דחיית כיסוי ביטוחי בתאונת עבודה

אדם נפגע בתאונת עבודה, אולם החברה בה עבד הפכה לחדלת פירעון. חברת הביטוח טענה כי נוכח התנהגות החברה בגינה נבצר ממנה לבדוק את נסיבות תאונת העבודה פטורה היא מלשלם תגמולי ביטוח. התובע טוען, לעומת זאת, כי חברת הביטוח עושה שימוש בזכות לפטור מתשלום תגמולים שלא בדרך המקובלת ובחוסר תום לב וכי יש לחייבה בתשלום הפיצויים שחב לו המעסיק (החברה). ##להלן פסק דין בנושא דחיית כיסוי ביטוחי בתאונת עבודה:## 1. התובע, יליד 1947, נפגע לטענתו בתאונה אשר אירעה ביום 6.11.94 עת עבד כמסגר בשירות הנתבעת 1 (להלן: חברת שרף). חברת שרף הפכה לחדלת פרעון, מונה לה מפרק וההליכים נגדה עוכבו. הנתבעת 2 היתה במועד הרלוונטי לתובענה מבטחת של חברת שרף בביטוח אחריות מעבידים (להלן: המבטחת). בעקבות עיכוב ההליכים נגד חברת שרף נמשך ההליך נגדה בלבד. המבטחת מודה כי היה ביטוח בר-תוקף אולם עקב הפרת תנאי הפוליסה אינה חבה על פיה. חברת שרף לא דיווחה לה, לטענתה, על קרות מקרה ביטוח וגם לא שיתפה עמה פעולה לאחר הגשת התובענה. המחלוקת בין בעלי הדין נעוצה אפוא במישור הנזיקי ובמישור הביטוחי. העובדות הצריכות במישור הנזיקי ביחס לנסיבות קרות התאונה 2. התובע מסגר במקצועו. במועד הרלוונטי עסק בהרכבת צנרת המזינה את המערכת לכיבוי אש בתקרת מבנה שגובהה כ-4.5 מטר מפני הקרקע. לפי שיטת העבודה שהיתה נהוגה בחברת שרף שני עובדים אשר עבדו יחדיו בהתקנת הצינורות נשאו על כתפיהם, פעם אחר פעם, צינור באורך כ-6 מטר ובמשקל כ- 84 ק"ג. מתחת למקום המיועד להתקנת הצינור היו מונחים שני סולמות במרחק תואם לאורך הצינור עליהם טפסו העובים במקביל. בהגיעם לגובה המתאים היה עליהם להניח את הצינור במקומו ולבצע את ההתקנה. ביום המקרה עבדו בשיטה זו התובע ועובד אחר בשם דוד מלכה (להלן: מלכה). 3. ביום 6.11.94 בשעות הבוקר החל התובע בטיפוס על הסולם כשהצינור על כתפו. מולו ביצע מלכה פעולה זהה. לפתע חש התובע כאב עז בגב התחתון, אשר מנע ממנו את המשך העבודה. משהבחינו במצבו עובדים אחרים ששהו באתר, ניגשו לסייע לו ובעזרתם הצליח לרדת מהסולם. 4. התובע הפסיק את העבודה ולאחר שדווח על המקרה למנהל חברת שרף הביאו זה לביתו בפרדס חנה. העובדות הרלוונטיות במישור הביטוחי 5. המבטחת וחברת שרף התקשרו בחוזה ביטוח אחריות מעבידים. לגרסת המבטחת, שלא נסתרה, לא הודיעה לה חברת שרף על קרות התאונה, לא בסמוך להתרחשותה וגם לא בהמשך, וממילא לא שיתפה פעולה עמה, גם לא לאחר הגשת התובענה. 6. ביום 6.3.96 הודיע התובע לסוכן הביטוח אשר באמצעותו נכרת חוזה הביטוח בין חברת שרף למבטחת על קרות התאונה ועל דרישתו לפיצוי. בתשובה לקונית הודיעה המבטחת כי אינה מטפלת בתביעה היות שחברת שרף לא דיווחה לה על קרות התאונה. קיומו של כיסוי ביטוחי 7. המבטחת סבורה כי נוכח התנהגות חברת שרף בגינה נבצר ממנה לבדוק את נסיבות התאונה פטורה היא מלשלם תגמולי ביטוח. התובע טוען, לעומת זאת, כי המבטחת עושה שימוש בזכות לפטור מתשלום תגמולים שלא בדרך המקובלת ובחוסר תום לב וכי יש לחייבה בתשלום הפיצויים שחבה לו חברת שרף. 8. באת כח התובע מסתמכת על פסק דין בת"א 765/80 (חי) קאסם מוחמד נגד האחים בולוס ואח' מה(3), 429 (להלן: עניין קאסם). פסק הדין בעניין קאסם ניתן טרם חקיקתו של חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) המסדיר כיום את מערכת היחסים בין מבטח-מבוטח, ועל כן אינו בעל נפקות לענייננו. 9. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית מצויה בסעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח. סעיף 22 קובע את חובת המבוטח או המוטב להודיע למבטח "מיד" לאחר שנודע למי מהם על קרות מקרה ביטוח ("קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו"). 10. סעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח קובע את חובת המבטח לעשות את הדרוש לבירור חבותו "מיד" לאחר קבלת הודעה ותביעה בכתב לתשלום תגמולי ביטוח ("משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו"). בהמשך בסעיף 23(ב) נקבעת חובת המבוטח או המוטב לשתף פעולה עם המבטח על מנת לאפשר לו את בירור חבותו ("על המבוטח או על המוטב, לפי העניין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם"). 11. סעיף 24 קובע את תוצאות אי-קיום חבותם על ידי המבוטח או המוטב. סעיף 24(א), הרלוונטי לענייננו, קובע את זכות המבטח להפחית מגובה תגמולי הביטוח, עד שלילתם לחלוטין, עקב אי-קיום חיובי המבוטח או המוטב לפי סעיפים 22 ו-23 ("קוימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קוימה החובה; ..."). 12. מבחינת חוק חוזה הביטוח מעמד הניזוק כלפי מבטח של המזיק בביטוח אחריות הנו של צד שלישי ואינו המוטב (ראה גם סעיף 11 לחוק חוזה הביטוח). מערכת היחסים בין מבטח-מבוטח-צד שלישי מוסדרת בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח הקובע לאמור: "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". בניגוד למה שנקבע בסעיף 22 בנוגע למוטב לא נקבע בחוק חוזה הביטוח דבר בקשר לזכות הצד השלישי למסור הודעה על קרות מקרה ביטוח וממילא אין הוראה לפיה הודעתו מחייבת את המבטח לנקוט פעולות לבירור חבותו. על אף זאת, ניתן להחיל על דרך של היקש את הוראת סעיף 22 גם על מערכת היחסים בין מבטח לצד שלישי כך שהודעתו תחשב כהודעת המבוטח או המוטב באופן המטיל על הראשון חובה לברר "מיד" את חבותו, לרבות נסיבות האירוע התאונתי. תכלית הוראת סעיפים 22 ו-23 הנה להביא לידיעת המבטח, מוקדם ככל האפשר, את עובדת קרות מקרה ביטוח ולאפשר לו לברר בזמן אמת את נסיבות האירוע ואת חבותו. התוצאה מושגת בין אם מוסר ההודעה הוא המבוטח ובין אם ההודעה נמסרת על ידי הצד השלישי, הזכאי בסופו של יום לתשלום תגמולי ביטוח ישירות על ידי המבטח. 13. במקרה דנן שיגרה באת כח התובע מכתב לסוכן הביטוח (שלוח המבטחת) והודיעה על קרות מקרה הביטוח ועל תביעת התובע לפיצוי (דהיינו על זכות המבוטח לתשלום תגמולי ביטוח). חרף הודעה זו בחרה המבטחת להחזיר את המכתב לשולחת ולהמנע מבירור חבותה. 14. גם הטענה כי עקב אי-קבלת הודעה מיד לאחר קרות מקרה הביטוח נבצר מהמבטחת לברר את חבותה לא הוכחה. מלבד הטענה הסתמית העולה ממכתבה (מוצג נ/14) לא הביאה המבטחת ראיה אחרת להוכחת טענה זו. בירור טענת התובע בנוגע לנסיבות אירוע התאונה, אשר פורטה בסעיפים 2 - 3 דלעיל לא היה כרוך בבדיקת מכונות או מתקנים. די היה בחקירת שיטת העבודה שהונהגה בחברת שרף במועד הרלוונטי ואמיתות גרסת התובע בקשר לממדי הצינור ומשקלו. בירור נתונים אלה לא הושפע מחלוף הזמן, שהרי בעת שקבלה את ההודעה לצד שלישי ששלחה חברת שרף נגדה היתה זו פעילה עדיין וניתן היה לאתר את המעורבים. כמו-כן לא היה קושי לבקר באתר בו הותקנה הצנרת ולבדוק שם הן את מיקום הצנרת שבהתקנתה עסק התובע וכן את סוג הצינורות שהותקנו. אין לומר אפוא כי אי-מתן הודעה השפיע על בירור חבות המבטחת. ראה בסוגייה את דעתו של המלומד י' אליאס בספרו דיני ביטוח, כרך ב'- 2002, סעיף 26.17. 15. אשר על כן אני קובעת כי בכפוף לאחריות בנזיקין של חברת שרף חייבת המבטחת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. זאת, גם אם אין לקבל את קביעתי לפיה הודעת התובע כמוה כהודעה שניתנה על ידי חברת שרף - המבוטחת, שכן המבטחת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי אי-מתן הודעה על ידי חברת שרף גרם לה נזק בגינו זכאית להפחית מתגמולי הביטוח עד כדי שלילתם כליל. אחריות חברת שרף 16. הנטל להוכיח כי אירעה תאונה ואת נסיבותיה מוטל על התובע בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. התובע נתפס באי-דיוקים (דוגמת סיבת הפסקת עבודתו בחברת א.א. בטונית, שהתבררה כבלתי נכונה - לפי האמור בתצהיר עדות ראשית פוטר מעבודתו עקב מגבלותיו הפיזיות לאחר התאונה בעוד שלאמיתו של דבר הפסיק לעבוד לאחר שנתפס מבצע עבודה פרטית בזמן שדיווח כי הוא חולה). עובדה זו פוגעת במהימנותו באופן שלא ניתן לבסס על עדותו ממצאים ולא כל שכן בהיותה עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע. 17. לא זו אף זו, התובע הסתפק בעדותו היחידה ואף כי יכול היה להביא ראיות נוספות בתמיכה לגרסתו, נמנע מלעשות כן. למרות שלדבריו עבד בעת התאונה יחד עם מלכה וכי נכחו באתר עובדים אחרים, שסייעו לו, לטענתו, לאחר המקרה, נמנע מלזמן עדים אלה ללא הסבר (ביחס לעובדים שסייעו לו) או ללא הסבר סביר (ביחס למלכה). עדותו, כי נמנע מלזמן את מלכה על מנת שלא לפגוע בעבודתו לאו הסבר הוא, שהרי חברת שרף נמצאת בהליכי פירוק, אינה מעסיקה עובדים כיום ולא ברור אפוא כיצד עלול מלכה להנזק. 18. גם לעניין אורך הצינור שנשא ומשקלו לא הביא התובע ראיות של ממש. מלבד עדותו, אשר התבררה בחקירה הנגדית כמבוססת יותר על הנחות מאשר על עובדות, לא הביא התובע ראיות נוספות שהיו בהישג ידו. אפילו פרטים מזהים של סוג הצינור שהותקן לא הציג. מעבר לכך, אף כי בעדותו הזכיר התובע חוות דעת שניתנה לו ועליה הסתמך, בחר שלא להגישה כראיה. עדותו נותרה אפוא עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. 19. המנעותו מלהביא ראיות חיוניות שהיו בהישג ידו פועלת לרעתו, ואין אלא להסיק כי לו הביאן היה בהן כדי לתמוך דווקא בגרסת יריבו (ראה בין היתר 27/91 שמעון קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1), 450). 20. משלא הוכיח התובע את נסיבות אירוע התאונה ממילא לא הניח תשתית עובדתית למסקנה כי חברת שרף הנהיגה שיטת עבודה בלתי נאותה ועל כן התרשלה. אמנם נפסק, כי אחריות מעביד כלפי עובדו אשר פעל במסגרת עבודתו לקידום ענייני המעביד ולמענו הנה מוגברת ברם אין לייחס לו אחריות מוחלטת. עצם פגיעתו של עובד במהלך עבודתו אינו מטיל בהכרח אחריות על המעביד. על העובד מוטל הנטל להוכיח עובדות מהן ניתן להסיק כי המעביד נהג בניגוד לחובה המוטלת עליו להבטחת שלום עובדיו וביטחונם. התובע העלה טענות מטענות שונות בעניין חובותיה של חברת שרף והפרתן על ידה ברם משלא הניח תשתית עובדתית מינימלית ממנה ניתן להסיק כי אכן הונהגה שיטת עבודה בלתי נכונה או כי לא סופקו לתובע אמצעי עבודה נאותים הרי שמסקנותיו המשפטיות עומדות על כרעי תרנגולת. על כן אינן יכולות להתקבל. עצם העובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת, כי התובע נפגע במהלך עבודתו, כפי שגם התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אינה גוררת כשלעצמה, אחריות המעביד. לא כל פגיעה של עובד בזמן העבודה הנה תולדה של רשלנות מצד מעביד. פגיעות רבות של עובדים נגרמות ללא אשם מצדו. דווקא פגיעות מהסוג בו נפגע התובע יכולות להתרחש עקב תנועה בלתי נכונה או מכל סיבה אחרת ללא קשר לשיטת העבודה שהונהגה או למשקל שנדרש העובד לשאת. דין התובענה אפוא להדחות. הנזק 21. בעת התאונה חש התובע כאבים עזים בגב התחתון ולכן נלקח על ידי מעבידו לביתו. משנמשכו הכאבים גם למחרת היום פנה לקבלת טיפול רפואי אצל אורטופד מומחה בקופת חולים, אשר הפנה אותו למרפאת גב בבית חולים הלל יפה בחדרה, הסמוך לאזור מגוריו. משלב זה החל התובע במסכת טיפולים רפואיים ובדיקות שונות. בין היתר הופנה התובע לבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת לאחר שהרופאים המטפלים חשדו בקיומו של בלט דיסק, חשד שהתאמת לאחר שבבדיקה נמצא בלט דיסק בחוליות 1S ו-5L. 22. התובע נזקק גם לשורה של אשפוזים. ביום 20.4.95 אושפז לצורך קבלת טיפול בהזרקת סטרואידים, ביום 29.5.95 אושפז למשך יום אחד במהלכו בוצעה בדיקת מיאלוגרפיה. ביום 8.6.95 אושפז שוב וביום 11.6.95 עבר ניתוח בחוליות 1S-5L על סמך אבחנה של פריצת דיסק. התובע שוחרר מבית החולים כעבור תשעה ימים. התובע המשיך בטיפולים רפואיים אשר כללו טיפולי פיסיותרפיה והזרקת סטרואידים במשך קרוב לשנתיים ימים לאחר התאונה. 23. אף כי לפני התאונה סבל התובע מכאבים בעמוד השדרה המתני (ראה עדותו בעמ' 42 ש' 33 ואילך) וזמן קצר לפני התאונה נרשם בתיקו הרפואי כי הוא סובל מכאבים חריפים בעמוד השדרה המתני (Acute LBP) (רישום דומה נמצא בתיקו הרפואי בשנת 1988) אין חולק כי עד לקרות התאונה עבד התובע באופן סדיר בעבודה אשר דרשה מאמץ פיזי, כך שסביר להניח כי התפרצות הדיסק בגינו נזקק לניתוח היא הגורם לנכות שנותרה לתובע. 24. התובע נבדק על ידי ד"ר צינמן אשר בחוות דעתו מיום 14.5.96 (לה צירף חוות דעת משלימה מיום 18.2.03) העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 37(7) ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: התקנות) מתוכה ייחס 10% לתאונה הנדונה והיתר למצבו הרפואי הקודם. מטעם הנתבעת נבדק התובע על ידי ד"ר בלנקשטיין אשר העריך את נכותו הצמיתה בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בתנועות אשר נותרה לאחר הניתוח. עוד יצוין כי בטרם עוכבו ההליכים נגד חברת שרף נבדק התובע על ידי מומחה מטעמה, ד"ר נרובאי, אשר העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א לתקנות. חוות דעת זו לא הוגשה כראיה ולכן יש להתעלם ממנה. 25. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. נוכח מצבו הרפואי והטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע אושרה לו תקופת אי-כושר בת עשרה חודשים בקירוב, עד ליום 21.9.95. הועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי העניקו לתובע נכויות זמניות שונות והעריכו את נכותו הצמיתה בשיעור 10% החל מיום 1.7.96 בגין חולשה קלה של העצב הסיאטיק לפי סעיף 32(1) א1 לתקנות. בהמשך הכירו בתביעת התובע להחמרת מצב והעריכו את נכותו הצמיתה המשוקללת בשיעור 19% (10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מתני ו-10% בגין פגיעה עצבית קלה). 26. לאחר התאונה לא שב התובע לעבודה בחברת שרף ולא עבד במשך שנתיים ימים. בתום תקופה זו השתלב שוב במעגל העבודה והחל לעבוד בעסק בשם חיון זבולון ידי הזהב שם עבד עד להתפטרותו עקב המרחק בין מקום מגוריו בפרדס חנה למקום העבודה בתל אביב. לאחר מכן החל לעבוד בחברת א.א. בטונית בתפקיד ניהולי עד להפסקת עבודתו לאחר שנתפס בביצוע עבודה פרטית בעוד דיווח על מחלה. מיד לאחר מכן החל לעבוד בחברת "בטון לייט" שם הוא עובד עד עתה. אף כי החליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה אין לומר כי מגבלות הקשורות לתאונה מנעו ממנו להתמיד במקום עבודה אחד. נראה כי רצונו הלגיטימי לשפר את תנאי העסקתו מבחינת תפקיד, שכר או מרחק בין ביתו לבין אתר העבודה הם אלה שהניעוהו להחליף תדיר מקומות עבודה ולאו דווקא מגבלות הנובעות מהתאונה. עובדה היא כי כיום עובד התובע בקרבת מקום מגוריו בתפקיד ניהולי הכרוך גם בעבודה פיזית, כולל טיפוס על סולמות ופיגומים ושכרו עולה על השכר שהיה מקבל לפני התאונה. 27. עובר לתאונה השתכר התובע סך של 3,372 ₪ ברוטו (שכר רבע שנתי כפי שמופיע באישור המוסד לביטוח לאומי מגיע לסך 10,117 ₪). סכום זה משוערך להיום מגיע לסך 8,365 ₪ (הצמדה וריבית). לו נתקבלה התביעה היה התובע זכאי לפיצוי בסך 200,760 ₪ בגין אבדן השתכרות מלא. מעבר לכך אין התובע זכאי לפיצוי בגין אבדן השתכרות בעבר שכן שב לעבודה מלאה ושכרו לא נפגע. 28. נוכח האמור לעיל זכאי התובע לפיצוי בגין אבדן השתכרות לעתיד על בסיס הערכה גלובלית. שכרו החודשי של התובע לאחר התאונה עמד על סך 7,000 ₪ בממוצע (שערוך להיום בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן לאמצע התקופה 7,600 ₪). לו התקבלה תביעתו היה זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 70,000 ₪ (לפי תוחלת עבודה עד גיל 67). 29. לגרסת התובע במשך התקופה הסמוכה לתאונה נעזר ברעייתו, אחות מוסמכת במקצועה, לצורך פעולות יומיומיות כגון רחצה, לבוש ועוד. לדבריו גם עתה נעזר בה ויזדקק לעזרה זו גם לעתיד. התובע בחר שלא לזמנה לעדות. קשה להניח שמי שמסוגל לטפס על סולמות ופיגומים נזקק לעזרת הזולת לביצוע פעולות כגון רחצה או לבוש. אין ראיה כי בעתיד יזדקק לעזרה כזו. עם זאת, סביר להניח כי במשך התקופה בת שנתיים בה היה התובע נתון לטיפולים רפואיים ונזקק לסירוגין לאשפוז בין לצורך בדיקות, או ניתוח או קבלת טיפול נגד כאבים כי העזרה שהושיטה לו רעייתו חרגה מהעזרה המקובלת הניתנת לבן משפחה חולה, כך שגם אם ניתנה עזרה זו שלא בשכר זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה. אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 10,000 ₪. 30. התובע זכאי לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. בשים לב לשיעור הנכות הצמיתה, משך תקופת ההחלמה והכאבים אשר ליווהו תקופה בלתי מבוטלת אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 45,000 ₪. 31. התובע לא הוכיח כי נגרם לו הפסד זכויות סוציאליות, לכן אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. 32. התובע טוען להוצאות רפואיות ונסיעה. נזקים אלה מכוסים על ידי המוסד לביטוח לאומי בהיות התאונה תאונת עבודה. עם זאת, יתכן כי נגרמו הוצאות שאינן מכוסות, לכן אני פוסקת סך של 1,000 ₪. 33. התובע קיבל תגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי, המשוערכים להיום, בסך (מעוגל) 147,000 ₪. לו התקבלה תביעתו הייתי פוסקת לתובע סך של 179,760 ₪. סוף דבר 34. אני דוחה את התובענה. מאחר שהתובע אכן נפגע אך לא הוכיח את תביעתו איני עושה צו להוצאות. פוליסהכיסוי ביטוחיתאונת עבודה