בית המשפט העליון, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, איננו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים והתערבותו בהחלטותיהם תעשה במקרים הנדירים והחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי וכיוצא באלו. (ראו, למשל, בג"צ 10736/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 21.1.2008); בג"צ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב (לא פורסם, 8.7.2009)). להלן פסק דין בנושא סמכות בג"צ בעניין היתר נישואין / ערעור לבג''צ על החלטת בית דין רבני / עתירה לבג''צ על החלטת בית דין רבני: פסק דין השופט ע' פוגלמן: 1. לפנינו עתירה לביטולן של החלטות שניתנו על-ידי בית הדין הרבני הגדול ונשיאו, כב' הרב שלמה עמאר (להלן: משיב 2), בעניינה של העותרת ובעלה, משיב 3. מדובר בגלגול נוסף של הליך סבוך ומסועף, ששלביו המוקדמים תוארו בעתירה קודמת שהוגשה לבית משפט זה ונדחתה (בג"צ 5289/09). נעמוד, אפוא, בתמצית על עיקרי האירועים הצריכים לעניין. העותרת ומשיב 3 נשאו זו לזה בחודש יוני 2003. הם חיו יחדיו ארבעה חודשים בלבד, שלאחריהם, עזבה העותרת את מעונם המשותף כשהיא הרה. בהמשך, ילדה העותרת בת, אשר, כעולה מן המסמכים המצורפים לעתירה, פגשה את אביה מספר מועט של פעמים בלבד. בחודש נובמבר 2003 הגיש משיב 3 לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין. העותרת לא התייצבה לדיונים רבים שנקבעו בפני בית הדין חרף אזהרות והתראות שניתנו לה, ואף נמלטה מפניהם של שוטרים שבאו לעצור אותה בביתה בהתאם לצווי הבאה שהוצאו נגדה. בעקבות בקשה שהגישה העותרת, הטיפול בתיק לא הסתיים אלא הועבר לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב (החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום 10.10.2005). 2. בסופו של הליך ממושך שהתנהל בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב נפסק, ברוב דעות, כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר, בין היתר, נוכח הפירוד הממושך בין בני הזוג ונוכח כך שתביעת שלום הבית של העותרת "אינה מעשית ואינה נראית לביה"ד כנה". אולם, בהחלטה נוספת של בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב הודיע הרכב הדיינים על "הסתלקותו" מן הדיון בתיק. ההחלטה נומקה בכך שמאז ניתן פסק הדין הטרידו העותרת ושלוחיה את דייני בית הדין, באמצעות הפצת מודעות בגנותם ובאמצעות הטרדתם בסמוך לביתם ובבית הכנסת בו הם מתפללים. ערעור שהגישה העותרת על פסק הדין בעניין חיוב הגט לבית הדין הרבני הגדול - נדחה, תוך שנקבע כי הסתלקותו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב מן הדיון בעניינה לא היתה ראויה משום שלא ניתן לה אישור של נשיא בית הדין הרבני הגדול. לגופו של עניין נקבע, כי דין הערעור להדחות נוכח הפירוד הממושך בין בני הזוג והעובדה שתביעתה של העותרת לשלום בית איננה ריאלית. 3. נוכח הסתלקותו של המותב המקורי וקביעותיו של בית הדין הרבני הגדול הועבר התיק לטיפולו של מותב חדש בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, אשר דן, בין היתר, בעניין המשמורת על בתם הקטינה של בני הזוג ובתביעה לקבלת היתר לשאת אישה שנייה שהגיש משיב 3. גם הפעם, נמנעה העותרת מלהתייצב לדיונים בפני בית הדין. גם כאשר התייצבה, בין היתר, בעקבות צווי הבאה שהוצאו נגדה, היא הסתלקה מן האולם מספר פעמים ללא קבלת רשות של בית הדין (ראו פרוטוקול הדיון מיום 31.3.2009 ומיום 6.5.2009). בחלק מן המקרים, נמלטה העותרת מפני שוטרים שהגיעו לביתה על מנת לעצור אותה (ראו, למשל, פרוטוקול הדיון מיום 28.6.2009). בקשה שהגישה העותרת להסתלקותו של המותב הדן בתיק נדחתה בהחלטתו של בית הדין מיום 18.5.2009 לאחר שנקבע כי בבקשה אין ממש. באותה החלטה הוסיף והבהיר בית הדין כי "על אף התנהלותה של האישה אין ל[בית-הדין] כל משקע אישי נגדה. לכשתתייצב האישה בבית הדין יקיים ביה"ד דיון וישמע את טענותיה בלב פתוח ובנפש חפצה". 4. בית הדין נתן החלטות שונות בעניין המשמורת על בתם הקטינה של הצדדים - אולם אלו אינן רלוונטיות לעתירה שלפנינו ולכן לא נרחיב בהן כאן. עיקר הוא, כי בהחלטתו מיום 19.5.2009 קבע בית הדין כי יש ליתן למשיב 3 היתר עקרוני לשאת אישה שנייה. היתר עקרוני זה אושר בפסק דין מיום 6.7.2009, על רקע התחמקותה המתמשכת של העותרת מהתייצבות להליכים, הימנעותה מלכבד החלטות ופסקי דין שניתנו בעניינה, העובדה שהתנהלותה של העותרת מלמדת עליה כי היא אינה מעוניינת בשלום בית ומטרתה היא לעגן את משיב 3. בית הדין הרבני האזורי הדגיש, כי פסק הדין איננו סופי, אלא טעון היתר של מאה רבנים וכן אישור של נשיא בית הדין הרבני הגדול, משיב 2 (להלן יכונה פסק דין זה: פסק הדין בעניין היתר הנישואין). 5. על פסק הדין בעניין היתר הנישואין הגישה העותרת את עתירתה הקודמת בבג"צ 5289/09 לבית משפט זה. דיון בעתירה התקיים ביום 15.2.2010 וכעולה מן הפרוטוקול ומפסק הדין שניתן ביום 3.5.2010, בית משפט זה עשה כל מאמץ על מנת לעודד את הצדדים לפתור את הסכסוך ביניהם בהסכמה מתוך הכרה בקשייה של העותרת ובהשלכות הקשות של פסק הדין בעניין היתר הנישואין עבורה. למרבה הצער, ניסיונות אלה העלו חרס. בסופו של דבר, העתירה נדחתה בהעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ובהחלטות דיוניות שונות שניתנו בעניינה של העותרת. יצוין כבר עתה, כי העותרת לא חשפה את דבר הגשתה של עתירה זו ודחייתה בעתירתה הנוכחית. למשמעותה של עובדה זו נתייחס בהמשך הדברים. במקביל להגשתה של העתירה בבג"צ 5289/09 לבית משפט זה, הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול ערעור על פסק הדין בעניין היתר הנישואין, ובמסגרתו היא ביקשה, בין היתר, כי תינתן לה רשות לערער על החלטת בית הדין האזורי לדחות את בקשת ההסתלקות שהוגשה מטעמה. במסגרת הטיפול בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול, ניתנו בעניינה של העותרת מספר החלטות. מדובר בהחלטות העוסקת בשימוע בעניין היתר הנישואין שאמור היה להתקיים בפני משיב 2 ובהחלטתו שלא לדחות את מועד השימוע (החלטות מיום 16.2.2010 ומיום 2.3.2010); בהחלטה לפיה על העותרת להפקיד ערבות במזומן כתנאי לדיון בערעור שהגישה (החלטה מיום 1.2.2010); בהחלטה לפיה מזכירות בית הדין לא תפתח כל תיק נוסף בעניינה של העותרת ללא אישור מבית הדין, הכפוף, בין היתר, להפקדה הכספית (החלטה מיום 4.1.2010); ולבסוף, להחלטה הקובעת כי בהעדר הפקדה כספית כאמור, ערעורה של העותרת יימחק והתיק ייסגר (החלטה מיום 2.3.2010). 6. על החלטות אלה משיגה העותרת במסגרת העתירה שלפנינו. לטענתה, חיובה בהפקדת ערובה כספית לצורך הדיון בערעור שהגישה נובע מכך שבית הדין הרבני הגדול "סימן" אותה כבעל-דין בלתי רצוי. בכך יש לטעמה כדי לפגוע בזכות הערעור הנתונה לה על-פי דין. עוד נטען, כי ההחלטה בעניין מחיקת הערעור ניתנה בהרכב של שלושה דיינים שאיננו אמור לעסוק בעניינים אלה, נוכח האמור בהנחיות נשיא בית הדין הגדול - תשס"ד. בנוסף לאלה, ביקשה העותרת כי הדיון בעניינה יועבר להרכב אחר של בית הדין הרבני הגדול וכי משיב 2 יימנע מאישור היתר הנישואין עד להכרעה בעתירה ועד למתן פסק דין בערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, ואשר, כזכור, נמחק. 7. בהתאם להחלטתי מיום 21.4.2010 הגישו משיב 3 והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני, הרב שמעון יעקובי, עו"ד, את תגובתם לעתירה. משיב 3 סבור כי אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות שניתנו על-ידי בתי הדין הרבניים בעניינם של העותרת ומשיב 3. עוד נטען, כי העתירה נגועה בחוסר תום-לב והוגשה באי-ניקיון כפיים משום שהעותרת לא הביאה בעתירתה את מכלול הנתונים הרלוונטיים באשר להליכים שהתנהלו בעניינה. לבסוף נטען, כי העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים. בא-כוח היועץ המשפטי לשיפוט הרבני סבור אף הוא כי העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים משום שהעותרת לא ציינה את דבר קיומה של העתירה בבג"צ 5289/09. עוד נטען מטעמו, כי לעותרת ניתנו הזדמנויות רבות להביא בפני בית הדין האזורי את טענותיה בעניין הבקשה להיתר נישואין והיא נמנעה מלעשות כן; וכי בנסיבות העניין, ובפרט נוכח התנהלותה של העותרת, החלטת בית הדין כי עליה להפקיד ערבות לצורך הדיון בערעורה היתה ראויה. 8. ביני לביני, נערך, ביום 18.3.2010, שימוע בעניין היתר הנישואין בפני משיב 2. החלטת ביניים ניתנה בו ביום וצוין בה, כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ביניהם. עוד צוין, כי העניין יישקל בשנית לאחר שבית משפט זה יכריע בעתירה שהוגשה לו בבג"צ 5289/09 ולאחר שבית הדין הרבני הגדול יבהיר אם קיימת נכונות לדון בערעורה של העותרת על פסק הדין בעניין היתר הנישואין גם ללא ההפקדה הכספית שנדרשה. פסק הדין בבג"צ 5289/09 ניתן, כאמור, ביום 3.5.2010. בד בבד, הודיע בית הדין הרבני הגדול כי לאחר בחינת הסוגיה ונוכח התנהלותה של העותרת במהלך השנים והעברת התיק ממותב למותב במשך שנים, ההחלטה בעניין הפקדת הערובה בעינה עומדת. 9. על רקע נתונים אלה ניתנה ביום 4.5.2010 החלטת ביניים נוספת על-ידי משיב 2. החלטה זו מתייחסת בהרחבה הן לנושא של היתר הנישואין, הן לחיובה של העותרת בהפקדת ערבות לצורך הדיון בערעורה. בהחלטתו ציין משיב 2, כי סמכות הפיקוח על החלטות בעניין היתר נישואין נתונה לנשיא בית הדין הרבני הגדול מכוח סעיף 179 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עוד הובהר, כי הליך השימוע איננו שקול להגשת ערעור על פסק הדין בעניין היתר הנישואין, אלא מדובר בהליך מנהלי שמטרתו לברר האם ננקטו כל הצעדים האפשריים על-מנת להימנע מעשיית שימוש במוסד היתר הנישואין. לצורך כך בודק נשיא בית הדין, בין היתר, אם יסודות היתר הנישואין מצויים במתחם המקובל בהלכה לעניין זה. הודגש, כי מדובר בבדיקה מצומצמת בהיקפה, ש"תכליתה לבדוק אם כלו כל הקיצין ולא ניתן להביא את בני הזוג להסדר מוסכם שימנע את הצורך לעשות שימוש בהיתר הנישואין" (עמ' 3-2 להחלטה). בהמשך צוין, כי השימוע בעניין היתר נישואין נערך רק לאחר שפסק הדין המורה על מתן היתר הנישואין הפך סופי. נקבע, כי זהו המצב באשר לפסק הדין בעניין היתר הנישואין משום שכאמור, העתירה בבג"צ 5289/09 - נדחתה, והערעור שהגישה העותרת על פסק הדין נמחק. לאחר שמיעת טענות הצדדים הורה משיב 2 כי העותרת תוכל להשלים בכתב את הערותיה לעניין אישור היתר הנישואין בתוך 15 ימים. עוד נקבע, לפנים משורת הדין, כי היה והעותרת תודיע בתוך פרק זמן זה נכונות עקרונית לקבל את הגט, יזומנו הצדדים לבית הדין על מנת לבחון אפשרות שממצאי הערכאות הקודמות לא יעמדו לחובת העותרת. בהמשך, דחה משיב 2 את טענת העותרת לפיה הדרישה להפקדת ערובה אפשרית רק בדיון על-פי בקשה לרשות ערעור וכתנאי למתן הרשות, ולא בערעור בזכות על פסק דין בעניין היתר נישואין. בהקשר זה נקבע, כי נוכח האמור בתקנה קל"ד לתקנות הדיון בבית הדין הרבני, ובסעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, הסמכות להתנות הגשת הליך בבית הדין הרבני הגדול בהפקדת ערבויות קיימת אף במקרה של ערעור בזכות, אם כי הפעלת הסמכות בהקשר זה נשקלת במקרים חריגים. משיב 2 סבר כי עניינה של העותרת נמנה על מקרים חריגים אלה. על רקע זה, וגם כאן, לפנים משורת הדין, קבע משיב 2 כי הוא ישקול בקשה נוספת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין להיתר נישואין, אם העותרת תרצה להגישה, ובלבד שבקשה כזו תוגש תוך 15 ימים ויחד עמה תפקיד העותרת ערובה להוצאות בסך 15,000 ש"ח. הוסף, כי היה והעותרת תפעל לפי מתווה זה, יתבטל הליך השימוע והוא יחודש בכפוף לתוצאות הדיון בבקשה. בהחלטה נוספת מיום 1.6.2010 קבע משיב 2, כי גם בחלוף 15 הימים שהוקצבו לצדדים לשם קידום הטיפול בתיק, לא הוגשו תגובות כלשהן ונוכח כך, לא נותרה בידיו כל ברירה אחרת אלא לאשר את פסק הדין בעניין היתר הנישואין. בצד האמור הדגיש משיב 2, כי מדובר באישור עקרוני בלבד, ורק לאחר שבית הדין האזורי ייתן פסק דין סופי, יוחזר התיק אליו לצורך מתן החלטה סופית. 10. לשם שלמות התמונה נציין, כי לאחר הגשת העתירה הגישה העותרת שורה ארוכה של החלטות והודעות, שבחלקן הגדול חזרה וחידדה טענות שהועלו בעתירה. בהודעה נוספת, היא העלתה השגות בעניין החלטות ביניים שנתן הרב עמאר לאחר שערך לצדדים שימוע בעניין היתר הנישואין. בבקשה נוספת שהוגשה מטעמה היא מבקשת לאפשר לה לתקן את עתירתה וליתן בתיק צו ביניים, בעקבות החלטתו של משיב 2 מיום 1.6.2010. בבקשה נטען, כי משיב 2 התעלם מקיומה של העתירה וניצל את העדרו של צו ביניים על מנת לשנות את מצבה של העותרת לרעה. נוכח התוצאה אלינו הגענו ושאליה נתייחס בהמשך, לא ראינו לנכון לאפשר לעותרת, בשלב זה של ההליכים, לתקן את עתירתה, מה גם שהתיקון המבוקש לא היה בו כדי לשנות מן התוצאה הסופית. 11. לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה ובתגובות לה, הגענו למסקנה כי דינה להדחות על הסף. ראשית, כפי שכבר צוין, העותרת לא ציינה, ולו ברמז, בעתירתה את העובדה שעתירה קודמת שהגישה כבר נידונה בידי בית משפט זה ונדחתה. העותרת לא צירפה את פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הקודמת גם לאחר שבהחלטתי מיום 18.4.2010 הוריתי לה להמציא את כלל המסמכים הרלוונטיים להכרעה בעתירה. הסתרתו של מידע זה מהווה אי-ניקיון כפיים מצידה של העותרת, ודי היה בה, כשלעצמה, כדי להביא לדחיית העתירה. 12. אף לגופו של עניין לא מצאנו כי החלטותיהם של בית הדין הרבני הגדול ונשיאו מקימות עילה להתערבותנו. כפי שצוין לא אחת, בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, איננו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים והתערבותו בהחלטותיהם תעשה במקרים הנדירים והחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי וכיוצא באלו (ראו, למשל, בג"צ 10736/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 21.1.2008); בג"צ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב (לא פורסם, 8.7.2009)). ההחלטות שעליהן משיגה העותרת אינן נמנות עם מקרים חריגים אלה. אין חולק כי לעותרת עמדה זכות ערעור על פסק הדין בעניין היתר הנישואין, והיא אף הגישה לבית הדין הרבני הגדול ערעור כאמור. אלא, שהעותרת לא עמדה בדרישה להפקדת ערבות ובעקבות זאת ערעורה נמחק. נוכח הוראות הדין עליהן עמד משיב 2 בהחלטתו, ונוכח התנהלותה של העותרת עד כה - ובכלל זה אי-התייצבות לדיונים והפרה עקבית של צווים שהוצאו בעניינה - לא מצאנו כי הדרישה להפקדת ערבות איננה סבירה או כי היא מצדיקה את התערבותנו על פי אמות המידה עליהן עמדנו. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי בניגוד לנטען מפי העותרת, החיוב להפקיד ערבות איננו שקול לנעילת דלתותיו של בית הדין בפניה ולאיונה של זכות הערעור הנתונה לה על-פי דין, והראיה היא, כי הפקדה כזו נדרשת בהליכים משפטיים רבים. ההחלטות בעניין הפקדת הערבות גם אינן מעידות כי בית הדין רואה בעותרת בעל דין בלתי רצוי, וחזקה על בית הדין כי ככל שהעותרת היתה עומדת בתנאים הנדרשים לצורך הגשת הערעור, טענותיה של העותרת היו נשמעות בלב פתוח ובנפש חפצה. יתרה מכך. בהחלטתו של משיב 2 מיום ניתנה לעותרת, לפנים משורת הדין, אפשרות להגיש בקשה נוספת להארכת מועד על פסק הדין להיתר נישואין בכפוף להפקדת ערבות תוך שהובהר, כי ככל שבקשה כזו תוגש - יתבטל הליך השימוע ויחודש בהתאם לתוצאות ההכרעה בבקשה. העותרת לא הגישה כל תגובה להחלטה זו ולא פעלה במתווה שהוצע לה. אירועים אלה התרחשו בעוד העתירה שלפנינו תלויה ועומדת. משמעות הדבר היא, כי במקום לפעול בדרך המלך ולהשיג על פסק הדין בעניין היתר הנישואין באמצעות ערעור לבית הדין הרבני הגדול, מבקשת העותרת לעשות זאת באמצעות עתירתה דכאן, ואת זאת לא נוכל לאפשר. 13. ומכאן, לטענותיה של העותרת באשר למשיב 2. החלטותיו של משיב 2 בעניין מועד השימוע אינן מקימות עילה להתערבותנו בהיותן החלטות דיוניות, בהן נטייתו של בית משפט זה להתערב היא מצומצמת אף יותר. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שלפי המסמכים שהוגשו לנו השימוע בפני משיב 2 נערך ממילא כחודש לפני הגשת העתירה. למעשה, בעתירה שלפנינו ובבקשות שהוגשו לאחריה מבקשת העותרת לתקוף את החלטותיו של משיב 2 לגופן - הן את החלטת הביניים מיום 4.5.2010 הן את ההחלטה האחרונה בה ניתן, כאמור, אישור עקרוני להיתר הנישואין. אלא שהעתירה בעניין זה היא עתירה מוקדמת. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו נאמר, כי כפי שציין משיב 2 בהחלטת הביניים שלו מיום 18.3.2010, סמכות הפיקוח של הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני לעניין היתר נישואין היא בעיקרה מנהלית (וראו, למשל: בג"צ 160/75 ביטון נ' הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, פ"ד ל(1) 309, 310 (1975)) ועל דרך הכלל, רק החלטה סופית של הרשות המנהלית ניתנת לתקיפה בפני בית משפט זה (ראו, למשל, בג"צ 11348/05 עמותת אומ"ץ - אזרחים למען מנהל תקין, צדק חברתי ומשפטי נ' ועדת הכנסת (לא פורסם, 22.1.2006); בג"צ 9128/09 אשואל נ' הוועדה למניעת ניגוד עניינים (לא פורסם, 9.2.2010); בג"צ 1165/10 סנימה נ' שר הפנים (לא פורסם, 3.5.2010)). בענייננו, כפי שהבהיר משיב 2 בהחלטתו האחרונה מיום 1.6.2010, האישור שניתן על-ידו להיתר הנישואין הוא אישור עקרוני בלבד, אשר ישתכלל רק לאחר שההליך יבוא לידי סיום, ולאחר שיינתן על-ידו אישור סופי. בשלב בו אנו מצויים עתה, ומשההליך טרם בא אל סיומו, אין מקום כי בית משפט זה יידרש אליו. 14. בטרם סיום ייאמר, כי ההליך המתנהל בעניינם של העותרת ומשיב 3 ידע גלגולים רבים, ופרק הזמן שבמהלכו הוא מתנהל עולה בהרבה על משך נישואיהם של בני הזוג. עיון בהחלטות ובפסקי הדין שניתנו על-ידי בתי הדין הרבניים ועל ידי משיב 2, כמו גם עיון בפסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 5289/09, מעלה כי נעשה מאמץ משמעותי וכן של כל הגורמים השיפוטיים המעורבים בעניין להביא אל סיומו את הסכסוך בין בני הזוג, אולם למרבה הצער, מאמץ זה לא נשא פרי. הימשכותו של ההליך פוגעת בכל הצדדים המעורבים וגם בבתם הקטינה של בני הזוג ואין לנו אלא להביע תקווה כי הצדדים ישכילו לנקוט, מכאן ולהבא, בצעדים שיביאו לסיומו המהיר ככל האפשר של הסכסוך. כפי שציינו, העותרת לא פעלה במתווה שהוצע על-ידי משיב 2 בהחלטתו מיום 4.5.2010, ולפיו ניתנה לה ארכה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין בעניין היתר הנישואין בכפוף להפקדה כספית. הנחתנו היא, כי על אך שהמועד שהוקצב להגשת הבקשה חלף זה מכבר, ועל אף האמור בהחלטתו של משיב 2 מיום 1.6.2010, ככל שהעותרת תפעל במתווה שהוצע - תישקל האפשרות כי ערעורה יידון בפני בית הדין הרבני הגדול. על יסוד כל האמור, ובהעדר עילה להתערבותנו, העתירה נדחית על הסף. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)בית דין רבני