1. התביעה: תביעה לפינוי, סילוק יד וצו מניעה קבוע וכן תביעה כספית על סך 23,166 ₪. לפי כתב התביעה, התובעת היא הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקות 9, 10, 11, 12 בגוש 30037, עליהם בנין, ברח' מבוא המתמיד 10, ירושלים, ובו דירה בת 3 חדרים, מטבח וחדר נוחיות (להלן: המקרקעין, הבנין, הדירה - לפי הענין) (ס' 1 לכתב התביעה). הנתבע 1 הוא דייר מוגן בדירה, מכח חוזה שכירות מיום 18/12/56, המחזיק בדירה מתום תקופת השכירות לפי החוזה הנ"ל, ושילם דמי מפתח. לטענת התובעת, הנתבע 2 משתמש בדירה ללא רשות ו/או הסכמת התובעת (ס' 4 לכתב התביעה). התובעת טוענת עוד, כי במתן רשות לנתבע 2 לעשות שימוש בדירה, יש משום נטישת הדירה ע"י הנתבע 1 ועילת פינוי בפני עצמה כנגד הנתבע 1 (ס' 7 לכתב התביעה). מוסיפה התובעת וטוענת, כי הנתבע 2 החל להחנות את מכוניתו במעבר הציבורי שעל המקרקעין (ס' 8.ב. לכתב התביעה) חרף העובדה, כי לנתבעים אין כל זכויות מעבר ו/או שימוש במעבר ללא הסכמת ו/או רשות התובעת (ס' 8.ג. לכתב התביעה). מכאן התביעה לחייב הנתבעים בדמי שימוש ראויים במעבר, לתקופה של 9 חודשים שקדמו להגשת התביעה (12/07/07) (ס' 8.ו. לכתב התביעה). מאחר והנתבעים טרם פינו המעבר, עותרת התובעת להתיר לה פיצול סעדים כיון שטרם התגבשו נזקי התובעת בנדון (ס' 8.ז. לכתב התביעה). לפיכך, עותרת התובעת להורות על סילוק ידיהם של הנתבעים מהדירה ומהמעבר, לאסור עליהם השימוש כולל החניית רכב, במעבר, לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין השימוש במעבר בתקופה שמיום 01/10/07 - 01/07/07, וכן לחייבם בהוצאות ובשכ"ט עו"ד (ס' 14 לכתב התביעה). 2. ההגנה: הנתבעים טוענים, כי טענת הנטישה הנטענת כנגד הנתבע 1, כבר נדונה ונדחתה בת"א 18684/02, וכאן מדובר בניסיון נוסף לנהל אותו הליך (ס' 1.ד. לכתב ההגנה). לענין זכותו של הנתבע 1, לעשות שימוש בחצר הנכס, לצורך חניית רכבים, הרי שהתביעה בת"א 12103/05, גם בנדון, נמחקה לבקשת התובעת (ס'1.ה. לכתב ההגנה). מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי הנתבע 2 מתגורר בדירה מאז אוקטובר 2006 ולא נדרשת הסכמת התובעת למגורי הנתבע 2 בדירה, אשר מתגורר בה מאז אוקטובר 2006, ומסייע בכך לסבו (הנתבע 1) ולסבתו (ס' 2 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, לנתבע 1 הזכות להרשות לנתבע 2 להתגורר עמו בנכס, בלי שהדבר מהווה הפרה כלשהי של הסכם השכירות (ס' 3 לכתב ההגנה). מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי שטח המקרקעין עליו חונים הרכבים אינו מעבר ציבורי אלא משמש את כלל הדיירים במקום כמגרש חניה פרטי זה למעלה משלושים שנה, וזכות שימוש בחניה זו, מהווה חלק מזכויותיו של הנתבע במקרקעין (ס' 5 פיסקה שלישית לכתב ההגנה). לגרסת הנתבעים, התנהגותה של התובעת כלפיהם חסרת תום לב, לאחר שהבהירה במסגרת 'הסדר הפשרה' בת"א 12103/05, כי אין בכוונתה להמשיך בהליכים כנגד הנתבע 1 בגין השימוש בחצר (ס' 6 פיסקה שניה לכתב ההגנה). הנתבעים טוענים, כי לא קמה נגדם כל עילת פינוי (ס' 7 לכתב ההגנה). 3. הפלוגתאות: בנוכחות ובהסכמת ב"כ בעלי הדין, נקבעו הפלוגתאות הבאות: א. האם הנתבע 1 הפר את הסכם השכירות בכך שהעביר את זכויותיו במושכר נשוא התביעה לנכדו הנתבע 2 בלי הסכמה ושלא כדין? ב. האם השימוש במעבר ע"י הנתבעים או מי מהם מהווה הפרת הסכם השכירות? ג. האם יש באחת משתי ההפרות הנ"ל כדי להקים עילת פינוי כנגד מי מהנתבעים ועל יסוד מה? ד. איזה שימוש נעשה ע"י הנתבעים או מי מהם במעבר ובאיזו תקופה והאם השימוש הנ"ל מזכה את התובעת בדמי שימוש וכמה? ה. את מי יש לחייב בשכ"ט עו"ד ובהוצאות וכמה? במעמד הנ"ל נקבע גם, כי "לאור העובדה שענין הנטישה של הנתבע 1 הוא נושא הדיון בת"א 1167/07 שידון בפני ביום 28/02/08 נושא זה לא יהווה פלוגתא בתיק דנן, אלא בתיק הנ"ל" (ע' 1 ש' 21-19 - ע' 2 ש' 10-1). 4. הראיות הראשיות: עפ"י ההחלטה בדבר הפלוגתאות וסדרי הגשת הראיות הראשיות (ע' 4-1), התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית של יורם שכטר (מנהל התובעת ואחראי על פרוייקט פיתוח המקרקעין) על נספחיו, ויגאל דרייגור (חוקר פרטי) על נספחיו. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית של סימון אברלנג'י (הנתבע 1) על נספחיו ושל רועי מלמד, (הנתבע 2) על נספחיו. 5. הדיון עדי התובעת נחקרו על תצהירי עדות ראשית שלהם (ע' 13-6) והנתבעים נחקרו על תצהירי עדות ראשית שלהם (ע' 24-14). 6. סיכומים: בעלי הדין הגישו סיכומים בכתב. 7. ת"א 8684/02, ת"א 1167/07: לשלמות התמונה יצויין, כי תביעת התובעת בת"א 1167/07, להורות על פינוי הנתבע 1 מהדירה, בעילה של נטישה, נדחתה על ידי בפסק-דין מיום 02/02/12. לפני כן נדחתה גם תביעת התובעת לפינוי הנתבע 1, בעילה של נטישה, בת"א 8684/02 ע"י כב' השופט י' שמעוני, ס"נ. נוכח התוצאות הנ"ל, בהליכים הקודמים, ובעקבות הצעת קודמי כב' השופט י' שמעוני, הצעתי אף אני ביום 09/02/12, לבעלי הדין וב"כ, לבוא בדברים על מנת לסיים המחלוקות ביניהם, כפי שנעשה במקרים אחרים באותו הפרוייקט, ואולם ניסיון זה לא צלח כפי שעולה מהודעת התובעת מיום 19/02/12, ומהודעת הנתבעים מיום 21/02/12. 8. דיון והכרעה: 8.1 התובעת בסיכומיה טוענת, באריכות רבה, כי הנתבע 1 נטש את הדירה (ע' 7-2 לסיכומי התובעת) וזאת חרף הקביעה המוסכמת, כי ענין הנטישה של הנתבע 1 לא יהווה פלוגתא בתיק דנן, בהיותו נושא הדיון בתביעה נשוא ת"א 1167/07 (ע' 2 ש' 10-8). למעשה התובעת חזרה, כמעט במדוייק בעמ' הנ"ל, על טיעוניה לענין הנטישה כפי שטענה בסיכומיה בת"א 1167/07, ולכך לא היה מקום וצורך. נדון להלן בפלוגתאות, שנקבעו בהסכמה, העומדות להכרעה. 8.2 פלוגתא: א': האם הנתבע 1 הפר את הסכם השכירות בכך שהעביר את זכויותיו במושכר נשוא התביעה לנכדו הנתבע 2 בלי הסכמה ושלא כדין? התובעת טוענת, כי הנתבע 1 הפר את הוראות סעיפים 6(א) ו-11 לחוזה השכירות, בכך שהתיר לנכדו (הנתבע 2) לעשות שימוש בדירה, וזאת אף עילת פינוי גם לפי הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר (ע' 8 למעלה לסיכומי התובעת). בס' 20, 21, 22 לסיכומי התובעת, נטען, כי הנתבע 1 התיר לנתבעים 2-3 לעשות שימוש בדירה. מן הראוי להבהיר, כי בתביעה זו שני נתבעים בלבד ככתוב בכותרת, והם הנתבע 1, שהוא הדייר המוגן בדירה, ונכדו הנתבע 2. בכתב התביעה לא נזכר נתבע 3, לא בכותרת ולא בסעיפים השונים ואף לא בסעדים המבוקשים. והוא הדין בתצהיר עדות ראשית של יורם שכטר (מנהל התובעת). הנתבעים טוענים, כי "הנתבע 1 אשר סובל ממחלת האסטמה ביקש בחודש אוקטובר 2006 מנכדו הנתבע 2, כי יסייע בידו בתחזוקת הנכס וכי יעבור להתגורר בדירה נשוא הליך זה. עזרא זו נדרשה לנתבע 1 במיוחד בתקופת ביצוע עבודות הבניה" (ס' 7 רישא לסיכומי הנתבעים). "הנתבע 2 נעתר לבקשת סבו ועבר להתגורר במקום כאשר הוא מסייע בידו בכך פעלו הנתבעים כ'תופסים שתי ציפורים במכה אחת'. הנתבע 2 מצא לעצמו מקום מגורים ואילו הנתבע 1 מצא לעצמו קרוב אשר יסייע בידו בתחזוקת הדירה" (ס' 7 סיפא לסיכומי הנתבעים). ממשיכים הנתבעים וטוענים, כי הוראת ס' 6(א) לחוזה השכירות, האוסר מתן שימוש בדירה לאחר, לא חלה על בן זוג או קרוב משפחה אחר, המנוי בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. ס' 6(א) לחוזה השכירות (נספח "ב" לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1), קובע: "השוכר מתחייב: לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף את מישהו בהחזקת המושכר או בשימוש בו או כל הנאה ממנו בלי הסכמה בכתב מראש לכך מאת המשכיר". הוראת סעיף 11 לחוזה השכירות, קובעת: "כל תנאי חוזה זה הינם תנאים עיקריים והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או התראה איזו שהיא ובכל מקרה הרשות בידי המשכיר לתבוע מאת השוכר כל נזק שייגרם לו עקב ההפרה או אי קיום הנ"ל או לעשות כל התיקונים והדברים האחרים שהשוכר חיים בעשייתם ולתבוע את ההוצאות שנגרמו לו מאת השוכר מבלי לפגוע באיזו מזכויותיו האחרות לפי הסכם זה ולמטרה סעיף זה ייחשב אי תשלום איזה סכום המגיע, או אי פרעון איזה שטר שנתן לפי חוזה זה כאי תשלום / ו/או כהפסקת תשלום דמי השכירות. אי שימוש בזכויותיו הנ"ל או אחור בשימוש בהן ע"י המשכיר אינו נחשב לויתור או להסכמה מכללה מצד המשכיר ולא תגרע במאומה מהזכויות הנ"ל ולא יהיה תוקף לכל ארכה או הקלות אחרות אלא אם נתנו בכתב ע"י המשכיר". הוראות ס' 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), קובעות: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן - זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני - זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן - זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירם, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". יחסי הגומלין בין ההוראה החוזית הנ"ל, לבין הוראת ס' 20(ב) לחוק הגנת הדייר, נדונה באריכות ע"י בית המשפט העליון, בענין רינדר ואח' נ' אסתר ויזלטיר, אשר פסק, כפי שיפורט להלן. כדי להבהיר, יצויין, כי שם ההוראה החוזית היא ס' 5 לחוזה השכירות ואילו בעניננו המדובר בס' 6 (א) לחוזה השכירות. וכך נפסק ע"י בית המשפט העליון: "גם לגבי סעיף 20(ב) באשר לבני משפחה אחרים המנויים שם, אין למנוע את כניסתם לדירה לגור, ברשות, עם הדייר המוגן וזכותם, אם נתמלאו בהם התנאים המנויים שם, להיות דיירים, אם נפטרו קרובי הדייר המוגן. התנאי לגבי כניסתם של אלה לגור עם הדייר המוגן, כאילו מדובר לגביהם בסעיף 5 לחוזה כ'אחר' אינה עולה בקנה אחד עם הזכות המוקנית להם בסעיף 20(ב) להיות דיירים מוגנים בקיום התנאים המוזכרים שם. פירוש אחר מביא, למעשה, להתנאה על החוק ומסכל את מטרתו המוצהרת" (כב' השופט ח' אריאל ע"א 4100/97 (יוסף רינדר ואח' נ' אסתר ויזלטיר פ"ד נב(4) 580, 593ז (1998)). "מכאן, שאין לתת לחוזה השכירות (כאן מדובר בסעיף 5) תוקף המבטל ומסכל את הוראות חוק הגנת הדייר (במקרים שלפנינו את סעיף 20), אלא יש להקפיד ולבדוק אם אכן הטוענים לזכויות על-פי חוק הגנת הדייר ממלאים אחר התנאים הקבועים בחוק וההקפדה צריכה להיות מלאה הן לענין התנאים והן לענין תום-הלב וההגינות הנדרשים לצורך מילוי תנאים אלה" (כב' השופט ח' אריאל, ע"א 4100/97, שם, 595ו) (הדגשה במקור - י.מ.). "נקודת המוצא בפתרונם של המקרים שבפנינו טמונה בעקרונות פרשנות חוזים שעליהם עמדתי" (כב' השופט ת' אור ע"א 4100/97 שם, 597ז). "ציפייתו הבסיסית של הדייר המשלם דמי - מפתח היא לרכוש לעצמו מקום מגורים לפרק זמן ממושך. אכן, חוק הגנת הדייר (הדגשה במקור - י.מ.) - הן בנוסח שהיה בתוקף בעת כריתת ההסכם (ראו הגנת הדייר, תשט"ו - 1995), והן בנוסחו הנוכחי - מקנה לדייר (בכפוף לקיומן של עילות פינוי על - פי החוק) זכות לגור בנכס לכל ימי חייו. הוא מקנה מגורים גם לכל ימי חייהם של קרובים מסויימים של הדייר... הדייר יודע כי הזכות שהוא רוכש לעצמו קורת גג למשק זמן רב, כנגד תשלום שכר דירה חודשי נמוך למחייב השוק. הדייר רשאי לצפות כי במהלך הדברים הרגיל של ניהול חייו ייהנה מן הזכות להתגורר בדירה ויהיה חסין מפינוי" (כב' השופט ת' אור ע"א 4100/97, שם, 598 ב'-ד') (הדגשה לא במקור - י.מ.). "הדירה הושכרה לדייר כדי שיגור בה וכל מה שנכלל באופן הוגן במושג מגורים על-פי מנהגי זמננו ומקומנו איננו נאסר על-ידי התניה הנזכרת, חזקה על המתקשרים שלא לכך התכוונו" (כב' השופט ת' אור ע"א 4100/97, שם 598ז (ציטוט והסכמה לדברי כב' השופט ב' כהן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שאושרו בע"א 802/75 נגר נ' מרקוס פ"ד ל(3) 29) (הדגשה לא במקור - י.מ.). "לא ניתן לזהות פגיעה כלשהי בציפיותיו הלגיטימיות של בעל הבית, אשר קיבל דמי מפתח ..." מכך שהנכד התגורר בדירה זמן מסויים כאשר סבו, הדייר המוגן, נאלץ, בשל מעשי התובעת, להעתיק מגוריו באופן זמני לדירת בנו (כב' השופט ת' אור ע"א 4100/97, שם, 599 ה) (הדגשה לא במקור - י.מ.). הנתבע 1 הצהיר, בתצהיר עדותו הראשית, בין השאר: "בחודש אוקטובר 2006 אף ביקשתי מנכדי רועי (הנתבע 2 - י.מ.) כי יסייע בידי בתחזוקת הנכס וזה מתגורר בו במקביל לשימוש אותו עושה אני בנכס. תחזוקה זו נדרשת במיוחד עד לסיום עבודות הבניה באתר תקופה בה נמנע ממני השמוש המלא בנכס כתוצאה ממגבלותי הבריאותיות" (ס' 8 סייפא). הנתבע 1, נחקר על תצהירו, נשאל והשיב: "ש. בשביל מה הכנסת את הנכד שלך לגור בדירה. ת. בשביל לעזור לנו. ש. מה היה הנכד שלך עוזר לך. ת. בכל מיני דברים. ש. דוגמא. ת. שהיה מביא קצת סחורה, לוקח את הסחורה לחנות, היה מכניס את האוטו שם לפעמים שעה חצי שעה ועוזר לי. ... ת. כל מיני דברים. לא היינו מרגישים טוב היה קונה לנו דברים. (ע' 16 ש' 15-5). הנתבע 2 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, בין השאר: "מאז שהחלו עבודות הבניה בפרוייקט שמבצעת התובעת, ובכלל זאת הריסת המבנה אשר עמד ממזרח לדירה, הקמת החניון ובניית המגדל, קשה לסבי השהייה בבית ואולם מאחר וידוע לי כי התובעת נוהגת עמו בחוסר הגינות קיצוני מקפיד הוא על ביקורים סדירים בנכס ושהיה בו על מנת לתחזקו לבדוק כי איש (ובמיוחד לא התובעת) לא פלש אליו ובאופן כללי בכדי לשמור על מצבו התקין של הנכס במטרה ברורה ומוצהרת כי עם סיום עבודות במגדל והשבת המצב בצידו המזרחי של המבנה לקדמותו יוכל לחזור ולהתגורר בדירה באופן מלא רצוף וקבוע. בחודש אוקטובר 2006 אף ביקש ממני סבי כי אסייע בידו בתחזוקת הנכס ומאז אני מתגורר בו במקביל לשימוש אותו עושה סבי בנכס ואין לי דירה אחרת למגורי. כך בין היתר דואג אני לנקיון תמידי של הדירה וסילוק האבק הרב המצוי בה ואשר מקשה על בריאותו של סבי. מעת לעת מצטרפת ללינה גם אשתי ענת" (ס' 5 פסקאות ראשונה ושניה לתצהיר). הנתבע 2 (ע"ה/2) בחקירתו הנגדית, העיד, בין השאר, כי נכנס לגור בדירה בסביבות 10/06 והפסיק לגור בה בסביבות 06/08 מאחר ועבר לגור בצפון הארץ (ע' 21 ש' 12-1). בפסק - הדין שנתתי בת"א 1167/07, נדחתה תביעת התובעת לפינוי ו/או סילוק יד הנתבע 1 מהדירה בעילה של נטישה. בין השאר כתבתי שם "... כי הנתבע הוכיח כי הוא נאלץ להעתיק את עיקר מגוריו מהדירה לדירת בנו ברח' המעפילים, וזאת נוכח הקשיים האובייקטיביים שמנעו או הקשו עליו מאד את המגורים בדירה נשוא התביעה" (שם, ע' 41 ש' 14-12). "מהראיות עולה באופן ברור, כי הנתבע מצא עצמו באתר בניה רועש ומאובק, כאשר בצמוד לחלון דירתו חניון ובו חונות מכוניות רבות ובדירה שמעליו שוכנו / אוחסנו 20 פועלי בנין אשר גם הם גורמים לרעש והמולה משעת בוקר מוקדמת טורדים מנוחת, ומונעים ממנו שינה" (שם, ע' 41 ש' 19-16). הוספתי שם, כי "זכויותיה הקנייניות של התובעת במקרקעין וזכויות חופש עיסוקה לפתח המקרקין ע"י בניה, לא מוכחשות. בה בעת, לא ניתן גם להכחיש את זכותו של דייר (מוגן) לשקט שלווה ונוחיות בדירתו, כנגזרת מההגנה על כבודו וקדושת חייו" (שם, ע' 43 ש' 12-9). בהמשך הוספתי: "כאמור לעיל שוכנעתי, כי הנתבע לא נטש הדירה אלא נאלץ להעתיק מגוריו לדירת בנו ברח' המעפילים משום שנמנע ממנו להתגורר בדירה בגין מעשי התובעת ובשל היותו סובל ממחלת אסטמה. הוא לא הפריע ולא מפריע לתובעת, לעשות במקרקעין שבבעלותה כרצונה" (שם, ע' 44 ש' 18-15). על רקע זה, שוכנעתי, כי הנתבע פעל בתום לב מוחלט שעה שהתיר לנכדו מגורים זמניים בדירה, לצורך עזרה לסב, לצורך תחזוקה וגם לצורך מניעת פלישה לדירה. בכך פעל גם הנכד הוא הנתבע 2, בתום לב מוחלט. בנסיבות אלה, "אין מדובר בפגיעה כפויה בזכות הקניין של הבעלים. אין מדובר ב'נטילה' כלשהי מן הבעלים" (כב' השופט ח' אריאל ע"א 4100/97), שם, 600 א). "הבעלים (התובעת - י.מ.) נקשר בעיסקה זו (כלומר רכש הבעלות במקרקעין עם דייר מוגן - י.מ.) כשהוא ער למהותה של זכות הדיירות על - פי החוק. במצב דברים זה, אין הוא יכול להישמע בטיעון, כי יש לנקוט גישה מצמצמת ביחס לזכותו של הדייר" (כב' השופט ח' אריאל, ע"א 4100/97 שם 600ב-ג). "הדייר המתיר למי מאלה העשויים לחסות - עם מותו - בצילו של סעיף 20 לחוק, להתגורר עימו, אינו מפר את סעיף 5 (ובענייננו ס' 6 (א) - י.מ.) לחוזה השכירות" (כב' שופט ט' שטרסברג - כהן, ע"א 4100/97, שם, 609א) (הדגשות לא במקור - י.מ.). "סעיף 20(ב) מעניק הגנה גם לנכדים שבדרך - כלל אינם נמנים על התא המשפחתי הטבעי ואינם מתגוררים יחד עם הסב או הסבתא... מובן שמילוי תנאים אלה צריך להיעשות בתום לב ועל הפרשן לבדוק את מילוים באספקלריה של עיקרון זה" (כב' השופטת ט' שטרסברג - כהן, שם, 610א). "יש לבדוק בכל מקרה את תום-לבו של מי שטוען להגנה מכח סעיף 20, ומי שנמצא חסר תום-לב בניסיון להנות מהגנתו, לא יזכה בה. גם אם הגנה זו פוגעת בקניינו של בעל הבית וכופה עליו דייר שהוא לא התקשר עימו התקשרות חוזית, הרי זו דינה של כל דיירות, המוגנת מכח החוק..." (כב' השופטת ט' שטרסברג - כהן ע"א 4100/97, שם, 612א) (הדגשה לא במקור - י.מ.). כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, הוסיפה שם, "כך ניתן לראות במטפלת המתגוררת עם דייר קשיש דרך קבע, מי שאינה באה בגדר האיסור, ומגוריה לא יחשבו הפרת חוזה על ידי הדייר. הרשימה אינה סגורה, ומכאן שקביעת חוג האנשים שמגוריהם עם הדייר אינם בגדר הפרת סעיף 5 לחוזה היא לענין לפרשנות, לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, מבחינה זו, אין קושי לראות במי שמתגורר יחד עם הדייר ונמנה עם הקרובים המנויים בסעיף 20, כמי שמגוריו עם הדייר אינם מהווים הפרת חוזה על ידי הדייר. במילים אחרות, הדייר המתיר למי מאלה העשויים לחסות - עם מותו - בצלו של סעיף 20 לחוק, להתגורר עמו, אינו מפר את סעיף 5 לחוזה השכירות" (בעניננו, סעיף 6(א) לחוזה השכירות - י.מ.) (כב' השופטת ט' שטרסברג - כהן ע"א 4100/97, שם, 608ז - 609א). למשמעות המדויקת של "מגורים עם הדייר" לא מצאתי טיעון בסיכומי בעלי-הדין, אך בנסיבות הענין איני רואה עצמי פטור מלהוסיף כמה מילים בנדון. אם מטפלת נחשבת כמתגוררת עם הדייר באופן חוקי, שאינו מצריך הסכמת הבעלים, הרי שגם מגוריה במושכר, שעה שהדייר מאושפז בבית חולים במשך תקופה ארוכה ו/או לסירוגין, פירושם מגורים (אולי קונסטרוקטיביים) עם הדייר שנאלץ "להתגורר" בבית-חולים. לעניות דעתי, הוא הדין בבחינת קל וחומר, במקרה דנן, בו הדייר (הנתבע 1) נאלץ להעתיק מגוריו מהדירה לדירת בנו בשל מעשי התובעת וגם לנוכח מחלת האסטמה ממנה סובל, ואז "שומו שמיים", התיר לנכדו (הנתבע 2) שהוא בין המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, להתגורר במושכר. חשוב לציין ולהדגיש, כי במקרה דנן, אין כל טענה מפי התובעת, ואין אף ראיה לכאורה לכך, שהנתבע 1 מסר המושכר או העבירו או השכירו לאחר או אחרים (ראו והשוו לדברי כב' השופטת ט' שטרסברג - כהן ע"א 4100/97, שם, 608ד). כל טענת התובעת היא, שהנתבע 2 התגורר בדירה עפ"י רשות והסכמה של הנתבע 1, ללא הסכמה ו/או רשות מאת התובעת (ס' 3, 4 לכתב התביעה). התובעת טוענת בסיכומיה כי "קמה עילת פינוי נוספת כנגד הנתבע מס' 1 מכח סעיף 131 (5) לחוק (280), זאת משום שהנתבע מס' 1 ממשיך להטריד ולהרגיז את התובעת באופן מתמיד וקבוע ובכך מכביד במידה ניכרת על קיום יחסי שכירות תקינים" (ס' 29). הוראת ס' 131 (5) לחוק הגנת הדייר, קובעת: "131. על אף האמור בחוזה או בהסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (5) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו;" ראשית, טענה זו לא הוסכמה ולא נקבעה כפלוגתא במסגרת הפלוגתאות (ע' 1 ש' 21-19 - ע' 2 ש' 11-1) ודי בכך כדי לא לדון בה. שנית, התובעת טענה בכתב התביעה כי "נתבע מס' 1 בהתמדה בעקביות עשה ועושה כל שביכולתו להרגיז ולהטריד את התובעת במעשיו ובהתנהגותו בשימוש בדירה והכל כדי לגרום לתובעת טרדה והוצאות כספיות כדי להניעו (צ"ל: להניעה - י.מ.) לשלם לנתבע 1 דמי פנוי מהדירה, אשר להם אינו זכאי עפ"י החוק" (ס' 10 לכתב התביעה) (הדגשה לא במקור - י.מ.). שלישית, הטענה היא כלפי בעל הבית בלבד, אך לא נטען ולא הוכח שבעל הבית, בנסיבות הענין, הוא בגדר שכן של הדייר המוגן. בנסיבות כמפורט לעיל, מתבקשות המסקנות הבאות: המסקנה הראשונה, שהדירה הושכרה לנתבע 1 ע"י הבעלים דאז (רשות הפיתוח לאחר תשלום דמי מפתח בסכום ניכר), כדי שיגור בה, ויהיה מוגן בה בשקט, בשלווה ונוחיות. כלומר: חובת המשכיר לאפשר לשוכר quiet enjoyment מהמושכר (ראו: י' ויסמן דיני קנין אחזקה ושימוש, תשס"ו - 2005, סימן 9.64 בעמ' 339). המסקנה השניה, שהנתבע 1 נאלץ להעזר בנכדו (הנתבע 2) בתחזוקת הדירה ובשמירה עליה, נוכח אילוצו של הנתבע 1 בגין מעשי התובעת, להעתיק את עיקר מגוריו מהדירה לדירת בנו, באופן זמני, וזאת נוכח הקשיים האובייקטיביים שמנעו או הקשו עליו מאד את המגורים בדירה. אילוצו של הנתבע 1 כאמור קיים, בין שהוא נובע ממעשי התובעת, כולם או חלקם, ובין שהוא נובע ממעשי אחר/ים. כדייר מוגן הוא אינו חייב לסבול מפיתוח המקרקעין, ואין למנוע הימנו העתקת מגוריו עד להיעלמות הקשיים. הנתבעים כפרו בטענה והשיבו בכתב ההגנה... כי "דווקא התובעת היא זו שעושה ככל שביכולתה על מנת להרגיז ולהטריד אותם ולגרום לנתבעים הוצאות כספיות ועוגמת נפש אשר יביאו אותם למכור את זכות הדיירות המוגנת שלהם לתובעת במחיר הנמוך ממחיר השוק לזכות זו, בנסיבות אלה יוסיפו הנתבעים ויטענו, כי דווקא התנהגותה חסרת תום הלב של התובעת במסגרת הסדר הפשרה בת.א. 12103/05 בו הבהיר הכי אין בכוונתה להמשיך בהליכים כנגד הנתבע 1 בגין השימוש שהוא עושה בחצר הנכס, היא התנהגות חסרת תום לב" (ס' 6 פיסקאות ראשונה ושניה). "העילה של 'הטרדה והרגזה' טבועה בסעיף 131(5) לחוק. בעל בית המבקש פינויו של דייר מוגן, על פי עילה זו, חייב להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע שמכביד באורח ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים... מעשים הנעשים על ידי דייר במטרה להגן על זכותו החוקית לגור בחדרו או בדירתו - אין לראותם דווקא כהטרדתו והרגזתו של בעל הבית או של שכנים אחרים... הרגזתו או הטרדתו של בעל הבית מהווה עילת פינוי רק כאשר הוא שכנו של הדייר... ההלכה הפסוקה פרשה את סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר כעוסק בהטרדה או הרגזה של בעל הבית המשכיר רק אם שכן של הדייר - השוכר (ע"א 415/54 שור נ' מאור פ"ד ט(2) 773, 774). "עוד נקבע שעל בעל הבית, המבקש פינויו של דייר מוגן בעילה זו מוטל הנטל להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע אשר מכביד באופן ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים; ואין די במעשה הטרדה בודד... נקבע כי אירוע תקיפה זה עומד בדרישותיו של סעיף 131(5) ומעמיד עילת פינוי נגד הדייר, לנוכח מערכת היחסים העכורה בין שתי המשפחות..." (ד' בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר מהד' שניה כולל עדכון מס' 3, מרץ 2010, סעיף 49 ע' 96-95) (הדגשה לא במקור - י.מ.). עיון בפסיקה מעלה, כי בתי המשפט ראו, הלכה למעשה, במעשי הרגזה והטרדה בעיקר מעשים מתמשכים בעלי אופי פלילי או מעין פלילי או מניעה פיזית מהבעלים לעשות שימוש ברכושו, שמכבידים באורח ניכר, על קיומם של יחסי שכירות תקינים. ראו למשל את פסה"ד שניתן ע"י כב' השופט י' שמעוני, ס"נ, בענין ת"א (שלום - ירושלים) 10735/02 אליציה וסרטיל נ' אילנה אמזלג "נבו" (2008) ואת פסק-הדין בערעור, ע"א (מחוזי-ירושלים) 2139/08 אליציה וסרטייל נ' אמזלג אילנה "נבו" (2008)). כמו כן ראו: ת"א (שלום - ראשון לציון) 2594/03 מזל מסיקה נ' נעמי מדני "נבו" (2004)), הדן בקטטה, דקירות ופציעות; ע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 3309/04 נעמי מדני נ' מזל מסיקה "נבו" (2006)); רע"א 7910/06 מזל מסיקה נ' נעמי מדני "נבו" (2006)); ת"א (שלום - ראשון לציון) 2401-02-10 אסף יניב נ' יצחק פז "נבו" (2011)), הדן בתקיפה; רע"א (מחוזי - מרכז) 10823-06-11 יצחק פז נ' אסף יניב "נבו" (2010)) ת"א (שלום - ירושלים) 7683/05 מרים אברמוביץ ואח' נ' מרדכי ששון, "נבו" (2008)) הדן במניעה פיזית ומתמשכת מהבעלים מעבר חופשי לגג הבנין; ע"א (מחוזי-ירושלים) 11468/07 מרדכי ששון נ' מרים אברמוביץ ואח' "נבו" 2008; ע"א (מחוזי - ירושלים) 2410/07 מרדכי ששון נ' מרים אברמוביץ "נבו" (2009)). התובעת לא הפנתה את בית המשפט, אף לא לפסק-דין אחד, התומך בטענותיה בנדון. המסקנה השלישית, היא כי הרשות שנתן הנתבע 1 (הדייר המוגן) לנכדו הנתבע 2, לעשות שימוש, חלקי וזמני בדירה, איננה אסורה עפ"י התניה הנזכרת בסעיף 6(א) לחוזה השכירות, ואינה מצריכה את הסכמת המשכיר, שכן חזקה על המתקשרים בחוזה השכירות (רשות הפיתוח והנתבע 1) שלא לכך התכוונו, ובוודאי שחזקה עליהם שלא לכך התכוונו, כאשר האילוץ של הנתבע 1 להעתיק מגוריו מהדירה דירת בנו ומתן רשות לנכדו להתגורר בדירה חלקית וזמנית, נגרמו בגין מעשי התובעת, או בעיקר בגין מעשי התובעת. התובעת, אשר רכשה את המקרקעין, לרבות הדירה, שנים רבות לאחר מכן, כפופה לכוונות ולהסכמות הנ"ל של המתקשרים המקוריים בחוזה השכירות. המסקנה הרביעית, היא שבכך הנתבע 1 לא הפר את חוזה השכירות, ולא קמה נגדו עילת פינוי, במובן הוראת ס' 11 לחוזה השכירות ואף לא במובן הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. 8.3 פלוגתא ב': האם השימוש במעבר ע"י הנתבעים או מיהם מהווה הפרת הסכם השכירות? התובעת טוענת בסיכומיה, כי "החצר משמשת כמעבר ציבורי עפ"י ת.ב.ע. 4846" (ס' 33), כי "בתיאור המושכר בחוזה השכירות של הדירה, לא מופיע מקום חניה" (ס' 34) כי "לנתבעים 1 ו-2 אין כל זכויות בשטחי המעבר ו/או זכויות שימוש בהם ללא רשותה והסכמתה של התובעת" (ס' 35) "כי הנתבע מס' 1 אינו משלם דמי חניה" (ס' 36), כי "התובעת מעולם לא הסכימה ולא נתנה רשות איזו שהיא לנתבע מס' 2 להחנות את המכונית שבבעלותו... בשטחי המעבר הציבורי שעל המקרקעין" (ס' 37) כי "בתחילת 2006 או בסמוך לכך, החל נתבע מס' 2 להחנות את המכונית (שבבעלותו - י.מ.) בשטחי המעבר" (ס' 38), כי "התובעת תטען כי הנתבע מס' 1 (הפר - י.מ.) את סעיפים 6ה' - 11 של חוזה השכירות הפרה עיקרית, בכך שהוסיף לדירה מקום חניה שלא כלול בחוזה השכירות, אשר בהפרתו מתבטל חוזה השכירות, והתובעת זכאית לתבוע את פינוי הדירה ללא כל צורך בהודעה או התראה איזה שהיא" (ס' 41). הנתבעים בסיכומם טוענים, כי "חלק מזכויותיו (של הנתבע 1 - י.מ) על פי הסכם השכירות כלל גם זכות להשתמש בחצר המושכר ביחד עם יתר דיירי הפרויקט, זכות בה עשה שימוש משך למעלה מחמישים שנה" (ס' 11 רישא), "כי במהלך שלושים השנים האחרונות כאשר החלו בעלי הדירות במקום לרכוש לעצמם כלי רכב פרטיים הוסכם ביניהם כי השימוש שיעשו בחצר יהיה לחניה" (ס' 11 פיסקה שניה), כי "קודם להחלת השימוש בחצר כחניה הייתה החצר רכוש משותף של הדיירים לא הביע בעל הבית כל התנגדות או סירוב להפיכת השטח אשר שימש את הדיירים כחצר לשטח המשמש את אותם הדיירים ממש כחניה" (ס' 11 פסקה שלישית) וכי "לפני כעשרים שנה הותקן בכניסה לחצר שלט המעיד כי החנייה במקום מותרת לדיירי המתחם בלבד וזאת כדי למנוע חניית זרים במקום" (ס' 11 סיפא), על כן ממשיכים וטוענים הנתבעים בסיכומם כי "בנסיבות הענין ולאור ההסדר אורך השנים בנוגע לשימוש בחצר, בעובדה כי נטל ההוכחה בתביעה כגון דא מוטל על התובעת, הרי שיש לקבוע כי לא הוכח כלל כי השימוש בשטחי החניה אינו חלק בלתי נפרד מזכות הדייר על פי הסכם השכירות" (ס' 12 פיסקה חמישית). הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי "בשים לב לכך שגם כיום מוכר שטח החצר כמעבר ציבורי על פי התב"ע החלה על המקום כלל אל ברור מכח איזו סמכות מבקשת התובעת להגביל את הנתבעים מעשיית שימוש במעבר זה" (ס' 12 פיסקה שישית). הנתבעים טוענים גם: "ואולם אף אם נקבל את עמדת התובעת כי השימוש בחצר אינו חלק מזכויות הדייר המוגן, הרי שהתובעת לא הצביעה על הפרה של סעיף כלשהו בהסכם השכירות כתוצאה משימוש בחצר" (ס' 19 דגשה במקור - י.מ.). הנתבעים בסיכומים אף דוחים את טענת התובעת בסיכומיה, בהם הפנתה להוראת ס' 6(ה) לחוזה השכירות, שהפרתו מהווה בסיס לעילת פינוי. הוראת ס' 6(ה) לחוזה השכירות, קובעת: "6. השוכר מתחייב: (ה) לא לשנות את המושכר ו/או הבנין בו נמצא המושכר באופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר בו ו/או עליו, או ... להרוס כל חלק מהם, לא להתקין או להסיר כל אינסטל... או למים או מכל סוג אחר וכל חלק הימנה ולא להתק... מכל השייך לביוב או חלק ממנו, לא להרכיב שום שלט או אמצעי פרסום אחרים כל שהם ובכלל לא לפגוע במאו... בכל צורה שהיא בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכי... וכל פעולה שייעשו ע"י השוכר בנגוד לאמור לעיל... חשבונו ואחריותו בלבד ובלי לפגוע בזכויותיו של המ... הפרת החוזה מצד השוכר. כל הוספה או שינוי ייחשבו כרכושו של המשכיר אולם המשכיר רשאי... השוכר לסלקם או להחזיר את מצב המושכר לקדמותו, על השוכר להרוס כל בנוי תקין או תוספת שנעשו בנ... זה על חשבונו הוא ולמשכיר גם הרשות לעשות זאת... השוכר. לשוכר לא תהיה כל זכות לפיצוי תמורתם. השוכ... כי כל התקנים והוספות הבניה שנעשו ושייעשו במ... בבנין שבו נמצא המושכר - הן על חשבון השוכר והן על חשבון המשכיר - עוברים לבעלות המשכיר או למי שהוא שבא במקומו ואין השוכר רשאי להפריד מחוברים למושכר או לקרקע בשעת יציאתו מהמושכר או בכל עת אחרת" (הדגשה לא במקור - י.מ.). אלי לציין בצער, כי התובעים וגם הנתבעים צרפו לכתבי הטענות שלהם, נוסח בלתי שלם או מקוטע, של הוראת סעיף 6(ה) לחוזה השכירות, ועל כן צוטט הנוסח הנ"ל בחסר, אף כי החסר, למיטב שיפוטי, לא מונע הבנת התוכן והמשמעות, כפי שייאמר להלן. בחינת הוראותיו השונות של סעיף זה מלמדות, כי עוסקות הן בשינויים פיזיים במושכר. שינויים אשר לא נטענו ולא הוכחו, אף לא לכאורה, ועל כן הטענות אינן רלבנטיות לעניננו, ולא היה כלל מקום לטעון אותן. לאחר ששקלתי כל הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי השימוש במעבר הציבורי ע"י הנתבעים או מי מהם, אינו מהווה פרת חוזה השכירות ובוודאי שאינו מבסס עילת פינוי כנגד הנתבעים. תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן: התמך הראשון, מבוסס על כך שהתובעת לא הוכיחה אף לא לכאורה, את הוראות תב"ע 4846, קרי האם יש בהן כדי למנוע שימוש מהנתבעים או מי מהם לצורך מעבר ו/או חניה במקום, בהיותם חלק מהציבור. התובעת צרפה לתצהיר עדותו הראשית של מנהלה (יורם שכטר), העתק צילומי של תכנית 575/57 על גביו תחום שטח הצבוע בצבע צהוב. מסמך זה מסומן כנספח "ב" אך אינו נזכר בתצהיר הנ"ל. יתר על כן, קיים נספח "ב" אחר לתצהיר הנ"ל, הוא חוזה השכירות. התמך השני, מבוסס על כך שהוראה תכנונית כזאת או אחרת, אינה פוגעת בזכויות קיימות, שנרכשו כדין. הנתבע 1 הוכיח, כי "שטח המעבר הציבורי שימש בעבר כחצר המושכר שלו ושל דיירים אחרים במקום למעלה מ-50 שנים" (ס' 18-10 לתצהיר הנתבע 1 ובמיוחד הצילומים נ/9). בדין טוענים הנתבעים, כי "התובעת מטעמיה החליטה שלא לחקור את הנתבע על השימוש שנעשה בחצר המבנה בפועל מאז שנות החמישים של המאה הקודמת ובכך נתנה הסכמתה לטענותיו העובדתיות..." (ס' 12 פיסקה שלישית לסיכומי הנתבעים). הפסיקה וגם הספרות המשפטית, הכירו בזכויות דיירים מוגנים בחצר, גם כאשר החצר לא נשכרה או לא נזכרה במפורש בחוזה השכירות. "בסעיף 2 לחוק הגנת הדייר נקבע כי החוק חל על שכירות של בנין או של חלק מבניין ושל חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות. כלומר: חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות ייחשבו כחלק מהשכירות המוגנת - אם נזכרו בחוזי הרכישה ו/או השכירות ואף אם לא נזכרו במפורש באותם חוזים - בבחינת 'טפל הולך אחר העיקר'. יתרה מכך: ההלכה הפסוקה, משנות השישים של המאה שעברה, מורה לנו כי לענין שכירות, כולל 'בית' כל מה שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עמו, לרבות מבני עזר, חצר, גינה, גן פרי כיוצא בזה הצמודים לו. ולאחר שהשכיר בעל-הבית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית הנלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות... לבעל-הבית עצמו לא נותר מאומה מהחזקה ומזכות השימוש בחלקים הכלולים במושכר. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת, עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך הוראות החוזה בכללותו, ומתוך כל הנסיבות האחרות, מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסויימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך אתו. בלעדי זאת לא ניתר מאומה מזכויות אלו בידי בעל-הבית... נקודת המוצא היא, אם כן, כי המושכר כולל את מבנה המגורים והנלווה אליו, לרבות חצר הנכס. יתר על כן, על זכויותיו של הדייר בכלל הנכס ניתן ללמוד מאופן השימוש הייחודי שעושים בו הדייר ומשפחתו מאז קיבלו חזקה ייחודית במשך 40 שנים (!) מבלי שהבעלים טענו דבר כנגד החזקתו בחצר.. דרך הגישה היחידה למבנה המגורים כולו, על שני אגפיו, היא דרך שתי כניסות בחומה המקיפה את חצר הנכס... מכאן שהמושכר כולל גם את חצר הנכס. על כן נקבע כי לדייר נתנות זכויות של דייר מוגן בכלל הנכס, כלומר: מבנה המגורים כולו, החצר המקיפה את המבנה וכל הכלול בה..." (ד' בר-אופיר שם סימן 136 א בעמ' 318-137) (הדגשה לא במקור - י.מ.). "לענין שכירות כולל 'בית' כל מה שדרוש לשימוש נוח בו ושבאופן רגיל הולך יחד עמו, לרבות מבני עזר, חצר, גינה גן פרי וכיוצא בזה, הצמודים לו... משהשכיר בעל בית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה שכירות, והדיירים זכאים במשותף, לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה ומזכות השימוש בהם. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך הוראות החוזה בכללותו ומתוך כל הנסיבות האחרות מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסויימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך יחד איתו. בלעדי זאת לא נ ותר מאומה מזכויות אלו בידי בעל-הבית" (כב' השופט צ' ברנזון ע"א 398/03 לאה ליבוביץ ואח' נ' משה ו-3 אח' פ"ד י"ח (1) 384, 390ד' - ו' (1964)) (הדגשה לא במקור - י.מ.). "נקודת המוצא היא כי מושכר כלל מבנה מגורים והנלווה אליו - לרבות חצר הנכס... יתרה מכך על זכויותיו של התובע בכלל הנכס ניתן ללמוד מאופן השימוש הייחודי שעושים בו התובע ומשפחתו מאז קיבלו חזקה ייחודית בנכס משנת 1966 - לפני כ-40 שנים (!) מבלי שהבעלים טענו דבר כנגד החזקתו". (כב' השופטת נ' אחיטוב ת"א (מחוזי -תל-אביב-יפו) 1271/03 אחמד מחאמיד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב ואח', "נבו" ע' 5, 4 (2007)). "נראה כי כאשר החצר מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מן המושכר, עד כי השימוש בה נלווה באופן טבעי לשימוש במושכר עצמו, ואילו השמטתה מן המושכר פוגמת באופן מעשי בהנאה מהשימוש הראוי במושכר, כי אז יש לראות את החצר כחלק מן המושכר, למרות שהדבר לא נזכר בחוזה השכירות... מתיאור המושכר שבנדון ברור, כי על מנת לעשות שימוש בחצר הנוחיות ובמחסן, יש לעשות שימוש גם בחצר המובילה אליהם מאחור, ממש כשם שעל מנת להגיע אל הבית יש לעשות שימוש בחצר המובילה אליו בחזית. מכאן ברור כי שטחי חצר אלה עונים על הקריטריונים שנקבעו בהלכת ליבוביץ בהיותם דרושים לשימוש במושכר כחלק ממנו" (כב' השופטת א' חיות ע"א 1613/97 מדד בנימין ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל "נבו" עמ' 3 (למטה) ו-4 (למעלה) לפסק הדין (1999)). ראו גם דברי כב' השופט א' גרוניס, שם, עמ' 2 למטה - עמ' 3 למעלה). הנתבע 1 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי החצר מהווה חלק בלתי נפרד מזכות המגורים שלו בדירה כאשר הוא ואשתו עשו שימוש בחצר, כבר לפני 50 שנה לייבוש כביסה, סוכה, אירוח אורחים, ועם חלוף השנים לאחר שרכשו רכב המשיכו לעשות שימוש בחצר לחניה כמו שאר הדיירים (ס' 15 לתצהירו). הנתבע 1 אף הצהיר על כך שצולם ע"י חוקר פרטי מטעם התובעת כאשר הוא מחנה רכבו בחצר הבית ונכנס לתוך המבנה (ס' ג' לתצהירו). התמך השלישי, מבוסס על הוראת ס' 6(ג) לחוזה שכירות המחייב את השוכר "לשמור על נקיום המושכר, חדר המדרגות, החצר, ו... המקומות המשותפים לו ולדיירים אחרים באותו הנכס"... משמע לפנינו הוכחה ברורה כי המושכר כולל גם חצר, המשמשת כיום למעבר ציבורי ו/או חניה. עולה איפוא, כי הנתבע 1 הוכיח את זכותו לשימוש בחצר, כיום לפחות בכל הקשור להגעה לביתו ולהחניית רכבו. מזכות זאת נגזרת זכותו של נכדו של הנתבע 2, לעשות גם שימוש כאמור במעבר הציבורי. המסקנה המתבקשת היא, ששימוש במעבר הציבורי ע"י הנתבע 1 לצורך הגעה לביתו וחנית רכבו, אינו מהווה הפרה של חוזה השכירות. והוא הדין בשימוש הזמני שעשה הנתבע 2, מכוחו (ברשותו) של הנתבע 1, בדיוק לאותם צרכים. על כן צודק, בכל הכבוד, ב"כ התובעים בטיעונו כי "בשים לב לכך שגם כיום מוכר שטח החצר כמעבר ציבורי על פי התב"ע החלה על המקום כלל לא ברור מכח איזה סמכות (או זכות - י.מ.) מבקשת התובעת להגביל את הנתבעים מעשיית שימוש במעבר זה" (ס' 12 סיפא לסיכומו). סמכות או זכות כאמור - לא הוכחו. 8.4 פלוגתא ג: האם יש באחת משתי ההפרות הנ"ל כדי להקים עילת פינוי כנגד מי מהנתביעם ועל יסוד מה? כפי שפורט בהרחבה לעיל הנתבעים או מי מהם לא הפרו את חוזה השכירות בכך שהנתבע 1 התיר לנכדו לעשות שימוש חלקי וזמני בדירה, ואף לא כאשר הנתבע 1 התיר לנכדו (הנתבע 2) לעשות שימוש במעבר הציבורי לצורך הגעה לדירה וחניית הרכבים, של שני הנתבעים במעבר הציבורי. משכך, אין בפנינו כלל הפרות של חוזה השכירות ומכל מקום, בנסיבות כמפורט לעיל, לא קמה לתובעת כל עילת פינוי כנגד מי מהנתבעים. 8.5 פלוגתא ד': איזה שימוש נעשה ע"י הנתבעים או מי מהם במעבר ובאיזה תקופה והאם השימוש הנ"ל מזכה את התובעת בדמי שימוש וכמה? משהודתה התובעת, כי "אין חולק כי החצר משמשת כמעבר ציבורי עפ"י ת.ב.ע. 4846" (ס' 33 לסיכומה), ומשנקבע כי החצר שימשה חלק מן המושכר והנתבעים עשו ועושים בה שימוש, כדין ובתום לב, לצורך הגעה אל המושכר והחניית רכבים, ומשלא הוכח, כי התובעת מוסכמת או זכאית, בנסיבות אלה, לדרוש מהנתבעים דמי שימוש בגין השימוש במעבר הציבורי, דין העתירה בנדון להידחות. מעבר לצורך, אוסיף כי העתירה בנדון אף לא הוכחה, קרי לא הוכחו מועדי החניה ושווי עלות החניה. 9. לסיכום: התביעה נדחית. בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזחרי, התשמ"ד - 1984, לתביעה, להגנה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את התובעת לשלם לנתבעים (יחדיו) שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. 10. הערה לפני חתימה: כב' השופט י' שמעוני, סגן נשיא, בשולי פסק-הדין מיום 06/02/05 כתב "ממליץ בית המשפט לצדדים לבוא בדברים על מנת לסיים את המחלוקת ביניהם, כפי שנעשה כן במקרים אחרים בפרויקט זה" (ס' 24 סייפא לפסק הדין). בפסק הדין בת"א 1167/07 הוספתי כי "אינני מכיר מקרים אחרים בפרוייקט זה, אשר נדונו, כך אני מבין, בפני כב' השופט י' שמעוני". יצחק מילנוב אציין בצער, כי גם נסיוני להביא בעלי הדין לסיום ההליכים שבפני - לא צלח ועל כן מאמץ דבריו של כב' השופט י' שמעוני וחוזר עליהם גם מתוך תקווה כי בכך יתייתר הצורך לכתוב פסק הדין בת"א 811/07 (פיסקה 9 בעמ' 47 לפסק-הדין). ושוב מוצא לנכון לאמץ הדברים הנ"ל ולחזור עליהם. 11. ניתן היום, י"ח אדר תשע"ב (12 מרץ 2012) בשעה 14:24 בהעדר בעלי הדין וב"כ. המזכירות תודיע לב"כ בעלי הדין, מיידית (בפקס או טלפונית) על מתן פסק-הדין (אשר כנהוג יתפרסם באתר בתי המשפט) ולבקשתם תמסור להם (במזכירות) או תשלח להם בדואר העתקים מתאימים למקור של פסק-דין זה. שימוש בדירה