להלן פסק דין בנושא רשלנות עירייה בטיפול הוצאת רישיון עסק - פיצוי בגין רשלנות עירייה בהוצאת רישיון עסק: פ ס ק - ד י ן השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד 1. השאלה הניצבת במוקד ערעור זה הינה זכאותם של המשיבים לקבלת פיצוי בגין טיפול בלתי נאות של המערערת, עיריית רעננה, בבקשתם לקבלת רשיון עסק. העובדות 2. ביום 29.8.96 חתמו המשיבים על הסכם שכירות לגבי חנות בה התעתדו לנהל עסק של משחקים באמצעות מכונות ומחשבים באזור התעשייה של רעננה. זמן מה לאחר מכן, בתחילת 9/96 הגישו בקשה למחלקת רישוי עסקים של המערערת לקבלת רשיון לעסק. ביום 22.12.96 משלא זכו במענה לפנייתם פנו למערערת במכתב וביקשו בירור לגבי התקדמות הטיפול בעניינם. ביום 14.1.97 השיבה ב"כ המערערת במכתב בו נאמר כי חל עיכוב בטיפול בבקשה הואיל וטרם התקבל אישור משטרת ישראל. ביום 12.2.97 פנו המשיבים למערערת במכתב נוסף וביום 17.3.97 השיבה המערערת כי עדיין לא התקבלה התייחסות המשטרה לבקשה. ביום 27.3.97 פנו המשיבים במכתב למשטרת כפר סבא כדי לברר את הענין וביום 21.4.97 השיבה להם המשטרה כי המערערת לא פנתה אליה כלל בעניינם של המשיבים. לאור השתלשלות עניינים זו חדלו המשיבים מנסיונם לקבלת רשיון עסק והגישו תביעה כנגד המערערת לפצוי על דמי השכירות ששילמו, על ההשקעות שהשקיעו בהכשרת החנות לניהול העסק ועל שווי הריהוט בו ציידו את המקום. בנוסף טענו המשיבים כי בשיחה עם סגן ראש העיר, מר עוזי כהן, אושר להם כי לא תהיה כל בעיה לקבלת רשיון עסק מהסוג המבוקש באזור זה, ולפיכך השליכו יהבם גם על הבטחה זו. פסק-הדין של בית-משפט השלום 3. בית-משפט השלום (כב' השופט דוד גדול) הגיע לכלל מסקנה כי המערערת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי המשיבים, באשר האחרונים הסתמכו עליה ועל נציגיה בתור הרשות המוסמכת בנושא זה אשר אמורה לפעול במהירות, יעילות ומקצוענות, והפרת חובתם זו הסבה נזק למשיבים. אין ספק כי המערערת לא פעלה כפי שעל רשות לנהוג, בכך שהזניחה את הטיפול בבקשת המשיבים ולא טרחה להפנות את הבקשה לאישור המשטרה. למעשה אף המערערת אינה חולקת על כך שלא פעלה כשורה, אך היא מתרצת זאת בטעות בתום לב. המשיבים מצידם הוציאו הוצאות וחיכו כאזרחים שומרי חוק למימוש ההבטחה שניתנה להם וניזוקו כתוצאה מרשלנות המערערת. כמו כן יש להתחשב בכך שנציג בכיר של העירייה, סגן ראש העיר, יצר מצג כלפיהם אף אם הדבר לא הגיע לכלל הבטחה שלטונית. מאידך גיסא נקבע כי היתה רשלנות תורמת מצד המשיבים שמצאו לנכון להשקיע סכומים ניכרים ביותר עוד לפני שהתברר להם באופן רשמי באם בקשתם תתקבל, ובשל כך יש להפחית משיעור הפיצוי שהם ראויים לו. מכאן ניפנה השופט המלומד לבחינת שאלת הנזקים שנגרמו למשיבים. בסופה של בחינה זו קבע כי יש לפצותם בשל דמי השכירות שהיה עליהם לשלם מיום 21.9.96 ועד ליום 20.6.97, שכן יכולים היו לממש את זכותם לפי חוזה השכירות, להציע שוכר חליפי ולעזוב את הנכס, לאחר שנמסרה להם תשובת המשטרה לפנייתם. הפצוי בגין נזק הועמד, איפוא, על סך של דמי השכירות החודשיים בסך 1,300$ X 9 חודשים = 11,700$. כמו כן נפסק לטובתם תשלום סך 4,500 ₪ - הוצאות ארנונה וביטוח. אשר להוצאות בגין שיפוצים וריהוט- השמאי המוסכם העריך ראש נזק זה בסך של 72,400 ₪, ולגבי פריט זה נקבע כי יש לייחס למשיבים רשלנות תורמת בשיעור של 50%, כך שהפיצוי נקבע בסך 36,200 ₪. הערעור והערעור שכנגד 4. לגבי הסוגיה של הבטחה או מצג של סגן ראש העיר, טוענת המערערת כי לאור העדויות לא היה מדובר לא בהבטחה ולא במצג כלשהם. מדובר בדברים כלליים ביותר שצויינו ע"י מר כהן וכן בשיחה לא פורמלית במסגרת של "דלת פתוחה לאזרח", ואפילו אם ייקבע שהיה מצג כלשהו אין די בכך כדי ליצור למשיבים זכויות כלשהן כלפי העירייה. אשר לאי מתן רשיון העסק - כל האשם לנזקי המשיבים רובץ לפיתחם. הם ערכו הסכם שכירות מבלי שערכו קודם לכן בירור לגבי משך הזמן שנדרש לקבלת רשיון עסק ולגבי ההליכים שיש לקיים לשם קבלתו. פנייתם הראשונה, שנעשתה חודש ימים לאחר שכירת החנות, לא נערכה על גבי הטופס המיועד לכך, אלא במכתב שלא כלל אפילו את מספרי תעודות הזהות שלהם. מי שטיפל בבקשתם ביקשם להגיש בקשה מתוקנת לאור החשד שניעור על שום שבפניה ראשונה התבקש הרשיון עבור משיב 2 בלבד, בפניה השניה עבור שניהם ולאחר מכן רק עבור משיב 1. המשיבים פעלו באופן פזיז ורשלני בכל הטיפול בענין והעיכוב נבע מהתנהגותם. מצד שני המערערת פעלה באופן סביר וכמקובל ומשום כך הריהי מוגנת בפני תביעת נזיקין. בנוסף על כך המשיבים מיהרו להשקיע השקעות נכבדות בשיפוץ המקום בטרם ביררו את אורך הזמן הנדרש לטיפול בבקשה מעין זו. בהתחשב בכך לא היה מקום לפצותם על אובדן דמי השכירות, שהרי מדובר בתקופת זמן שממילא היה עליהם להמתין בה להסדרת בקשתם, וכך לגבי הביטוח והארנונה. לגבי הוצאות השיפוץ - לא הוכח כל קשר סיבתי בין נזק זה לבין המעשים או המחדלים המיוחסים למערערת, שכן בטרם קיבלו אישור לא היה עליהם להזדרז בביצוע השיפוצים. 5. בערעור שכנגד טוענים המשיבים-מערערים שכנגד, כי היה מקום להטיל על המערערת תשלום גם עבור שלושת חודשי השכירות הנותרים עד תום השנה, שכן העירייה לא טענה ולא הוכיחה את טענתה בדבר מציאת שוכר חליפי, מה גם שאין זה מהדברים הפשוטים לאתר שוכר כזה. עוד נטען כי לא היה מקום להטיל על המשיבים רשלנות תורמת כלשהי שכן לא היה כל דופי בהתנהגותם. יש לזכור כי כל עוד אין המשיבים רוכשים או שוכרים נכס לשם ניהול העסק, אין באפשרותם להגיש בקשה לקבלת רשיון עסק. בנסיבות אלה היה מקום לחייב את המערערת בתשלום מלוא הוצאות השיפוץ והריהוט וכן באובדן רווחים בעסק. הבטחת סגן ראש העיר דינה כדין הבטחה מינהלית ומכל פנים המשיבים היו זכאים להסתמך על דבריו, כמסקנת הערכאה הראשונה. בטיעונו בפנינו ציין ב"כ המשיבים כי יש לשים אל לב שניתן רשיון לעסק זיהה בקירבת מקום, וזאת לגבי אנשים המקורבים לסגן ראש העיר. ד י ו ן 6. אין צורך להעמיק חקר בטענת המשיבים לגבי הבטחה שלטונית או מצג מצד סגן ראש העיר, שכן די בכך שהוכחה רשלנות של ממש בטיפולה של המערערת בבקשת המשיבים. לענין הבטחה שלטונית יש להדגיש כי הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית. כך, על הטוען לה להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא (ראו בג"ץ 5853/04 אמנה" תנועת ההתיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח' פדאו"ר 04 (9)770, בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי פ"ד נח(1) 694, 706). על המבקש לטעון לקיומה של הבטחה שלטונית מוטל להוכיח כי ההבטחה ניתנה על-ידי מי שמוסמך לתיתה, שההבטחה הייתה מסוימת, ושנותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב (ע"א 6620/93 עיריית רמת-גן נ' גולומב, פ"ד נא(2) 363 בע' 371-370 ; רעא 00 / 7052 מדינת ישראל - משרד האוצר נ' יוסף אנג'ל ו-76 אחרים [פדאור (לא פורסם) 01 (1) 192]. על פי הנסיבות כפי שהועלו ע"י בית-משפט השלום מתוך חומר הראיות והעדויות ונותחו בפסק-הדין, ברי שלא הוכח קיומה של הבטחה שלטונית מעין זו. 7. מאידך גיסא עלה בידי המשיבים להוכיח קיומה של רשלנות מצד המערערת בטיפול בבקשתם לקבלת רשיון העסק. אין ספק כי זכאי מי שפונה לעירייה לצפות לטיפול נאות בעניינו. כאשר הטיפול מצד העירייה מתמשך לא בשל טיפול רגיל ומקובל בבקשות מעין אלה, אלא משום שהמערערת אינה טורחת להעביר את הבקשה לגורם העיקרי שחוות-דעתו חשובה לגבי בקשה מסוג זה, קרי משטרת ישראל, ולא עוד אלא מציגה בפני המשיבים מצג כוזב לפיו הבקשה הועברה למשטרה, הרי שבכך יש התנהלות פגומה של הרשות המינהלית שיש בה לזכות את המשיבים בפיצוי מסויים. סוגיה זו ניצבה להכרעת בית-המשפט העליון באחרונה בע"א 1081/00 + 1279/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (פס"ד מיום 17.1.05 - לא פורסם). באותו מקרה מדובר היה בהתנהלות פגומה של הרשות המנהלית שבעטיה הוטעו המערערים לחשוב כי סירוב להקצות להם רשיון יבוא נובע ממדיניות כללית של הרשות שמטרתה הגנה על תוצרת הארץ, שעה שלא היה לכך כל עיגון במציאות. נקבע כי המשיבים, נציגי הרשות החליטו ליתן הנמקה שגויה ובכך פעלו שלא כדין והתנהלות זו עשויה להקים אחריות בנזיקין אם יימצא כי התרשלו וגרמו נזק עקב כך. הנשיא ברק מנתח בפסק-דינו את אמות המידה לבחינת התרשלות שהיא "סטייה מסטנדרט הזהירות של אדם סביר" ומציין כי "החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה" וכי "דינה של הרשלנות הפקידותית או הביורוקרטית... צריכה להיבחן על פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות הרפואית, ההנדסית או האחרת... מתן הנמקה שגוייה ושלילת זכות הטיעון מן האזרח אינה עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הראוי של הרשות" (סעיף 17 לפסה"ד). לאור זאת נקבע כי בגין הפרת הדין המינהלי יחולו התרופות המינהליות ובגין הפרת חובת הזהירות בנזיקין יחולו התרופות האזרחיות ובלבד שלא יינתנו סעדים סותרים במהותם או כפל פיצוי. ולבסוף מדגיש הנשיא ברק כי "כאשר פרט פלוני בא במגע עם רשות מינהלית ועובדיה בענין הנוגע לו הוא זכאי ליחס ענייני והוגן. כאשר מופרת חובה זו וכאשר ניתנת הנמקה שגויה...עשוי להיגרם לו נזק לא רכושי בר פיצוי בנזיקין" (סעיף 19 לפסה"ד). מסקנתי היא, איפוא, כי לאור התנהגותה הפגומה והתנהלותה הבלתי ראויה של המערערת בענין זה, זכאים היו המשיבים לפצוי על נזקם. 8. מכאן לגובה הפיצוי - לנוכח התנהלותם של המשיבים בענין זה, המסקנה אליה הגעתי הינה כי אין הם זכאים לפיצוי לא על סכום כלשהו של דמי שכירות ולא הוצאות אחרות, אלא אך ורק פצוי בגין נזק לא ממוני, קרי עגמת הנפש שנגרמה להם בשל הטיפול הפגום בעניינם. אמנם המשיבים נכנסו להוצאות שונות, אך לא זו בלבד שלא הוכיחו קשר סיבתי בין הוצאות אלה לבין רשלנות המערערת, שכן לא הוכח מהו משך הזמן הנדרש לשם קבלת רשיון ובאם בכלל ניתן היה לקבל רשיון לעסק זה באותו אזור, אלא שאף לא המשיכו כלל בטיפולם בנושא ונטשו את הרעיון בטרם הסתיים הטיפול בבקשתם. בשל כך הפיצוי הראוי הינו, כאמור, פצוי בגין נזק לא ממוני. אכן, כפי שנפסק בע"א 1081/00 הנ"ל קביעת הפיצוי בגין נזק כזה קשה היא "הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה" (סעיף 22 לפסה"ד). לאחר שקילת כל הנסיבות יש מקום להעמיד את הפיצוי על סכום של 35,000 ₪ המבטא את הפגיעה במשיבים כתוצאה מההתנהלות הרשלנית של המערערת בעניינם. בהתחשב בכל הנסיבות יישאר החיוב בהוצאות כפי שנקבע בערכאה הראשונה על כנו ואילו בערעור זה ישא כל צד בהוצאותיו. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת אסתר קובו: אני מסכימה. אסתר קובו, שופטת השופטת מיכל רובינשטיין: אני מסכימה. מיכל רובינשטיין, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט גרוס.פיצוייםרישיון עסקרשלנותעירייה