להלן פסק דין בנושא שירותי אבטחה ללא רישיון כלי נשק: פסק דין א. מהות העתירה זו עתירה למתן צו על תנאי בו מתבקש בית המשפט לבטל את הוראת המשיבים לאסור על חברת האבטחה "בסט מאבטחים בע"מ" כמו גם חברות שמירה ואבטחה פרטיות אחרות, החל מיום 1.7.2006, לאבטח באבטחה אישית חמושה וניידת את העותרים. ב. עובדות רלבנטיות לטענת העותרים, בכתב העתירה הם נהנו עד לתקופה האחרונה , באישור המשיבים, מאבטחה אישית חמושה וניידת ע"י מאבטחים מורשים שעובדים אצל חברת: "בסט מאבטחים בע"מ"(להלן: "החברה"). עפ"י האמור בכתב העתירה העותרים חיים תקופה ארוכה כשהם מאויימים לחייהם מצד גורמים פליליים בחברה הישראלית, וזאת בידיעת המשיבים, אשר אף העבירו לעיתים אזהרות לעותרים כי חייהם בסכנה, וכי עליהם להישמר. עותר מס. 1 מתאר עצמו בסעיף 3 לעתירה כאיש עסקים. בעבר הוא הורשע בעבירות תקיפה ואיומים, ישב מספר שנים בכלא ושילם את חובו לחברה. הוא נעצר מספר פעמים ע"י המשטרה כחשוד בעבירות פליליות, ברם לא הוגש נגדו כתב אישום. לדבריו, נציגי המשיבה מס. 1 הנחו אותו לגלות ערנות ולהודיע לה בכל עת בה הוא חש מאוים או מבחין בדברים חשודים, וכן לדאוג להגנה שלו על עצמו. הוא שכר כתוצאה מכך מהחברה מאבטחים אישיים חמושים, שילוו אותו, ויגנו על חייו במידת הצורך. עותר מס. 2 הורשע בעבר בתקיפת שוטר ובעבירות סחיטה ואיומים ונידון לעונשי שירות. כן הוא נחשד בעבירות פליליות לרבות ניסיון לביצוע רצח, ברם לא הוגש נגדו כתב אישום. מזה כשנתיים, עפ"י האמור בכתב העתירה, הוא מאובטח ע"י מאבטחי החברה כשהם חמושים וזאת מכיוון שחייו נתונים בסכנה. אם העותר 2 הוזהרה לפני כ - 10 שנים, שיש כוונה לחסלו. עותר מספר 3 מתאר עצמו בכתב העתירה (סעיף 7) כאיש עסקים. הוא מעולם לא עמד לדיון פלילי; ענייניו הפליליים הסתכמו בכך שהוא היה במעצר של מספר ימים עת נחשד בעבירה של תקיפה. ביום 19.6.2006 פנתה החברה למשטרת ישראל לאשר לה לספק ל - 8 מלקוחותיה, ביניהם העותרים, שירותי אבטחה חמושה וניידת. (ר' נספח ז' לעתירה). ביום 25.6.2006 התקבלה תשובת משטרת ישראל, לפיה החברה אינה רשאית לאבטח באבטחה אישית חמושה וצמודה (נספח ח') את העותרים. ביום 26.6.2006 התקבלה גם עמדת משרד הפנים, לפיה הוא אינו מאשר לחברה אבטחה אישית חמושה וניידת, ולכן נדרשה החברה להפסיק החל מיום 1.7.2006 אספקת שירותים אלה. שתי התשובות לא היו מנומקות. בתגובה לעתירה צורף נספח א' מאת הגב' מעין צורף מחולית ארגוני פשיעה, שבמטה הארצי. ניתן להגדיר את נספח א' כדף מידע מרוכז, אודות היתקלויות של מאבטחים חמושים בתקריות בהן היו מעורבים מאובטחיהם. במסמך מצוין כי יש מספר הולך וגובר של אירועי ירי בהם מעורבים מאבטחים חמושים של עבריינים; וכן כי היו מקרים שאירועים אלה גרמו לפציעתם של אזרחים תמימים ואף סיכנו את חייהם של חפים מפשע. בין היתר, במסגרת זו צוין כי נרצח מאבטח של העבריין שמעון זריהן בינואר 2003; בערב יום העצמאות 2004 נעשה ניסיון להתנקש שוב בחיי זריהן ומאבטחו ירה לעבר המתנקש, החטיא, ברם פגע בחנות וחלף ליד עוברת אורח עם תינוק שלא נפגעו פיסית. המקרים האחרונים היו: קטטה בין אמיר מולנר לבין אלפרון בלובי של מלון "דניאל" בהרצליה שם נראו מאבטחיו של מולנר במצלמת המלון כשהם שולפים אקדחים, בעוד המלון הומה אדם, ואורחיו נמלטים לאור מה שקורה. בקטטה שפרצה במסעדת: "מפגש הסטייק" בין מולנר לאלפרון שוב שלפו מאבטחי מולנר אקדחים, כשהמדובר בשעת צהריים, ובמקום היו אנשים רבים. מסתבר שהמשיבים פעלו לפי טיוטת נוהל, שטרם נכנס לתוקפו (נספח א' לסיכומים) ברם המשטרה כבר פועלת לפיו. (על הדרך הפתלתולה שהובילה לגילויו של נוהל זה ר' ריכוז עובדתי בעמ. 1 לסיכומי העותרים). ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והטיעונים עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם פעלו המשיבים כדין? - ההיה מקום ליתן לעותרים זכות שימוע? ד. האם פעלו המשיבים כדין? יש לחלק שאלה זו לשניים: - פרשנות הדין. - המעמד של טיוטת ההוראות והפעולה לפיה. במסגרת זו ניתן גם לבחון את השאלה האם יש ליתן בנושא זה זכות שימוע לעותרים? ה. פרשנות הדין אין מחלוקת שלעותרים אין רשיון לכלי יריה. מספר חוקים יכולים להיות רלבנטיים לענייננו: החוק הראשון הוא חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה התשל"ב - 1972. סעיף 10 ג(א) לחוק קובע כי: "רשות מוסמכת רשאית לתת לבעל רשיון לפי ס' 13א2 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה תשל"ב - 1972, רשיון מיוחד לאחזקת כלי יריה בתנאים שיקבעו ברשיון המיוחד לשימוש המועסקים בשירותי שמירה שלו עפ"י ס' 10 לאותו חוק במסגרת עיסוקם כאמור". סעיף 19(ב) לחוק קובע: "(א) לא יינתן רשיון לאדם לקיים משרד לשירותי שמירה, לארגן שירותי שמירה או לעסוק כשומר בסוגי שמירה שנקבעו לפי ס' 18 ב' אם ראתה הועדה שאין לתיתו מטעמים של בטחון הציבור או מטעמים של עברו או התנהגותו של המבקש. (ב) בעל משרד לשירותי שמירה או המארגן שירותים כאמור, לא יעסיק שומר שאינו בעל רשיון לפי ס' 18ב' אלא אם קיבל אישור מאת המשטרה שאין לה לגבי העסקת אותו אדם התנגדות מהטעמים האמור בס' (א)". אין מחלוקת כי חברת האבטחה כחברה, עמדה בכל התנאים. לחברה יש רשיונות מתאימים לשירותי שמירה ולהחזקת כלי יריה. עיון בחוק זה ובצו בדבר סוגי שמירה גם מביאנו למסקנה כי הגבלת שמירה היא רק לגבי 19 מקומות שמופיעים בצו ואין בחוק או בצו הגבלה בדבר שמירה על מאובטח פרטי כזה או אחר. החוק אינו קובע כיצד תיעשה האבטחה, ולכן גם אינו מגביל אותה. על מנת להתייחס לנושא של אבטחה צמודה בנשק, יש לפנות לחוק כלי יריה תש"ט - 1949, שפרשנותו שנויה במחלוקת בין הצדדים. הדבר היחיד שאינו שנוי במלוקת בין הצדדים הוא, שכדי לשאת נשק יש צורך ברשיון כדין. המשיבים מסתמכים על סעיף 12 לחוק כלי ירי שזו לשונו: "המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו (1) לתת רשיון או לסרב לתתו; (2) לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן; (3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו". לפי פרשנותם: ההנחיה (הטיוטא) החדשה לא אסרה על חברות שמירה, שיש להן רשיונות כדין, ליתן שירותים של אבטחת נשק ניידת, אלא הוסף תנאי נוסף בו על המבקש ליתן שירות כאמור לעיל. תנאי זה הוא העברת שמות האתרים ו/או הלקוחות שאותה החברה רוצה לאבטח באבטחה חמושה ניידת, לבחינה מוקדמת ע"י משטרת ישראל. במקרה מעין זה עורכת המשטרה בדיקה באשר ללקוחות הפוטנציאליים המיועדים להבטחה מעין זו, ופקיד הרשוי יכול להתנות את הרשיון בתנאי מיוחד; המחוקק מסמיכו לקבוע אם ניתן יהיה לאבטח לקוחות מסוימים מתוך הרשימה שהוצגה כמיועדת לאבטחה חמושה ניידת, אם לאו. במילים אחרות: בנושא של אבטחה פרטית ניידת חמושה של אנשים, יש לעבור שתי משוכות: המשוכה הראשונה - היא המשוכה האישית, האם רשאי אותו פרט המבקש לקבל רשיון נשק, אכן לקבלו. המשוכה השניה - במידה ואותו פרט מועסק אצל חברה המספקת שירותי אבטחה (ובכלל), האם החברה יכולה, במסגרת הרשיון הכללי שלה לאבטחה חמושה, להעסיקו באבטחה פרטית חמושה וניידת באופן אוטומטי, או שמא, יש מקום למשיבים, לקבוע תנאי כללי ברשיון הניתן לחברה לפיו יחולו עליה הגבלות, עפ"י החלטה המשיבים, לאחר בדיקת המועמדים הפוטנציאליים לאבטחה כזו. ופרשנות העותרים: הם סומכים יהבם על חוק חוקרים פרטיים, ומגיעים למסקנה כי לפי חוק זה לשמירת אנשים צמודה בין נייחת ובין ניידת אין בכלל צורך ברשיון. לזה הם "מחברים" את חוק כלי יריה, שלפרשנותם הוא מתייחס רק לדברים טכניים שהרשות יכולה להגביל בתנאי הרשיון כמו: ייצור, ייצוא, יבוא, מקח וממכר, החזקה, נשיאה, הובלה משלוח ומטווחי קליעה. לתמיכתם הם מביאים את הצעת החוק ודברי ההסבר (נספח ד' לסיכומים). זה נכון, אבל. האבל מופיע בסעיף 13 לחוק כלי יריה ובמסגרת הוראות כלליות בנוגע לרשיונות ולכתבי היתר - הוא קובע כי: "(א) המוסמך לתת רשיון או כתב-היתר לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו (1) לתת רשיון או כתב היתר או לסרב לתתו; (2) לתת רשיון או כתב -היתר בתנאים ובהגבלות כטוב בעיניו; (3) לבטל רשיון או כתב_היתר שניתן; (4)לקבוע ברשיון או בכתב-היתר שניתן תנאים והגבלות, כטוב בעיניו". ודוק: בעוד שבמקרה נשוא העתירה הרשות מנמקת את ההגבלות והתנאים שברשיון, "ונותנת בהם סימנים", כמו: צמצום האלימות במקומות ציבוריים, אי הפחדת הציבור ומניעת נזק פיסי לחפים מפשע, אזי שיקול הדעת של המוסמך בשנת 1949, היתה רחבה ביותר, ואין לצמצמה רק לטכניקה של אחזקה ושמירה של כלי נשק, אלא כל שיקול יכול להיות במסגרת החוק. צא ואמור: נראית לי פרשנות המשיבים על פרשנות העותרים. המשטרה מופקדת על בטחון הציבור, ואם היא הגיעה למסקנה, שיש לבחון דרך של צמצום האלימות של אדם כלפי רעהו ע"י אי מתן "חומרים מלחמתיים" ברשיון, - זו זכותה על פי הדין, בין אם יצאו הנחיות פורמליות לענין זה, ובין אם המדובר רק במדיניות של הרשות. ב"כ העותרים מנסה לגייס לטובתו את חוק כבוד האדם וחירותו, בציינו כי המשטרה גילתה אזלת יד בכך שהיא אינה מסוגלת להגן על העותרים, אמרה זאת להם במפורש, ואף כיוונה אותם להגנות אישיות, ואכן העותרים נהנו מהגנה של שירותי שמירה חמושה במשך כשנתיים, עד שהמשטרה שינתה את מדיניותה. עוד הוא טוען כי בטחונו של הפרט הוא ערך בר הגנה, ואין למנוע זאת ממנו. אקדים ואומר - כי שינוי המדיניות, יכול להיות פועל יוצא מהיקף הפעילות העבריינית האלימה או משינוי גישות למגר אותה, בלי לפגוע באזרחים שנמצאים לידה; רשות מינהלית יכולה להשתחרר מהתחייבויותיה, קל וחומר שהיא יכולה לשנות את מדיניותה, באם היא סבורה ששינוי המדיניות הוא לתועלת הציבור, כפי שהמצב הוא כאן. לכן איני רואה כל פסול בשינוי המדיניות הזו, שאמורה לחול על כל אלה שמבקשים ליווי והגנה חמושים, ואשר למשטרה מידע שאבטחה מעין זו עלולה להזיק לציבור בכללו. אני גם מאד מקווה שאין המדובר בתקנה בת פועל תחיקתי, שמוגדרת כתקנה שנוגעת למספר בלתי מסוים של אנשים (ר' ע"פ 213/56 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלכסנדרוביץ פ"ד יא(1)695), וכאן הייתי מוסיפה את הפרשנות המתאימה של: מספר משמעותי של אנשים; אבל גם אם תקוותי נותרת תקווה, אזי לא נראה לי כי דווקא לעותרים מגיעה זכות שימוע, אלא , אם בכלל, לחברה, שאינה צד לדיון, ולא התבקש צירופה. זאת ועוד: באשר לערך של הגנה על חיי הפרט . אכן זה ערך נעלה, מקובל ובר--הגנה, ואני נכונה להציבו בראש הפירמידה, אא"כ הפרט נוטל על עצמו במודע סיכוני מקצוע. קברניט המשיט ספינה בים, נוטל על עצמו את סיכוני הים, קרי: שספינתו תטבע, אפילו הוא נמצא עדיין במים הטריטוריאליים של ישראל. בעל מאפיה שעובד בה, - נוטל על עצמו סיכון שיכווה מתנור או שאצבעו תיתפס במכונה איזושהי. ואפילו ההולך למגרש כדורגל, - נוטל על עצמו סיכון שכדור יפגע בו כאן המדובר בבעלי עסקים. עסקיהם לא הוגדרו, אבל הן הם והן המשטרה סבורים שקיים בעסקים סיכון וכתוצאה מכך גם להם יש סיכון של התנקשות פיסית. ובכן זה הסיכון הטמון בעסקיהם, והם במודע נטלו אותו עליהם, לא בכוונה שהוא יתממש, אלא כאפשרות שעסקיהם עלולים להביא עליהם תוצאה מעין זו. ודוק: אין לאמר שהרשות לא צריכה להשתדל להגן על הפרט גם מסוג סיכונים כאלה. אבל במפגש שבין ההגנה על הפרט והסיכונים שנטל על עצמו, לבין הגנה על כלל הציבור, שלא נטל על עצמו כל סיכון, הדאגה לציבור אמורה לגבור. עמדת המשיבים היא, שהצטיידות בנשק חם של מאבטחים בהגנה על אנשים פרטיים עלולה להגביר את האלימות ולכן יש למונעה לטובת הכלל. עמדה זו לגיטימית, והיא במסגרת תפקיד המשיבים לשמור על הסדר והביטחון הציבורי. לכן, כל המנויים לעיל, לא יכולים לבוא בטענות למדינה, שעליה להגן עליהם הגנה אקטיבית בעיסוקיהם, כל עיסוק לפי מאפייניו, על חשבון הציבור בכללו. גרסתי הגנה אקטיבית, ובכך דעתי שונה מדעתה של השופטת דותן לענין אי מיגון רכבים. (ר' עת"מ 1036/06) שם עתר אסי אבוטבול, שהוגדר ע"י המשטרה כחבר בארגון פשיעה, נגד החלטת משרד התחבורה למנוע ממנו שימוש ברכב ממוגן ירי, בשל הסיכון הנשקף מרכבים אלו לשלום הציבור. עתירתו נדחתה עקב הצורך בשמירה על שלום הציבור, שמא אזרחים תמימים עלולים להיקלע לשטח האש בשל שימוש באמצעי לחימה כגון חומר נפץ רב עוצמה טילי לאו ואמצעים חודרי שיריון אחרים שנעשה בהם שימוש בעבר. לטעמי, אדם החש עצמו מאוים, יכול להגן על עצמו באופן פסיבי בין אם ע"י בנית חומה מסביב לביתו (כמובן ברשיון), אבל לא ע"י הצבת גדר חשמלית שמי שיגע בה יינזק; או מיגון מכוניתו בדרך שהוא יחוש בה נוח (ואין המדובר בהפרעה לתנועה, ע"י מיגון מעין זה), ובתנאי שפגיעה במיגון לא תפעיל איזה כלי התקפה. הגנה באמצעות מאבטחים חמושים, אינה הגנה פאסיבית, אלא הגנה אקטיבית, מאחר ומאבטח יכול להיגרר לתקרית אלימה באמצעות כלי נשקו, כלי נשקו יכול להיחטף ע"י אחרים, ובכך רף האלימות אכן עשוי לגבור. אם שני הצדדים ידעו שלאף אחד מהם אין כלי נשק, הדבר עשוי אולי לפתח אצל המאבטחים את אומנויות הלחימה השונות הקיימות או כישורים פיסיים אחרים, שלא אמורים להזיק או לפגוע בחפים מפשע הנמצאים בסביבה. אשר על כן אני דוחה את העתירה. לאור התנהלות המשיבים בנושא טיוטת ההוראות, אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו.נשקרישיון נשקאבטחה