המצב המשפטי לאור תיקון חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג - 2003, מביא למסקנה שאין אפשרות לקבל את העתירה. כך, התיקון לחוק כפי שצוטט לעיל, קובע באופן קטגורי כי ככל שהדבר נוגע לתושבי איראן, שר הפנים לא יעניק להם אזרחות, ואף לא ייתן להם רישיון לישיבה בישראל בשום מקרה. התיקון לחוק לא הותיר לשר הפנים כל שיקול דעת, וקבע למעשה חזקה חלוטה לפיה תושבים של המדינות המנויות בתוספת, מהווים סיכון ביטחוני למדינה. להלן פסק דין בנושא אזרחות לתושבי איראן: פסק דין 1. העותרת 2 (להלן: "העותרת") היא אזרחית ישראלית. אמה היא מוסלמית ואביה הוא יהודי. העותרת נולדה בישראל וחיה בה כל חייה. העותרת הכירה את העותר 1 (להלן: "העותר") בטורקיה, בחודש אוגוסט 2005. העותר הוא אזרח איראני, בן הדת המוסלמית, שעבד כנגן במועדון בטורקיה. לאחר ביקורה של העותרת בטורקיה, היו העותרים בקשר זה עם זה, ובסופו של דבר הם נישאו זה לזה ביום 21.4.06, בטורקיה. ביום 20.3.07, נולדה בתם המשותפת של בני הזוג, היא העותרת 3. 2. עד לנישואיו לעותרת, נהג העותר לחזור לאיראן מדי שלושה חודשים. לאחר הנישואין ומחשש שמא ייעצר, לא שב עוד העותר לאיראן. 3. ביום 10.5.06 הגישה העותרת למשיב בקשה לאיחוד משפחות. המשיב סרב לבקשה, מאחר שהעותר הוא אזרח של מדינה עוינת. ביום 26.6.06 הוגשה בקשה חוזרת למשרד הפנים, שנדחתה אף היא ביום 18.7.06. 4. יחד עם זאת, משרד הפנים פנה לעותרת ביום 29.4.07, והבטיח לשוב ולבחון את בקשתה מול גורמי הביטחון (מכתבו של משרד הפנים צורף כנספח ז' לעתירה). כעולה מהעתירה, התבקשה העותרת במאי 2007 למלא קורות חיים בבקשה לאיחוד משפחות - המסמך כפי שמולא צורף כנספח ט' לעתירה. ביום 18.9.07, נשלח מכתב סירוב נוסף של משרד הפנים (נספח ג' לתשובת המשיב), המבוסס על תיקון חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג - 2003 (להלן: "החוק" ו"התיקון לחוק"). העותרת הגישה על ההחלטה הנ"ל ערר שניתן להגישו מסיבות הומניטאריות, וביום 28.1.08 נדחה הערר. 5. כאמור, החוק תוקן ביום 28.3.07 בתיקון מספר 2. במסגרת התיקון לחוק, נקבע בסעיף 2 כי: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל..." בתוספת לחוק נמנו המדינות שהחוק מתייחס אליהן - איראן, לבנון, סוריה ועיראק. טענות העותרים 6. העותרים העלו מספר טענות בעתירתם. ראשית הם טענו כי לא ניתן להחיל את התיקון לחוק על עניינם, משום שמדובר בהחלה רטרואקטיבית של החוק. הטעם לכך הוא משום שהבקשה המקורית של העותרים הוגשה ביום 10.5.06, זמן רב לפני התיקון לחוק. לטענת העותרים, לא ניתן לפגוע בציפיות ובאינטרס ההסתמכות של העותרת בדיעבד, ויש להחיל את הוראות החוק באופן פרוספקטיבי ולא רטרואקטיבי. העותרים טענו כי חרף היותו אזרח איראני, אין כל סיכון ביטחוני הנובע מהעותר. העותר, כך נטען, נרדף על ידי שלטונות איראן, ודעותיו מנוגדות לאידיאולוגיה של המשטר האיראני. 7. עוד טענו העותרים כי החלטת המשיב פוגעת בזכויות חוקתיות שלהם - הזכות החוקתית לנישואין, הזכות לשלמות המשפחה, זכותה של העותרת 3 שלא להיפרד מאביה, וזכות שני העותרים לגדל את בתם, העותרת 3. טענות המשיב 8. מנגד, טען המשיב כי יש לדחות את העתירה. לטענתו, התיקון לחוק איננו מוחל באופן רטרואקטיבי. זאת, משום שבקשת העותרים הושלמה לאחר שהם הגישו את מכלול המסמכים החסרים. במועד זה כבר נכנס התיקון לחוק לתוקפו. לאור התיקון לחוק, לא ניתן להעניק מעמד לאזרח איראני, גם כאשר לא קיים ביחס אליו סיכון ביטחוני. גם לפני התיקון - כך נטען - היתה בדיקה מדוקדקת מול הגורמים הביטחוניים. 9. המשיב טען כי גורמי הביטחון מתנגדים לכניסתו של העותר ארצה. זאת משום שקיימת פעילות מודיעינית ענפה באיראן, ואחד מבסיסי הגיוס המרכזיים הוא בטורקיה. לעותר יש קרובים באיראן, וניתן יהיה להפעיל עליו לחץ בעתיד לשתף פעולה עם שלטונות איראן. דיון 10. לצורך הכרעה בעתירה, אני סבורה כי יש לבחון שתי שאלות - ראשית, יש לבחון האם התיקון לחוק חל על ענייננו. אם התשובה לכך היא חיובית, יש לבחון את העתירה לאור התיקון לחוק, ולבחון האם לאור המצב המשפטי לאחר התיקון, יש לקבל את העתירה. רק אם בית המשפט ימצא כי התיקון לחוק איננו חל על נסיבות המקרה דנן, יש לבחון את החלטתו של המשיב שלא להיעתר לבקשת העותרים לאור המצב המשפטי שקדם לתיקון לחוק. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי התיקון לחוק חל על בקשת העותרים. 11. כפי שפורט לעיל, בראשית פסק הדין, העותרת הגישה את בקשתה מלכתחילה ביום 10.5.06. בקשה זו נדחתה. ביום 26.6.06 הוגשה בקשה חוזרת למשרד הפנים, שנדחתה אף היא ביום 18.7.06. העותרת לא בקשה לעתור כנגד החלטות אלה. המועד לעשות זאת חלף. כפי שהובהר לעיל, משרד הפנים הוא שפנה אל העותרת ביום 29.4.07 - זמן רב לאחר שהמועד להגיש עתירה מנהלית ביחס להחלטות הקודמות חלף. העותרת התבקשה בשלב זה להגיש קורות חיים, והיא עשתה כן בחודש מאי 07. ביום 18.9.07, נשלח מכתב הסירוב הנוסף של המשיב, שהוא נושא העתירה. 12. מאחר שכאמור התיקון לחוק התקבל ביום 28.3.07, הרי שפנייתו הנוספת של המשיב לעותרת מיום 29.4.07, נעשתה אחרי התיקון. ודאי שהגשת המסמכים על ידי העותרים באופן שאיפשר דיון בבקשה החדשה - היתה לאחר התיקון לחוק. לכן, העובדה שהמשיב דן בבקשה בהתאם לתיקון לחוק - איננה מהווה החלה רטרואקטיבית של החוק, אלא יישום של המצב המשפטי שהיה קיים הן במועד הפנייה של המשיב לעותרת, הן במועד הגשת הבקשה וכול המסמכים על ידיה, והן במועד מתן החלטתו של המשיב. יודגש כי העותרים אינם יכולים בעתירה הנוכחית, להתבסס על החלטותיו המוקדמות של המשיב לדחות את בקשתם. כפי שהובהר לעיל, בקשות אלה נדונו ונדחו עוד בשנת 2006, בלא שבמועד זה העלו העותרים כל טענה ביחס לכך. המועד לעשות כן חלף. העתירה של העותרים כוונה נגד החלטותיו האחרונות של המשיב, החלטות שהתקבלו בהתייחס לבקשות שהוגשו ונדונו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לחוק. עוד יוער בהקשר זה כי בבג"ץ 1881/94 שאהינז אבו סאחב נ. השר לביטחון פנים, התייחס בית המשפט לבני זוג שנישאו ביום 23.3.02, לפני תיקון החוק, ואף לפני החלטת הממשלה אשר הקפיאה את הטיפול בבקשות לאיחוד משפחות בהן בן הזוג הזר הוא תושב הרשות הפלסטינית. הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה באותו ענין לפני שהתיקון לחוק נכנס לתוקף. בית המשפט קבע באותו ענין כי על פי המצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף של החוק, בקשה לאיחוד משפחות היא רק בהתאם להוראותיו של החוק והחריגים הקבועים בו. זהו גם המצב בו הבקשה הוגשה עובר לכניסתו של החוק לתוקף, אולם לאחר החלטת הממשלה הנ"ל. בענייננו, כאמור, הבקשה הרלוונטית הוגשה לאחר התיקון לחוק, ולכן היה מקום לדון בה בהתאם להוראותיו של התיקון. 13. המצב המשפטי לאור התיקון לחוק, מביא למסקנה שאין אפשרות לקבל את העתירה. כך, התיקון לחוק כפי שצוטט לעיל, קובע באופן קטגורי כי ככל שהדבר נוגע לתושבי איראן, שר הפנים לא יעניק להם אזרחות, ואף לא ייתן להם רישיון לישיבה בישראל בשום מקרה. התיקון לחוק לא הותיר לשר הפנים כל שיקול דעת, וקבע למעשה חזקה חלוטה לפיה תושבים של המדינות המנויות בתוספת, מהווים סיכון ביטחוני למדינה. שר הפנים לא יכול היה, לכן, לאור המצב המשפטי לאחר התיקון לחוק, לבחון את הנסיבות הקונקרטיות של העותר, ולבחון האם הוא עצמו מהווה סיכון ביטחוני אם לאו, לאור מכלול הנסיבות שצוינו בעתירה. 14. העותרים אינם תוקפים את חוקיותו של החוק (שנתקפה בהקשר אחר במסגרת בג"צ 7052/03, עדאלה ואח' נ' שר הפנים, להלן: "פס"ד עדאלה"). יישום האמור בחוק מביא, אם כן, למסקנה כי למשיב לא היה שיקול דעת לבחון את הנסיבות הספציפיות של העותר, ואף בהנחה שברור שלא נשקף ממנו באופן אישי כל סיכון ביטחוני שהוא, הרי עצם היותו אזרח איראני שולל ממנו את הזכות לקבל רישיון ישיבה או אזרחות בישראל. 15. תוצאה זו ודאי איננה תוצאה קלה לעותרים. מדובר בבני זוג אשר נישאו זה לזה, והקימו משפחה. נולדה להם בת משותפת. הם מבקשים לחלק את חייהם יחד, ולחיות יחד בישראל. ב"כ המשיב טען בהקשר זה כי זכותם של העותרים לחיות יחד לא נשללה, שכן הם זכאים לחיות יחד במקום אחר, שאיננו בישראל. יחד עם זאת, העובדה כי העותרים לא יוכלו לחיות יחד, ולהקים את ביתם ומשפחתם בישראל, שהיא מקום הולדתה ומרכז חייה של העותרת, פוגעת בצורה משמעותית ביותר בעותרים (ור' בהקשר זה את חוות הדעת של שופטי הרוב בפסה"ד עדאלה, המתייחסים לזכותם של בני זוג ישראלים לממש את זכותם לחיי משפחה בישראל). כפי שהובהר לעיל, פגיעה זו היא בלתי נמנעת, לדעתי, לאור הוראותיו של התיקון לחוק, שחל על בקשתם של העותרים. 16. בשולי הדברים אעיר, כי לולא היה התיקון לחוק חל על ענייננו, היה מקום לבחון האם החלטתו של המשיב היתה סבירה לגופה. בחינה כזו היתה צריכה להביא בחשבון את הסיכון הנובע מהעותר, לגישת המשיב ושלטונות הביטחון. סיכון זה הוא בעיקרו סיכון הנובע מעצם היותו של העותר אזרח איראני, ומהפוטנציאל לסכנה הנובע מאזרחים איראניים מוסלמים שחיים בטורקיה - לגישתם של שירותי הביטחון. סיכון זה היה צריך להיבחן מול זכויותיהם של העותרים - לנישואין, לחיי משפחה, ולגידול משותף של ילדתם. 17. בהקשר זה יש לציין, שגם אלמלא היתה הוראת התיקון לחוק חלה על ענייננו, ניתן היה ללמוד ממנה כי המחוקק ראה את הסכנה הפוטנציאלית מאזרחי איראן, כסכנה משמעותית ביותר, סכנה בשלה - כפי שהובהר - נקבעה בסופו של דבר חזקה חלוטה לפיה לא ניתן בשום מקרה להתיר לאזרח איראני לקבל רישיון ישיבה בישראל. התיקון לחוק יכול היה, לכן, להוות כלי לבחינת שיקול דעתו של המשיב. עמדתו של המחוקק בהקשר זה היה בה כדי לחזק את החלטתו של המשיב, הנובעת מאותו רציונאל - של הסכנה התיאורטית הנובעת מישיבתם בישראל של תושבי מדינות עוינות, סכנה שעלולה להתממש בין בהווה ובין בעתיד. 18. ב"כ העותרים העלה במסגרת טענותיו, טענות המתייחסות לאינטרס ההסתמכות של העותרת, שנפגע. לטענתו, כאשר העותרת נישאה לעותר, בטרם התקבל התיקון לחוק. העותרת יכלה, על פי הטענה, להסתמך על המצב המשפטי במועד נישואיה, בטרם תוקן החוק. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה. כפי שהבהרתי לעיל, המשיב היה צריך לבחון את בקשתה הרלוונטית של העותרת נכון למועד בו היא הוגשה, ומועד זה הוא מאוחר למועד התיקון לחוק. יתרה מזאת, אינני סבורה כי יש ממש בטענתה של העותרת לפיה במועד הנישואין היא יכלה להסתמך על כך שהעותר יקבל רישיון לשהייה בישראל (ר' בהקשר זה גם את פס"ד אבו סאחב שהוזכר לעיל). 19. אכן, לפני התיקון לחוק, היה למשיב שיקול דעת רחב יותר מזה שיש לו לאחר התיקון, ביחס לרישיונות ישיבה בישראל של אזרחי איראן. אולם - לא ניתן לקבוע כי לפני התיקון לחוק יכלה העותרת להסתמך על כך כי העותר יקבל רישיון ישיבה בישראל. גם לפני התיקון, נשקלה העובדה כי העותר הוא אזרח איראני, גם לפני התיקון נדרשה עמדת שלטונות הביטחון בהקשר זה, וגם לפני התיקון היתה אפשרות שהעותר, כאזרח איראני, לא יוכל לקבל רישיון ישיבה בישראל. הראיה הטובה ביותר לכך, היא שהעותרים הגישו בקשות למשיב לפני התיקון, ובקשותיהם נדחו משום שהעותר היה אזרח איראן. העותרים לא תקפו, כזכור, את ההחלטות שניתנו בעניינם בשנת 2006, לפני שהתיקון לחוק נכנס לתוקף. 20. עוד יש לציין כי העותרים הגישו בקשה לוועדה ההומניטארית, בהתאם לקבוע בסעיף 3א1 לחוק. בקשה זו נדונה ונדחתה. אינני סבורה כי החלטת הדחייה לא היתה סבירה בנסיבות בהן ניתנה. זאת, משום שס' 3א1 הנ"ל קובע במפורש כי "העובדה שבן משפחתו של מבקש ההיתר או הרישיון, השוהה בישראל כדין, הוא בן זוגו, או כי לבני הזוג ילדים משותפים, לא תהווה כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד". 21. בשולי הדברים אציין כי אינני סבורה כי יש לקבל את טענת העותרים המסתמכת על ס' 3 לחוק. בסעיף זה, נקבע כי לשר הפנים ישנו שיקול דעת, על אף האמור בס' 2 לחוק, לאשר בקשה של תושב האזור לשהייה בישראל, אם מדובר בתושב האזור שגילו למעלה מ-35, לשם מניעת הפרדתו מבת זוגו השוהה בישראל. אינני סבורה כי יש להחיל את הסעיף הנ"ל על ענייננו - המחוקק הבהיר מפורשות כי הסעיף חל על תושב האזור שהוא בן למעלה מ-35, ואין חולק כי העותר איננו תושב האזור. לא ניתן גם להקיש מהאמור בסעיף על העותר, מאחר שהמחוקק לא מצא לנכון לסייג את הוראות סעיף 2 ולקבוע הסדר דומה ביחס לאזרחי המדינות העוינות המפורטות בתוספת לחוק. 22. לכן, ומכול הטעמים האמורים, יש לדחות את העתירה. בנסיבות הענין, אינני עושה צו להוצאות. משרד הפניםאזרחות