קיימים עדכונים שנחתמו לאחר 1988, ואשר על-פי הסכם הקיבוצי של איגוד האופים אין להם תחולה על הצדדים בתיק שלפנינו - אין לקבל. יתר על כן, כפי שציינו, תחשיב התובעת מבוסס על הוראות צו ההרחבה, והתובעת לא נתנה הסבר או תחשיב כלשהו המבוסס על הוראות ההסכם הקיבוצי. התובעת לא הסבירה מה סכומי הוותק הרלוונטיים שנקבעו בהסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה עד ליום 8.6.98, ולא לאחר מכן. 53. צו ההרחבה בענף האפייה קובע בנספח לו את הוראות תשלום תוספת הוותק. מתחשיב התובעת שהוגש לביה"ד ב-8.2.10, עולה כי התובעת ביססה את תחשיבה על הוראות צו ההרחבה. אשר על כן, ומאחר ואין מחלוקת כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על הצדדים, וכן אין מחלוקת על התחשיב שהגישה התובעת בהודעתה מ-8.2.10, הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 9,819 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.2.10, ועד התשלום המלא בפועל. נדגיש, כי התובעת בהודעתה ציינה, כי הסכום בתחשיב הינו נכון ל-7.2.10, וביקשה הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד זה. התביעה לתשלום הפרשי שכר בגין דרגה (תוספת אחוזית): 54. בכתב התביעה טענה התובעת, כי היא זכאית לתוספת בשיעור 4% לשכרה החל ממשכורת 7/02, ולתוספת נוספת של 3% בשכרה החל ממשכורת 1/03. התובעת ערכה תחשיביה על בסיס מספר החודשים שעברו עד לעדכון התוספת הבאה, או עד לסיום יחסי עובד-מעביד, על בסיס מספר ימי עבודה בחודש, 8 שעות עבודה ביום ועל בסיס שכר המינימום בתקופה הרלבנטית וכן לקחה בחשבון מקדם הפחתה בשיעור 0.9, בהנחה שלא עבדה בכל התקופה 25 ימים מלאים. 55. הנתבעת בכתב הגנתה, הכחישה זכאות התובעת לתוספת שכר זו וטענה, כי ההסכם הקיבוצי הכללי אינו חל על הצדדים וכי בצו ההרחבה נקבעו דרגות שכר שונות, מאלה הקבועות בהסכם הקיבוצי. מר אבן בתצהירו שב והדגיש, כי ההסכם הקיבוצי של איגוד האופים מחיל על המאפיות החברות באיגוד האופים, וביניהן הנתבעת, רק את ההסכמים שנחתמו עד 8.6.88, ולכן הסכם קיבוצי ענפי בענף האפייה משנת 2002 לא חל על הצדדים בתיק זה. עוד נטען בתצהירו של מר אבן, כי אותו סעיף בהסכם הקיבוצי בענף האפייה, המקנה תוספות שכר משנת 2002, מעולם לא הורחב בצו הרחבה. 56. דין תביעת התובעת במרכיב זה - להדחות. התובעת מודה בכך, כי תוספות השכר האחוזיות, אותן היא תובעת, מקורן בהוראות הסכם קיבוצי בתחולה מחודש 7/02 ואילך. תוספות אלה, לא היו קיימות בהסכם הקיבוצי הכללי כנוסחו עד 8.6.88 ועל כן, על-פי ההסכם הקיבוצי אשר איגוד האופים צד לו, הן אינן חלות על הצדדים בתיק שלפנינו. תוספות שמקורן בהסכם קיבוצי משנת 2002, אשר תיקן את ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה, אינן חלות על הצדדים בתיק שלפנינו. נוסיף ונציין, כי התובעת ביססה חישוביה בעילה זו על הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפייה, ולא על הוראות צו ההרחבה והתעריפים הנקובים בו. עיון בצו ההרחבה מעלה, כי הוא לא הרחיב את הוראות ההסכמים הקיבוצים משנת 2002 ואילך, באשר לתוספת האחוזית בשכר עובדי האפייה וכל שמפורט בצו ההרחבה, הינו שתעריפי שכר העבודה יהיו כמפורט בנספח. הנספח לצו ההרחבה קובע דירוג של עובדים ודרגה וכן מתייחס לשכר משולב, בהתאם לדרגה ומספר שנות ותק. משלא הציגה התובעת תחשיבים המבוססים על הוראות צו ההרחבה, וכאשר קבענו, כי הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין זה, אינן חלות על הצדדים - דין תביעתה להדחות. תביעה לדמי הבראה: 57. בכתב התביעה טענה התובעת, כי היא זכאית להפרש דמי הבראה בסך של 1,986 ₪ עבור השנתיים האחרונות, מאחר והנתבעת שילמה לה דמי הבראה על בסיס 7 ימים בשנה, בעוד היא זכאית לדמי הבראה עבור 10 ימים בשנה. 58. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי לתובעת שולמו, בשנתיים האחרונות לעבודתה, סך של 6,210 ₪ המכסים 19.77 ימי הבראה וזאת בחודשים 7/05, 10/05, 7/06 ו-3/07. כמו כן, טענה הנתבעת, כי כל תביעה של התובעת לדמי הבראה מתייחסת לתקופה שקדמה לחודש 4/05, התיישנה. 59. נדגיש, כי הנתבעת לא הכחישה את מכסת ימי ההבראה הנתבעים, בהתייחס לשנתיים האחרונות לעבודת התובעת - 10 ימים בשנה. נציין, כי זוהי אכן המכסה המפורטת גם בצו ההרחבה בענף האפייה, בהתייחס לעובד מהשנה השמינית לעבודתו. ככלל, משולמים דמי הבראה לעובד בחודשי הקיץ (בין החודשים יוני-ספטמבר), אלא אם כן הוסכם אחרת באותו מקום עבודה. התשלום מתייחס לזכאות בשנה הקודמת. אשר על כן, סכומים אשר שולמו לתובעת בחודשים יולי ואוקטובר 2005, בגין 7 ימי הבראה יש לזקוף עבור התקופה מ-7/04 ועד 7/05. סכומים אשר שולמו בחודש 7/06 יש לזקוף עבור התקופה מ-7/05 ועד 7/06. הסכום ששולם לתובעת בחודש 3/07 מתייחס לתקופה מחודש 7/06 ואילך. בנסיבות אלה, וכאשר לתקופה מ-7/04 ועד 7/05 שולמו לתובעת רק 7 ימי הבראה (במקום 10) ולתקופה מ-7/05 ועד 7/06, שולמו לתובעת רק 7.37 ימי הבראה (במקום 10), זכאית התובעת להפרש של 5.6 ימי הבראה בתשלום. תעריף יום הבראה החל מ-1.7.05, עמד על סך של 307 ₪ ליום. תעריף יום הבראה החל מ-1.7.06, עמד על סך של 318 ₪ ליום. 60. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 921 ₪, כיתרת דמי הבראה עבור התקופה שעד חודש 7/05; זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מיום 1.8.05, ועד התשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 826.8 ₪ כיתרת דמי הבראה עבור התקופה שעד חודש 7/06, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מיום 1.8.06, ועד התשלום המלא בפועל. תביעת התובעת להפרש פדיון חופשה: 61. בכתב התביעה טענה התובעת, כי היא זכאית להפרש של 2,314 ₪, כפדיון חופשה, וזאת כאשר ערכה תחשיב המתייחס ל-5 השנים האחרונות לעבודתה של התובעת - על בסיס הוותק במקום העבודה, על בסיס מספר ימי החופשה המגיעים לה בהתאם להסכם קיבוצי או לצו הרחבה בהתבסס על כך שהיא עובדת 6 ימי עבודה בשבוע, ותוך הפחתה של מספר הימים ששולמו לה בפועל. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי כל תביעה לפדיון חופשה המתייחסת לתקופה קודמת ל-4/04, התיישנה וכי התובעת זכאית בגין 3שנות עבודתה האחרונות לכל היותר ל-78 ימים קלנדריים על בסיס 26 ימים לשנה, שמתוכם 67 ימי עבודה בפועל, כאשר מפחיתים מנוחה שבועית אחת לכל 7 ימים. בפועל טוענת הנתבעת, כי התובעת קיבלה, במהלך 3 השנים האחרונות, 73 ימי חופשה בתשלום , ועל כן טוענת הנתבעת, כי התובעת קיבלה 6 ימי חופשה ביתר. 62. במעמד הדיון המוקדם הבהירה התובעת, שהיא מבססת תביעתה על מספר ימי החופשה המפורטים בצו ההרחבה וכן על 4 השנים האחרונות. הצדדים בתצהיריהם חזרו על אותם טיעונים, כאשר התובעת מבהירה, כי תשלום ימי החופשה נעשה לגביה תמיד בכפולות של 8 שעות. לטענת התובעת, בכל חודש נצברו לזכותה 12.66 שעות, כך שיש להכפיל את מספר השעות שהוענקו לה בכל חודש ב-12 חודשים בשנה וחלק ל-8 שעות, על מנת להגיע לתוצאה - כמה ימי חופשה ניתנו לה. הנתבעת בתצהיר העד מטעמה, חזרה על טענתה, כי התובעת היתה זכאית ל-67 ימי חופשה בתשלום במהלך 3 השנים האחרונות לעבודתה, והסבירה כי הצבירה בתלושי השכר, הינה צבירה של ימי או שעות עבודה, אולם על כל 7 ימי חופשה קלנדרית צבורים, זכאית התובעת לתשלום עבור 6 ימי עבודה בפועל, שכן יש להפחית מנוחה שבועית עבור כל 7 ימים. הנתבעת לא חלקה על המספרים המפורטים בטבלה של התובעת תחת הכותרת "שולם או נוצל" וטענה, כי מהודאת התובעת עצמה עולה, כי היא ניצלה, או ששולמו לה, 73 ימי עבודה כחופשה. גם אם ניקח את 4 השנים האחרונות (3 שנים אחרונות + שנה שוטפת), יוצא שהתובעת קיבלה תשלום עבור 91 ימי חופשה. 63. למעשה הנתבעת אינה חולקת על זכאות התובעת ל-26 ימי חופשה בתשלום במהלך 3 השנים האחרונות לעבודתה של התובעת, ולא ברור כלל, מכח מה טוענת התובעת בטבלה, כי היא זכאית ל-27 או ל-28 ימי חופשה בתשלום, כאשר המקסימום, בהתאם לצו ההרחבה הינו - 26 ימי חופשה לשנה, והתובעת, במעמד הדיון המוקדם, העמידה עילה זו על הוראות צו ההרחבה ולא הפנתה למקור חוקי או ההסכמי ממנו יעלה, כי היא זכאית למכסה מעבר לכך. נציין כי בהתאם להוראות החוק, קיימת זכאות ל-22 ימי חופשה עבור השנה השמינית לעבודה; 23 ימי חופשה עבור השנה התשיעית; 24 ימי חופשה עבור השנה העשירית; ול-25 ימי חופשה עבור השנה האחת עשרה. הוותק של התובעת במקום עבודתה אצל הנתבעת, אינו כזה המקנה לה זכאות ל-27-28 ימי חופשה בתשלום, מכח הוראות חוק חופשה שנתית. בכל מקרה, בהתאם להוראות החוק, נכללת מנוחה שבועית אחת על כל 7 ימי חופשה, ולא ראינו כי התובעת הפחיתה מנוחה שבועית אחת על כל 7 ימי חופשה. יתר על כן, יש ממש בטענות הנתבעת, כי כאשר בודקים את 3 השנים האחרונות, או 3 השנים האחרונות ואותו חלק של השנה השוטפת שבה סיימה התובעת את עבודתה, עולה כי התובעת קיבלה ימי חופשה בתשלום, בהתאם להוראות צו ההרחבה. אשר על כן, תביעת התובעת לפדיון חופשה נדחית. לסיכום: 64. תביעת התובעת מתקבלת בחלקה, והיא תהיה זכאית לתשלום הרכיבים הבאים: א. גמול עבור שעות נוספות בעבודת לילה בסך של 4,774 ₪; ב. גמול עבור עבודה במנוחה שבועית בסך של 1,581 ₪; ג. החזר בגין ניכוי זמן הפסקות שלא כדין בסך של 359 ₪; ד. החזר בגין ניכוי דמי חבר בסך של 2,907 ₪; הסכומים המפורטים בסעיפים קטנים א'-ד' שאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. ה. תשלום בגין תוספת וותק בסך של 9,819 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.2.10 ועד התשלום המלא בפועל. ו. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך של 4,518 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.3.07 ועד התשלום המלא בפועל. ז. הפרש בגין דמי הבראה בסך של 921 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום1.8.05 ועד התשלום המלא בפועל. וכן הפרש דמי הבראה בסך של 826.8 ₪; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.06 ועד התשלום המלא בפועל. יתר תביעות התובעת -נדחות הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 3,500 ₪. 65. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן היום, ו' תשרי תשע"א, 4 באוקטובר 2011, בהעדר הצדדים. שמואל ויצנרנציג עובדים ירון מגל נציג מעבידים עפרה ורבנר - שופטת דמי הבראהענף האפיה