להלן פסק דין בנושא תביעה ייצוגית בנושא גביית ארנונה ביתר: פסק דין 1. עניינה של תובענה זו והבקשה לאשרה כייצוגית, לפי חוק התובענות הייצוגיות 2006, היא גביית יתר של תשלומי ארנונה שלא כחוק. טוען התובע כי: "הנתבעת שינתה את איזורי החיוב בארנונה בעיר ראשל"צ באופן בלתי חוקי אשר הביא להעלאת הארנונה בהם חויב התובע מעל שיעורי ההעלאה אשר אושרו על פי דין ולפיכך על הנתבעת להשיב לתובע ולכלל חברי הקבוצה... את הכספים שגבתה ביתר ובניגוד לחוק..." התובע, כבעליה וכמחזיקה של דירה בשכונת נאות אשלים בעיר (ברח' התזמורת 54/10) החל מינואר 1998, חויב, לטענתו, בשיעורי ארנונה גבוהים יותר מהמתחייב על פי החוק, כתוצאה משינוי הסיווג של דירות השכונה, או של הקרקע עליה היא נבנתה, בשנת 1990 מאזור ב' לאזור א'. לטענת התובע שינוי זה, היינו שינוי סיווג הנכסים בשכונת נאות אשלים מאזור ב' לאזור א', לצורך חיובי הארנונה, נוגד את הוראות סעיף 1א' לחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה לשנת 1990) התש"ן-1990 הקובע: "לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית לשנת המס 1990 בסכום שיש בו העלאה מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1989". הנתבעת דוחה את טענת התובע וטוענת, בין השאר, כי החוק הנ"ל (להלן: "חוק ההקפאה") אינו חל במקרה זה, שכן מדובר, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, בשכונה חדשה שהוקמה, יש מאין (בחולות ראשל"צ), ואוכלסה לראשונה ב-1996, היינו מספר שנים לאחר שינוי הסיווג, כאמור. בדיון המקדמי שהתקיים בפני הסכימו הצדדים כי יש לדון ולהכריע תחילה בשאלה, האם חלים חוקי ההקפאה על שכונות מגורים חדשות, אם לאו. הוריתי, איפוא, על פיצול הדיון באופן ששאלת תחולתם של חוקי הקפאה שאסרו על העלאת שיעורי הארנונה, או שינוי הסיווג של אזורי הארנונה, והחוק הנ"ל בכלל זה, חלים על שכונות חדשות. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בשאלה זו בלבד. 2. דיון חוקי ההקפאה, כמו גם חוק ההקפאה מ-1990, עליו מבסס התובע את תביעתו, נחקקו ע"י הכנסת מדי שנה, בד בבד עם חוקי התקציב, החל מאמצע שנות ה-80, על מנת להגביל את סמכותן וכוחן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה, לשם מימון גרעונות שנוצרו בתקציביהן. באמצעות חקיקה זו ובאמצעות שורה של חיקוקים אחרים, ביקש המחוקק לסייע בבלימת האינפלציה הגבוהה ומרקיעת השחקים ששררה במשק באותה עת, וכדי לייצב את המחירים במשק. חוקים אלה והפסיקה שהתייחסה אליהם ופירשה אותם, אסרו על רשות מקומית להעלות את תעריפי הארנונה שהיו קיימים בשנה קודמת לגבי נכס קיים, ואף הגבילו את סמכותה לשנות או לקבוע קריטריונים חדשים לשם קביעת שיעורי ארנונה לנכסים שונים, באופן שסכום הארנונה בו יחויב המחזיק בנכס יהיה גבוה משיעור ההעלאה שהותר. (ראה: טית בית - עיריית פתח תקוה פד"י מ"ב(3) 441) והחברה לכבלים וחוטי חשמל בע"מ - המועצה המקומית בית שאן פד"י נ(3) 876). בכך ביקש המחוקק לצמצם עד למינימום את העלאת שיעורי הארנונה שיזמו הרשויות המקומיות, מדי שנת כספים, במסגרת מדיניותו הכוללת והמאמצים לבלום את עליית המחירים והאינפלציה. על רקע זה יש לבחון האם ההגבלה שהוטלה על הרשויות המקומיות, במסגרת חוקי ההקפאה, חלה על אזורי מגורים, או אזורים מבונים חדשים אחרים, שלא היו קיימים בטרם באו לעולם חוקי ההקפאה. 3. נתתי דעתי לטיעוני באי כח הצדדים ועיינתי בפסיקה עליה הם התבססו, והגעתי למסקנה כי הדין במקרה זה עם הנתבעת. בית המשפט העליון קבע בהתייחסו לפרשנות שיש ליתן לחוקי ההקפאה, כי: "הוראות חוק ההקפאה חלות על כל נכס - בין שמדובר בנכס מן "השנה שעברה" ובין שמדובר בנכס "חדש" - שהיה ניתן לסווגו קודם לחקיקת הוראת ההקפאה הראשונה על פי אחד הקריטריונים שהיו קיימים אז. בלשון אחרת, תעריפי הארנונה שנקבעו לשנת הכספים 1985 (מאז שתחילת חקיקת חוקי ההקפאה - נ.י.) הפכו במצוות המחוקק לאמת המידה לקביעת תעריפי הארנונה החלים עד היום על כל נכס החב במס - "ישן" ו"חדש" כאחד - ואין לשנות מהוראת ההקפאה במישרין או בעקיפין, לבד מן התוספות שנקבעו מדי שנה בחיקוקים השונים, ולבד מכל תוספת מיוחדת שתאושר ע"י שר הפנים ושר האוצר". (רע"א 3784/00 - שקם בע"מ - מועצת עיריית חיפה פד"י נ"ז(2) 481). אכן, על פי הפרשנות לחוקי ההקפאה שאימץ בית המשפט העליון, נאסר על הרשות המקומית לשנות קריטריונים וסיווגים של נכסים, לצורך חיוב בארנונה, אם כתוצאה מכך יועלה שיעור הארנונה המושת על הנכס מעבר לשיעור שהושת עליו בשנת הכספים הקודמת. (אלא בכפוף לאישורי שרי הפנים והאוצר (לפי סעיף 1.ג' לחוק). איסור זה חל אף על "נכס חדש", כקביעת בית המשפט העליון, היינו על נכס שניתן היה לסווגו לצורך חיובי ארנונה לפני כניסתם לתוקף של חוק ההקפאה, ואולם הגבלה או איסור זה, שהוטל על הרשות המקומית, מתייחס להעלאת הארנונה "בשל אותו נכס" בלבד. את פרשנותו זו נימק בית המשפט כך: "תוצאה אחרת, ולפיה הוראות ההקפאה יחולו רק על נכסים מ"השנה שעברה", היתה מאפשרת לרשויות המקומיות לשנות ביחס לנכסים "חדשים" את סיווגם ובכך להגדיל בעקיפין את שיעור הארנונה. שינוי זה היה מביא לגידול משמעותי בגביית הארנונה - דבר שהמחוקק ניסה למנוע". ואולם אין ליישם, לדעתי, הפרשנות וההנמקה שניתנה לעניינינו. במקרה שלפנינו לא בשינוי סיווג של נכסים "חדשים" או מ"השנה שעברה" עסקינן, אלא במיסוי ראשוני של נכסים שלא היו קיימים כלל בעת כניסתו לתוקף של חוק ההקפאה מ-1990, שהרי דירות השכונה אוכלסו ומוסו - לראשונה בשנת המס 1998. לא יעלה על הדעת להניח כי בהגבילו את הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה, בין השאר ע"י שינוי סיווגם של נכסים, ביקש המחוקק להמנע ממיסוי דירות או נכסים אך משום שלא היו קיימים פיסית בעת הטלת האיסור. ב-1990 לא היתה קיימת כלל שכונת נאות אשלים, כמו גם שכונות חדשות אחרות שנבנו בשטח החולי רחב הידיים במערב העיר, בתקופה מאוחרת יותר. משכך, לא ניתן לומר כי העירייה "העלתה" את סכום הארנונה "שהגיע כדין בשל אותו נכס", בניגוד להוראת סעיף 1(א) לחוק הנ"ל. לראשונה ב-1998, עת אוכלסה השכונה, קבעה הנתבעת את שיעורי הארנונה לכל הדירות החדשות שצצו, "יש מאין", לפי סיווג שנקבע על פי הקריטריונים הנהוגים אצלה, לגבי כלל אזורי המגורים בעיר. סיווג השכונה, נאות אשלים, כאזור חיוב א', נקבע בהתחשב באיכות וסטנדרט הבניה והתחזוקה של הדירות החדשות שנבנו. תחת סיווג זה סווגו מרבית אזורי המגורים בעיר, ואילו אזורים בלתי מפותחים ו/או מבנים בסטנדרט בניה ותחזוקה נמוך סווגו כאיזור חיוב ב'. העובדה כי בטרם נבנו השכונות החדשות, סווגו הקרקעות באזור, קרי שטחי החולות במערב העיר, כאזור ב' (כפי שסווגו השטחים הפתוחים והבלתי מפותחים) לצורך גביית ארנונה וסיווג זה היה בתוקף במועד כניסתו לתוקף של חוק ההקפאה הנ"ל - עובדה זו אין בה כדי למנוע האפשרות לשום נכסים או דירות, שצצו וקמו בשטחים שהיו קודם לכן אדמות בור, לפי הקריטריונים ואמות המידה הנהוגים אצלה, שהרי מדובר בנכסים ברי חיוב חדשים בעלי אופי ושימוש שונים מהשימושים שנעשו בקרקע עליה ה נבנו קודם לכן. אין מדובר במקרה זה ב"שינוי סיווג", לשם עקיפת חוקי ההקפאה ואף לא בהעלאת שיעורי הארנונה בניגוד לרצון המחוקק וכוונתו, אלא בקביעת סיווג ראשוני לנכסים שלא היו קיימים קודם לכן ועל כן לא סווגו כלל כברי חיוב בארנונה כדירות למגורים. הביטוי "אותו נכס" בו עושה שימוש המחוקק בסעיף 1(א) לחוק ההקפאה הנ"ל כולל, אמנם, בחובו לא רק נכס שהיה קיים ב"שנה שעברה". על פי הפרשנות הנ"ל של ביהמ"ש העליון, אף נכס "חדש" שניתן היה לסווגו קודם לחקיקת חוקי ההקפאה נכלל בגדרו של הביטוי. ואולם לא ניתן לומר כי הדירות שצצו על פני הקרקע יש מאין, הן ולא השטחים עליהם הן נבנו, הם נכסים שניתן היה לסווגן כיחידות ברות חיוב נפרדות קודם לכן. נכסים אלה, ולא הקרקע שעליה נבנו, לא ניתן היה לסווג קודם לחקיקת חוקי ההקפאה, משום שהם לא היו קיימים כלל. 4. פרשנות זו של הוראת סעיף 1(א) לחוק ההקפאה הנ"ל עולה, לדעתי, בקנה אחד עם התכלית שביקש המחוקק להשיג באמצעות חוקי ההקפאה, כמבואר לעיל. היא אף עולה מלשון החוק. ברוח זו פירש אף בית המשפט העליון את סעיף 1(א) בהדרשו לשאלת תחולתו לגבי נכס שהועבר מתחומה של רשות מקומית אחת לרשות מקומית אחרת. (ע"א 5746/91 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בע"מ נ' המועצה המקומית בית שאן פד"י נ(3) 876). כן ראה: ע"א 6365/95 אלקנית פיתוח בע"מ - עיריית נתניה של ביהמ"ש העליון. הרחבת תחולתה של הוראת סעיף 1(א) הנ"ל באופן שתמנע מהנתבעת, או מרשות מקומית אחרת, את האפשרות לקבוע שיעורי ארנונה מקוריים על נכסים "חדשים", היינו על מבנים או דירות, שלא היו קיימים כלל קודם לחקיקתם של חוקי ההקפאה, על פי הקריטריונים לפיהם היא נוהגת לגבי נכסים דומים ברחבי העיר. הרחבה כזו חורגת מהתכלית שביקש המחוקק להשיג והיא: "הקפאת מחירים", או הגבלת העלאת שיעורי המיסים והארנונה, ולאו דווקא ויתור על ארנונה בשיעורים המשולמים ע"י בעלי נכסים בעלי אופי דומה ברחבי העיר, אך משום שנכסים אלה נבנו ואוכלסו בשנים האחרונות. 5. מכל האמור לעיל עולה, לדעתי, המסקנה כי "חוקי ההקפאה" וחוק הארנונה הכללית (סייגים להעלאה לשנת 1990) התש"ן-1990, בכלל זה, אינם אוסרים על הנתבעת לסווג יחידות חדשות שלא היו מסווגות ככאלה, לצורך חיובן בארנונה, על פי אמות המידה והקריטריונים הנהוגים אצלה בתחומי שיפוטה המוניציפלי. העובדה שהקרקע עליה הן נבנו, סווגה קודם לכן בדרגת חיוב נמוכה יותר, בשל היותה אדמת בור שלא נעשה בה שימוש, אינה שוללת מהנתבעת את זכותה, ולדעתי אף חובתה, לסווג את הדירות, או היחידות החדשות ככאלה, לפי הקריטריונים על פיהם היא מסווגת נכסים אחרים ברחבי העיר. המסקנה אליה הגעתי מביאה לדחיית התובענה, ולו מטעם זה, שכן עילתה וטענת התובע לפיה הנתבעת שינתה את אזורי החיוב בשכונת נאות אשלים שלא כדין, חסרי בסיס משפטי. 6. תביעת התובע ובקשתו לאשרה כתובענה ייצוגית נדחות. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.30,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל. תביעה ייצוגיתארנונה