דריכה על מסמר באתר בניה - נזקי גוף

תוך כדי סיור באתר בניה, התובעת ירדה במדרגות פנימיות של הבית ודרכה על מסמר ארוך שהיה מחובר לקרש באורך של כ-2.5 מ'. המסמר חדר לכף הרגל ויצא מגב כף הרגל. התובעת נותרה בשטח למעלה משעה, עד שהגיע למקום צוות כיבוי אש שניסר את הקרש, ואז הועברה התובעת אל בית החולים, כאשר המסמר וחלק קטן מן הקרש עדיין נעוצים ברגלה. להלן החלטה בנושא דריכה על מסמר באתר בניה: החלטה (בשאלת הקשר הסיבתי) תביעת נזקי גוף. הדיון פוצל כך שתחילה נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבה של התובעת דהיום. 1. התובעת, ילידת 1974, מהנדסת ביו-טכנולוגיה בהכשרתה, נפגעה ביום 2.6.99 כאשר ביקרה באתר בניה בזכרון יעקב, לצורך רכישת בית. הבית נבנה על ידי הנתבעת מס' 1 באמצעות צד ג'. תוך כדי הסיור, התובעת ירדה במדרגות פנימיות של הבית ודרכה על מסמר ארוך שהיה מחובר לקרש באורך של כ-2.5 מ'. המסמר חדר לכף הרגל ויצא מגב כף הרגל. התובעת נותרה בשטח למעלה משעה, עד שהגיע למקום צוות כיבוי אש שניסר את הקרש, ואז הועברה התובעת אל בית החולים, כאשר המסמר וחלק קטן מן הקרש עדיין נעוצים ברגלה. אירוע מעורר חלחלה זה ייקרא להלן: "התאונה". 2. התובעת סבלה עוד מצעירותה, מאז היותה בת 10, ממחלת עיניים דלקתית חמורה בשם אוביאיטיס (עינבית). לאחר התאונה, החלה התובעת לסבול מעליית לחצים בעיניה, ונדרשה לקבל טיפול רפואי אגריסיבי לשם הורדת הלחצים. כתוצאה מהתהליך, איבדה התובעת חלק משדה הראיה בעין שמאל ונכותה הרפואית הועמדה על ידי ד"ר נוימן, מומחה לרפואת עיניים ולמחלות דלקתיות של העין, על -40% לצמיתות. ד"ר נוימן כתב בחוות דעתו, כי אם תהיה נסיגה נוספת של תפקוד הראיה, יהיה צורך להעריך הנכות פעם נוספת. בהמשך הגיש ד"ר נוימן תוספת לחוות דעתו ובה נכתב כי אכן נגרם לתובעת נזק נוסף בשל אובדן שדה ראיה בעין שמאל. ד"ר נוימן העריך את נכותה של התובעת כלהלן: 30% לפי סעיף 65ג לתקנות - אוביאיטיס חוזרת. 10% לפי סעיף 58א לתקנות - גלאוקומה. 5% לפי סעיף 58ב לתקנות - מצב לאחר נתוח טרבקולקטומיה. 10% לפי סעיף 52(2)(5) לתקנות - פגיעה בשדה הראיה. ד"ר נוימן קבע בחוות דעתו כי מתוך סמיכות הזמנים בין התאונה לבין ההחמרה בתגובה הדלקתית "ניתן לקשור את שני האירועים במידת הסתברות סבירה ואני בדעה כי קיים קשר סיבתי בין התגובה לטראומה". 3. הנתבעת הגישה חוות דעת של פרופ' טרייסטר ולפיה לא נותרה לתובעת נכות, היא רואה היטב בשתי עיניה וממילא אין לה כל הגבלה תפקודית (חוות הדעת הוגשה עוד לפני שהוגשה חוות דעתו המשלימה של פרופ' נוימן). פרופ' טרייסטר שלל בחוות דעתו כל קשר בין חדירת המסמר לכף רגלה של התובעת לבין מצב דלקת האוביאיטיס וסיבוכיה. הצדדים הגיעו להסכמה על מינוי מומחה בשאלת הקשר הסיבתי (פרוטוקול הישיבה מיום 25.10.2001) והסכימו על זהותו. על פי הסכמת הצדדים בהודעתם מיום 6.12.2001, מונתה ד"ר גולדשטיין מיכאלה, רופאת עינים ומנתחת המתמחה במחלות רשתית ובמחלות עינים דלקתיות, כמומחית מטעם בית המשפט. 4. בחוות דעתה מיום 1.4.2002, העמידה ד"ר גולדשטיין את נכותה המשוקללת של התובעת על 43.3%, לפי אותם סעיפים שנקבעו בחוות דעתו של ד"ר נוימן (למעט 5% בגין מצב לאחר נתוח). אולם, ד"ר גולדשטיין שללה קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. בחוות דעתה, עמדה ד"ר גולדשטיין על כך שהתובעת סובלת מזה 18 שנים מאוביאיטיס כרוני עם התקפים חוזרים בשתי העיניים ובעיקר בעין שמאל, וכי כבר בשנת 1996 פיתחה התובעת עליות לחצים בעין שמאל, וכבר אז החלו הרופאים בטיפול להורדת הלחץ. בחוות הדעת מוסבר כי עליה בלחץ תוך עיני - גלאוקומה משנית, היא סיבוך מוכר ונפוץ במקרים של אוביאיטיס כרוני, והוא יכול להיות תוצאה של הדלקת עצמה או תוצאה של הטיפול הסטרואידלי הממושך. הדלקת היא בבסיסה מחלה אוטואימונית ויכולה להיות משנית לתהליכים זיהומיים שונים (חיידקים או וירליים) אולם, במקרה שלפנינו, אין כל עדות בבדיקות המעבדה כי התובעת סבלה מזיהום כתוצאה מחדירת המסמר. לאור זאת הגיעה המומחית למסקנה כי : "... לא ניתן לקשר בין הגלאוקומה המשנית שהחלה 3 שנים לפני הפציעה והחמירה בהמשך, לבין חדירת המסמר לרגל... ידוע שיתכן ויש קשר בין זיהומים שונים ותגובות אוטואימיוניות. אך במקרה זה, הבירור שבוצע לחולה לפני הפציעה לא העלה גורם אתיולוגי ידוע, ולאחר הפציעה לא נמצא זיהום ברור כלשהו לא בבדיקות דם ולא בצלומים". 5. התובעת הפנתה לד"ר גולדשטיין שאלות הבהרה (מכתב הנושא תאריך 5.6.2002) והמומחית השיבה עליהן ללא שינוי בחוות דעתה (מכתבה מיום 30.10.2002). לאחר קבלת תשובותיה של ד"ר גולדשטיין, העלתה התובעת טענה חלופית, ולפיה בשל מצב "הסטרס" שבו היתה נתונה בעת התאונה ולאחריה, נוצר "טריגר" שגרם להתפרצות הדלקת או להתגברותה. התובעת עתרה לתיקון כתב התביעה על מנת להוסיף טענה זו בצירוף חוות דעת נוספת של ד"ר נוימן מחודש 12/02, ולפיה יש אפשרות כי הלחץ הנפשי גרם לנזק. בהחלטתי מיום 6.7.03 (עמ' 6-7 לפרוט'), התרתי לתובעת להעלות את הטענה כי התפרצות הדלקת נגרמה כתוצאה מלחץ נפשי, כטענה חלופית לטענתה לפיה הנכות נגרמה בשל זיהום שחדר לכף הרגל. בהתאם לכך תוקן כתב התביעה. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית נוספת של פרופ' טרייסטר מיום 20.1.2004, וזו שללה אפשרות לקשר סיבתי בין לחץ נפשי לבין מחלתה של התובעת. וכלשונו של פרופ' טרייסטר: "חוות דעתו של ד"ר נוימן בנושא מצב הלחץ הנפשי ודלקת הענביה מהווה ליריקה ולא חוות דעת מבוססת על הוכחות מדעיות. איני מכיר ולו עבודה אחת בה גרמו ישירות ללחץ נפשי או גופני אצל בני אדם נורמליים או הסובלים מדלקת ענביה והלחץ גרם באותו אדם להופעת הדלקת או להחמרתה". 6. על רקע הטענה החלופית והמחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים, פנתה התובעת בשאלות הבהרה לד"ר גולדשטיין. בתשובותיה מיום 15.7.2004, שללה המומחית קשר סיבתי בין הלחץ הנפשי להתפרצות המחלה. וכך נאמר בתשובה: "אינני מכירה אף עבודה מבוקרת אשר הוכיחה קשר נסיבתי חד משמעי בין מצב סטרס והחמרה של אוביאיטיס קיימת. יתרה מזאת, מצאתי בספרות שתי עבודות אשר שוללות קשר בין סטרס או המצב הנפשי של המטופל לבין התקפים חוזרים של אוביאיטיס... אין ספק שהחבלה שאותה עברה דפנה היתה מלווה הן בכאב פיסי והן בלחץ נפשי, אך בהחלט לא ניתן לומר שמצב זה גרם להחמרת האוביאיטיס בעיניה. לא קיימת אף עבודה מבוקרת בספרות המדעית אשר מוכיחה כי אירוע עם רמת סטרס גבוהה, עשוי להוציא מאיזון חולה הסובל מאוביאיטיס... היות והסיבה למחלת האוביאיטיס שממנה סובלת דפנה איננה ידועה (כזכור דפנה עברה במשך השנים שקדמו לטראומה מספר פעמים בירור שלא העלה ממצא) לא ניתן לאשר קשר בין אירוע 'סטרסוגני' ובין התלקחות/החרפת תמונת המחלה" (הדגשות במקור - י.ע.). ויהי לאחר הדברים האלה, זימנה התובעת את ד"ר גולדשטיין לחקירה על חוות דעתה. כמו כן, העידה התובעת את ד"ר איצקוביץ', הרופא המטפל של התובעת. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בשאלת הקשר הסיבתי. 7. אקדים ואומר מילים מספר לענין מעמדה של ד"ר גולדשטיין כמומחה מטעם בית המשפט, בהסכמת הצדדים. יש להבחין בין מעמדו של מומחה שהתמנה בהסכמה למומחה שהתמנה שלא בהסכמה. ברגיל, משנתמנה מומחה בהסכמה, מתפרשת הסכמת הצדדים כויתור על העדת המומחים מטעמם. לא כך, כאשר המינוי נעשה שלא בהסכמה, שאז זכותו של כל צד להביא כראיה את המומחה מטעמו - רע"א 3112/93 עיזבון וולף נ. מושב גן השומרון, פ"ד מח(5) 397; ע"א 2688/95 פנחס נ. כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742. בשעתו, נתגלעה מחלוקת בפסיקה, מה המשמעות שיש ליתן לביטול תקנה 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וראה בהרחבה בהחלטתי בת.א. (עכו) 4323/95 בשאראת אניס נ. א.ד. עבודות מתכת ואח', דינים שלום יד 123. כיום, נוכח תיקון תשס"ה בתקנות סדר הדין האזרחי, הובהרו הדברים, וחזרה ההלכה על מכונה, תוך מתן דגש על מעמדו המיוחד של מומחה מטעם בית המשפט. כך קובעת תקנה 130(ב) ו-(ג) בנוסחה דהיום: "(ב) מונה מומחה מטעם בית המשפט, והוגשו באותו ענין גם חוות דעת מומחים מטעם בעלי הדין לפי תקנות 127 עד 129 (להלן - מומחים מטעם בעלי הדין), לא ייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין, זולת אם הודיע בעל דין על רצונו לחקור את כולם או מקצתם לפי תקנה 130א; הודיע כך בעל דין, ייחקרו המומחים כאמור באופן ובהיקף כפי שיקבע בית המשפט בהתחשב בנסיבות הענין, ובשים לב לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולעדותו. (ג) מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת: (1) לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין; (2) יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה". בין אם מומחה בית המשפט התמנה בהסכמה ובין אם לאו, שמורה לצדדים הזכות לחקור אותו על מנת לנסות לקעקע את מסקנתו, והפסיקה חזרה והדגישה כי מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט. בית המשפט הוא המכריע בסופו של דבר על פי מכלול הראיות שבפניו, לרבות מסקנות המומחה מטעמו, ורשאי בית המשפט לבור חלקים מחוות דעתו של המומחה - ע"א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104. כך לגבי כל מומחה, לרבות מומחה רפואי - ע"א 2160/90 רז נ. לאץ, פ"ד מז(5) 170. עם זאת, ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ. המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." . עוד על מעמדו של מומחה מטעם בית המשפט ראה, בין היתר - ע"א 323/85 מדינת ישראל נ. אברהם מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189, ע"א 402/85 מרקוביץ נ. עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139, ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ. שמי את סמי חמוד, פ"ד מד(2) 771, 779, ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ. מעינות הגליל המערבי בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ. רבי, דינים טו 560; ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ. רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 והאסמכתאות שם. השורה התחתונה היא, כי לחוות דעתה של ד"ר גולדשטיין, כמומחית מטעם בית המשפט, שהתמנתה בהסכמת הצדדים, יש משקל מיוחד ומעמד בכורה. 8. אקדים את המאוחר ואומר כי גם לאחר חקירתה הנגדית של המומחית, שלא חזרה בה מחוות דעתה, לא מצאתי עילה לסטות ממסקנותיה. את חקירתה של המומחית ניתן לסכם בקצרה בשלושת אלו (ראה תשובה לשאלת ביהמ"ש בעמ' 23-24): א. לא נוצר זיהום או לא הוכח זיהום בעקבות חדירת המסמר לכף הרגל. ב. רוב הזיהומים אינם גורמים להחמרה או לגרימה של אוביאיטיס. ג. למיצער, הזיהומים שגורמים לאוביאיטיס, נגרמים על ידי מזהמים מוכרים כמו חיידקים במערכת העיכול או הרפס, ולא ידוע על מזהמים הנמצאים ברגיל על מסמר, כסוג של מזהמים שעלולים לגרום לאוביאיטיס, או להחמרה או להתפרצות המחלה. נבחן להלן את עדותם של המומחית ושל ד"ר איצקוביץ', הרופא המטפל בתובעת. 9. ד"ר איצקוביץ סיפר בעדותו כי טיפל בתובעת למחרת הפגיעה והתרשם כי נוצר זיהום ברגלה ולכן נתן לה טיפול אנטיביוטי חזק. הוא לא נטל תרבית על מנת לדעת אם יש זיהום. זאת, כי לצורך נטילת תרבית יש להפסיק את הטיפול האנטיביוטי והוא לא ראה טעם לעשות כן, מאחר שהיה לו ברור כי חדר זיהום לרגל, והשתהות במתן אנטיביוטיקה היתה מסכנת את התובעת. בשל כך קיבלה התובעת 3 קורסים של אנטיביוטיקה. התובעת חזרה אל ד"ר איצקוביץ כעבור שבוע, ביום 10.6.99 והוא רשם המשך טיפול אנטיביוטי (עמ' 16 ש' 18) אך לא נרשם דבר לגבי מצבה של הרגל. שבוע לאחר מכן, ביום 17.6.99 ביקרה התובעת פעם נוספת אצל ד"ר איצקוביץ', והוא לא הבחין בנפיחות בכף הרגל ולא באודם או בחום מקומי (עמ' 16 ש' 8-10). בחודש יולי 1999, שלח ד"ר איצקוביץ' את התובעת לבצע בדיקת דם וכן בדיקת מיפוי עצם. בדיקת הדם נמצאה תקינה, ללא עדות לזיהום. כך גם בדיקת מיפוי כף הרגל שלא הדגים קליטה מוגברת, ומכאן מסקנת הבודק כי קיימת "סבירות נמוכה לתהליך זיהומי". ד"ר איצקוביץ הסביר, כי בהנחה שהזיהום חוסל בטווח של כשבועיים לאחר הפגיעה, יש להניח כי לא התקבלה תוצאה של זיהום במיפוי העצם ובבדיקת הדם. במאמר מוסגר נציין כי בחודש אוגוסט 99 התרשם ד"ר איצקוביץ' שהתובעת סובלת מבעיה כלשהי ברגל, אך לא מזיהום, והוא גרס כי התובעת פיתחה RSD. טענה זו, לא הועלתה כלל על ידי התובעת, אינה במומחיותו של העד ונזנחה על ידי התובעת לכל אורך הדרך. השורה התחתונה אליבא דעדותו של ד"ר איצקוביץ היא, שהתובעת סבלה מזיהום שנמשך 7-14 יום. 10. על כך השיבה ד"ר גולדשטיין, כי היא יוצאת מנקודת הנחה שכל מסמר בשטח הוא מזוהם ויש עליו "אין ספור חיידקים". אך מכאן ועד לגרימת זיהום הדרך ארוכה. לשיטתה, בשל החשש לזיהום, התובעת החלה לקבל טיפול אנטיביוטי כבר בחדר המיון, טיפול המקובל לאחר פציעה חודרת על מנת למנוע זיהום אפשרי. למחרת, אובחן אודם קל ונפיחות באיזור החדירה, אך אין בכך כדי להעיד על זיהום וטוב עשה ד"ר איצקוביץ' שנקט בטיפול אנטיביוטי מונע, כמקובל במקרים כגון אלו. מכל מקום, מבדיקת דם וצילום כף רגל ומיפוי עצמות שנעשו לתובעת, עולה כי לא נוצר זיהום. 11. עדותו של ד"ר איצקוביץ' הושמעה לא בכושרו כעד מומחה, אלא כמי שטיפל בתובעת, ולכן, יש ליתן משקל יתר לדעתה של ד"ר גולדשטיין, כמומחית מטעם בית המשפט. אולם גם אם אניח כי נושא הזיהום כשלעצמו אינו בתחום מומחיותה המובהק של ד"ר גולדשטיין, הרי שתשובותיה עולות בקנה אחד עם ההגיון והחומר הרפואי. התובעת הגיעה אל ד"ר איצקוביץ' יום אחד לאחר התאונה, ולאור טיב הפציעה לא ייפלא שאובחנה אדמומיות ונפיחות ברגל באיזור החדירה והיציאה של המסמר. לתובעת ניתן טיפול אנטיביוטי כדי למנוע זיהום, וכעבור שבוע וכעבור שבועיים שבה התובעת אל ד"ר איצקוביץ' ולא אובחנו אצלה סימני זיהום ברגלה. ביום 13.7.99 נערכה בדיקת דם שתוצאותיה היו תקינות, וגם במיפוי העצם לא אובחן תהליך זיהומי כלשהו. מכאן, שהטענה לזיהום שנמשך 7-14 יום, אינה מבוססת על ממצאים כלשהם, אלא על הנחת העבודה של ד"ר איצקוביץ כי "אין מסמר שאינו מזוהם" (עמ' 13 ש' 6). 12. למרות שלא הוכח זיהום, ולו לצורך הדיון, המומחית היתה נכונה להרחיק לכת ולהניח כי חדירת הגוף הזר גרמה לזיהום אצל התובעת. אלא שגם במקרה כזה, הטיפול האנטיביוטי שניתן לה היה אפקטיבי וחיסל את הזיהום בעודו באיבו (עמ' 21 ש' 4-5, 21-22). 13. לשאלת הקשר בין מזהמים לבין מחלת האוביאיטיס, הסבירה המומחית כי במרבית המקרים סיבת המחלה אינה ידועה. ככל שידוע על קשר סיבתי בין זיהום לבין התפרצות המחלה, קשר כזה הוכח לגבי מזהמים ספציפיים כדוגמת הרפס או מריעין בישין אחרים, שאינם מסוג החיידקים המזהמים שאנו מוצאים ברגיל על מסמר באתר בניה. 14. נעתרתי לבקשת ב"כ התובעת להפנות בפעם השלישית שאלות הבהרה למומחית, גם לאחר חקירתה הנגדית. אומר בקצרה כי אין בתשובותיה של ד"ר גולדשטיין מיום 14.8.05, כדי לסייע לתובעת ודומה שהתובעת קוראת בתשובה מס' 7 למכתבה של המומחית מה שאין בה. המומחית נשאלה "האם ניתן להערכתך לשלול חד משמעית אפשרות שזיהום ברקמות רכות גרם להחמרה ו/או הביא להתקף נוסף של יוביאיטיס ו/או גלאוקומה (בתיווך מערכת החיסון)". על שאלה זו השיבה המומחית "לא ניתן לשלול חד משמעית שזיהום ברקמות רכות גרם להתעוררות המערכת החיסונית ולהתקף נוסף של אוביאיטיס, אולם מן הנתונים שקיימים בידינו, אין כאמור כל הוכחה לזיהום". לאור הסיפא של התשובה, איני רואה להיתפס למילים "לא ניתן לשלול" כפי שעשתה התובעת בסיכומיה. 15. האפשרות כי ההחמרה במצבה של התובעת נגרמה בשל לחץ נפשי, לא מוכרת על ידי אסכולה רפואית כלשהי, ולא עלה בידי התובעת לסתור מסקנה זו של המומחית שאף לא נחקרה על כך. 16. אזכיר כי כל טענתה של התובעת התבססה על סמיכות הזמנים בין האירוע לבין העלייה בלחץ התוך-עיני בעין שמאל. ברם, לטעמי לא מדובר בסמיכות זמנים מובהקת, היות והעליה בלחצים החלה כחצי שנה לאחר האירוע. עם זאת, ד"ר גולדשטיין גרסה כי תקופה של חצי שנה היא תקופה סבירה להחמרה או לגרימה בשל זיהום, באותם מקרים שניתן להצביע על זיהום כתוצאה ממזהמים מוכרים (עמ' 24-25). 17. סופו של דבר, שחוות דעתה של ד"ר גולדשטיין נותרה על כנה. לא מצאתי סיבה לסטות מהמסקנה של חוות הדעת, על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שבמומחה מטעם ביהמ"ש עסקינן, מומחה שהתמנה בהסכמת הצדדים. לאור התוצאה אליה הגעתי, נראה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל ואובדן השתכרות בעבר (אם בכלל), בשל התאונה. הצדדים ינסו להגיע להסדר ביניהם בראשי נזק אלו, ולמיצער, להסכמה כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה אם בעקבות טיעון נוסף (בכתב או בעל פה) ואם ללא טיעון נוסף. נזקי גוףבניהאתר בניה