ההבדל בין סעד זמני בערעור לבין עיכוב ביצוע

מה ההבדל בין "סעד זמני בערעור" לבין "עיכוב ביצוע" ? הסדר הסעד הזמני בערעור, הקבוע בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, אחוז ושלוב בהסדר עיכוב ביצועו של פסק דין, הקבוע בתקנות 470-467. ההבחנה שבמהות היא שבעוד במקרה האחרון ניתן פסק-דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררותו בערעור, במקרה הראשון המדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש "להחיות" - בתקופת הערעור - סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית. להבחנה זו השלכה מעשית-דיונית, באשר את הסעד הזמני בערעור ניתן לבקש אך בערכאת הערעור, לעומת הבקשה לעיכוב הביצוע המוגשת תחילה בערכאה הדיונית. עוד לעניין ההבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערעור ראו: ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2) 529 (2003); ע"א 10120/07 עו"ד שמעון אורי נ' מיכל כץ (לא פורסם, 3.2.2008). להלן החלטה בנושא ההבדל בין סעד זמני בערעור לבין עיכוב ביצוע: החלטה בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלקי שניתן ביום 26.2.2008 על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל) בגדרו נמחקה על הסף מחוסר סמכות עניינית העתירה המנהלית אותה הגישו המבקשים (למעט סעד מבוקש אחד) ובוטל צו המניעה הארעי שניתן על ידי בית המשפט קמא. העובדות וההליכים 1. המבקשים והמשיבים 6-7 רכשו, במהלך השנים 2004-2005, דירות בבניין המצוי בשכונת בית חנינה בירושלים (להלן: הבניין), מהמשיב 5, ומתגוררים בבניין מזה מספר חודשים. 2. היתר הבנייה שקיבל המשיב 5 קבע כי ניתן להקים בנכס בניין בן ארבע קומות בשטח של 113 מ"ר כל אחת, ללא קומת חנייה. משהחל המשיב 5 בבניית קומת חנייה בניגוד להיתר, הוצא ביום 9.6.2004 צו שיפוטי להפסקת עבודה. בניגוד לצו האמור, המשיך המשיב 5 בביצוע עבודות הבנייה והשלים את בניית קומת החנייה. לפיכך, הוצא ביום 18.8.2004 צו הריסה מנהלי לבניין. 3. במסגרת הליכים שהתנהלו בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, הושגו ביום 23.9.2004 הסכמות בין הצדדים, לפיהן נגד המשיב 5 יוגש כתב אישום בגין הבנייה הבלתי חוקית ובגין הפרת הצו השיפוטי להפסקת העבודה, והמשיב 5 יודה בעובדות כתב האישום. עוד הוסכם כי המשיב 5 ישלם קנס בסך 100,000 ₪, יחתום על התחייבות בסך 30,000 ₪ ויוטל עליו מאסר של 3 חודשים על תנאי. בנוסף, הוסכם כי צו ההריסה יעוכב בתנאי שלא תבוצענה עבודות נוספות בניגוד לצו הפסקת העבודה. 4. בניגוד להסכמות האמורות, המשיך המשיב 5 בביצוע עבודות הבנייה ובנה שתי קומות נוספות בבניין בשטח של 320 מ"ר כל אחת, וזאת בניגוד לאמור בהיתר הבנייה, אשר כאמור התיר בניית קומות בשטח של 113 מ"ר כל אחת. ביום 17.2.2005 הוצא צו הריסה מנהלי נוסף לגבי שתי הקומות שנבנו מעל קומת החנייה. 5. המשיב 5 פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי ולעיכוב ביצועו. ביום 27.2.2005 ניתנה החלטה לפיה ביצוע צו ההריסה יעוכב עד לדיון בבקשה, בתנאי שיישמר המצב הקיים, קרי לא יבוצעו עבודות והבניין לא יאוכלס. אלא שגם הפעם המשיך המשיב 5 בביצוע העבודות ובנה שתי קומות נוספות בבניין, זאת בניגוד להיתר ובניגוד להחלטה על עיכוב ביצוע צו ההריסה. כעת כלל הבניין קומת חנייה וארבע קומות נוספות בשטח כולל של 1,400 מ"ר, בניגוד להיתר הבנייה שהתיר בנייה בהיקף כולל של 452 מ"ר. ביום 3.9.2006 נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בקשתו של המשיב 5 לביטול צו ההריסה המנהלי. ערעור שהגיש המשיב 5 על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. המשיב 5 הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן ביום 5.9.2007 (רע"פ 5205/07 אוהרנסיאן תכפור נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (לא פורסם 5.9.2007)). 6. בד בבד, הגיש המשיב 5 לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים בקשה להכשרת עבירות הבנייה, אולם נמנע מלפרט בפניה את ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו והסתיר את העובדה שהבניין נבנה תוך הפרות חוזרות ונשנות של צווים שיפוטיים. ביום 17.9.2006 החליטה המשיבה 3 להפקיד את התוכנית בתנאים. בעקבות התנגדות לאישור התכנית שהגיש המשיב 4 (היועץ המשפטי לעיריית ירושלים) החליטה המשיבה 3 לדחות את התוכנית, לאור ההפרה הבוטה של סדרת צווים מנהליים ושיפוטיים מצד המשיב 5. 7. כנגד החלטה זו של המשיבה 3, הגיש המשיב 5 עתירה מנהלית. בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט מ' סובל) דחה את העתירה. על פסק דין זה תלוי ועומד בפני בית משפט זה ערעור (עע"ם 6807/07). ביום 7.8.2007 נדחתה על ידי כבוד השופטת ע' ארבל בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי שהוגשה על ידי המשיב 5 לאור קיומו של הליך תלוי ועומד במסגרת רע"פ 5205/07 הנזכר לעיל. 8. משנדחתה הבקשה לרשות ערעור על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן במסגרת רע"פ 5205/07, ביקש המשיב 5 פעם נוספת לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה. בקשה זו נדחתה ביום 26.9.2007 על ידי כבוד השופטת מ' נאור. בקשה נוספת שהגיש המשיב 5 לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי נדחתה אף היא על ידי כבוד השופטת מ' נאור ביום 8.11.2007. 9. ביום 24.10.2007 הגישו לבית משפט השלום שכנים המתגוררים בסמוך לבניין בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על עיריית ירושלים ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים להרוס גדר שהיא קניינם לכאורה ולהימנע מכניסה לחלקות שבבעלותם לצורך ביצוע צו ההריסה נשוא עתירה זו. ביום 22.11.2007 דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' דותן) את הבקשה. בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' כרמל) ביום 13.1.2008. 10. ביום 21.10.2007 פנו המבקשים בהליך אזרחי לבית המשפט המחוזי שעניינו סעד הצהרתי בעניין בטלות צו ההריסה וכן בקשה לסעד זמני. ביום 24.10.2007 נדחתה בקשתם על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' כרמל) בשל חוסר סמכות עניינית. ההליכים נשוא הבקשה שבפניי 11. ביום 19.11.2007 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, במסגרתה ביקשו, בין היתר, להורות למשיבים 1-2 להימנע מביצוע צו ההריסה המנהלי, להורות כי צו ההריסה המנהלי בטל ומבוטל, וכן להורות כי החלטת המשיבה 3 מיום 24.12.2006, הדוחה את הבקשה לאישור התכנית להכשרת הבניין, בטלה. בד בבד הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני המורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, וזאת עד להכרעה בעתירה. 12. ביום 27.11.2007 הורה בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט י' עדיאל) על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע צו ההריסה, עד להחלטה אחרת או עד למתן פסק דין בעתירה. 13. ביום 26.2.2008 ניתן על ידי בית המשפט קמא פסק דין חלקי בעתירה, בגדרו נקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה, למעט סעד מבוקש אחד, שכן הסמכות לדון בבקשה לביטול צו הריסה נתונה לבית משפט השלום או לבית משפט לעניינים מקומיים. הסעד היחיד שנותר תלוי ועומד בפני בית המשפט קמא עניינו הבקשה להורות למשיבים לדאוג לדיור חלופי למבקשים בטרם פינויים ובטרם ביצוע צו ההריסה. יוער עוד, כי ביום 28.2.2008 התקיים בפני בית המשפט קמא דיון בסעד שנותר על כנו, אולם נכון למועד כתיבת שורות אלה, טרם ניתן פסק דין בעניין סעד זה. 14. על פסק דינו החלקי של בית המשפט לעניינים מנהליים הוגש הערעור שבגדרו הוגשה הבקשה שבפניי. המבקשים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, אולם בקשה זו נדחתה ביום 6.3.2008. מכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שבפניי. 15. בבקשה שבפניי טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור הינם גבוהים מן המקובל, אף שמשוכה זו לטענתם אינה גבוהה ממילא. לטענת המבקשים, הסעד העיקרי המבוקש בעתירה המנהלית שהוגשה על ידם היה הצהרה על בטלות ו/או אי חוקיות החלטותיהם, מחדליהם ומעשיהם של המשיבים. הסעדים הנלווים, לטענתם, הינם ביטול צו ההריסה והכשרת הבניין, סעדים שהם טפלים לסעד העיקרי המבוקש בעתירה. על כן, טוענים המבקשים, על פי הלכת העיקר והטפל, הסמכות העניינית לדון בכל הסעדים המבוקשים בעתירה הינה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד טוענים המבקשים, כי העתירה המנהלית עוסקת בהחלטות, מעשים, מחדלים ורשלנות שעניינם מדיניות האכיפה המנהלית של הסמכויות הקבועות בחוק התכנון והבניה. בית המשפט המוסמך לדון באופן ודרך הפעלת שיקול הדעת המנהלי שבאכיפה, לטענת המבקשים, הינו בית המשפט לעניינים מנהליים. עוד טוענים המבקשים, כי אי היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע וביצועו המיידי של פסק הדין, יהפוך את הדיון בערעור לאקדמי גרידא, ודי בטעם זה על מנת להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. על כן, טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובת היענות לבקשתם, שכן ביצועו המיידי של פסק הדין יסב למבקשים נזק חסר תקנה, בעוד שלמשיבים לא ייגרם נזק כלשהו. 16. בתגובה שאותה הגישו המשיבים 1, 2 ו-4 (להלן: המשיבים) טוענים הם כי סמכות בית המשפט לעכב את ביצועו של צו הריסה מנהלי תופעל רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר היתר הבנייה בהישג יד. במקרה דנן, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים, לאור ההליכים השונים שכבר התקיימו בעניין צו ההריסה ולאור חולשת הטענות בערעור. לטענת המשיבים, עניינה של העתירה הינה תקיפת צו הריסה קונקרטי שאינה בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. עוד מוסיפים המשיבים כי העילות לביטולו של צו הריסה מנהלי על ידי בית משפט הינן מצומצמות ביותר. על פי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), העילות לביטול צו הריסה מנהלי הן: כאשר הבנייה בוצעה כדין וכאשר הוכח שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. עוד נקבע בפסיקה כי לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות ביקורת על צו הריסה מנהלי, מקום שנפל בו פגם שעניינו העדר יסוד מהיסודות החוקיים המקנים לו תוקף, או מקום שנפלו בו פגמים חמורים היורדים לשורשו של הצו ומביאים לבטלותו מעיקרו. אשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי לצד הנזק שעלול להיגרם למבקשים יש לשקול את הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי אם תיוותר העבירה על כנה, כאשר הבניין נבנה ללא היתר, תוך התרסה כנגד שלטון החוק. 17. בתגובה שאותה הגישה המשיבה 3 לבקשה לעיכוב ביצוע הודיעה כי עמדת המשיבה 1 באשר לעיכוב ביצוע צו ההריסה מקובלת עליה, וממילא דין הבקשה להידחות על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט ולאור סיכוייו הקלושים של הערעור. דיון והכרעה הערה מקדמית: הבחנה בין סעד זמני בערעור לבין עיכוב ביצוע 18. עיון בבקשה שבפניי מעלה כי למעשה ההליך הנכון שהיה על המבקשים לנקוט בו הינו בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, ולא בקשה לעיכוב ביצוע. משביטל בית המשפט קמא את הצו הארעי שניתן על ידו, התקנה הרלוונטית הינה תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להבדיל מתקנה 470. להבחנה בין בקשה לעיכוב ביצוע לבין סעד זמני לתקופת הערעור יפים דבריו של כבוד השופט א' רובינשטיין במסגרת ע"א 10645/07 אלקונין נ' וולנץ (לא פורסם, 16.1.2008): "כידוע, הסדר הסעד הזמני בערעור, הקבוע בתקנה 471, אחוז ושלוב בהסדר עיכוב ביצועו של פסק דין, הקבוע בתקנות 470-467 (ראו זוסמן, בעמ' 865). ההבחנה שבמהות היא שבעוד במקרה האחרון ניתן פסק-דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררותו בערעור, במקרה הראשון המדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש "להחיות" - בתקופת הערעור - סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית. להבחנה זו השלכה מעשית-דיונית, באשר את הסעד הזמני בערעור ניתן לבקש אך בערכאת הערעור, לעומת הבקשה לעיכוב הביצוע המוגשת תחילה בערכאה הדיונית (ראו גם זוסמן, בעמ' 865; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) בעמ' 641, 646; ע"א 1103/04 רוזנצוויג נ' מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק ובכינוס נכסים, פ"ד נט(3) 125 (2004) - השופטת חיות)." עוד לעניין ההבחנה בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני בערעור ראו: ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2) 529 (2003); ע"א 10120/07 עו"ד שמעון אורי נ' מיכל כץ (לא פורסם, 3.2.2008). 19. הואיל והמשיבים לא העלו טענה זו, ומאחר שהגעתי למסקנה כי בין כך ובין כך אין מקום ליתן למבקשים סעד של עיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, הדברים נאמרו למעלה מן הצורך ולמען הסדר הטוב בלבד. צו הריסה מנהלי וביטולו על ידי בית המשפט - המסגרת הנורמטיבית 20. בשנת 1980 הוסיף המחוקק לחוק התכנון והבנייה את סעיף 238א שעניינו צו הריסה מנהלי, וזאת לאחר ש"נתברר כי בנייה בלתי חוקית פשתה כנגע ברחבי הארץ" (ראו: רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2) 397 (1994)). על מנת שניתן יהיה להילחם בנגע זה ביעילות, העניק המחוקק את הסמכות הקיצונית של הריסת בניין ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה). 21. לאור מטרתו של הסעיף, ברי כי צו ההריסה מיועד לשמש מענה מיידי לבנייה בלתי חוקית ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת לביצועו במועד שנקבע לכך, וכך נפסק פעמים רבות (ראו: רע"פ 9230/06 חב' א.מ.ש תלפיות בע"מ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם, 5.12.2006); רע"פ 1186/07 חברת א.מ.ש. תלפיות בע"מ נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם, 7.2.2007); רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.2.2007)). 22. סעיפים 238א(ז)-(ח) לחוק התכנון והבניה עניינם אפשרות התקיפה של צו ההריסה המנהלי בבית משפט, וכך הם קובעים: "(ז)(1) הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו של הצו אלא אם כן נתן בית המשפט צו זמני לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי; ... (ח) לא יבטל בית המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת." בית המשפט המוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מנהליים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים, וזאת בהתאם לעילות המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבנייה וכן כאשר נטען לפגמים חמורים העושים את הצו לבטל מעיקרו (עע"ם 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(1) 196 (2002)). לאור הרצון לאפשר לפרט להעלות את טענותיו כנגד צו ההריסה במסלול תקיפה אחד תוך הימנעות מפיצול הדיון בעניינו בין הערכאות השונות, נקבע כי בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בכל טענה התוקפת את צו ההריסה המנהלי המצביעה על פגמים חמורים העלולים להביא את בית המשפט בסופו של דבר להצהרה על בטלות הצו (ראו: בר"ם 5884/06 שעבן נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה לודים (לא פורסם, 2.8.2006)). סיכויי הערעור 23. הנטל הראשון המוטל על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור (כמו גם על המבקש עיכוב ביצוע) הינו להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים (ראו למשל: עע"מ 471/08 סלימי נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 11.3.2008)). על פני הדברים, דומה כי סיכויי הערעור להתקבל אינם טובים שכן, אמנם לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות שונות, אולם הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מנהליים נותרה בידי בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: בר"ם 5884/06 הנזכר לעיל). 24. מעיון בנימוקי הערעור עולה כי על אף ניסיונם של המבקשים "לעטוף" את טענותיהם בכסות של טענות נגד מדיניותן הכללית של רשויות התכנון, הרי שלמעשה תכלית העתירה העיקרית היא הכרזה על בטלות צו ההריסה הקונקרטי בנוגע לבניין. אשר על כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סבורני כי לפחות לכאורה, הסיכוי שייקבע במסגרת הערעור כי הסמכות העניינית נתונה, בנסיבות העניין, לבית המשפט לעניינים מנהליים, אינו גבוה, ועל כן על פניו סיכויי הערעור אינם טובים. מאזן הנוחות 25. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, לכאורה יש באינטרסים של המבקשים כדי להטות את הכף לטובת מתן הסעד הזמני, שכן אם לא יינתן הסעד הזמני, עלול הדיון בערעור להפוך לתיאורטי. יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה, אין בשיקולים אלו כדי להכריע את הכף לטובת המבקשים, שכן האינטרס הציבורי בהוצאתם אל הפועל של צווי הריסה מנהליים גובר על האינטרס של המבקשים במקרה זה. 26. ההליכים בעניין הבניין נשוא העתירה מתנהלים מזה שנים מספר, תחילה הוצא צו שיפוטי נגד ביצוע העבודות, ובהמשך הוצא צו ההריסה המנהלי. לאחר מכן התנהלו הליכים שונים במסגרתם נדון צו ההריסה המנהלי, ופעם אחר פעם נדחו בקשות לעיכוב ביצועו. במהלך כל התקופה הזו, נמשכה הבנייה בבניין, תוך הפרה בוטה של צווים מנהליים והחלטות של בתי המשפט השונים. פעם אחר פעם הוגשו לבתי המשפט השונים בקשות מבקשות שונות, שכל תכליתן "להרוויח זמן" באופן מלאכותי ולהביא להשהיה נוספת בביצוע הצווים ולסכלם. 27. יצויין בהקשר זה כי אין משמעות לשאלה האם ההליכים הקודמים ננקטו על ידי מי שבנה את הבניין או על ידי המבקשים, שכן כפי שנפסק, צו ההריסה המנהלי מוצא כנגד הבניין החורג או חלקו ולא כנגד בעלי זכויות במבנה, ולכן החלפת בעלי הדין אינה משנה את מצבו של צו הריסה מנהלי אשר כבר נקבע כי הוצא כדין (רע"פ 5341/06 צלאח נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (לא פורסם, 19.10.2006); רע"פ 918/07 חלואני נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (לא פורסם, 8.2.2007)). 28. היעתרות לבקשה במקרה דנן משמעה סיכולו של מטרת צו ההריסה המנהלי, קרי, התמודדות עם תופעת הבנייה הבלתי חוקית בצורה יעילה ומהירה. זה שנים מתנהלים הליכים בנוגע לחריגות הבנייה בבניין נשוא הבקשה, ופעם אחר פעם פועל מי מבעלי הזכויות בבניין לסכל את ביצוע הצו המנהלי. בנסיבות אלה, אינטרס הציבור בביצוע הצו גובר על אינטרס המבקשים לעכבו. תום לב וניקיון כפיים 29. כידוע, על המבקש סעד זמני מבית המשפט לבוא בידיים נקיות ולפרוש בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית. במקרה דנן, נמנעו המבקשים מלפרט בבקשתם את מלוא התשתית העובדתית הכוללת הליכים רבים והחלטות שיפוטיות רבות של ערכאות שונות, כמתואר לעיל. אמנם מרביתם של ההליכים עניינם הליכים שננקטו על ידי או נגד המשיב 5, אולם עצם התקיימותם היה ידוע למבקשים, בוודאי במהלך ולאחר ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא. התשתית העובדתית הרלוונטית הובאה לראשונה בתגובתם של המשיבים. סבורני כי כבר מטעם זה, ניתן היה לדחות את הבקשה. 30. חוסר תום לבם של המבקשים מתבטא אף בהימנעותם לבדוק את המצב התכנוני של הבניין עובר לרכישת הדירות. המבקשים טוענים כי הסתמכו על הצהרתו של המשיב 5 בעת רכישת הדירות לפיה לבניין קיימים היתרי הבנייה הנדרשים. סבורני כי על המבקשים היה לברר באופן אקטיבי את מצבו התכנוני של הנכס, ולו היו עושים כן, היה מתברר להם כי המבנה נבנה ללא היתר כחוק. 31. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה להידחות. יחד עם זאת, עליי להביא בחשבון כי בפני בית המשפט לעניינים מינהליים נותר סעד אחד תלוי ועומד וממתין להכריעה, והוא הסעד שעניינו דאגה לדיור חלוף עבור המבקשים במידה ואכן יבוצע צו ההריסה. אשר על כן, הנני מורה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי עד להחלטה בסעד האמור על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ₪ לזכות כל אחד מהמשיבים 1-4. סעד זמניעיכוב ביצועערעור