העותרת טענה טענות לעניין הסמכות להעלות את תעריף הארנונה החל משנת 86'. בת המשפט ציין כי גם אם צו הטלת הארנונה לא הוטל בזמן ותחול הארנונה שנקבעה בשנה הקודמת, הארנונה תחול כשהיא מעודכנת על פי כללים כאמור בסעיף 9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") (ראה לעניין זה: סעיף 10 לחוק ההסדרים). במסגרת חוק ההסדרים נקבעו כללי עדכון אוטומטיים לצו הארנונה וכל עוד לא התקבלה החלטת מועצה על עדכון צו הארנונה, מתעדכן שיעור הארנונה לפי הוראות חוק ההסדרים. לעניין השפעת שיהוי בהגשת הליך כנגד חיוב בארנונה על פעילות הרשות המקומית ביחס לכלל תושבי העיר נאמר בבג"צ 170/87 דוד אסולין ו-4 אח' נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב(1), 678, עמ' 683-684, כי: "כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה (וכזו היא הטלת ארנונה וגביתה), עבור הזמן עלול לפגוע באנטרסים של הרשות ושל הכלל. עמדו על כך השופט זילברג בבג"צ 8/59 הנ"ל והמשנה לנשיא בן פורת בבג"צ 417/84 קלפיש נ. המועצה המקומית סביון, פד"י ל"ט (2) 110. המסים הנגבים על ידי הארנונה מהוים חלק נכבד מהתקציב של הרשות. בטול החלטת הרשות המטילה את הארנונה לקראת סוף שנת הכספים, או אף באמצעיתה, לאחר שסכומי הארנונה נגבו והוצאו למימון השרותים העירוניים במסגרת התקציב של אותה שנה, תפגע באנטרסים הן של הרשות והן של כלל תושבי העיר. ביטול החלטת הרשות והקביעה שגבית הארנונה אינה חוקית יביאו לחיובה להחזיר את אשר גבתה ביתר, דבר שתוכל לעשותו רק מתוך התקציב של השנים הבאות. אם כך יקרה, לא יהיה באפשרותה של הרשות לספק לתושבים אם השרותים הראויים אלא אם תוכל, במסגרת החוק, להגדיל את שעורי הארנונה בשנים הבאות. כך או אחרת יפגעו גם הרשות, גם התושבים". להלן פסק דין בנושא סמכות לשנות תעריף ארנונה: פסק דין הרקע לעתירה: בפני עתירה מנהלית בה טוענת העותרת, המחזיקה בנכס הנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה והמשמש כגן אירועים בשם "פנינת הברון", כנגד המשיבה כי חייבה אותה בכספי ארנונה העולים על שנקבע בדין וסירבה להחזיר לה את הכספים העודפים ששילמה בשנים 1999 - 2003. העותרת טוענת טענות לעניין סמכותה של המשיבה להעלות את תעריף הארנונה החל משנת 86'. המתווה הדיוני: בגלגולו הראשון התיק הוגש ביום 13.5.04 כתביעה כספית בבית משפט השלום בחדרה. בית משפט השלום (כב' השופטת הדסה אסיף) קבע כי אין בסמכותו לדון בתביעה והתיק הועבר ביום 15.1.06 לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדיון במסגרת של עתירה מנהלית וכתב התביעה שהוגש במסגרת התביעה המקורית מהווה כתב עתירה. על החלטה זו לא הוגשה ע"י מי מהצדדים בקשה למתן רשות לערער. בנסיבות אלו, ומשהפך ההליך לעתירה מנהלית, כי אז חלים כללי ניהול הדיון בהתאם לסדרי הדין והכללים המהותיים החלים על ניהול הדיון במתווה דיוני זה. טענות הצדדים: העותרת טוענת כי המשיבה גבתה מיסי ארנונה בניגוד לסמכותה על פי דין בתקופה הרלוונטית לעתירה וכמפורט בעתירה. לטענת העותרת, המשיבה החליטה החלטות בדבר הטלת ארנונה כללית בשנים הרלוונטיות לאחר המועד שבו היה עליה להחליט ולכן יש להחיל בשנים אלה את שיעורי הארנונה של השנה הקודמת וזאת בהתאם לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א - 1950 (להלן: "צו המועצות המקומיות"). לטענת העותרת, היא פנתה למשיבה פעמים רבות והפנתה את תשומת לבה לכך כי היא גובה ממנה כספים ביתר ובניגוד לחוק, אך המשיבה המשיכה לגבות כספים נוספים בניגוד לחוק. בנוסף, טוענת העותרת כי השימוש בכל חלקי הנכס שבנדון ובמיוחד בקרקע התפוסה לא השתנה מאז הקמת גן האירועים ועד היום ולכן המשיבה לא הייתה רשאית לשנות את סיווג נכסי המשנה בתוך הנכס, למרות שלא השתנה השימוש בהם ובאופן זה להגדיל את חיובי הארנונה של העותרת בניגוד לחוק. המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף בשל השיהוי, ההתיישנות, המניעות ואי מיצוי ההליכים בהם לוקה העתירה. כן טוענת המשיבה כי העתירה איננה מפורטת דיה. לטענת המשיבה, העותרת הגישה פעמים רבות השגות בנוגע לסיווג הארנונה, אך לא טרחה להעלות טענה כלשהי כדוגמת הטענות נשוא העתירה בנוגע לצו הארנונה של המועצה. בנוסף, בהשגות ובעררים שהוגשו ניתנו החלטות שלא הוגש עליהן כל ערעור לערכאה מוסמכת כלשהי ולכן ההחלטות הינן חלוטות והעותרת מנועה מלטעון כנגדן היום. בנוסף, העותרת הגיעה במרוצת השנים להסכמות מול המועצה בנוגע לשיעור הארנונה שבו תהיה מחויבת ואופן פריסת התשלום ואיננה יכולה להתנער מהסכמות אלה היום. המשיבה אף סבורה כי אין מקום להעניק לעותרת סעד מן היושר בנסיבות העניין. המשיבה טוענת עוד כי העלאת תעריפי הארנונה נעשתה כדין, כמו גם חישוב התעריפים המדויקים ואף פורסמה כדין בצווי הארנונה המאושרים של המועצה. המשיבה טוענת גם לחזקת התקינות בעניין זה. לטענת המשיבה, העותרת טוענת טענות עובדתיות בלתי מבוססות ולא טרחה לגבותן במסמך תקף או חוות דעת חשבונית. לחילופין טוענת המשיבה כי גם אם ימצא פגם כלשהו בפעולות המועצה עדיין אין מקום ליתן לעותרת את הסעד אותו היא דורשת לאור עקרון הבטלות היחסית. לטענת המשיבה, גם אם צווי הארנונה לא הוטלו במועד הקבוע בצו המועצות המקומיות, אין זה אומר שיחולו שיעורי הארנונה של השנה הקודמת והמועצה אינה רשאית להעלות אותם עוד, אלא תחול ארנונה כפי שנקבעה בשנה הקודמת, כשהיא מעודכנת על פי כללים כאמור בסעיף 9(א) לחוק ההסדרים. לעניין שינוי סיווג הנכס לגן אירועים טוענת המשיבה כי העותרת בחרה שלא למצות את טענותיה בעניין זה כאשר הגישה השגה למועצה אך ההליכים בעניין זה הסתיימו בהליכי פשרה בין הצדדים והעותרת בחרה שלא לערער. כמו כן, טוענת המשיבה כי בשנת 1999 נוסף לרשימה של נכסים ושימושים הקבועים בתקנות ההסדרים "קרקע תפוסה המשמשת לעריכת אירועים" ולכן המשיבה לא הוסיפה על דעת עצמה סיווג נוסף ללא אישור שר המשפטים ושר האוצר, כטענת העותרת ואין עוד צורך לבקש אישור ספציפי מיוחד. דיון: שיהוי ואי מיצוי הליכים: סעיף 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובע לגבי המועד להגשת עתירה כי: "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך". על סעיף 3 מוסיף סעיף 4 לתקנות וקובע כי: "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)". אמנם תקנות אלו הן משנת 2000 ולכן חלות רק לגבי עילות שהתגבשו משנת 2000 ואילך, אך גם טרם לתקנות אלו נקבעה מסגרת זמן לתקיפה בהליך שיפוטי את מעשי והחלטות הרשות השלטונית, וכבר נקבע בפסיקה (בג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד ל"ח (4), 619, 621), כי: "בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי (ראה בג"צ 334/63). מכאן, כי "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית משפט זה" (בג"צ 76/49, בעמ' 154) והכול תלוי בנסיבות העניין. לעתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי. אכן, "השיהוי הוא פונקציה של הדחיפות" (השופט זילברג בבג"צ 273-272 .( 8/59)... ...דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום-לב סובייקטיבי של העותר, אפילו פעל העותר בתום-לב מבחינתו שלו, עדיין יש שעתירתו השתהתה יתר על המידה, ובאיזון הכולל יש להתחשב יותר באינטרסים הראויים להגנה של הרשות השלטונית, של צד שלישי, או באינטרס הכלל". כמו כן ראה: בג"צ 3057/93 בסטי נ' שר החינוך , פ"ד מז(3), 525; בג"צ 2632/94 דגניה נ' שר החקלאות , פ"ד נ(2), 715; בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עירית פתח-תקוה , פ"ד מח(5), 632. לעניין השפעת שיהוי בהגשת הליך כנגד חיוב בארנונה על פעילות הרשות המקומית ביחס לכלל תושבי העיר נאמר בבג"צ 170/87 דוד אסולין ו-4 אח' נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב(1), 678, עמ' 683-684, כי: "כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה (וכזו היא הטלת ארנונה וגביתה), עבור הזמן עלול לפגוע באנטרסים של הרשות ושל הכלל. עמדו על כך השופט זילברג בבג"צ 8/59 הנ"ל והמשנה לנשיא בן פורת בבג"צ 417/84 קלפיש נ. המועצה המקומית סביון, פד"י ל"ט (2) 110. המסים הנגבים על ידי הארנונה מהוים חלק נכבד מהתקציב של הרשות. בטול החלטת הרשות המטילה את הארנונה לקראת סוף שנת הכספים, או אף באמצעיתה, לאחר שסכומי הארנונה נגבו והוצאו למימון השרותים העירוניים במסגרת התקציב של אותה שנה, תפגע באנטרסים הן של הרשות והן של כלל תושבי העיר. בטול החלטת הרשות והקביעה שגבית הארנונה אינה חוקית יביאו לחיובה להחזיר את אשר גבתה ביתר, דבר שתוכל לעשותו רק מתוך התקציב של השנים הבאות. אם כך יקרה, לא יהיה באפשרותה של הרשות לספק לתושבים אם השרותים הראויים אלא אם תוכל, במסגרת החוק, להגדיל את שעורי הארנונה בשנים הבאות. כך או אחרת יפגעו גם הרשות, גם התושבים". על כן, יש לקבוע האם באיזון שבין האינטרסים של המשיבה ושל תושבי המועצה לבין האינטרסים של העותרת, גוברים האינטרסים של התושבים או של העותרת. בשים לב לכללים הנ"ל כפי שהותוו בפסיקה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעתירה שהוגשה באיחור של שנים (כאשר חיוב הארנונה האחרון הוטל בשנת 2003 והעתירה הוגשה, ראשית כתובענה, רק ב-13.5.04) ומאחר שהמועצה מסתמכת על גביית הארנונה בתקציבה לשנים הבאות, סבור אני כי העותרת השתהתה במידה לא סבירה בהגשת העתירה. כאשר שנת תקציב חולפת מבלי שתוגש השגה כנגד שומת הארנונה המהווה בסיס לקביעת התקציב באותה שנה או מבלי שתוגש עתירה לביהמ"ש בנושאים שבגינם לא ניתן להשיג לפני מנהל הארנונה, עלול הדבר לערער את מימוש התקציב ולפגוע בתושבי המועצה. המערערת לא נקטה בהליכים אלו ולכן החיובים הפכו לחלוטים. בנוסף, המערערת אף לא הוכיחה כי פנתה למועצה בטענות נשוא העתירה ולכן סבור אני כי המערערת לא מיצתה את האפשרויות שלה לפעול מול המועצה לישוב המחלוקת. העותרת אף לא הציגה כל הסבר לשיהוי בהגשת העתירה. כמו כן, לא הוכח כי מדובר במצב של פגיעה בשלטון החוק שהיא חמורה דיה כדי לדחות מפניה טענה של שיהוי מהותי. העותרת לא העלתה כל טענה של הפלייה מטעמי שחיתות או שיקולים זרים וכדומה. מאחר שמדובר בשיהוי כה גדול והעותרת טוענת לחיוב ביתר החל משנת 1986 ולאור התנהגותה של העותרת, אשר לא הגישה השגות או עתירה לביהמ"ש בנושא זה במשך כל השנים סבור אני כי במקרה זה הנזק הצפוי לאינטרס הציבורי הינו משמעותי ביותר ולכן יש לדחות את העתירה על הסף מאחר שנפלו בה פגמים של שיהוי ואי מיצוי הליכים, אשר העותרת לא סיפקה להם כל טעם סביר. מעשה בית דין והשתק: מעבר לשיהוי, עולה מהתשובה שהוגשה לעתירה (ראה למשל נספח ד'), כי במהלך חלק מהשנים השיגה העותרת כנגד שומת הארנונה. ראה למשל את ההשגות שהוגשו על שומת הארנונה בשנת העסקים 1995 ולשנים 1999 ו- 2000. ממילא, מיצתה העותרת את ההליכים בדרך של הגשת השגה ובהמשך דיון בערר, ככל שהוגש כזה. משמוצו הליכים אלו ונקבעו שומות הארנונה ממילא, יש בהן כדי להוות מעשה בית דין והשתק. אין מקום לאפשר לנישום להגיש השגה, למצות את הליכיו המשפטיים בעניין אותה השגה, ולאחר מכן להגיש עתירה אשר כאילו מתעלמת מההליכים שקדמו. גם מטעם זה סבור אני, שאין מדובר רק בשיהוי ובאי מיצוי הליכים במובנו המינהלי של המונח אלא אף בהשתק ובמעשה בית דין, החוסם את העותרת מפני הגשת עתירה זו שבפניי. גם מטעם זה סבור אני כי דין העתירה להדחות. האם ההעלאה בארנונה משנה לשנה נעשתה בהתאם לדין: על פי סעיף 156 לצו המועצות המקומיות, "החלטת המועצה בדבר הטלת ארנונה כללית תתקבל לא יאוחר מיום 1 בדצמבר שלפני שנת הכספים שלגביה מוטלת הארנונה" ותפורסם "לא יאוחר מיום 15 בדצמבר שלפני כל שנת כספים" (סעיף 157 לצו). זהו נוסחו של הצו לאחר תיקון תשנ"ב. הוראה זו שוללת אפשרות של חקיקת צו הטלת ארנונה בעל תוקף למפרע. אם צו הטלת הארנונה לא התקבל בזמן הקבוע כאמור לעיל יחול צו הטלת הארנונה של השנה החולפת ולעניין זה יש לאבחן בין הדין שחל עד לשנת 1992 ומשנת 1993 ואילך. עד לשנת 1992 חלו תעריפי צו הטלת הארנונה של השנה החולפת בערכים הנומינליים ואילו משנת 1993 ואילך חלים התעריפים של השנה החולפת כשהם מעודכנים על פי הוראות חוקי ההסדרים הנחקקים מדי שנה. ראה: הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין, נורית לב , "ארנונה עירונית", ספר ראשון (מהדורה חמישית, 2001), בעמ' 130-131. עם זאת, גם אם צו הטלת הארנונה לא הוטל בזמן ותחול הארנונה שנקבעה בשנה הקודמת, הארנונה תחול כשהיא מעודכנת על פי כללים כאמור בסעיף 9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") (ראה לעניין זה: סעיף 10 לחוק ההסדרים). במסגרת חוק ההסדרים נקבעו כללי עדכון אוטומטיים לצו הארנונה וכל עוד לא התקבלה החלטת מועצה על עדכון צו הארנונה, מתעדכן שיעור הארנונה לפי הוראות חוק ההסדרים. שיעור העדכון נקבע בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן: "תקנות הסדרים במשק המדינה"). העותרת טוענת כי חלק מהחלטות המועצה בדבר הטלת ארנונה התקבלו לאחר המועד הקבוע לכך ולכן אינן תקפות. מלבד העובדה שסבור אני כי טענות אלו צריכה הייתה העותרת להעלות בזמן המתאים ולהגיש השגות או עתירות לגבי כל שנת מס במועד המתאים לכך ולא כעת, לאחר שנים כה רבות, ולכן החיובים הם חלוטים ולא ניתן להשיג עליהם במסגרת עתירה מנהלית, הרי שאינני סבור כי יש ממש בטענות העותרת לגופו של עניין. גם אם חל איחור בהטלת צו הארנונה, הרי שהארנונה עודכנה בהתאם לתקנות ההסדרים ולא נשארה באותו הסכום שנקבע בשנה הקודמת ולכן אין בסיס לחישוב המוצג בעתירתה של התובעת. מלבד זאת, העותרת לא הגישה כל מסמכים לתמיכה בטענתה לעניין חישוב גובה הארנונה לשנים הרלוונטיות לנטען בעתירה. לכל הפחות היה על העותרת להגיש חוו"ד חשבונאית לתמיכה בטענותיה ולשם הפרכת חזקת תקינות המנהל. דבר זה לא נעשה. בכל מקרה, לגופו של עניין, סבור אני כי העותרת לא הניחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית מצדיקה כדי להוכיח כי צווי הארנונה שהוטלו על ידי המועצה אינם חלים עליה או כי חלים שיעורי הארנונה להם טוענת העותרת בעתירה וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה לעניין שיעורי הארנונה בשנים הרלוונטיות לעתירה. שינוי סיווג הנכס: העותרת טענה בעניין זה בהליכי השגה שהגישה עוד בשנת 1995 ולא הגישה ערעור בפני ערכאה כלשהי על החלטות המשיבה בעניין זה. לפי טענת המשיבה הנושא נפתר במסגרת הסכם בין הצדדים. העותרת לא סיפקה כל הסבר לשיהוי בהגשת העתירה בעניין זה. אוסיף עוד כי מעת שהגישה השגה ובחרה שלא לערער, ממילא מיצתה את ההליכים בעניין זה וההחלטות שהתקבלו במסגרת ההשגה הפכו לסופיות וחלוטות. לכן לא ניתן לדון כעת בטענתה לפגם שנפל, לטענתה, בסיווג הנכס לפני שנים כה רבות. לגופו של עניין, העותרת טוענת כי לפי תקנות הסדרים במשק המדינה אסור למועצה לשנות סוג, סיווג או תת סיווג של נכס ללא אישור, אך העותרת לא סתרה את טענת המשיבה לפיה בשנת 1999 נוסף לרשימה של נכסים ושימושים הקבועה בתקנות ההסדרים סיווג של "קרקע תפוסה המשמשת לעריכת אירועים" ולכן המשיבה לא הוסיפה על דעת עצמה סיווג נוסף ללא אישור שר המשפטים ושר האוצר, כטענת העותרת ומאז שנוסף סיווג זה לתקנות ההסדרים, אין עוד צורך לבקש אישור ספציפי מיוחד. על כן, סבור אני כי גם לגופו של עניין לא הוכיחה העותרת את טענתה כי שינוי הסיווג של הנכס נעשה בניגוד לדין. סיכום: בסיכומו של דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, אני סבור כי יש לדחות את העתירה. בהתאם, אני מורה על דחיית העתירה. העותרת תשא בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורכי דינה בהליך שבפניי בסכום כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ארנונה