עתירה בנושא ביצים

להלן פסק דין בנושא עתירה בנושא יצוא ביצים: פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. עניינה של העתירה הוא בקשת העותרים כי בית המשפט יורה למשיבים לקבוע כללים ליצור ביצים עבור יצוא סדיר וכן יורה להם ליתן לעותרים אישורים לגידול עופות מטילות שכל תוצרתן מיועדת לייצוא סדיר. כמו כן, מבקשים העותרים כי נורה על בטלותה של החלטת המשיבה 1 - המועצה לענף הלול (להלן: המועצה או מועצת הלול) - מיום 28.07.2004, שבה נקבע כי אין לאשר לעותרת 1 מכסות לייצור ביצי מאכל למטרות ייצוא (להלן: החלטת המועצה או ההחלטה). 2. העותרים 2 ו-3, האחים יונה ויוסי גליקסמן, הם בעלי מניות בעותרת 1, גליקסמן שיווק ביצים (1994) בע"מ, ובעלי מכסות לייצור ביצים. מועצת הלול היא תאגיד סטטוטורי שהוקם בהתאם לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963 (להלן: חוק מועצת הלול), ובין תפקידיה, היא אמונה על תכנון היקפו של גידול העופות להטלה, לפיטום ולהדגרה, בהתאם להנחיות שר החקלאות (סעיף 3(1) לחוק) ועל הסדרת שיווק ביצים ובשר עוף בארץ ובחוץ לארץ (סעיף 3(4) לחוק). המשיבים 2 ו-3, שר החקלאות ושר האוצר, הם בעלי סמכויות שונות המוקנות להם מכוח חוק מועצת הלול. המשיב 4, ארגון מגדלי העופות בישראל, צורף כמשיב בעתירה שלפנינו בעקבות החלטה מיום 2.2.2005. זאת, לאור הפגיעה האפשרית בחברי הארגון בשל הסעד המבוקש בעתירה. 3. החלטת המועצה לדחות את בקשת העותרת 1 לאשר לה מכסות לייצור ביצי מאכל לצורך ייצוא נשענה על מספר אדנים: ראשית, בתחום ביצי המאכל קיים עודף מובנה של ייצור על פני צריכה, ועודפי הביצים מיוצאים בדרך כלל למדינות אחרות במחירי הפסד, המגולגלים על יצרני הביצים והצרכנים בישראל. שנית, למדינת ישראל אין יתרון יחסי בייצור ובייצוא ביצי מאכל על פני מדינות אחרות, ומדובר בשוק בלתי יציב שנתון לתנודות חריפות. בהתחשב במאפיינים אלה וכן במאפייני ענף ייצור ביצי המאכל בישראל, אין - כך נקבע - כל הצדקה כלכלית להתיר גידול לצורכי ייצוא על דרך של קביעת מכסה. שלישית, ייצוא הביצים במחיר נמוך מהמחיר בשוק המקומי מנוגד לכללי הסחר הבינלאומי ועלול להוביל להגשת קובלנה כנגד מדינת ישראל. רביעית, הסמכות ליתן היתרי ייצוא נתונה לשר החקלאות ולא למועצת הלול. "אדם המעוניין לייצא ביצים" - כך נכתב - "רשאי לרכוש אותן מתוך עודפי הייצור הקיימים, ואינו נזקק להקצאת מכסת ייצור לשם כך". חמישית, אם בכל זאת יימצא שייצוא ביצי מאכל הוא ענף כדאי, אזי ייתכן שיהיה מקום להגדיל את מכסת הייצור הארצית ולהקצות את התוספת בצורה שוויונית ועל בסיס קריטריונים ברורים ואחידים לכלל היצרנים, ולא כהסדר פרטני למגדל בודד. שישית, קיים הסכם פשרה משנת 1999, בין העותרים לבין המועצה, בעקבות עתירה קודמת שהוגשה על-ידי העותרים (בג"צ 4686/97). הוראות ההסכם, כך נכתב, כוללות התחייבות מפורשת של העותרים כי לא יעלו בעתיד דרישה להגדלת מכסות הייצור, במיוחד שלא למטרות ייצוא. 4. עיקר טענותיהם של העותרים הופנו כנגד החלטה זו של המועצה. בנוסף, הועלו טענות כנגד הסדרי הייצוא הקבועים בחוק וכנגד הימנעותה של המועצה מלהתקין כללים להתרת ייצוא. העותרים מבקשים כי בית המשפט יורה למשיבים להגדיל את המכסות הקיימות למטרת ייצוא. נטען, כי החלטת המועצה בעניינם של העותרים אינה עולה בקנה אחד עם העמדה שהביע בעבר המשיב 2, והיא סותרת גם מסמך שפורסם מטעם המשיב 3, הקובע כי יש לבטל את שיטת המכסות הנהוגה בענף ביצי המאכל. העותרים סבורים כי ההסדרים הנהוגים בתחום הנדון לוקים בחוסר סבירות ונוגדים את הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. לדידם, ניתן להגן על משק ביצי המאכל המקומי ובמקביל לאפשר ייצור סדיר לצורך ייצוא, תוך הצבת תנאים. עוד גורסים העותרים כי אין לראותם קשורים בהסדר הפשרה שצוין לעיל, ובהקשר זה הם מעלים טענות שונות בדבר מצג שווא; שינוי נסיבות המהווה "כוח עליון" המצדיק את הפקעת התחייבויותיהם על-פי ההסכם; ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. העותרים סבורים כי ההחלטה בעניינם התקבלה משיקולים בלתי ענייניים של חלק מחברי המועצה, אשר עוסקים בעצמם בגידול עופות מטילות ובייצור ביצים. 5. המועצה - המשיבה 1 - מדגישה כי העותרים לא הוכיחו שהם בעלי יכולת שיווק ליצוא לאורך זמן. מכל מקום, לדבריה, אין מקום להקצות לעותרים, ולהם בלבד, מכסות נוספות לייצור ביצים לצורך זה. הגדלה שכזו ראוי לה, לשיטתם, שתעשה בצורה שוויונית על-ידי קביעת כללים התקפים גם לשאר יצרני הביצים במדינה. הסעד המבוקש בעתירה, כך שבה וטוענת המשיבה 1, עומד בסתירה להסכם הפשרה שנחתם עם העותרים בעקבות עתירה קודמת שהגישו. ההסכם העניק לעותרים את האפשרות להשתמש בלולים שהוקמו במשקם לייצור משותף עם בעלי מכסות אחרים, לתקופת ביניים, ובתמורה, ויתרו העותרים על הטענות הנוגעות להקצאת מכסות לשם גידול לייצוא. עוד טוענת המועצה, כי ההחלטה בעניינם של העותרים משקפת את עמדתו של המשיב 2, וכי היא עצמה שימשה כאן כגורם מייעץ. המשיבה 1 מטעימה כי הטענה בדבר ניגוד עניינים לא הוכחה וגם אין על מה לסמוך, שכן הרכב המועצה קבוע בחוק, באופן שמחצית מהחברים באורגנים שלה הם מגדלים. העותר 3 עצמו - כך מציינת המועצה - היה חבר בעבר במליאת המועצה ובוועד הפועל שלה, והיה שותף להחלטות שהתקבלו בנוגע לענף הביצים. 6. המשיבים 3-2 סבורים גם הם כי דין העתירה להידחות. הם עומדים על מאפייניו של ענף ההטלה ומסבירים כי מתן עדיפות לעותרים תבוא על חשבונם של חקלאים אחרים. עוד צוין כי אין אפשרות מעשית לקיים פיקוח ולהבטיח שלא תהיה חדירה של ביצים לשוק המקומי. המשיב 2 - כך הובהר - שקל את עמדת המועצה ומצא לנכון לאמצה בשים לב לשיקולים שעניינם המשטר התכנוני של השוק והפגיעה הצפויה בפרנסתם של חקלאים אחרים. היעתרות לעתירה - כך הודגש עוד - עשויה לגרור בקשות דומות מצד מגדלים אחרים. המשיבה 4 השמיעה גם היא טענות ברוח דומה. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על כל חלקיה. 7. אפתח בטענות שהעלו העותרים ביחס להסכם הפשרה שנחתם בינם לבין המועצה בשנת 1998. ההסכם הושג, כאמור, בעקבות עתירה קודמת שהגישו העותרים בעניין הסדרי הייצוא, והוא בא במטרה לאפשר לעותרים לנצל את אמצעי הייצור שנותרו ברשותם בעקבות ביטול זמני של המשטר התכנוני בענף. בהסכם צוין כי העותרים יעשו כל שביכולתם על מנת לרכוש מכסות נוספות, ובינתיים יהיו "רשאים לייצר במשקם שבמושב מישר, בנוסף למכסתם, ביצי מאכל בשותפות עם בעלי מכסות אחרים" - והכול בכפוף לתנאי ההסכם. בנוסף, קובע סעיף 8 להסכם כדלקמן: עם חתימת הסכם זה אין ולא תהיינה עוד לאחים גליקסמן ו/או לגילקסמן בע"מ כל טענות כלפי המועצה, שעניינן הגדלת מכסתם של האחים גליקסמן ו/או זכותם להגדלה כאמור... בנוסף ומבלי לגרוע באמור לעיל מתחייבים האחים גליקסמן ו/או גליקסמן בע"מ שלא להעלות, בין בפני המועצה ובין בפני ערכאה שיפוטית כלשהי, כל טענה, דרישה או תביעה שעניינה גידול ביצים המיועדות ליצוא על ידיהם, מחוץ ומעבר למכסתם. המשיבים ביקשו להיבנות מסעיף 8 להסכם והם טוענים כי לאורו מנועים העותרים מלדרוש את הסעד של הגדלת מכסות הייצור למטרות ייצוא. העותרים, מצידם, מעלים טענות שונות כנגד ההסכם. 8. עיון בהוראות סעיפים 6 ו-7 להסכם מעלה, לכאורה, כי בשנה שבה הוגשה העתירה שבפנינו (2004) ההסכם כלל לא היה בתוקף. סעיף 6 קובע כי ההסכם מתייחס לשנים 1999 ו-2000 וכי בתום תקופת ההסכם "ישובו ויבחנו הצדדים את הנחות היסוד עליהן מבוסס ההסכם, השינויים שחלו בהן ואת ההסדרים המתחייבים מכך, אם בכלל. להסרת ספק, אין באמור לעיל משום התחייבות או הבטחה של המועצה להמשיך את ההסדר נשוא הסכם זה, מעבר לשנת 2000". סעיף 7 להסכם, מוסיף ומדגיש כי אין בסיומו של ההסכם ביום 31.12.2000 כדי למנוע מהעותרים להמשיך ולרכוש מכסות לפי החוק. מן העתירה ומתגובות המשיבים לה לא ניתן ללמוד באופן ברור אם היה דין ודברים והסכמה מאוחרת להותיר את ההסכם, על מכלול הוראותיו, בתוקפו. עם זאת, מן הטיעונים ניתן להבין שבפועל ההסדר המשיך ככל הנראה גם בשנים שבאו לאחר-מכן. אינני סבור שיש צורך במקרה זה לקבוע מסמרות ביחס לתוקפו ולנפקותו, היום, של סעיף 8 להסכם, שכן מכל מקום, גם אלמלא האמור בסעיף, לא מצאנו כי קמה עילה מנהלית להתערבותנו בהחלטת המשיבים. עם זאת, אציין כי העובדה שההסדר המיטיב עם האינטרסים הכלכליים של העותרים, שנחתם בעקבות עתירה קודמת, דומָה, המשיך כמסתבר להתקיים, יש בה כדי לתמוך בתוצאה של דחיית העתירה. מעבר לצריך אציין כי בטענות האחרות של המערער ביחס להסכם - אין ממש. הטענה בדבר מצג שווא שיצרה כלפיהם המועצה, עובר לכריתת ההסכם, כאילו מדובר בהסכם המתייחד רק להם, לא הוכחה במישור העובדתי, אין לה ביסוס בלשון ההסכם ומכל מקום לא ברורה נפקותה המשפטית. לא למותר לציין גם כי ההסכם לא בוטל על-ידי העותרים מחמת "מצג השווא" הנטען. גם יתר הטענות בעלות האופי החוזי שהועלו בעתירה, ובכלל זה הטענה בדבר שינוי נסיבות מהותי שחל במצב המשק החותר לדעת העותרים תחת בסיס ההסדר, לא בוססו ואין להם השפעה על התוצאה שאליה הגענו בעתירתם זו. בכל אלה אין כדי לומר כי ההסדר חל לנצח, ובעניין זה ראו גם דברינו לעיל. 9. כאמור, העותרים לא הניחו עילה מנהלית להתערבות בהחלטות המשיבים ובמדיניותם הנוכחית. הענף שהעותרים עוסקים בו נתון למשטר תכנוני. בהקשר זה נכתב, בבג"צ 764/87 התאחדות האיכרים בישראל נ' שר החקלאות, פ"ד מג(1) 309 (1989), כי: משטר התכנון תומך יתדותיו בחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), תשכ"ד-1963 (להלן - החוק)... חוק זה במהותו ובעיקרו נועד להגן על העוסקים בענף זה והנדרשים לו, במיוחד המגדלים והצרכנים, מפני התוצאות הכלכליות החמורות העלולות להיגרם לאלה ולמשק המדינה בכללו בשל עודפי היצע של ביצי מאכל והתמוטטות מערכת המחירים. המשטר התכנוני כרוך ממילא בהצבת גדרים להיקף הפעילות המותרת, אולם בכך בלבד אין כדי להקים עילה חוקתית או מנהלית להתערבות. בהתחשב במסגרת החוקית הכללית, ובטעמים הפרטניים שפרסו המשיבים בהחלטתם מיום 28.7.2004 ובתשובותיהם לעתירה, לא מצאתי בסיס להתערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים בכל הנוגע לעניינים נשוא העתירה. יודגש, כי המשיבים הבהירו שהעותרת 1 אינה מנועה מלייצא ביצים שתרכוש מיצרנים אחרים, והעותרים 2 ו- 3 אינם מנועים מלרכוש מכסות ממגדלים אחרים. אולם ככל שמדובר בפריצת המסגרת בתחום הייצור, עניין זה חייב להיעשות מתוך תפיסה שוויונית, על בסיס תשתית עובדתית הנוגעת ליכולת השיווק של ביצים בחו"ל לאורך זמן. בחירה זו של המשיבים היא סבירה ואין בעתירה טעם מבורר להורות להם לנהוג אחרת. יצוין עוד כי מהאמור בתשובות לעתירה עולה שסוגיית המדיניות הרצויה במשק הלול אין תמימות דעים בין הרשויות הנוגעות בדבר, וניתן להניח כי הנושא נדון ונבחן מעת לעת. עיון במכלול הטענות של העותרים ובתשובות המשיבים להן הביאנו אפוא לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. העותרים ישאו בשכר-טרחת עורכי הדין של המשיבים 1, 2 ו-3, 4, בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד מהם. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ענף הלול