ערעור על צו פיקוח מיוחד

להלן החלטה בנושא ערעור על צו פיקוח מיוחד: החלטה רקע ביום 30.3.02 חתם מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, האלוף משה קפלינסקי (להלן: המשיב), על צו פיקוח מיוחד המורה למר נעם פדרמן (להלן: המערער) להישאר מאחורי דלתות ביתו משך 24 שעות ביממה, דהיינו: לא לצאת מדירתו שבשכונת אברהם אבינו בחברון,אלא בהיתר מהמשיב או ממי שיוסמך לכך על ידו. תוקף הצו, שר הוצא מכח סמכותו של המשיב הקבועה בס' 86(א) ו-86(ב)(5) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378), התש"ל - 1970, הינו ל-6 חודשים מיום 1.4.03. כאן המקום לציין כי צו זה מאריך, למעשה, צו פיקוח קודם אשר הוצא עוד ביום 2.10.02, אף הוא לתקופה של 6 חודשים (להלן: "צו הפיקוח הראשון" או "הצו הראשון"). ערעור אשר הוגש על צו ודם זה נדון בפני חברי ועדת הערעורים ברכבה הנוכחי, והמלצתנו המפורטת מיום 20.10.02 לדחות את הערעור התקבלה על-ידי המשיב. הודעת הערעור בשונה מהערעור על צו הפיקוח הראשון, בחר המערער בזו הפעם לוותר על שירותיו של עורך דינו, וטען לעצמו. כך, ביום 3.4.03 הוגשה לנו הודעת הערעור, בה מבקש המערער, לכאורה, לממש את זכות הערעור המסורה לו בצו בדבר הוראות בטחון. והנה, בהודעת ערעור זו, השזורה התבטאויות בלתי ראויות, בה "זוכה" המשיב לכינוי "מענה היתומים והאלמנות - המשיב משה קפלינסקי", טורח המערער להבהיר מראש את עמדתו אף ביחס לועדת הערעורים בפניה הוגש ערעורו. וכן כותב המערער: "מאחר והמערער בטוח שהועדה, שהיא בכלל ועדה מייעצת המורכבת מאנשי צבא (בדומה לחונטה בארגנטינה), המערער משוכנע כי לועדה לא יהיה את האומץ לומר את האמת כי מדובר בצו לא ראוי, תתבקש הועדה לחילופין לקבל את טענות המערער באשר לתנאי החזקתו במעצר בית. הוועדה מתבקשת לקבוע דיון דחוף בערעור, כדי שהמערער יכול לפנות לאחר ההחלטה הכל כך צפויה שלה, לבית המשפט העליון." הגם כי לא ניתן היה להימנע מן המסקנה כי המערער אינו נותן אימון כלשהו ביושרה של הועדה וביכולתה לקבל החלטה עצמאית ונטולת פניות, וכי אין הוא רואה בהליך הערעור אלא שלב הכרחי בדרכו לבירור ה"אמיתי" בבית המשפט העליון, החלטנו להתעלם מדברים אלה ולדון בערעור בלב פתוח ובנפש חפצה, ולהביא המלצתנו בפני המשיב כמתחייב. מהלך הדיון בתיאום עם המערער נקבע מועד הדיון ליום 24.4.03, באולם ביהמ"ש הצבאי לערעורים שבבית-אל. כבר בכניסת הועדה לאולם ביהמ"ש טרח המערער להבהיר את יחסו להליך ולועדה, וחרף המקובל בהליכים מסוג זה סירב לקום על רגליו. הגם שלא הסתרנו את ביקורתנו מהתנהגות זו של המערער, בחרנו, אף הפעם, להתמקד "בתוכן" ולהתעלם "מהצורה". מיד עם פתיחת הדיון, ביקש המערער לפסול את יו"ר הועדה מלדון בעניינו (את חברי הועדה, אשר אף הם דנו בעניינו הקודם, לא כלל בבקשה זו בהיותם, כדבריו, "חותמת גומי" בלבד). שניים היו נימוקיו: הראשון, כי יו"ר הועדה דן בעניינו אף ביחס לצו הפיקוח הראשון, ועל כן ישנו חשש ממשי כי זה כבר גיבש דעתו באופן אשר אינו מאפשר לו לבחון עניינו של המערער באובייקטיביות הראויה. השני, כי בשל קרבת משפחה לעובד שירות הביטחון הכללי, ישנו חשש כי היו"ר שוחח על עניינו של המערער קודם לדיון, ומכל מקום לא יוכל לבקר כראוי החלטה אשר שירות הביטחון הכללי עומד מאחוריה. לאחר שב"כ המשיב מסר תגובתו, בה ציין כי אין מתעורר בענייננו חשש ממשי למשוא פנים, ולאחר שהצהיר כי קרוב משפחתו של יו"ר הועדה אינו קשור בצורה כלשהי לתיק זה, החליטה הועדה לדחות את בקשת הפסילה תוך ציון כי נימוקים להחלטת ביניים זו יינתנו במסגרת ההחלטה לגוף הערעור. בשלב זה ביקש המערער להפסיק את הדיון ולאפשר לו לערער על החלטה זו. משהובהר למערער כי אין ערכאה שיפוטית המוסמכת לדון בערעור על החלטת יו"ר הועדה, המשמש אף כנשיא ביהמ"ש הצבאי לערעורים, וכי הדרך היחידה הפתוחה בפניו הינה לעתור לביהמ"ש הגבוה לצדק, ביקש המערער שהות להיוועץ ביודעי דת ודין, ולבקשה זו נעתרנו. לאחר ההפסקה, אשר אף בסיומה נמנע המערער מלכבד את הועדה בכניסתה לאולם, הודיע הוא כי לאחר התייעצות שקיים החליט "לכלול את עניין הפסלות בעתירה לבג"ץ שאגיש ממילא, לאחר שידחה בודאי הערעור". בחלק זה של הדיון, אשר אף בו לא חסך המערער ביטויים שאינם מקובלים בהליכים משפטיים, החלט להישמע טענותיו של המערער לגופם של דברים. כך טען המערער, עד אשר בהתייחסו לראיות מפלילות המצויות בידי התביעה, אמר כדברים האלה: "אני חושב שהשב"כ ידועים כאלופים בשיבוש חקירות...". הועדה, אשר שבעה מן הבוז והלעג אשר הפגין המערער כלפי כל המעורבים בהליך, למן הודעת הערעור ובכל מהלך הדיון בו, התרתה בו לבל ימשיך בהתנהגותו הפרובוקטיבית. וכך מצאו הדברים ביטויים בפרוטוקול הדיון: "הדיון נועד לשמוע טענות נגד הצו ולא להטחת האשמות בלתי מבוססות. המערער אינו מוכן לכבד את הכללים הנוהגים בביהמ"ש ואם המערער ימשיך בהתבטאויות אלה הדיון יופסק לאלתר". מסתבר כי אזהרה זו לא עשתה כל רושם על המערער, ולאחר שזה המשיך בהתבטאויותיו הופסק הדיון. מצויידים בנימוקי הערעור, ובפירוט אותן טענות אשר הספיק המערער להעלות במהלך הדיון קודם הפסקתו, פנתה הועדה לבחון את החומר החסוי אשר הצטבר בעניינו של המערער. במהלך העיון בחומר הציגו חברי הועדה לנציגי שירות הביטחון הכללי שאלות רבות ומגוונות הנוגעות הן למידע החסוי אשר התקבל מאז הוצא הצו הראשון, והן שאלות הנוגעות לתנאי מעצר-הבית בו נתון המערער. בתום העיון בחומר העביר המערער מכתב ליו"ר הועדה תחת הכותרת "הדיון שקטעת". במכתב זה הבהיר המערער כי טרם השלים את טיעוניו, וכי מבקש הוא לממש את "זכות הטיעון". לאחר שבחנו בקשה זו של המערער, סברנו כי חרף התנהגותו של המערער יש מקום לאפשר לו להשלים טיעוניו בטרם תינתן החלטתנו, אך בנסיבות העניין, לאור ניצולו לרעה את זכות הטיעון שניתנה לו, ולנוכח חוסר נכונותו לציית לכללי הנימוס האלמנטריים המתחייבים בהליך שכזה, קבענו כי השלמת הטיעונים תהיה בכתב. על כן, אפשרנו למערער להעביר טיעוניו לועדה בכתב תוך שבוע ימים, היינו עד ליום 1.5.03. ביום 28.4.03 הודיע המערער כי הינו עומד על זכותו להשמיע את טענותיו בעל-פה דווקא, וכי אין לועדה כל שיקול דעת בעניין זה. לסיכום תגובתו הבהיר המערער כי - "אם אין בכוונת הועדה המייעצת לשמוע את טיעוני המערער בע"פ הרי שאין בכוונת המערער להשלים טיעוניו בכתב, ומשך הדבר תתבקש הועדה המייעצת למסור את המלצותיה לאלוף פקמ"ז ולמערער בהקדם האפשרי." משלא ראינו לשנות מהחלטתנו המקורית, ולאחר שהמערער ויתר על ההזדמנות אשר ניתנה לו להוסיף על הטענות אשר פורטו בהודעת הערעור ובטיעוניו בעל-פה, פנינו לבחינת הערעור לגופו. יחד עם זאת, ובטרם נראה להתייחס לטענות המערער לגופן, מצאנו להתייחס בתמצית הן לטענת הפסלות והן לסוגיית "זכות הטיעון" אשר עלו במהלך הדיון. טענת הפסלות כאמור, שתיים הן טענותיו של המערער בעניין זה. האחת נוגעת לדעה קדומה אשר התגבשה אצל יו"ר הועדה בעת בחינת הצו הראשון, והשניה מכוונת לחשש למשוא פנים הנובע מקרבת משפחה של יו"ר הועדה לאחד מעובדי שירות הביטחון הכללי. כבר בפתח הדברים נאמר, כי ספק רב עמנו אם יש מקום להקיש מדיני הפסלות החלים בהליך הפלילי לאלה החלים בהליך מעין-שיפוטי, דוגמת זה שבפנינו. בהליך פלילי רגיל, נדרש ביהמ"ש להכריע בשאלות של אשמה וחפות. לא כן בעניינו. לא ועדת הערעורים היא שהחליטה על הצרת צעדיו של המערער, ואף החלטתה הסופית, איננה אלא המלצה המובאת בפני המשיב, הרשאי לקבלה או לדחותה. כשם שאין מקום לשלול סמכותו של המשיב עצמו לנקוט בהליכים אדמיניסטרטיביים, רק משום שכבר נחשף בעבר למידע הנוגע למי שעניינו מובא בפניו, כך אין מקום לשלול, מטעם זה בלבד, סמכותה של ועדה אשר כוננה על-ידו ואשר הינה, למעשה, ידו הארוכה לשמיעת טענות והשגות על החלטתו המנהלית. לא מיותר יהיה לציין כי אילו היה ממש בנימוקו הראשון של המערער, אזי היה מקום לפסול לא רק את יו"ר הועדה, אלא אף את חבריה. טענתו המקוממת של המערער, לפיה חברי הועדה אינם נחשבים כלל ואין הם אלא "חותמת גומי" המצרפים חתימתם לזו של יו"ר הועדה, הינה ביטוי נוסף לזלזול ולחוסר הכבוד אשר הפגין המערער לכל אורך ההליך. לטעמנו, ישנו יתרון לא מבוטל בעובדה כי חברי הועדה הנוכחית דנו אף בעניינו של הצו הקודם אשר הוצא למערער. דווקא ועדה זו, אשר בחנה מקרוב את עניינו של המערער קודם שהמליצה לאשר את הצו הקודם, תטיב לקבוע אם התשנו הנסיבות ואם ישנה עדיין הצדקה להגבלת תנועותיו של המערער. למעלה מן הצורך, וכדי להסיר כל חשש, יובהר כי אף לגופם של דברים, דין טענותיו של המערער להידחות. אכן, ועדה זו נחשפה בעבר למלוא החומר הגלוי והחסוי אשר הצטבר בעניינו של המערער, ואף הביעה דעתה באשר למידת מסוכנותו. יחד עם זאת, אין להסיק מכך מה תהא המלצתנו אשר לצו הנוכחי. העובדה כי נמצאה הצדקה להוצאת צו בעבר, אינה מביאה, בהכרח, למסקנה כי ישנה הצדקה להוצאת צו נוסף. מובן, כי אם מאז הוצאת הצו הקודם לא התקבל כל מידע חדש, ועל אחת כמה וכמה אם אירעו התפתחויות אשר יש בהן להביא למסקנה כי מידת מסוכנותו של המערער פחתה באופן משמעותי, עשוי הדבר שלא להצדיק אישור הצו. עוד מובן, כי על הועדה לבחון מקרוב לא רק את שינוי הנסיבות הנוגעות באופן ישיר למערער, אלא אף נסיבות כלליות יותר - הנוגעות למקום ולזמן. אף בהתאם לאמות-המידה המחמירות הנוהגות בהליך שיפוטי של ממש, אין לומר כי בענייננו ישנו "חשש ממשי למשוא פנים". חברי הועדה, אשר עיסוקם הרגיל בתחום המשפט או המודיעין, מודעים היטב לחובתם לבחון את ההצדקה שבהוצאת הצו הנוכחי לאור טיבו ומשקלו של המידע העדכני - ולאורו של זה בלבד. טענתו השנייה של המערער, לפיה ישנו חשש למשוא-פנים על רקע אישי, אף היא דינה להידחות. כפי שהבהיר ב"כ המשיב, אין לאיש מקרובי משפחתו של יו"ר הועדה נגיעה כלשהי לא לצו זה, אף לא לתחום הרחב יותר בו עסקינן. טענה זו, כך מתקבל הרושם, יותר משנועדה להצדיק את פסילת הועדה, נועדה להביך את גורמי הביטחון - אשר את יחסו אליהם לא ניסה המערער להסתיר במהלך הדיון. סופם של דברים; אפילו היה מדובר בהליך פלילי, לא היה מקום לפסול את חברי הועדה, ומשמדובר בביקורת מעין-שיפוטית על החלטה מנהלית, על אחת כמה וכמה. מטעם זה ראינו, כאמור, לדחות את טענת הפסלות אשר העלה המערער בפתח הדיון. זכות הטיעון טענה מרכזית העלה המערער, ולפיה עומדת לו זכות בלתי-מסויגת להעלות טענותיו בפני הועדה בעל-פה. כה מרכזית היא הטענה, עד כי משהודענו למערער כי אין בכוונתנו לאפשר לו להשלים טיעוני בעל-פה, אלא בכתב בלבד, גרס הוא כי אין בכך להוות מיצוי של "זכות הטיעון" המסורה לו וויתר על השלמת טיעוניו. אכן, שאלה עתיקת-יומין היא כלום יוצאת הרשות המנהלית ידי חובתה במתן זכות טיעון בכתב, או שמא מחויבת היא למתן זכות טיעון בעל-פה דווקא. ידועה ומוכרת היטב היא פסיקתו של ביהמ"ש העליון אשר קבע בעניין "ווינדמיל" (בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב (1) 793, בעמ' 796) כהאי לישנא: "חובתו של המנהל הכללי היא לשמוע את הצדדים הנוגעים בדבר, אך דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות על-פי הנסיבות. יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל-פה..." כיצד, אם כן, נדע מה יהא טיבה של זכות הטיעון בענייננו? לעניין זה, כך נדמה, יש לפנות תחילה ללשון הצו בדבר הוראות ביטחון, ולנוסחו של ס' 85(ג) שבו, המסדיר את דרכי מינויה של ועדת הערעורים והמגדיר את סמכויותיה. וכך קובע הסעיף: "למטרת סעיף זה תוקם וועדת ערעורים שחבריה נתמנו על ידי מפקד האזור. כיושב ראש הוועדה ישמש שופט שנתמנה על-פי צו זה ושניתן למנותו כשופט משפטאי בבית הדין הצבאי לערעורים בישראל. תפקידיה של וועדה זו יהיו לעיין בכל ערעור על צו לפי סעיף זה ולהביא בפני מפקד האזור המלצותיה לעניין אותו ערעור." הנה כי כן, תפקידה של הועדה הינו "לעיין" בכל ערעור. ניסוח זה מלמד, לכאורה, כי זכות הטיעון הינה בכתב, ומכל מקום אין בו ללמד כי זכות הטיעון תהא בעל-פה דווקא. יחד עם זאת, נבהיר כבר עתה, כי הפרקטיקה הנוהגת מאפשרת זכות טיעון בעל-פה. עוד נוסיף, כי בהיות הועדה גוף מעין-שיפוטי, ראוי ככלל כי יתאפשר לטעון בפניה בעל-פה (בג"צ 233/86 צדוק בן יצחק נ' שר הפנים, פ"ד מ(4) 505, בעמ' 517 והאסמכתאות המובאות שם). על כן, השאלה המרכזית המחייבת הכרעתנו בהקשר זה, אינה אם מלכתחילה יש לאפשר טיעון בעל-פה בפני וועדת הערעורים, אלא אם ניתן כלל להמיר, בנסיבות מסוימות, טיעון זה בטיעון בכתב, ואם כך, האם נתקיימו בענייננו נסיבות אלה. לטעמנו, יש להשיב על שתי השאלות האחרונות בחיוב: ניתן לסטות מן הנוהג, הראוי כשלעצמו, לאפשר טיעון בעל-פה, ובנסיבות העניין אף הייתה הצדקה מלאה לעשות כן. ראשית, וקודם לכל, יש להבהיר כי למערער ניתנה זכות טיעון בעל-פה. אין המדובר בענייננו במי שמלכתחילה נשללה ממנו הזכות ונקבע כי טיעוניו יוגשו בכתב. שנית, המערער ניצל זכות זו בפועל, והגם שלא השלים את כל טיעוניו בעל-פה, הרי שהזכות לטעון כאמור הוענקה לו ובידו היה לממשה עד-תום. שלישית, וכאן העיקר, המערער ניצל זכות זו לרעה. הזכות לטעון, כמו כל זכות אחרת, איננה זכות אבסולוטית. ממש כשם שאין אדם רשאי, בגדרה של זכות זו, לטעון, דרך משל, ללא כל הגבלה של זמן, או לנאום ולהשמיע עמדותיו בשאלות שאינן נוגעות כלל להליך, כך אין אדם יכול "לנצל" הליך זה ולהופכו במה להתנצחויות אישיות (וראה לדוגמה: בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מה(5) 340 בעמ' 344). במקרים שכאלה, לא רק שרשאית הועדה לקרוא את הטוען לסדר, לא שאם נמנע האחרון מלציית לועדה רשאית היא אף להפסיקו. כאמור, אין בין זכות הטיעון לבין הזכות להביא עמדות אישיות ולעלוב במשיב ובחברי הועדה, ולא כלום. בענייננו, הבהיר המערער מתחילה, כי פנייתו לועדה לא נועדה אלא לחסום טענה של אי-מיצוי הליכים עת יפנה לביהמ"ש הגבוה לצדק. אם היה מקום להסתפק אם המערער אכן עומד על הצהרתו הפרובוקטיבית וחסרת הנימוס שבהודעת הערעור, הרי שבא טיעונו במסגרת הדיון בערעור והבהיר, ללא ספק, כי לא לטעון נגד הצו מבקש המערער, אלא לטעון נגד אלה העומדים מאחורי הוצאתו. משגילה המערער בהצהרותיו, בכתב ובעל-פה, כי אין הוא מבקש לממש את זכות הטיעון המסורה לו, מה לו כי ילין על שהועדה הגבילה זכות זו. לא נפריז אם נאמר כי בנסיבות העניין חסד עשינו עם המערער משנתנו לו להשלים טיעוניו בכתב, שכן מצד הדין ניתן היה לראות בהתנהגותו ויתור מוחלט על זכות הטיעון בפני הועדה. סוף דבר; משאין למערער זכות מוקנית לשלח את חיציו הארסיים לכל עבר, ומשאין הזכות לחרף ולגדף נמנית על זכויות היסוד אשר למימושן כוננה הועדה, לא מצאנו כי בהחלטתנו לשלול מהמערער מלהמשיך בשלו נפגעה זכות מזכויותיו. ההחלטה לאפשר למערער להשלים טיעוניו בכתב הינה סבירה ומידתית בנסיבות העניין, ואם באמת ובתמים ביקש להביא בפנינו השגותיו, הרי שמן הסתם היה מנצל הזדמנות זו שניתנה לו. לגופם של דברים בהחלטתנו בערעורו הקודם שלה מערער, ניתחנו, בצורה מעמיקה ומפורטת, את החומר הגלוי אשר הצטבר נגד המערער, ואף התייחסנו לחומר החסוי אשר הובא בפנינו אותה עת. על דברנו המפורטים שם לא נחזור, ויש לראותם כאילו הובאו במלואם כאן. בקצירת האומר נזכיר כי בניתוח החומר הגלוי מצאנו זיקה של ממש בין חומרי החבלה אשר עברו, כך על פי הראיות הגלויות, תחת ידו של המערער לבין הפיגוע אשר אירע ביום 5.3.02 בביה"ס בצור באה'ר ולניסיון הפיגוע באמצעות עגלת-תופת בביה"ס לבנות בא-טור, פיגוע אשר סוכל דרך-נס ביום 29.4.02. כמובא שם, מצאנו בחומר החסוי עוד כהנה וכהנה תמיכות המלמדות על מעורבותו של המערער בפיגועים חמורים אלה. בסיכומם של דברים, משבאנו להעריך מסוכנותו של המערער, קבענו כך: "אשר למעשים אותם מבקש המשיב למנוע, הרי שמצאנו כי מדובר בפעולות טרור ופגיעה בחייהם וברכושם של ערבים תושבי האזור. מעשים אלה, על פי כל קנה-מידה, הינם חמורים ביותר, הן משום הפגיעה הממשית אשר עלולה להיגרם לאותם קורבנות, והן משום ההשלכות החמורות שעלולות להיות למעשים מסוג זה על שלום הציבור - באזור ובמדינה כולה. דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר הפגיעה האיומה, בנפש וברכוש, אשר הייתה נגרמת אילולא סוכל הפיגוע בביה"ס בא-טור, ובאשר להשלכות הביטחוניות והמדיניות שהיו לה." ובהמשך: "על-כן, ומבלי להידרש לחלקו המדויק של המערער בפיגוע זה או אחר, נאמר, בלא היסוס, מעשים מסוג זה הינם חמורים במידה המצדיקה שימוש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשות המשיב - קיצוניים וחמורים אף מאלה בהם בחר לנקוט במקרה זה." במסגרת הערעור שבפנינו, ביקשנו לבחון אם חל שינוי, בין בחומר הגלוי ובין בחומר החסוי, בכל הנוגע למעורבותו של המערער בפיגועים הנזכרים. על כך נאמר, כי התפתחויות מסוימות שאירעו מאז הדיון הקודם, לא רק שאין הן מכרסמות בחומר האמור, אלא במידה מסויימת אף מחזקות ותומכות בו. אך יותר משנדרשנו לפיגועים האמורים, אשר עניינם יידון במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגד המערער, ניסינו לבחון כלום מאז הוצאת הצו הראשון השתנה אצל המערער ובכוונותיו לנסות ולבצע פיגועים דוגמת אלה בעתיד. לצערנו, לא רק שלא מצאנו תימוכין לגישה זו, אלא שההיפך הוא הנכון. מן החומר החסוי החדש והעדכני עולה כי שאיפותיו של המערער ונכונותו לנקוט בדרך של אלימות וטרור לא עברו מן העולם, וממילא לא פחתה במאומה הסכנה הנשקפת ממנו בהתהלכו חופשי. לצערנו אף הנסיבות הכלליות, היינו המציאות הביטחונית והמדינית בישראל ובאזור, אינן תורמות להנחה כי המערער ישנה מדרכו. לדאבוננו, ארגוני הטרור הפלסטיניים ממשיכים לרצוח ולפגוע באזרחים חפים מפשע, ותחושות הזעם והתסכול, כמו גם הרצון בנקמה, אשר יתכן ועמדו בבסיס מעשיו של המערער בעבר, לא עברו, מן הסתם, מן העולם. למעלה מן הצורך נאמר, כי אף אם הקולות הנשמעים לאחרונה בדבר שינוי אפשרי בזירה המדינית יקרמו עור וגידים, ואף אם אלה יביאו להפסקת הפיגועים באזרחי ישראל, אין יסוד להנחה כי המערער יהפוך באחת את עורו, ועניין זה, אם יתעורר,יידון מן הסתם בעתיד. לעיצומם של דברים; אפילו לא היה מצטבר כל מידע נוסף על זה שהיה בפנינו בערעור הקודם, הרי שלאור טיבו של המידע ולאור המציאות הביטחונית השוררת באזור, ספק אם היינו רואים מקום למליץ על ביטול או קיצור הצו הנוכחי. משהתקבל מאז מידע נוסף ומשמעותי, רק נתחזקה מסקנתנו כי יש לנקוט ביחס למערער באמצעים ממשיים - כאלה אשר יהא בהם למנוע ממנו להמשיך בפעילותו, ולמצער לפקח על תנועותיו. על כן, משמצאנו את הערכת גורמי הביטחון בדבר הסכנה הצפויה מהמערער מבוססת כראוי, לא ראינו כי עמדה בפני המשיב חלופה אחרת, פחותה בחומרתה, אשר היה בה למנוע את הסכנה הצפויה מן המערער. אכן, ברור לנו כי כל חייו של המערער, הנדרש להימצא בביתו כל שעות היום, ודאי אינם קלים. יחד עם זאת, לא נראה לנו כי בנסיבות העניין היה על המשיב ליטול סיכון ולהסתפק בסנקציה פחותה בחומרתה. אדרבא, כפי שהבהרנו בהחלטתנו הקודמת, לא היינו רואים מקום להמליץ למשיב לשנות מהחלטתו אפילו היה מורה על שימוש בסנקציה חריפה יותר, ולא נחטא לאמת אם נאמר כי מידע חמור כמו זה שהצטבר בעניינו של המערער כאן, ואף פחות הימנו, כבר היווה בסיס להחלטות חמורות בהרבה. סוף דבר חרף הזמן שחלף מאז הוחל בהגבלת תנועותיו של המערער, לא מצאנו כי נפל פגם, משפטי או עובדתי, בהערכת המשיב את מידת מסוכנותו של המערער, או בהחלטתו להגביל את תנועותיו. בנסיבות העניין החלטת המשיב הינה סבירה ומידתית, ומאזנת היא כנדרש בין צרכי הביטחון לבין זכותו הבסיסית של המערער לחרות ולחופש תנועה. טענותיו של המערער בדבר הנזק הכלכלי שנגרם לו והפגיעה בזכויותיו השונות, לרבות חופש הדת, אינן מופרכות, אך אלה הינן תוצאה בלתי נמנעת של מעשיו ותוכניותיו של המערער. נחזור ונזכיר למערער כי אין בעולמנו זכויות מוחלטות. בחיי היום-יום, בדומה לאולם ביהמ"ש, ישנן חובות וכללי התנהגות מקובלים, ורק זה המכיר בחובותיו, המציית לחוק והפועל במסגרתו, יזכה למלוא הזכויות אשר החוק והשיטה הדמוקרטית מבטיחה לאזרחיה. משכך, איננו מוצאים כל עילה להתערב בהחלטת המשיב, וכך אנו ממליצים. ערעורצווים