התכלית המונחת ביסוד סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] היא להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי הוצאת כספים ע"י הרשות המוניציפלית. במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי, כדי להבטיח בסופו של יום פיקוח על הוצאת כספי הרשות הדרושים למתן שירותים לתושב. על רקע תכלית חקיתית זו, התוצאה הראשונה והעיקרית היא, כי חוזה שאינו מקיים את הוראות סעיף 203 הנ"ל אינו מצמיח זכויות וחובות. הצדדים להסכם אינם רוכשים זכויות וחובות על פיו; אין להם זכות לאוכפו ואין להם זכות לפיצויים בגין הפרתו. אותן הוראות חוק הבאות להגביל הוצאת כספים מהרשות המקומית נולדו, בין היתר, לשרש תופעה שנפוצה ברשויות מוניציפליות לפיה מוצאים כספים ללא ביקורת ראויה מה שמביא את הרשות לחסר כספי ובסופו של יום לשלילת שירותים לתושב הרשות הזכאי לקבל שירותים אלה בדין. המדובר בשלילת שירותים חיוניים מהאזרח, שירותים אותם הוא יכול לקבל באופן בלעדי מהרשות והנוגעים ישירות לאיכות חיי התושב. כשקופת הרשות ריקה היא איננה יכולה לספק לתושב שירותים חיוניים כגון פינוי אשפה, מים, ביוב, חינוך ונקיון - שירותים כה חיוניים עד כי נדמה שכאשר נופל בהם פגם, איכות חייו של תושב - הרשות נפגעת בצורה משמעותית. במובן זה הרשות משמשת כנאמנה של כל אחד מתושביה ועליה החובה לספק לו את השירותים. על-מנת להגשים מטרה זו נוצרו מנגנונים שבאו לבקר את הוצאת כספים מהרשות והדבר נעשה באמצעות סעיף 203 הנ"ל ודומיו. לא זו אף זו, במידה שיהיה חסר בקופת הרשות, אז יש בסיס לבוא בטרוניה לראש הרשות ולגזברה הנושאים באחריות. לכן נקבע בחוק שאין תוקף לחוזה עם הרשות ללא חתימת אלה שביום פקודה ניתן לבוא כנגדם בטרוניה כאמור. מפסיקת בית-המשפט העליון בסוגיה עולה כי באופן עקבי נפסק שהרשות המוניציפלית אינה חבה מקום שלא נעשה בינה לבין הצד השני הסכם העונה באופן דווקני לדרישות סעיף 203 לפקודת העירות [נוסח חדש]. פסק הדין בענייין גל אדריכלים משנת 1987איננו משקף את ההלכה, לאור העובדה שבפסקי דין מאוחרים יותר חזר בית המשפט העליון לעמדה לפיה חייב חוזה, הכרוך בהתחייבות כספית מטעם עירייה, לעמוד בדרישות סעיף 203 הנ"ל ודומיו. חוזה, שאינו עומד בתנאי הדין הוא חסר נפקות משפטית. התנאים שבדין נועדו להבטיח שימוש זעיר ומבוקר בכספי הציבור, ובתי המשפט יקפידו על מילוין, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך". להלן פסק דין בנושא סעיף 203 לפקודת העיריות: פסק- דין 1. בפני תובענה כספית בסך של 1,981,757 ₪ לתשלום דמי הרשאה ו/או דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשתה הנתבעת בשתי חלקות קרקע ושלטענת התובעת, התחייבה הנתבעת לשלם לה בעבור שימוש זה. 2. התובענה, כאמור, מתייחסת לשני שטחי מקרקעין: א. האחד - מתחם המכונה "מתחם עץ הזית" בו לטענת התובעת, ביקשה הנתבעת ממנה, להעמיד לרשותה חלקת קרקע לצורכי סלילת כביש תוך התחייבות נטענת לתשלום דמי הרשאה. ב. השני - מתחם המכונה "מתחם גיסין" בו לטענת התובעת, תפסה הנתבעת חזקה ועשתה במקום שימוש תוך הפרת התחייבות נטענת לתשלום דמי הרשאה בגין החזקה והשימוש האמורים. 3. לאחר עיון בכתבי הטענות, בעדויות, בחומר הראיות ובסיכומי הפרקליטים הנכבדים, הגעתי לכלל מסקנה, שתבואר להלן, כי דין התובענה להידחות משלושה טעמים שונים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ודי בו כדי להוביל למסקנה האמורה. 4. נימוק ראשון לדחיית התובענה - הוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]: בבסיס התובענה עומדת טענת התובעת כי נוהל משא ומתן בין הצדדים וכי קיימת התחייבות של הנתבעת כלפי התובעת, באמצעות מנכ"ל הנתבעת דאז - מר משה ספקטור, לתשלום דמי הרשאה בגין השימוש בשני מתחמי המקרקעין. אין בידי לקבל טענה זו מההיבט המשפטי. חזקה על התובעת, שהינה חברה ממשלתית, שהיא מודעת להוראות החוק, בכלל, ולהוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], בפרט, הקובע בהאי לישנא: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה... ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר". בענייננו אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים שלא קיים כל חוזה או כל כתב התחייבות העונים על דרישות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], ודהיינו: ראש העיר וגזבר הנתבעת מעולם לא חתמו על חוזה או כתב התחייבות לפיהם התחייבה הנתבעת בתשלום דמי הרשאה לתובעת. בעניין הנפקות של אי-עמידה בדרישות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], ניתן לאחרונה פסק-דין נרחב ומקיף, המנתח את כל הפסיקה שניתנה בסוגיה זו עד כה, וזאת בעניין ע"א (מרכז) 07-08-6504 מועצה איזורית חבל מודיעין נ' עו"ד זרח רוזנבלום (מפי כב' השופט ד"ר סטולר ובהסכמת כב' השופטים דודקביץ ויפרח). על-פי סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה מנחה פסיקה זו של בית המשפט המחוזי מרכז, שכאמור הינו אף ערכאת הערעור על בית משפט זה - בית משפט השלום בפתח-תקוה, את בית משפט זה ועל פי פסיקה מנחה זו, דין טענת הנתבעת, לפיה לא קיימים כל הסכם או התחייבות עם התובעת הממלאים אחר הוראות סעיף 203(א) הנ"ל ואשר יש בהם להביא לחיוב הנתבעת - להתקבל. וכך סיכם בית המשפט המחוזי מרכז את המצב המשפטי בסוגיה זו (סעיף 12 לפסק הדין תחת הכותרת "סיכום"): "התכלית המונחת ביסוד סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] היא להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי הוצאת כספים ע"י הרשות המוניציפלית. במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי, כדי להבטיח בסופו של יום פיקוח על הוצאת כספי הרשות הדרושים למתן שירותים לתושב. על רקע תכלית חקיתית זו, התוצאה הראשונה והעיקרית היא, כי חוזה שאינו מקיים את הוראות סעיף 203 הנ"ל אינו מצמיח זכויות וחובות. הצדדים להסכם אינם רוכשים זכויות וחובות על פיו; אין להם זכות לאוכפו ואין להם זכות לפיצויים בגין הפרתו. אותן הוראות חוק הבאות להגביל הוצאת כספים מהרשות המקומית נולדו, בין היתר, לשרש תופעה שנפוצה ברשויות מוניציפליות לפיה מוצאים כספים ללא ביקורת ראויה מה שמביא את הרשות לחסר כספי ובסופו של יום לשלילת שירותים לתושב הרשות הזכאי לקבל שירותים אלה בדין. המדובר בשלילת שירותים חיוניים מהאזרח, שירותים אותם הוא יכול לקבל באופן בלעדי מהרשות והנוגעים ישירות לאיכות חיי התושב. כשקופת הרשות ריקה היא איננה יכולה לספק לתושב שירותים חיוניים כגון פינוי אשפה, מים, ביוב, חינוך ונקיון - שירותים כה חיוניים עד כי נדמה שכאשר נופל בהם פגם, איכות חייו של תושב - הרשות נפגעת בצורה משמעותית. במובן זה הרשות משמשת כנאמנה של כל אחד מתושביה ועליה החובה לספק לו את השירותים. על-מנת להגשים מטרה זו נוצרו מנגנונים שבאו לבקר את הוצאת כספים מהרשות והדבר נעשה באמצעות סעיף 203 הנ"ל ודומיו. לא זו אף זו, במידה שיהיה חסר בקופת הרשות, אז יש בסיס לבוא בטרוניה לראש הרשות ולגזברה הנושאים באחריות. לכן נקבע בחוק שאין תוקף לחוזה עם הרשות ללא חתימת אלה שביום פקודה ניתן לבוא כנגדם בטרוניה כאמור. מפסיקת בית-המשפט העליון בסוגיה עולה כי באופן עקבי נפסק שהרשות המוניציפלית אינה חבה מקום שלא נעשה בינה לבין הצד השני הסכם העונה באופן דווקני לדרישות סעיף 203 לפקודת העירות [נוסח חדש]. פסק הדין בענייין גל אדריכלים משנת 1987איננו משקף את ההלכה, לאור העובדה שבפסקי דין מאוחרים יותר חזר בית המשפט העליון לעמדה לפיה חייב חוזה, הכרוך בהתחייבות כספית מטעם עירייה, לעמוד בדרישות סעיף 203 הנ"ל ודומיו. חוזה, שאינו עומד בתנאי הדין הוא חסר נפקות משפטית. התנאים שבדין נועדו להבטיח שימוש זעיר ומבוקר בכספי הציבור, ובתי המשפט יקפידו על מילוין, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך". התובעת מנסה להתגבר על מכשול זה בטענה כי בנדון דידן קיימת הבטחה שלטונית מחייבת של הנתבעת כלפי התובעת. בכך אין כדי להועיל לתובעת הן מן הטעם שבפסק הדין בע"א (מרכז) 07-08-6504 הנ"ל שלל בית המשפט פניה לעילות תביעה חלופויות לצורך חיוב הרשות המקומית במקרה של אי עמידה בתנאי סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] והן מן הטעם שלגופו של עניין אין בענייננו הבטחה שלטונית מחייבת, כפי שיבואר להלן. ההלכה הפסוקה העניפה הקיימת בנושא הבטחה שלטונית קבעה שלושה תנאים מצטברים שעל הבטחה מינהלית לעמוד בה על-מנת שניתן יהיה לראותה כהבטחה שלטונית מחייבת: ראשית - נותן ההבטחה הוא בעל הסמכות לתיתה. שנית - נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב. שלישית - נותן ההבטחה הוא בעל היכולת לקיימה. במקרה דנן לא מתקיים התנאי הראשון דלעיל הואיל ונותן ההבטחה הנטען, מנכ"ל הנתבעת, נעדר סמכות להתחייב כספית בשם הנתבעת לאור הוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] שצוטט לעיל. גם התנאי השלישי דלעיל לא מתקיים הואיל ובהעדר חתימות ראש העיר וגזבר הנתבעת אין מנכ"ל הנתבעת, בכל הכבוד הראוי, בעל יכולת לקיים את ההבטחה לשלם דמי הרשאה. הואיל ולפחות שניים מן התנאים המצטברים לקיומה של הבטחה מנהלית מחייבת לא מתקיימים בענייננו (גם אם אניח לטובת התובעת שהתנאי השני דלעיל מתקיים), לפיכך אין בנמצא הבטחה שלטונית המחייבת את הנתבעת. 5. נימוק שני לדחיית התובענה - התובעת כלל לא היתה רשאית להשכיר ו/או להתיר שימוש במקרקעין על-ידי הנתבעת: לית מאן דפליג כי הבעלים של המקרקעין הנדונים הינה מדינת ישראל ולא התובעת. בין לבין, הבינותי כי המקרקעין הוחזרו על-ידי התובעת לידיה של מדינת ישראל. בישיבת קדם המשפט מיום 10.06.07 החליט עמיתי, כב' השופט שטרנליכט, כי התובעת תציג עותק מההסכמים שבין מדינת ישראל לבינה בנוגע למקרקעין נשוא התובענה על-מנת לעמוד על זכותה של התובעת ביחס למקרקעין הנדונים. המסמכים שהציגה התובעת להוכחת זכותה הינם אישור החשכ"ל מיום 23.02.03 והסכם עקרונות שבינה לבין מדינת ישראל מיום 29.04.04 (נספחים א'1 ו- א'2 לתצהיר עדותו הראשית של העד מטעמה). עיינתי עיין היטב בסעיפי הסכם העקרונות הנ"ל (וביחוד - סעיפים 3.1, 3.2, 4.1.1, 10.1, ו- 10.2) ומהם נמצאתי למדה כי נכונה טענת המשפטית של הנתבעת כי עניין מתן רשות השימוש במקרקעין לנתבעת ודרישת דמי הרשאה ממנה נעשתה על-ידי התובעת בהעדר סמכות. מהסכם העקרונות שבין התובעת לבין מדינת ישראל עולה מפורשות כי התובעת כלל לא היתה רשאית להעביר זכות מזכויותיה לצד שלישי (בדנן - הנתבעת), אלא אם כן נחתם בין התובעת לבין מינהל מקרקעי ישראל הסכם הרשאה, וכזה אין בנמצא! הסכם העקרונות שבין מדינת ישראל לבין התובעת שולל מיניה וביה את זכותה של התובעת להגיע להסכמים לגבי השכרת המקרקעין נשוא התובענה, כל עוד אין הסכם הרשאה בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל, ומקל וחומר שולל את זכותה של התובעת לתבוע לעצמה דמי הרשאה. לא בכדי לא יכול היה העד מטעם התובעת להצביע על מקור סמכות לפעולה זו של התובעת וגם נסיונו להפנות לסעיף 19.2 של הסכם העקרונות דינו להיכשל לאור הוראות סעיף זה (אין המדובר בענייננו בהסכם שכירות קיים, ההארכה היא גם לתקופה של 90 ימים לכל היותר ולא מעבר לכך ולא הוצג אישור של הממשלה לעניין ספציפי זה). 6. נימוק שלישי לדחיית התובענה - לא הוכח גודל השטחים שבהם השתמשה הנתבעת: כלל נקוט בשיטתנו המשפטית לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה". באם לא הוכח גודל השטחים כלל לא ניתן לחשב את דמי ההרשאה או למצער את דמי השימוש, שאמורים להיות מחושבים על פי גודל השטחים בהם עשתה הנתבעת שימוש. התובעת לא הביאה כל ראייה ממשית להנחת דעת בית המשפט, לעניין גודל השטחים שבהם השתמשה הנתבעת והואיל ונטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליה, לפיכך דין תביעתה להידחות. צודקת הנתבעת בטענתה כי טענת התובעת בדבר "סיור" שנערך בעניין זה נותרה כאבן שאין לה הופכין הואיל ועד התובעת, מנהל מחלקת הסחר של התובעת - מר אביעד שפיר, העיד כי כלל לא השתתף באותו סיור וכל עדותו בעניין זה נאמרה על פי מה ששמע ממי שלא טרח למסור תצהיר עדות ראשית ואף לא טרח להתייצב באולם בית המשפט ולהיחקר בעניין. בכל מקרה, ואף אם התקיים "סיור" כלשהוא שכזה, אין הוא יכול לבוא במקום בדיקה מקצועית הנערכת על ידי מודד מוסמך ואשר קובעת באופן ברור את השטחים שבשימוש הנתבעת. בהעדר חוות-דעת שכזו אין כלים לבית המשפט לחייב בדמי הרשאה או בדמי שימוש ראויים. לנתבעת גם טענות כבדות משקל לפיהן התובעת לא הרימה את נטל הראייה לעניין שווי דמי השימוש הראויים בהעדר חוות-דעת ערוכה כדין בעניין זה. אינני רואה צורך לדון בטענות אלו, שבהערת אגב אציין כי על פניהן הן נכונות, הואיל ואי הבאת כל ראייה ממשית לעניין גודל השטחים בהם השתמשה הנתבעת לבדו אינו מאפשר פסיקת דמי הרשאה או שימוש לזכות התובעת. 7. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, התובענה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ תוך 45 יום מהיום, שאם לא כן - ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. עירייהפקודת העיריות