דריכה על גחלים - כוויות ברגליים

התובעת דרכה על גחלים לוהטות שנקברו בחול, ללא תיחום או התראה, ונגרמו לה כוויות בשתי רגליה. להלן פסק דין בנושא דריכה על גחלים: פסק-דין 1. ביום 11.5.05, ערב יום העצמאות, השתתפה התובעת במסיבה שאורגנה על ידי שלושת הנתבעים, בחצר ביתו של הנתבע 1 במושב משמרת. התובעת טוענת כי נזקקה לשירותים וכי לא ניתנה לה אפשרות להשתמש בשירותים שבבית הנתבע 1, ועל כן חיפשה "נוחיות" בשדה שבקרבת מקום. המקום היה חשוך ונעדר תאורה, ובדרכה בחזרה אל מקום המסיבה היא דרכה על גחלים לוהטות שנקברו בחול, ללא תיחום או התראה, ונגרמו לה כוויות בשתי רגליה, בדרגה 1 ובדרגה 2 (מסמך המרפאה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, נספח ג' לכתב התביעה). התובעת פונתה ממקום המסיבה לבית החולים "מאיר", שם בוצעה הטרייה לשתי כפות רגליה, והיא קיבלה טיפול בתרופות והופנתה למרפאה לכירורגיה פלסטית. התובעת טוענת כי כתוצאה מהכוויות בכפות רגליה היא נאלצה להשתמש בתרופות לשיכוך כאבים ובמשחות לטיפול בכוויות ובצלקות שבעקבותיהן, נגרם לה קושי רב בניידות, נמנע ממנה לנעול סנדלים בימי הקיץ, בשל האיסור לחשוף את כפות הרגליים לשמש, ונגרמו לה כאב, סבל ומגבלות. התובעת תבעה פיצוי על נזקיה משלושת הנתבעים, אשר הראשון בהם הוא בעל הבית, שבחצרו נערכה המסיבה, ושני האחרים הוצגו, יחד עמו, כאחראים למסיבה, בעלון ההזמנה למסיבה (נספח א' לכתב התביעה). בהיות התובעת עורכת דין, התרתי לנתבעים להיות מיוצגים על ידי עורך דין. 2. הנתבעים טוענים כי מדובר במסיבה פרטית, שנערכת בחצר הנתבע 1 באופן מסורתי, מידי יום עצמאות. אין מחלוקת כי הנתבעים גבו סכום של 50 ₪ מהמשתתפים במסיבה, אך לדבריהם מדובר בסכום לכיסוי ההוצאות בלבד, ושלא למטרת רווח. לדברי הנתבעים, מספר המשתתפים במסיבה היה כ- 200, אשר למעלה משני שליש מהם הם "גרעין" של חבריהם הקרובים. לעניין זה יש לציין כי בעלון ההזמנה נכתב: "ראו הזמנה זו כאישית, הרגישו חופשי להזמין חברים נוספים". התובעת לא נמנתה עם אותו גרעין של חברים קרובים של הנתבעים. 3. בכתב התביעה נאמר כי אורגנו שירותי שדה, שנמצאו במקום חשוך ומרוחק מרחק מה ממקום המסיבה. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הם לא ארגנו שום "שירותי שדה", אלא השירותים שהועמדו לרשות אורחי המסיבה היו שלושה חדרי שירותים, בביתו של הנתבע 1. על כן, טוענים הנתבעים, אם נזקקה התובעת לשירותים, היה עליה להשתמש בחדרי השירותים שבתוך הבית, אשר הועמדו לרשות האורחים. אם התובעת בחרה, חלף זאת, ללכת אל השדה החשוך, הרי עשתה כן מטעמיה שלה, ולא בשל העדר פתרון אחר לצורך בשירותים. עוד טוענים הנתבעים, כי כל מתחם המסיבה גודר ותוחם באמצעות בד יוטה בולט לעין. לטענתם, לא היתה למי מהאורחים כל סיבה, שתלוייה בנתבעים, לצאת אל מחוץ לאותו מתחם מגודר ו"כל אדם סביר לא היה חוצה ויוצא מאזור זה" (סעיף 11 לכתב ההגנה). משבחרה התובעת שלא להשתמש בשירותים, שהועמדו לרשותה בתוך הבית, ומשבחרה לצאת מהמתחם המגודר של מקום המסיבה אל השדות החשוכים, הרי עשתה כן שלא בעטיים של הנתבעים וללא כל קשר למעשה או מחדל מצידם, ועל כן אין לה עילת תביעה כנגדם בשל הנזק שנגרם לה בשובה משם. עוד טוענים הנתבעים, כי הם הדליקו במקום המסיבה מדורה אחת בלבד, מדורה גדולה שהוקפה באבנים, ואשר לא ניתן היה להתקרב אליה, בשל החום שהקרינה. לטענתם, אם התובעת אמנם דרכה על גחלים לוחשות שנקברו והוסתרו בחול, הרי מדובר במקום שמחוץ לאזור המתוחם של המסיבה, ובגחלים שלא הונחו במקום על ידם, או על ידי מי מטעמם, ואין הם אחראים למציאותם באותו מקום. מכל הטעמים הללו מבקשים הנתבעים לדחות את התביעה, בהעדר חבות. לחלופין, טענו הנתבעים לגבי סכום הפיצוי שנתבע (17,800 ₪), כי התובעת לא המציאה כל חוות דעת רפואית, מעבר למסמך חדר המיון ומסמך ממרפאת הכירורגיה הפלסטית, והללו אינם חוות דעת רפואית כנדרש. עוד טענו הנתבעים כי הסכום שנתבע הוא מופרז. 4. בעדותה בביהמ"ש אמרה התובעת כי בכתב התביעה נפלה טעות, בטענה כי הותקנו "שירותי שדה". היא אישרה את טענת הנתבעים, כי הם לא התקינו במקום שום שירותי שדה. המחלוקת התמקדה סביב טענת הנתבעים, כי העמידו לרשות אורחי המסיבה את שלושת חדרי השירותים שבתוך בית הנתבע 1, לעומת טענת התובעת, כי לא אופשר לה להשתמש בשירותים אלה, ובשל כך נאלצה לחפש פתרון לשירותים "בחיק הטבע". 5. מטעם התובעת העידה חברתה, גב' יעל זילס, אשר ברכבה פונתה התובעת אל בית החולים. העדה מסרה כי במשך השעות ששהתה במסיבה, היא נזקקה לשירותים, וכך אירע, לדבריה, לאחר שניסתה לברר היכן יש שירותים שתוכל להשתמש בהם: "שאלתי אנשים שנמצאו במקום, שבו שילמנו כסף כדי להיכנס. שאלתי איפה השירותים, ואמרו לי שצריך ללכת בחוץ בשדות. היה שם שטח עם עצים ושדה, אמרו לי ללכת לשדות ולא הסכמתי. ש. אז מה עשית? ת. דפקתי על דלת. היו שם שני בתים. ש. הדלתות של הבתים, או של אחד מהם, היו פתוחות או סגורות? ת. סגורות. דפקתי על דלת אחד הבתים וביקשתי ללכת לשירותים. האנשים שפתחו לי שם, נראה לי שהיו קשורים למסיבה. אמרתי שאיני רוצה ללכת לשירותים בחוץ, והם אמרו לי: בסדר, שאני יכולה להיכנס לשירותים בביתם" (בעמ' 2 לפר'). בחקירה החוזרת השיבה העדה בשלילה על השאלה, אם אותם שירותים שימשו כשירותים סדירים לכל האנשים שהשתתפו במסיבה. היא אישרה, כי באותה פעם שפנתה אל יושבי הבית, אשר נעתרו לבקשתה להשתמש בשירותים - התובעת היתה שם יחד עמה. 6. וכך העידה התובעת עצמה על אשר אירע בשתי הפעמים שבהן נזקקה לשירותים, במהלך שעות המסיבה: "בפעם הראשונה שאלנו את מי שעמד בכניסה, אני לא זוכרת מי מהם ספציפית, זה היה אחד משלושת הנתבעים. ש. מה הוא אמר לכם? ת. הוא אמר שלא מרשים להשתמש בשירותים בתוך הבית, וצריך להשתמש בנוחיות בשדה. ש. האם הוא אמר איך נראה המתקן? ת. הוא לא אמר. הוא אמר: לכו תעשו בשדה" (בעמ' 3 לפר'). התובעת עומתה עם הסתירה שבין דברים אלה לדבריה, ולדברי העדה מטעמה, כי האנשים שהיו בבית שבמקום אפשרו להן להשתמש בשירותים שבתוך הבית. היא השיבה: "נתנו לנו בפעם הראשונה להשתמש ואמרו לנו: חד פעמית תוכלו להשתמש, כעיקרון השירותים בבית לא נועדו ל- 300 איש שהוזמנו למסיבה, ופעם החד פעמית הזאת נתנו לנו להשתמש בשירותים. היות שעברו 4 שעות עד הפעם השניה, אמרו לנו, חד משמעית, לא נותנים יותר להשתמש בשירותים בבית. חזרנו שוב לאותו בית שהיינו קודם, ואמרו שאין אפשרות להשתמש בשירותים, והיות וזה היה דחוף, הלכנו לשדה" (בעמ' 4 לפר'; השימוש בלשון רבים מכוון כנראה לחברתה של התובעת, אשר לדבריה נלוותה אליה ל"שירותים" שבשדה, כאמור בסעיף 5 לכתב התביעה. התובעת אמרה, בעמ' 3 לפר', כי אותה חברה לא יכלה להגיע למתן עדות ביום המשפט). 7. אשר לתיחום מקום המסיבה בבד יוטה: ב"כ הנתבעים הציג לעדה, גב' זילס, את התרשים נ/ 1, שבו רישום סכמטי של מקום המסיבה, וביקש את תשובתה לגבי מציאותו של תיחום ביוטה סביב אזור המסיבה. העדה שללה מציאות תיחום ביוטה במקום שסומן "2" בתרשים, ולגבי המקום שליד העצים, אמרה שאינה זוכרת אם היה תיחום כזה (אותו מקום אמור להיות מסומן "4", סימון שלא בוצע בתרשים; ראו בעמ' 2 לפר'; אולם ניתן לראות סימון של העצים בעיגולים). התובעת העידה כי תיחום אזור המסיבה ביוטה היה חלקי ולא הקיף את כל השטח שבו התקיימה המסיבה. התובעת נשאלה לאיזה מרחק הלכה, ממקום המסיבה, לצורך "שירותי השדה", והשיבה: "בערך כ- 15 מ' מהמסיבה היתה יציאה לשדה עצמו. זה קרה כשחזרתי מהשדה, כ- 10 או 15 מטר ממקום המסיבה" (בעמ' 4 לפר'). התובעת סימנה ב- X עם עיגול, על גבי התרשים נ/ 1, את מקום הגחלים הלוחשות שמהן נכוותה והעידה כי המרחק בין מקום זה לבין מקומה של המדורה הגדולה, שהנתבעים הדליקו, ואשר סומנה "3" בתרשים נ/ 1 - הוא כ- 30 - 40 מטרים (בעמ' 6 לפר'). התובעת העידה כי מקום הגחלים הלוחשות הללו היה כ- 10 או 15 מטרים ממקום המסיבה (בעמ' 4 לפר'). ב"כ הנתבעים עימת את התובעת: "אם אני אומר לך שאין שום שביל לעבר המקום שטענת שהלכת, והוא היה תחום ביוטה"? התובעת השיבה: "הוא לא היה תחום, אין שם שביל, זו יציאה לשדה" (בעמ' 5 לפר'). 8. הנתבעים כפרו בתוקף בטענת התובעת, כאילו לא אופשר לה להשתמש בשירותים שבבית הנתבע 1. לטענתם, בבית הנתבע 1 היו שלושה חדרי שירותים, שהועמדו לרשותם של משתתפי המסיבה, ללא הגבלה. הנתבעים אישרו אמנם כי במקום המסיבה לא היה שילוט או סימון שיידע את האורחים אודות מקומם של שירותים, שיוכלו להשתמש בהם, אולם לדעתם, לא היה צורך בכך, כיוון שרובם של האורחים "מכירים אותנו ממקור ראשון", כפי שהעיד הנתבע 2 (בעמ' 5 לפר'). הנתבע 1 הסביר מדוע לא היה צורך בשילוט שיכוון למקום השירותים: "זה מקום מסיבה מאד קטן. ברור לכולם היכן השירותים. לא יכול להיות שבבית שלנו לא אפשרו לתובעת ולחברתה להשתמש בשירותים כמה שרצו, ולא יכול להיות שאמרו להם שזה חד פעמי" (בעמ' 6 לפר'). 9. התובעת והעדה מטעמה עשו עלי רושם אמין ורציני, ואני מאמינה לדבריהן. הנתבעים אישרו, כי לא התקינו במקום כל שילוט שיכוון את האורחים אל השירותים, אשר לטענתם הועמדו לרשותם. אני מאמינה לדבריה של העדה, גב' זילס, כי דלת הבית היתה סגורה, וכי היא והתובעת היו צריכות להקיש עליה, ומשנפתחה - היו צריכות לבקש מאנשי הבית רשות להשתמש בשירותים. לו אמנם הועמדו השירותים שבתוך הבית לרשות כ- 200 באי המסיבה, ללא כל הגבלה, היה מצופה כי תהיה הפנייה אליהם, באמצעות שילוט מתאים בשטח החצר, או אפילו על ידי הפנייה בעל-פה; וכן - היה מצופה כי דלת הבית שבו מצויים השירותים תהיה פתוחה, על מנת שהנזקקים להם יוכלו להיכנס אל הבית ללא צורך להקיש בדלת ולבקש זאת. איש מהנתבעים לא נכח במעמד של בקשת הרשות להשתמש בשירותים, אשר תואר על ידי התובעת והעדה מטעמה. הנתבע 1 פטר דברים אלה ב"לא יכול להיות", אך הוא עצמו לא נכח באותו מעמד, ואני מאמינה לתובעת ולעדתה, כי אמנם קיבלו את התשובה כפי שהעידו. זאת ועוד: הנתבעים לא הביאו לעדות אף אחד ממאות משתתפי המסיבה - אשר לדבריהם, רובם הם חבריהם הקרובים - על מנת להפריך את עדויות התובעת ועדתה ועל מנת להוכיח את גירסתם, כי השירותים בבית הועמדו לשימוש משתתפי המסיבה, ללא כל הגבלה או צורך לבקש זאת, וכן - כי "היה ברור לכולם היכן השירותים", כפי שטען הנתבע 1 בעדותו. הנתבעים לא חלקו על עצם הצורך (או אף החובה) שחלה עליהם, כמארגני המסיבה, להעמיד שירותים זמינים לשימושם של מאות האורחים. מדובר במספר רב של אנשים, ובמסיבה שנמשכת מספר שעות, ומוגשים בה מזון ומשקאות. כך, בעלון ההזמנה למסיבה מתהדרים הנתבעים בכך, שמסיבה זו הפכה מסורת, אשר מאחוריה, בין היתר, "אלפי בקבוקי אלכוהול ריקים". ב"תכנית הפעולה" של המסיבה, נכתב באותו עלון, כי לאחר התכנסות וטקס "תחל מסיבה פרועה עד טיפת האלכוהול האחרונה". למותר לומר כי מאות אנשים, שחוגגים במאכל ובמשתה, יזדקקו לשירותים, והנתבעים מודעים לכך. כמו כן, הנתבעים גבו תשלום עבור ההשתתפות במסיבה. אף אם אותו תשלום נועד לכיסוי ההוצאות בלבד, עדיין יש בעצם גבייתו כדי להדגיש את חובתם של הנתבעים לדאוג למציאות שירותים זמינים עבור המשתתפים, שאף שילמו עבור ההשתתפות במסיבה. הנתבעים טוענים כי יצאו ידי חובתם להעמיד שירותים לשימוש משתתפי המסיבה, על ידי העמדת חדרי השירותים שבבית הנתבע 1, אך אני מעדיפה את עדויותיהן של התובעת ועדתה, כי דלת הבית היתה סגורה, וכי יושביו אמנם הסכימו לאפשר להן להשתמש בשירותים פעם אחת - לאחר שנאלצו להקיש על הדלת ולבקש זאת - אך הבהירו להן כי השירותים שבתוך הבית אינם מיועדים לשימושם של מאות אורחי המסיבה. תשובה זו של יושבי הבית היא אף סבירה ומתיישבת עם המציאות ועם ניסיון החיים, כשמדובר במסיבה עתירת אלכוהול ובת מאות משתתפים. אני מאמינה לעדותה של גב' זילס, כי כאשר נזקקה לשירותים, היא ניגשה אל המקום, שבו גבו את דמי הכניסה למסיבה, על מנת לברר היכן השירותים. בדברים אלה יש ביטוי לציפייתו של "האדם הסביר", כי במקום שבו גבו ממנו תשלום עבור הכניסה למסיבה, יוכלו לומר לו היכן השירותים. אני מאמינה אף לדברי העדה, כי התשובה שקיבלה היתה: "ללכת לשדות", וכי היא ניגשה אל הבית והקישה על דלתו, רק כיוון שלא הסכימה לקבל תשובה זו. אני מאמינה אף לעדותה של התובעת, כי גם היא קיבלה אותה תשובה, קרי: כי לא מרשים להשתמש בשירותים שבתוך הבית, וכי עליה ללכת ו"לעשות בשדה". על פי הראיות שלפני, אני דוחה את טענת הנתבעים, כי העמידו לרשות משתתפי המסיבה את שלושת חדרי השירותים שבבית הנתבע 1, וכי החוגגים יכלו להשתמש בהם באופן חופשי וללא כל הגבלה; וכן אני דוחה את טענתם כי זמינותם של השירותים שבתוך הבית היתה ידועה לכל באי המסיבה. 10. אף בעניין התיחום של מקום המסיבה בבד יוטה, באופן שהיה ברור לכל משתתפיה מה הוא "התחום" שבו מתקיימת המסיבה (ושרק בו, לשיטתם של הנתבעים, חלה אחריותם לשלומם של המוזמנים) - אין אני מקבלת את טענת הנתבעים. על פי הנטען בכתב ההגנה, מקום המסיבה תוחם בבד יוטה, באופן שהיה ברור כי כל היוצא ממנו מוציא עצמו אל "מחוץ לתחום" שבו מתקיימת המסיבה. על פי הראיות שלפני, המצב בשטח היה שונה: היה אמנם תיחום ביוטה, אך הוא היה חלקי בלבד, כפי שתואר בעדויותיהן של התובעת ושל עדתה. אורח שביקש להשתמש בשירותים, ונאמר לו "לעשות בשדה", לא נתקל בכל גידור או הגבלה פיזית, בין המקום שבו התנהלה המסיבה, לבין השדות הפתוחים והחשוכים. תמונת הדברים שעולה מהראיות היא, איפוא, כי השירותים שבתוך הבית לא היו בגדר "מוכן ומזומן" עבור משתתפי המסיבה; כי התשובה שניתנה לתובעת ולחברתה על ידי המארגנים היתה: "לעשות בשדה"; כי מקום המסיבה לא תוחם באופן ברור, שיש בו כדי להוות "גבול" או מעין התראה לעוזב את המתחם. בכתב ההגנה נטען כי התובעת עזבה את מתחם המסיבה, מבלי שהיה לה כל צורך לעשות כן, בשל סיבה כלשהי שמקורה בנתבעים; וכי כיוון שלא היתה צריכה לעזוב את המתחם על מנת למצוא פתרון לנזקקות לשירותים - אזי המסקנה היא, שהתובעת עזבה את המתחם והלכה לשדות החשוכים מסיבותיה שלה, שאין להן קשר לנתבעים. בחקירתה הנגדית לא עומתה התובעת כלל עם טענה זו, ולא התבקשה להתייחס לאפשרות, שלא הצורך בשירותים הוא שהניעה לצאת אל השדות, אלא סיבה אחרת. כאמור, עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין, והיא נתמכה בעדותה של גב' זילס, שאף היא היתה מהימנה עלי. על כן מסקנתי היא, שהתובעת אכן קיבלה מהאחראים למסיבה את התשובה, כי השירותים שעומדים לרשותה הם "בשדה", וכי רק בשל הצורך בשירותים היא עזבה את מקום המסיבה והלכה אל השדות. התובעת לא הלכה לבדה, אלא בליווית חברתה, דבר שמצביע על התנהלות סבירה, בנסיבות כאלה. מהשירותים ש"בחיק הטבע" חזרה התובעת אל מקום המסיבה, אך לא יכלה לראות את הגחלים הלוחשות, כיוון שהוסתרו בתוך החול, במקום חשוך, בקרבת מקום המסיבה, שהיה מואר. 11. אשר למדורה: אין מחלוקת כי הנתבעים הדליקו במקום המסיבה מדורה גדולה, אשר אף מיקומה אינו שנוי במחלוקת, כפי שעלה מהעדויות, והוא סומן בספרה "3" בתרשים נ/ 1. הגחלים הלוחשות, שגרמו לכוויות ברגלי התובעת, נמצאו, לדבריה, במרחק של כמה עשרות מטרים מאותה מדורה גדולה, והיו "קבורים" בחול - במרחק של כ- 10 - 15 מטרים ממקום המסיבה, ובמקום חשוך, באופן שלא יכלה להבחין בהן בדרכה חזרה מה"שירותים" שבשדה. לא נטען כי היו באזור מקום המסיבה, או בקרבתו, אנשים אחרים שהדליקו מדורה, ללא קשר למסיבה של הנתבעים. הגחלים הלוחשות נמצאו קרוב מאד למקום המסיבה. התובעת טענה כי אינה צריכה להוכיח, שהגחלים הלוחשות שייכים לנתבעים או שהונחו במקומן על ידיהם או על ידי מי מטעמם: "אני לא צריכה להוכיח, כי זה היה בשטח המסיבה. הם היו צריכים לדאוג שהמשטח יהיה בטיחותי לעבור ולחזור בו" (בעמ' 4 לפר'). 12. אין ספק כי יש לנתבעים חובת זהירות "מושגית" כלפי התובעת, שהיתה בין המוזמנים למסיבה, ואף שילמה עבור הכניסה אליה. בנסיבות העניין, מסקנתי היא כי יש להם גם חובת זהירות "קונקרטית" כלפיה, שכן היה עליהם לצפות כי משתתפי המסיבה יזדקקו לשירותים, ובהתחשב במספר הרב של המשתתפים ובמשכה ובאופייה של המסיבה - היה עליהם לצפות כי היקף הזדקקותם של המשתתפים לשירותים יהיה ניכר למדי. אם אמנם העמידו הנתבעים לרשות האורחים את השירותים שבבית הנתבע 1, וזאת - ללא כל סימון או שילוט שמיידע את המוזמנים על כך; היה עליהם לדאוג לכך, שלאורחים כמו התובעת, שלא נמנו עם ידידיהם הקרובים, ואשר להם לא "היה ברור היכן השירותים" (כפי שגורס הנתבע 1), יינתן מידע ברור, כי ביכולתם להשתמש בשירותים שבתוך הבית, וכי דלת הבית תהיה פתוחה, באופן שהגישה לשירותים תהיה זמינה, ללא צורך בבקשת רשות. אם אין ניתן להעמיד את השירותים שבבית לשימושם של מאות האורחים, במשך שעות ארוכות, אזי היה על הנתבעים לדאוג למתקן של "שירותי שדה", או שירותים כימיים, לשימושם של משתתפי המסיבה. מתקן כזה ניתן להעמיד במרחק מה ממקום המסיבה, וניתן לסמן את הדרך אליו באבנים או בתאורת שדה כלשהי - אמצעים שהם פשוטים למדי ואינם יקרים. הנתבעים כנראה לא נתנו דעתם לעניין השירותים. שאלות שהופנו אליהם בעניין זה, במהלך המשפט, נענו במשיכת כתפיים ובחיוכים של מבוכה. התרשמתי כי הנתבעים לא היו מודעים לבעיה שעלולה להיווצר בעניין הצורך בשירותים, ואולי בשל כך לא נתנו את דעתם לנקוט בצעדים הדרושים בעניין זה. כך או כך, מסקנתי היא כי מחדלם של הנתבעים לפעול כנדרש על מנת להעמיד לרשות התובעת שירותים נגישים וזמינים, במקום בטוח ומואר במידה מספקת, הוא שהיווה הגורם הישיר לאילוץ שנוצר אצל התובעת ללכת אל השדות החשוכים. על כן הם אחראים לכוויות שנגרמו לה, כשחזרה מהשדות אל מקום המסיבה, ועליהם לפצותה. בספרו של עו"ד משה וייסמן: תביעות רשלנות בנזיקין (הוצאת שנהב הדרכות בע"מ), בעמ' 269, מצויין פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 623/92 יעקבי נ. המועצה האזורית אשכול (דינים מחוזי, כ"ו (4), 582). ביהמ"ש חייב את המועצה האזורית בגין תאונה שארעה במהלך מירוץ סוסים שארגנה, כאשר סוס פרץ לאזור שבו עמד קהל הצופים, ופגע בתובע. המועצה האזורית טענה כי יצאה ידי חובתה, בכך שמתחה חבלים סביב אזור המסלולים, אך הצופים במירוץ נכנסו אל אזור המסלולים על אף אותם חבלים. ביהמ"ש פסק כי כיוון שניתן היה לעבור בנקל מעבר לאותם חבלים תוחמים, והיה על המועצה האזורית לצפות, כי סוס משתולל עלול להזיק - אזי היה עליה לדאוג להפרדה בלתי עבירה בין המסלולים לבין הקהל, ומשחדלה מעשות כן - עליה לפצות את התובע. בענייננו - בשינויים המחוייבים - היה על הנתבעים לצפות את הצורך של אורחי המסיבה בשירותים, ואם שלחו אותם "לשדות" לצורך כך, היה עליהם לצפות כי יציאה לשדות החשוכים, ללא נתיב מסומן ומואר במידה מספקת, עלולה להסתיים בפציעה מגורם מזיק כלשהו, שלא ניתן להבחין בו בחשיכה. "אשר למודעות המזיק לסיכון שיצר, די שידע את מצב הדברים. לא ידיעת המזיק על מהות הסכנה קובעת במקרים כאלה את אחריותו, כי אם התנהגות האדם הסביר בנסיבות העניין" (מתוך ספרו הנ"ל של עו"ד וייסמן, בעמ' 207). 13. אשר לסכום הפיצוי: התובעת לא טענה כי נגרמה לה נכות כתוצאה מהפציעה. כפי שצויין, היא לא המציאה חוות דעת רפואית לגבי השלכות הפציעה. התובעת צרפה לכתב התביעה מסמכים רפואיים מחדר המיון, שאליו פונתה ממקום המסיבה, ומסמכים מהמרפאה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי. על פי המסמכים הללו, נגרמה לה כוויה בדרגה 2, בגב כף רגל ימין, וכוויה בדרגה 1 בכף רגל שמאל. היא קיבלה טיפולים בהטרייה, בחבישה ובמשחות, הרופא הורה על החזקת רגל ימין מורמת, במשך שבוע, והתובעת קיבלה חופשת מחלה למשך זמן זה. התובעת נזקקה לעזרה בעבודות הבית והוגבלה במובנים שונים, כפי שצויין בפתח פסק הדין. הקבלות שהתובעת המציאה עבור חלקה בבדיקות ובטיפולים הרפואיים (במסגרת שירותי בריאות כללית); חומרי חבישה; תרופות; עזרה בניקיון הבית - מסתכמות בסכום של כ- 1200 ₪ (חלקן אינן ברורות וקשות לקריאה). בנסיבות של מקרה זה, חלק הארי של הפיצוי הכספי הוא פיצוי בגין כאב וסבל, שמסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אין ספק כי כוויות הן פציעה שגורמת הרבה כאב וסבל. במקרה זה מדובר בכוויות בשתי כפות הרגליים, דבר שבמשך תקופה מסויימת מקשה או אף מונע בעד הפצוע להלך על רגליו, על כל הכרוך והנובע מכך, וזאת - נוסף על הסבל מעצם הכאב. גם ללא חוות דעת רפואית, סביר שיש צורך בטיפול במקומות הכוויות באמצעות משחות, כפי שהתובעת טוענת (על פי מסמך המרפאה, אמנם נרשמה לתובעת משחה לטיפול). אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובעת, בגין כאב וסבל, על סך 15,000 ₪. לכך יש להוסיף את הוצאות התובעת שצויינו לעיל, וכן - את הוצאות המשפט. סך כל התשלומים יעמוד על 17,800 ₪. 14. אני מחייבת, איפוא, את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 17,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. כוויהנזקי גוףרגליים