לטענת התובע במהלך עבודתו תוך כדי ירידתו מהפיגום הוא נפל מגובה של כ- 1.5-2 מטר ונחת על קרש שהיה בו מסמך חלוד וזה חדר לתוך כף רגלו הימנית וגרם לו לפציעה. להלן פסק דין בנושא דריכה על מסמר חלוד בעבודה: פסק דין 1. התובע עותר לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה מיום 22.9.03 בעת שביצע עבודת בניין עבור רפא"ל/משרד הבטחון בשירות המעבידה נתבעת 1. נתבעת 2 הינה המבטחת של נתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים. 2. לטענת התובע ביום 22.9.03 במהלך עבודתו שכללה סתימת חור בקיר בטון ובעת שירד מפיגום שבנה בעצמו ביחד עם אחיו, מר שרון גבאי, ותוך כדי ירידתו מהפיגום הוא נפל מגובה של כ- 1.5-2 מטר ונחת על קרש שהיה בו מסמך חלוד וזה חדר לתוך כף רגלו הימנית וגרם לו לפציעה. בעקבות הפציעה התנפחה כף הרגל והתפתח זיהום. התובע עבר מספר אשפוזים וניתוחים בעקבות הפגיעה. שאלת האחריות 3. עפ"י העדויות שהובאו בפני, התאונה התרחשה באופן הבא: התובע הגיע ביחד עם אחיו למתקן הבטחוני, לשם ביצוע עבודה של סתימת חור שנפער בקיר. מדובר בקיר בגובה של כ- 4-5 מטר והעבודה חייבה חציבה במקומות מסויימים, גילוי הברזלים, הוצאת חוטים, עבודת טפסנות ותבניות ויציקת בטון. על מנת לבצע את העבודה ולאור גובהו של הקיר היה צורך לבנות פיגום. הפיגום נבנה מעץ כשבגובה של 1.5-2 מטר היה השלב הראשון. התובע ואחיו הביאו איתם את כלי העבודה ואת החומרים והחלו בבניית הפיגום. הם לקחו קרשים, לוחות רוחב ובנו את הפיגום על שלביו. לצורך ירידה מהפיגום לקחו קרשים ומהם בנו סולם מאולתר. בשעה 15:00-15:30 ביקש התובע לרדת להביא משהו מלמטה ולטענתו, כאמור בתצהיר, בעת הירידה נפל על קרש שבו היה מסמר חלוד שחדר לרגלו. בחקירתו בבית המשפט העיד שהגיע לאמצע הסולם, לא החזיק טוב והחליק למטה. שלב אחד מהסולם נשבר והוא נפל. עדות זו בדבר שבירת אחד השלבים אין לה זכר בתצהיר, ששם כאמור הצהיר סתם כך כי נפל. בחקירת אחיו של התובע שנעשתה ע"י חוקר פרטי מטעם חברת הביטוח נאמר על ידו כי התובע קפץ מהפיגום ונפגע מהמסמר שהיה נעוץ בקרש זרוק על הרצפה. האח אומנם לא ראה את מהלך הנפילה אלא רק שמע את הצעקה ונפנה אל אחיו התובע, ואולם גרסת הנפילה נמסרה מתוך מה ששמע מאחיו התובע. בגרסה הראשונה שנמסרה בדיווח התובע למל"ל אודות פגיעתו נרשם שהוא דרך על מסמר מבלי שצויינה נפילה כלשהי מפיגום. גם במסמכים הרפואיים שלאחר התאונה נרשם: בזמן העבודה בבניין נדקר ממסמר שחדר לנעל וגם כאן, כאמור אין כל אזכור של פיגום או נפילה. נוכח ריבוי הגרסאות קשה לקבוע במדויק כיצד ארעה הפגיעה. אין מחלוקת שמסמר חדר לרגלו של התובע ואולם השאלה אם הנסיבות היו דריכה על מסמר סתם, או שמא קפיצה מהפיגום, או שמא נפילה והדברים חשובים לצורך בדיקת ההתרשלות של הנתבעת, ככל שבכלל היתה. 4. התובע טוען כי התאונה ארעה עקב רשלנותה של נתבעת 1 ו/או הפרת חובות חקוקות על ידה או ע"י מי מעובדיה שהתבטאו בסביבת עבודה לא בטוחה, פיגום לא תקני ולקוי, אי אזהרת התובע מהסכנות הצפויות לו בעבודות, אי אספקת אמצעי מיגון והעדר פיקוח ראוי על העבודה. 5. כבר עתה יאמר כי בין אם הפיגום תקני ובין אם לא תקני, הפגיעה נגרמה עקב קרש שהיה בו מסמר חלוד גדול ובולט שהונח למרגלות הפיגום והנחה זו של הקרש נעשתה ע"י התובע בעצמו. אמצעי מיגון בעבודה הם חסרי רלבנטיות לעצם הפגיעה, שכן זו ארעה עקב הנחת קרשים עם מסמרים במקום שהתובע ואחיו מסתובבים ויורדים מהפיגום. התובע ואחיו הגיעו לסביבת עבודה נקייה מכל אדם וחפץ והם אלה שיצרו את המפגע בעצמם. לא צריך להיות מומחה בבטיחות או אדם בעל הכשרות מיוחדות כדי להבין שמי שמשאיר קרשים עם מסמרים חלודים בולטים במקום בו הוא עולה ויורד מהפיגום יוצר סיכון וקשה לראות במה המעביד התרשל בהדרכה או באזהרה מפני דברים שהם כה פשוטים, אלמנטריים וטריביאלים. התובע העיד שהוא עובד כפועל בניין מזה 17 שנה ואף כשנתיים יותר ותיק מאחיו שעבד ביחד איתו. הם אלה שהגיעו לאתר, הם אלה שקבעו את צורת ההתארגנות, את סביבת העבודה ואת הקצב שלה. 6. הנתבעת 1 היא חברה משפחתית. בעל המניות בה הוא אביו של התובע ועובדים בה התובע, אחיו, אח נוסף ומהנדס. חברה זו עובדת עבור רפא"ל/משרד הבטחון וזה עיסוקה הבלעדי. התובע לא הביא ראיות אלו אמצעי הגנה או אזהרה היה על המעביד (אבא שלו לכאורה) לנקוט ושלא נקט בהם. התובע ואחיו המיומנים בעבודות הבנייה קיבלו הוראה להגיע לאתר, נאמר להם איזו עבודה צריך לבצע, נאמר להם שיש לבנות פיגום, ולקחת מהמחסן את כל הציוד וכך הם עשו. הפגיעה בתובע לא ארעה לדעתי מחמת הדרכה לקויה או העדר אמצעי מיגון או סביבה לא בטיחותית מעצם טבעה ועל כן, ספק אם בכלל יש להשית אחריות בגין עוולת הרשלנות על נתבעת 1. 7. מעביד סביר ששולח עובד בעל ניסיון של 17 שנה לבצע עבודת יציקה לא מסובכת לא צריך לצפות שהעובד יתעלם מהסכנות הבסיסיות ולא ינקוט באמצעי הזהירות המינימליים כגון הרחקת קרשים עם מסמרים מהמקום בו הוא הולך כל הזמן. גם אם התובע נפל מהפיגום, או ששלב ממנו נשבר הרי שאם הקרשים עם המסמרים לא היו מונחים לרגלי הפיגום לא היה מתרחש האירוע. 8. יסודות עוולת הרשלנות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הם שלושה: קיומה של חובת זהירות, הפרתה, ונזק כתוצאה מההפרה.ב קיומה של חובת זהירות מושגית נקבע ע"פ מבחן הצפיות וענינו האם מוטלת על אדם סביר מסוגה של הנתבעת חובה לצפות את התרחשות סוג הנזק ביחס לאנשים מסוגו של התובע (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113 . 9. הלכה מושרשת היא כי ביחסים שבין עובד למעביד קיימת החובה המושגית ואף באופן מוגבר. חובת הזהירות הקונקרטית עניינה, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 145/80 הנ"ל, בעמ' 126-125). לענין זה יש להבחין בין "סכנה רגילה" ל"סכנה בלתי רגילה" שרק לגבי האחרונה מוטלת האחריות הקונקרטית. "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (השופט ברק, בע"א 145/80 הנ"ל, בעמ' 127). בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225. נאמר ע"י כב' הש' בך כהאי לישנא: " נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי-הדין השונים ביחס למימדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש ומדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצויינת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמא, ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ פ"ד יט(1), 30, 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' פ"ד לד(4), 365, 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד פ"ד מב (1), 415, 420 ומראי המקום המופיעים שם)". ביחסי עובד מעביד אין לקבל את הטענה מטעם מעבידים, לפיה חובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם. הפסיקה קבעה כי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. להלן דבריו בהקשר זה של השופט ד' לוין, בע"א 741/83, גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, פ"ד ל"ט (4) 266, 271: "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה" . לעיתים הסיכון הוא חלק אינטגרלי, טבוע במהות העבודה ובמקרים כאלה חובה על המעביד להזהיר את עובדיו מפני הסיכון ולהדריכם כיצד לפעול בצורה בטיחותית אופטימלית, לא אזהרה כללית בדבר סעכונים קיימים אלא תדריך מקצועי בטיחותי באשר לאופן ביצוע העבודה, השימוש בכלי העבודה ובאמצעי הבטיחות. 10. עם זאת, ולמרות שמעביד חב בשלום עובדיו, מעביד אינו מבטח ואין הדין מחייבו לפצות כל עובד בגין כל פגיעה שהעובד נפגע במהלך העבודה. "המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות" ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד ל"ח (1) 72 , 77, ראה ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מ"ז (3) 345. "אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית..." ומובן שכל אדם חב חובת זהירות לעצמו שלא יסכן עצמו מתוך קלות דעת או פזיזות או חוסר מיומנות. 11. התובע ניסה כל מהלך חקירתו להמעיט מאחריותו ולטעון שכל מה שעשה עשה בלחץ זמן והוא רק פועל פשוט, והוא בעל תקן של עוזר והוא לא בעל מקצוע. אין בידי לקבל ניסיונות אלה של התובע וההמעטה בערך עצמו. מדובר כאמור בעובד מיומן, שעושה את אותה עבודה מזה 17 שנים, הוא מיומן בבניית פיגומים, הוא מודע היטב לסכנות. גם אדם שהוא לא פועל בניין 17 שנים יכול להבין בהיגיון פשוט שהנחת קרשים עם מסמרים בולטים בסביבת עבודתו מהווה סיכון וסיכון שניתן להמנע ממנו באמצעים פשוטים כגון, הרחקת הדברים המסוכנים. משנשאל התובע בחקירה נגדית מה למעשה הטענות שלו נגד המעביד, הוא משיב שהיה מצפה שיהיה פיגום מברזל אך לא קיבל פיגום מברזל וכן היה מצפה שהיה סולם תקני ושלא ישלחו אותו כך סתם לביצוע עבודה בצורה לא מסודרת. אני דוחה טענות אלה, התובע כאמור בונה פיגומים מעץ כבר 17 שנה, הוא לא עובד בחברה עתירת פועלי בניין בה הוא משמש אך בורג קטן ונושא בסיכון שאם לא ישביע את רצון המעביד יפוטר ואם סבר במהלך 17 השנה שהפיגומים אינם בטיחותיים מן הסתם וכבנו של בעל המניות במעבידה, יכול היה להפנות תשומת לבו של האב. מכל מקום כאמור, היות הפיגום מברזל או מעץ אין לו נפקות לנפילה ולנחיתה על קרש עם מסמר. גם האב, כשהוא נחקר מעיד בתשובה לשאלה אם הסביר לתובע איך בונים פיגום משיב: "אני לא הסברתי להם, הם במקום והם יודעים איך צריך לבנות את הפיגום" וכן מוסיף למטה מזה: "הם יודעים את העבודה לפי הצורך. אני לא אמרתי שיקחו או לא יקחו סולם. יש סולמות, אם הם לקחו אז... במחסן יש סולמות. הם בתור עצמאיים לקחו מה שרצו. אני אומר שצריך לסגור קיר במידות ככה וצריך לעשות פיגום. אם יש פיגום לא צריך לעשות סולם". לשאלת בית המשפט איך עולים ויורדים מהפיגום אני משיב: "יורדים מהשלבים. לוקחים שני קרשים ומחברים להם כמו שלבים לצורך ירידה ועליה מהפיגום." עוד הוא מוסיף: "הקרשים והלוחות זה אחד קושר את השני, עם זה עובדים, כמובן שבעץ יש מסמרים ואם לא מסמרים ואתה דורך עליו... אם אתה מנקה מראש את הקרשים אז לא יהיו מסמרים ואם אתה לא מנקה מראש אז יהיו מסמרים". 12. בענניינו, אין עסקינן כאמור בסביבת עבודה לא בטוחה או שיטת עבודה לקויה שהוכתבה ע"י המעביד ושהעובד הוכרח לעבוד לפיה, אלא מדובר בסביבות עבודה שהתובע בחר ליצור לעצמו בסיכון מיותר בהתנהלותו הבסיסית. למעשה התובע ואחיו הם אלה שקבעו את שיטת העבודה, את הכלים ואמצעי הבטיחות. לא כל אחד מוסמך להכנס למתקנים המסויימים שם בוצעה העבודה והעובדה שניתנה להם זכות זו שלא ניתנת לאחרים, מלמדת שהם מספיק מיומנים ומנוסים כדי לבצע את העבודה ללא מפקח צמוד שיפקח על ההיבט הבטיחותי בעבודה הפשוטה שבוצעה. בנסיבות העניין, אני סבורה שגם אם קיימת אחריות למעביד/נתבעת 1, הרי שאשמו התורם של התובע גבוה ואני מעמידה אותו, על הצד הנמוך, על שיעור 50%. הנכות 13. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10% מיום 27.12.04. התובע הגיש חוות דעת מומחה של ד"ר קרת לפיה עומד שיעור נכותו הרפואית על 10% וכן הוגשה חוות דעת של רופא תעסוקתי, ד"ר שלוסברג, מיום 11.1.05 ולפיה סבור המומחה שהתובע נפגע באופן שלא יוכל לחזור לשום עבודה המוגדרת כפיזית. יצויין כי המוסד לביטוח לאומי לא הפעיל את תקנה 15 תוך קביעה שהתובע יכול לחזור לעבודתו. 14. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר סלטי, לפיה עומדת נכותו הצמיתה של התובע על 5%. הצדדים ויתרו על מינוי מומחה ו/או חקירת המומחים והשאירו את שתי חוות הדעת בתיק להחלטת בית המשפט. גובה הנזק הפסד השתכרות בעבר: 15. השכר הרבע שנתי של התובע לפי הדיווחים למל"ל עומד על 20,283 ₪ עובר לתאונה, סכום השווה ל- 6,761 ₪ לחודש ברוטו. התובע היה באי כושר ולא עבד ממועד התאונה ועד 30.12.04. לטענתו חזר ב- 2.05 לעבודה חלקית בשכר נמוך יותר. עפ"י תלושי השכר שהוגשו השתכר התובע מ- 2.05 עד 1.06 סך ממוצע של כ- 5,000 ₪ ומ- 3.06 ועד 3.07 סך ממוצע חודשי של 11,400 ₪ ברוטו. נתונים אלה מצביעים כי חרף הנכות הרפואית העומדת על שיעור שבין 5%-10% נראה כי קביעת המל"ל בדבר יכולתו של התובע לשוב לעבודתו היתה נכונה וכן נראה כי לאחר תקופה של הפסדים זמניים לא נפגע כושר השתכרותו של התובע. עוד יש לציין כי תקופת אי הכושר של כ- 18 חודשים לא מחוייבת המציאות נוכח הנכות שנקבעה והיא מתבססת על דיווח של המעביד - אביו של התובע ויש להתייחס אליה בחשדנות. 16. בגין הפסדי העבר לתקופת אי כושר מלא מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על 120,000 ₪, ובגין הפסדים חלקיים מאז 1.05 ועד היום - סך נוסף של 20,000 ₪ ובסה"כ עומד הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר על סך 140,000 ₪. הפסד השתכרות בעתיד: 17. הנתונים בפועל מלמדים כי נכון להיום, כ- 4 שנים אחרי התאונה, לא נפגע שכרו של התובע וגם כאן יש לזכור שמדובר בחברה משפחתית, שסיכויי פיטוריו של התובע קלושים. יחד עם זאת ולאור סיכוי אפשרי שהמעבידה לא תוכל לספק לתובע עבודה ותאלץ לפטר אותו מטעמים כלכליים כאלה ואחרים והוא יאלץ למצוא פרנסתו בשוק העבודה החופשי, ייתכן שתהיה פגיעה בכושר השתכרותו של התובע בהשוואה להשתכרותו עובר לתאונה. בתיקים בהם שיעור הנכות הוא כפי שבענניינו, נראה שאין הצדקה לבצע חישוב אריתמטי ואני מעמידה את הסכום הראוי לפיצוי באופן גלובלי על סך 100,000 ₪. עזרת צד ג': 18. נזקים שבעבר יש להוכיח בראיות ובקבלות ובענניינו לא הוכחה כל עזרה בעבר. נוכח אופי הנכות ושיעורה אין גם הצדקה לעזרת צד ג' בעתיד. עזרה שאינה עולה על העזרה המקובלת במקרים מעין אלה אינה ראויה לפיצוי. ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז ואח' פ"ד לח(3) 580 . ע"א 428/77 סגל נ' שרף תקציר סביר יב' 491. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד 19. הואיל ומדובר בתאונת עבודה - ע"פ תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968 המוסד לביטוח לאומי הוא שנושא בהוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים. כאשר הנפגע לא יכול להזקק לתחבורה ציבורית, משלם המל"ל לנפגע סכום גהוה יותר בהתאם לאמצעי התחבורה לו נזקק (תק' 7). זאת ועוד, ככל שמדובר בהוצאות לנסיעות בעבר, מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה דוגמת קבלות וככל שאין ראיות אין מקום לפסיקת הוצאות וראה ע"א 77/67 מדינת ישראל נ' דהאן פ"ד כא(2) 128 138. הוצאות רפואיות בעבר 20. ראשית, ראש נזק זה נמנה על הנזק המיוחד וככזה אין הוא נתון להערכה אלא הוא טעון הוכחה בפועל. וראה לענין זה ע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' לוי, דינים עליון סו, 468 (1995). שנית, בהתאם להלכת אלחדד, ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724, ממומנות ההוצאות על ידי קופת החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. שעה שמדובר בתאונת עבודה, הרי שכל הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות ע"י המל"ל ועל התובע למצות זכויותיו ע"פ דין בענין זה וראה סעיף 86 ואילך לחוק הביטוח הלאומי. כאב וסבל: 21. בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך 30,000 ₪. 22. הצטברות כל הסכומים הראויים לפצוי עומד על 270,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות 50% בגין אשמו התורם של התובע והסכום לאחר הניכוי עומד על סך 135,000 ₪. מהסך הראוי לפיצוי יש לנכות תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בסך 100,000 ₪ באופן שהסכום לפיצוי עומד על 35,000 ₪. 23. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך 35,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. כמו כן תשפנה הנתבעות את התובע בגין האגרה ששילם ובגין הוצאות המומחים, ד"ר קרת וד"ר שלוסברג לפי קבלות וכן תשאנה ביתרת אגרה. נזקי גוף