דיכאון עקב השפלות המפקד במשטרה

להלן החלטה בנושא דיכאון עקב השפלות המפקד במשטרה: החלטה זהו ערעור עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959, על החלטת קצין התגמולים מיום 7.1.04 ולפיה אין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין שרותו במשטרה. המערער סובל מדיכאון מג'ורי. המערער נולד ביום 28.1.65, שירת בצה"ל בין השנים 83' עד 86' במג"ב בפרופיל 82. התגייס למשטרה ב - 25.5.87 בפרופיל 82 ושירת תחילה במג"ב. המערער טען בתביעה שהגיש למשיב, כי יחסו של המפקד הישיר שלו, אשר השפיל אותו, התלונן על איטיות עבודתו, הוא שגרם לו למחלתו. קצין התגמולים, לאחר שבדק את המערער ע"י המומחה מטעמו, ד"ר בירגר, קבע כי אין קשר בין תנאי השירות לבין מצבו הנפשי של המערער. יש לציין, שהמערער, במועד מתן עדותו, עדיין שירת במשטרה בתור מחסנאי במחלקת תחבורה (ר' עמ' 8 שורה 38 לפרוטוקול). בתקופה הרלוונטית לערעור שירת בתפקיד איש תחזוקה וכלבן ועפ"י עדותו בפנינו, היה מאושפז פעם אחת בלבד בשנת 96' במשך 4 וחצי חודשים ומאז לא אושפז שוב. הועדה שמעה את המערער, את פרופ' עמיחי לוי, המומחה מטעם המערער ואת ד"ר בירגר, מומחה מטעם המשיב. תנאי השרות 5. עפ"י תצהירו, המערער שירת משנת 1967 עד שנת 1994 במג"ב כלוחם. בסוף אוגוסט 1992 התחתן ושנה לאחר מכן נולדה בתו הבכורה. בשל העובדה, שרצה להיות קרוב יותר לבית ולמשפחתו ביקש לעבור ל"משטרה הכחולה" ובתאריך 17.2.94 עבר לשרת במחלקת שירותי מטה במטה הארצי ביפו. המערער שירת בתחזוקה בתפקידים של: סיוד, גינון, סבלות, חלוקת נייר טואלט, סיוע בניקיון חדר האוכל והגשת אוכל לקצינים. מדצמבר 1997, לאחר שעבר קורס מטפלי כלבים ומאמנים, שימש גם כעוזר כלבן, שתפקידו לחלק בבקרים אוכל לארבעת הכלבים, לגפר אותם אחת לשבוע, לנקות את הכלובים מדי יום וכן לדאוג להצבת ארבעת הכלבים למשמרת לילה ולהחזירם בבוקר לכלובים. 6. המערער כותב בתצהירו כי אחראי התחזוקה, נהג בו בזלזול, צעק עליו ואף קילל אותו. ההערכות הכתובות של רס"ר צפניה לגבי המערער, היו נמוכות ממה שנהג המערער לקבל בתקופת שירותו במג"ב. המערער כותב בתצהירו, כי למרות שנפגע מן היחס חש, שאינו יכול לפנות ולהתלונן, מאחר ומפקד היחידה (רפ"ק יוסף צוברי ז"ל) היה חברו הטוב ויד ימינו של רס"ר צפניה. המערער טוען בתצהירו כי היחס של רס"ר צפניה השפיל אותו ו"אכל" אותו מבפנים, כדבריו. באותה תקופה התלונן ובכה לפני קצינת הרווחה, אסנת זורע, והיא היתה מחזקת אותו נותנת לו כח להמשיך לעבוד ומרגיעה אותו. 7. המערער כתב בתצהירו, שידע שרס"ר צפניה אמור לפרוש לגימלאות וקיווה שלכשיפרוש, ישתחרר ממנו, אולם לקראת סוף שנת 1995 שמע אותו מדבר על כך, שהוא מתכוון לבקש לדחות את הפרישה. הדבר הזה הלחיץ את המערער מאוד, כיוון שידע שהוא עשוי להשאר עוד שנה לפחות. הוא התחיל להרגיש לא טוב, ובינואר 1996 אושפז בביה"ח הפסיכיאטרי "גהה" וחזר לעבוד לאחר 4 וחצי חודשים. מאז הוא מטופל בכדורים נגד דיכאון ומצבי לחץ והיה במעקב ושיחות עם רופאה פסיכיאטרית. ביוני 1999 עבר למחלקת התחבורה וכאמור הוא עדיין משרת במשטרה. 8. בתיקו של המערער נמצא מסמך מיום 24.6.03, שכתבה קצינת רווחה, רפ"ק אסנת זורע, ובו נכתב: "זכור לי כי במהלך 1995 הגיע אלי ענקי מספר פעמים למשרד והתלונן על יחסו של אחראי התחזוקה כלפיו. לא פעם היה נסער מאוד ובשיחות ניסיתי להרגיע אותו, לתמוך בו ולסייע לו להתמודד עם מפקדו. למרות זאת, בשל הלחץ הרב שחש, בעצת הרופא המשטרתי, התאשפז ענקי בבי"ח פסיכיאטרי "גהה" ונעדר מהעבודה כארבעה חודשים (מ- 21.1.96 ועד 4.6.96). החזרה לעבודה נעשתה באופן הדרגתי ותוך כדי מגבלות שונות, שקבע הרופא המשטרתי. קיבל אותו לעבודה רפ"ק סובלמן, סגנו של רפ"ק צוברי, שחלה ועמד לפרוש לגימלאות. צפניה אדוארד היה אמור לפרוש לגימלאות, על פי חוק ב - 1.5.96. בדצמבר 1995, הגיש בקשה להארכת שירות. פרישתו נדחתה ל - 1.7.97. בחודשים האחרונים לשירותו הוא הועבר מתפקידו במטא"ר יפו וסופח למחלקת האספקה בבית-דגן בשל חקירת מח"ש, שהתנהלה נגדו ושימוע שנעשה לו". 9. הצדדים לא ביקשו לזמן לעדות את רפ"ק אסנת זורע על מכתבה והיא לא נחקרה עליו. כמו כן לא הובא לעדות רס"ר צפניה ומכאן שהמשיב, אשר יכול היה להביא את עדותו של רס"ר צפניה - לא הביאה, מן הסתם, משום שהיתה שלא לטובתו. יש לציין, שבחוות דעתו של ד"ר בירגר צוין, כי המערער התלונן כנגד רס"ר צפניה במחלקה לחקירת שוטרים ונמצא כי הרס"ר צפניה גנב במספר הזדמנויות אוכל ומוצרים אחרים ממקום עבודתו ואף ניסה למנוע מפקודיו להעיד אמת במסגרת החקירה שנפתחה נגדו. ר' חוות דעת פמת"א בענין צפניה אדוארד מיום 10.8.99 ובה נקבע גם, כי התיק נגד רס"ר צפניה נגנז מחוסר ענין לציבור ובשל פרישתו. מאותה חוות דעת של פמת"א עולה גם, כי הודעת המערער בענין זה נגבתה ביום 19.3.96. חוות הדעת של המומחים 10. פרופ' עמיחי לוי בחוות הדעת, שהגיש מטעם המערער מציין, כי אמו של המערער היתה חולה בסכיזופרניה, היתה מאושפזת במשך שנים ואף נפטרה בביה"ח הפסיכיאטרי וכי אביו סירב להכיר בו כבנו ואף סירב לקשר עמו. המערער עצמו שהה במוסד, מלידתו ועד גיל 3, מגיל 3 לערך, חי אצל משפחות אומנות, רוב הזמן אצל משפחה אומנת ביפו, כאשר נמסר לו שהוא יתום. המשפחה האומנת היתה חרדית וילדותו צוינה כילדות ללא חום, תוך שהוא סבל ממשמעת קפדנית. בגיל 8 לערך היה בהסתכלות בביה"ח הפסיכיאטרי בנס ציונה, אך לא נמצאו שום סימנים המעידים על חלת נפש. המערער סיים לימודיו בבי"ס מקצועי במגמת מסגרות והיה תלמיד שקדן. כחייל בצה"ל, היה חייל טוב וממושמע ולאחר השחרור התגייס למג"ב והשתלב היטב בתפקיד לוחם. הערכות תפקודו באותה תקופה היו גבוהות. צויינו קווים כפייתיים באישיותו וחרדות. מצוין, כי כאשר נפרד מחברה בשנת 1989 הגיב במצב נפשי מדוכדך במשך כחודש. 11. פרופ' לוי מציין, כי אמנם תנאי הפתיחה לחיים של המערער לא היו מיטביים, אולם עד המפגש עם רס"ר צפניה ב - 1994 הצליח לתפקד כראוי. סיים בי"ס תיכון, שירת שירות צבאי קרבי. שירת במג"ב שירות קרבי תוך קבלת הערכות חיוביות. עפ"י דעתו של פרופ' לוי, הכל השתנה במפגש עם רס"ר צפניה, כאשר תחת פקודו חווה המערער חוויות קשות, הכוללות כינויי גנאי, ביקורת, צעקות, קללות, האשמות, הערכה נמוכה, דרישה לבצע "סידורים אישיים" עבור רס"ר צפניה, דרישה להעלים עין מגניבות של רס"ר צפניה ואף איומים להזיק לו באופן משמעותי. על כך כותב פרופ' לוי: "מדובר בלחץ חיצוני כבד, שהשתרע על פני חודשים רבים. מה גם שהמערער לא היה יכול להסתלק מהזירה, להחליף מקום עבודה, להחליף ממונה. המערער היה בקיצור, לכוד בסיטואציה. מה גם שהמערער גילה קווים כפייתיים באישיותו ולא רק שנפגע ביחסו הקשה של צפניה כלפיו (כדרך שכל אדם קרוב לוודאי היה נפגע), אלא שהמערער רגיש לסוגיות של צדק ומצפון ולא היה מסוגל בסופו של דבר, לבלוע ולהבליג על גנבותיו של צפניה ואף התלונן עליו, מה שהחמיר את יחסו של צפניה כלפיו (ר' עמ' 10 ס' 3)". 12. אשר לקווי האישיות הכפייתיים, כותב פרופ' לוי, כי התכונה הזו לא גרמה למערער לנזק תפקודי. להפך, התכונה הזו סייעה בידיו להיות אדם מסור, חרוץ, משקיען, דייקן ואמין, שדווקא ציינו אותו לטובה במשך השנים. עוד הוא כותב, כי אינו סבור שהמערער לקה ב - OCD (תסמונת טורדנית כפייתית, להלן: "ההפרעה הכפייתית") לפני 1994. קווי האישיות הכפייתיים לא הפריעו לו לתפקוד, ולכן סבור פרופ' לוי כי ההפרעה הכפייתית הינה חלק מן התמונה הדיכאונית הקשה. מומחי בי"ח "גהה" עצמם ציינו, כי המערער סובל מדיכאון מג'ורי עם מרכיבים כפייתיים וחרדתיים. 13. פרופ' לוי מסכם את חוות דעתו בכך, שהמערער תפקד היטב עד שנת 1994 ובעקבות מערכת היחסים העכורה עם מפקדו, רס"ר צפניה, התפתח הדיכאון המגו'רי, בעל אפיונים חרדתיים וכפייתיים ולכן יש להכיר לדעתו בקשר של גרימה בין תנאי השירות והדכאון המג'ורי וזאת על גבי "רגישותו" ("גולגולת דקה") של המערער. 14. ד"ר בירגר המומחה מטעם המשיב, הגיש שתי חוות דעת. בחוות הדעת הראשונה כתב, כי הגורמים המתוארים ע"י המערער ככאלה שגרמו לפרוץ בעיותיו, מהווים "סטרסורים סוביקטיביים בלבד", אשר הינם נתמכים בעדויות של האנשים, אשר היו במגע פקודי או טיפולי עמו. נהפוך הוא, לדעת ד"ר בירגר עולה, כי תפקודו התאפיין בווכחנות והתפרצויות, אשר נבעו מרגישות בינאישית לדחיה. 15. בחוות הדעת השניה מציין ד"ר בירגר את התשתית המטרימה (הפרה מורבידית) ומאזכר את אמו של המערער, שהיתה חולה במחלת הסכיזופרניה במשך שנים רבות, כאשר לכך ולעובדה שכל היחסים הראשוניים בין המערער לבין אמו התקיימו, כאשר היא כבר היתה חולה הינה בעלת משקל ובעלת השלכות, באשר לפגיעות לפיתוח הפרעות נפשיות. עוד הוא מאזכר את הקווים הכפייתיים והחרדתיים מהם סובל המערער ואשר בעטיים הוא מתקשה להסתגל למצבים לא צפויים. עוד הוא מזכיר את מצבו הנפשי, בעקבות פרידה מחברה, שאותה הוא מכנה הפרעת הסתגלות עם קווים דיכאוניים, הנחשבת להפרעה נפשית לפי ה - DSM 4. עוד הוא מוסיף, כי תפקודו הטוב בצבא ובמשטרה לא שולל את קיומה של התשתית המטרימה, ומשום שהמחלה הדיכאונית היא מחלה מחזורית, הרי שהוא מניח שהמערער סבל מן המחלה קודם והדיווחים על התפקוד התקין לא מתייחסים לתקופה שבה היה סימפטומטי. 16. ד"ר בירגר מציין שהדיכאון וההפרעה הכפייתית הן הפרעות שנחשבות לבעלות מרכיב תשתיתי מובהק. המומחה מפנה לספרם של קפלן וסדוק, טקסטבוק בפסיכיאטריה, משנת 2001 ולפיו: “Current evidence indicates a significant genetic role in the causation of bipolar and recurrent major depressive disorders.” 17. ד"ר בירגר, גם הביא ספרות, לפיה האתיולוגיה של התסמונת הכפייתית שזורה היבטים גנטיים. ד"ר בירגר מציין, כי קיים שילוב בין המחלה הדיכאונית לבין התסמונת הכפייתית, הנובעת מקיומה של תשתית פסיכו ביולוגית דומה הקשורה להפרעה במערכת הסרוטונינרגית במערכת העצבים המרכזית וכי שתי ההפרעות הנ"ל נחשבות לבעלות אתיולוגיה פסיכו ביולוגית בעלת מרכיבים משותפים המגיבות לטיפולים בתכשירים זהים קרי - Selective serotonin reuptake inhibitors למיניהם. מחלת הדכאון מופיעה בדרך כלל בעשור השלישי או הרביעי בחיים והינה בעלת מהלך מחזורי. 18. באשר לגורם הדחק כותב ד"ר בירגר כך: "המקור האוביקטיבי מבי"ח "גהה" מציין בסיכום המחלה מה - 21.3.96 כי במקום עבודתו החדש נכנס לעימותים עם הממונה הישיר שלו, שהתלונן על איטיות בעבודתו. (הערה, אין כאן כל אזכור על התעללות, גנבות של הממונה וכו'). גם מהקצין האחראי קיבל חוו"ד לפיה חולה עצלן ומתחמק מעבודה. הערה: הנבדק מתואר כאדם בעייתי וזאת בנגוד לתדמית שאותה מנסים ליצור פרופ' לוי והנבדק אודות היותו של הנבדק קורבן של המערכת. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול כי מרכיב של האיטיות והעצלנות מבטא את פריצת המחלה הנפשית, אשר כידוע גורמת להפרעה תפקודית. במכתב הנ"ל נזכר כגורם דחק חוות הדעת של הקצין האחראי לפיה הוא עצלן ומתחמק מעבודה. "מאז שקיבל חוות דעת זו החלה להסתמן ירידה במצבו הנפשי". חוות הדעת היא זו המצוינת כטריגר ולא ההתעללות של האחראי". ד"ר בירגר מזכיר, כי בין גורמי הדחק של הנבדק גם אמו המאושפזת שנים ואשר הוא דאג לה. עוד הוא מציין כי במכתב של מפקדת מחנה מחוז יפו ממאי 1999 עולה, כי מדי מספר שבועות בריטואל קבוע חלה התפרצות התנהגותית סביב המפקד שלו וגורמים אחרים וכי טענותיו שונות ומגוונות, כאשר מלווה בכעס רב ובתחושות קפוח וניצול. מכאן מסיק ד"ר בירגר כי גם כאשר המערער הורחק מאחראי להתעללות הוא ממשיך להתנהג "בצורה פרובוקטיבית". 19. לסיכום, ד"ר בירגר קובע, כי הדיכאון המג'ורי והתסמונת הכפייתית הינן הפרעות הנגרמות, עקב שילוב בין תשתית פסיכו-ביולוגית לבין פקטורים סביבתיים. לדעתו, קיימת תשתית מטרימה ולמרות שבמשך שנים תפקד היטב אין סתירה לקיום התשתית. "קיימת אפשרות כי עם אנשים מסוימים ובתנאים מסוימים, לא באו קווי אופי (מהם התרשמו גורמים "אוביקטיבים") לידי ביטוי, בעוד שמרגע שהועבר לתנאים שונים, באו לידי ביטוי קווי אישיותו הנוקשים ובלתי מסתגלים. כמו כן, מכיוון שמדובר במחלה אפקטיבית דכאונית, הרי שהיא נוטה לפרוץ בשלב יותר מאוחר בחיים". ד"ר בירגר מדגיש, שלעיתים קודמת לאפיזודה הדכאונית תסמונות חרדתיות או תסמונת כפייתית. התופעות הדכאוניות עצמן כוללת איטיות, עייפות, ירידה בריכוז ולעיתים גם ריגזון ווכחנות. לפיכך הוא מסכם, כי לדעתו מדובר בגורם דחק סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, הנגזר מאישיותו ומעצם העובדה שמחלתו פרצה בסמוך לתחילת עבודתו במשטרה. דיון והכרעה 20. המערער מתאר בחקירתו הנגדית שכבר מתחילת עבודתו התעמת איתו רס"ר צפניה. הוא מתאר, שכבר מתחילת העבודה פנה אליו הרס"ר ואמר לו: "שמע ענקי, תעשה טובה, יש לי את האגרה של האוטו, יש בנק הדואר בסלמה ביפו, לך תשלם לי את האגרה" (ר' עמ' 12 שורות 5-4). המערער העיד, שאמר לרס"ר שהוא מצטער אך זה לא התפקיד שלו ובתגובה הרס"ר צעק עליו "לך יא מפגר" וכן אמר לו "תסתום את הפה שלך ותעוף מפה". מאותו יום ואילך החל להתנקם בו, כשהוא נותן לו את העבודות הכי קשות לעשות מבחינה פיזית ומצד שני החל הרס"ר להתלונן על המערער למפקד, שהוא מתחמק מעבודה ועובד באיטיות (ר' עמ' 12 שורות 11-5). עוד הוא תיאר כי הרס"ר הורה לו לקחת מגבות, שמקבלים הקצינים ממשטרת ישראל כדי לרחוץ ידיים ולמסור אותם לבן של הרס"ר בבית דפוס ביפו, אך הוא לא הסכים. כאשר הוא נשאל ע"י ב"כ המשיב מדוע לא התריע על מעשיו של רס"ר צפניה בפני הגורמים הממונים, הסביר המערער: "אני אסביר לך למה. הבן אדם הזה הכניס בי חרדה, אמר לי אם אתה תדבר שאני גונב פרות וירקות הביתה, יש קצין אחד בשם יפתח, אני רק אזרוק מילה אחת ואתה עף מהמשטרה". ובהמשך הוא מספר, כי מרוב פחד נענה מדי פעם לשליחויות שהטיל עליו הרס"ר (ר' עמ' 13 לפרוטוקול). 21. הועדה תציין מייד, כי נתנה אמון בעדותו של המערער וכי אינה מקבלת את טענתו של ב"כ המשיב כי לא היו התנכלויות כנגד המערער. העובדה שתלונתו של המערער לעניין גניבותיו של מפקדו הישיר נמצאה מוצדקת מחזקת את דבריו, שמדובר היה במפקד בעל נוהגים פסולים אשר התייחס אליו שלא כראוי. לא זו אף זו, עולה מן התלונות הנוספות, שנאספו כנגד הרס"ר, שחלק מן השוטרים סייעו בידו עפ"י דרישתו ואף נכתב לגביהם בדו"ח כי "הם נוצלו ע"י בעל דרגה". עוד עולה מן התלונות, כי הרס"ר דרש מאחד העובדים לצבוע את ביתו הפרטי. מכאן עולה שמדובר במפקד, שניתן להאמין שהתנכל למערער, דרש ממנו לשתף פעולה במעשיו הלא חוקיים ומשסרב לשתף פעולה או להיות "מנוצל" לעבודות פרטיות, החל לסבול הן מאיומים והן מיחס קשה ומשפיל. לפיכך, בנוסף לאמון, שאנו נותנים בדבריו של המערער שעשה רושם מהימן, יש תימוכין אוביקטיבים לדברים שסיפר, הן בתלונות שהוגשו ובדו"ח פמת"א, ובמכתבה של קצינת הרווחה, רפ"ק אסנת זורע. כמו כן יש תימוכין חלקיים גם במסמכים הרפואיים. בסיכום המחלה של בי"ח פסיכיאטרי "גהה" נכתב כך לגבי תולדות המחלה הנוכחית: "לאחר שעבר מהמשטרה האזרחית התקשה להסתגל למקצוע החדש שלו כאיש תחזוקה; במקום עבודתו החדש נכנס לעימותים עם הממונה הישיר שלו, שהתלונן על איטיות עבודתו; גם מהקצין האחראי קיבל חוות דעת לפיה החולה עצלן ומתחמק מעבודה. מאז שקיבל חוות דעת זו, 10 חודשים לפני האשפוז הנוכחי, החלה להסתמן ירידה במצבו הנפשי שהתבטאה במקביל בהופעתם של סימפטומים דיכאוניים וסימפטומים חרדתיים כפייתיים". 22. אמנם, אין פרוט בסיכום המחלה על כך, שהממונה הישיר שלו מבקש ממנו לעשות עבודות מסוימות או צועק עליו ומתעלל בו, אך בהחלט ישנו ציון של עימותים עם הממונה הישיר שלו וחוות דעת שלילית שקיבל מן הממונה. שני גורמים אלה קשורים קשר ישיר למקום שרותו של המערער, תוך שסיכום המחלה מציין במפורש קיומו של קשר בין התנהגות הממונה (עימותים וחוות דעת שלילית) לבין הסתמנות הירידה במצבו הנפשי של המערער. 23. לכך יש להוסיף כי לא מצאנו קיומם של גורמי דחק ברמה דומה בשום תחום אחר בחייו של המערער באותה תקופה. עובדת היותו של אמו החולה ומאושפזת הוא מצב נתון שהמערער חווה מאז ילדותו. אין בו משום לחץ מיוחד ויש לזכור שאמו כלל לא גידלה אותו ואין מערכת יחסים רגילה של אם ובן בין השניים. גם מערכת היחסים עם אשתו וילדיו לא היו בה גורמי לחץ מיוחדים. יש לציין, כאמור שבסיכום המחלה מצויינים גורמי לחץ מתחום השירות בלבד, ולא מתחומים אחרים. 24. לפיכך, אנו מוצאים כי המערער היה חשוף לגורמי דחק אובייקטיבים בתקופת שרותו, מאז שעבר למשטרה הכחולה ולעבודה תחת פקודו של רס"ר צפניה וכתוצאה מאותם גורמי דחק באה לידי ביטוי ראשוני, מחלת הדיכאון המג'ורי. 25. הועדה גם אינה מקבלת את עמדת המשיב כי האפיזודה הדכאונית, אשר דומה יותר ל"שברון לב" בעקבות אהבה נכזבת, כפי שהדבר צוין בסיכום המחלה של ביה"ח "גהה", בעקבות פרידתו מחברתו היווניה קשורה למצב הנפשי שבו היה נתון המערער כאשר אושפז שנים מאוחר יותר. אין מחלוקת, כי המערער לא נזקק לכל טיפול רפואי, על מנת להתאושש מאותו שברון לב ולפיכך אין להסיק מאפיזודה זו מסקנות לענין שבפנינו. 26. הועדה מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' לוי על פני חוות דעתו של ד"ר בירגר. ד"ר בירגר מבסס את חוות דעתו, בין היתר על כך שמדובר בגורמי לחץ סובייקטיביים, אשר לדעתו אין להם כל סימוכין. בסוגיה זו הועדה חלוקה על ד"ר בירגר, משום שכאמור אנו סבורים שקיימים סימוכין לכך ואנו נותנים אמון בעדותו של המערער. 27. ב"כ המשיב הביא בפנינו פסיקה, בין היתר פסיקה של ועדה זו, ולפיה ארועים המתרחשים אך ורק במוחו של המערער ואין להם אימות אוביקטיבי לא יתקבלו כארועים סטרסוגנים הגורמים לפרוץ מחלת נפש. אולם כאמור, הועדה לא מוצאת שמדובר בארועים סובייקטיביים אלא בארועים אוביקטיביים קשים אליהם היה חשוף המערער יום יום במסגרת עבודתו ואשר השפיעו על מצבו הנפשי. נזכיר, על מנת להבדיל את המקרה שבפנינו מפסק הדין בפרשת פוטשניק, כי לא מדובר במערכת יחסים של "מקום עבודה בעל מבנה הירארכי", שבו ניתנות הוראות לעיתים תוך עימותים ומאבקי כח. אלא, מדובר בהתנכלויות על בסיס העובדה, שהמערער לא הסכים לשתף פעולה עם מפקדו בעשיית מעשים שאינם עפ"י הדין. יתר על כן כנראה שחלק מהמקרים הוא חש נאלץ לסייע ולעשות דברים המנוגדים למצפונו ותוך חשש שיתפס וילקה בעצמו, דברים שאינם דומים כלל למתן הוראות לגיטימיות במערכת הירארכית גם אם תוך עימותים ומאבקי כח מקובלים והוגנים. מדובר במעשים פליליים או מעין פליליים שנדרש אדם לבצע ע"י מפקדו, תוך שהוא מאויים, כי יבולע לו, אם לא ישתף פעולה. יתירה מזו, הוא חש בפועל את "נחת זרועו" של המפקד, הן בחוות דעת שלילית שקיבל והן בתלונות למפקד שמעליהם. סוג כזה של עימות יכול ליצור לחץ אוביקטיבי משמעותי. 28. לפיכך הועדה מוצאת כי המערער קיים קשר של גרימה בין מצבו הנפשי של המערער לבין תנאי שרותו. סוף דבר הערעור מתקבל ונקבע קשר של גרימה בין מחלת הדיכאון המג'ורי ממנה סובל המערער לבין תנאי השירות. המשיב ישלם למערער את הוצאות חוות הדעת (עד לסכום של 3,000 ₪) כנגד קבלה מקורית וזאת בתוך 30 יום מיום שתוגש למשיב הקבלה המקורית. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה ע"י ב"כ המשיב. התיק הרפואי מוחזר למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. משטרההתחום הנפשיהשפלהדיכאון