האם הבעת דעה בכתבה בעיתון מהווה לשון הרע ?

בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע לא אחת כי סווגו של פרסום כהבעת דעה, להבדיל מפרסום שעניינו הבאת עובדות, אינו פשוט. ע"מ להכנס בגדרה של הגנה זו, על המפרסם לאבחן בצורה ברורה בין העובדות שלגביהן נוהג הקורא הסביר להתייחס כנכונות, לבין דעות שלגביהן הקורא הסביר ספקן. ירצה יקבל את הדעה שבפרסום, יסרב לקבל את הדעה ישתדל ליצור לעצמו דעה עצמית משלו. להלן פסק דין בנושא האם הבעת דעה בכתבה בעיתון מהווה לשון הרע: פסק דין א. עובדות התובעת, חברה המוציאה לאור של מקומון בשם גל שבע (להלן: "גל שבע"). האחרון מופץ מדי יום שישי בכ-15,000 עותקים בתחומי העיריות לוד ורמלה ומספר מושבים בסביבה. התובע מס' 2 (להלן: "קינן") משמש כמנכ"ל גל שבע וכעתונאי בו. התובע מס' 3 (להלן: "וקנין") משמש כעורכו של גל שבע וכמנהל השווק בו. התובע מס' 4 (להלן: "ספדי") כותב עצמאית בגל שבע ומשמש כפרשן לענייני ערבים וטרור בעיתונים הכתובים בשפה הרוסית. 3. הנתבעת 2, חברה המוציאה לאור של מקומון בשם ששי בעיר (להלן: "ששי בעיר"). האחרון בדומה לגל שבע, מופץ באותו היקף ובאותו איזור גיאוגרפי. 4. הנתבע עיתונאי ועורך המקומון ששי בעיר (להלן: "דבשה"). הנתבעת מפעילה גם אתר אינטרנט הנושא את השם ששי בעיר. 5. אין חולק כי ביום 7.7.06 פרסם דבשה בעיתונו על פני שני עמודי האמצע כתבה שנשאה את הכותרת "מי שיושב בבית זכוכית - עדיף לו שלא ישליך אבנים" (להלן: "הכתבה"). אין גם חולק כי לצידה השמאלי של אותה כתבה פורסמה תמונתו של קינן בגודל של ¼ עמוד. 6. בתביעה שלפני עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם סך של 468,260 ₪ כפיצויים על בסיס חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). ב. הדיון 1. התובעים טוענים כי: א. בכתבה שפורסמה ע"י הנתבעים יש משום לשון הרע כלפיהם כמשמעות המונח בחוק. ב. הכתבה הציגה את גל שבע כעתון מושחת אשר כל מעייניו אינטרסים כספיים. ג. הכתבה מציגה את וקנין וקינן כמי שעטם עט להשכיר כנגד כל מי שלא מוכן לפרסם מודעות בתשלום בעיתונם. ד. הכתבה הציגה את ספדי כעושה דברם ושלוחם של וקנין וקינן, אשר כל תפקידו במימוש חזונם האסטרטגי של האחרונים להכות ולהצליף במי שאינו נכנע לתכתיבם הכלכלי. ה. הנתבעים לא פנו אליהם קודם פרסומה של הכתבה ע"מ לקבל תגובתם. מכתב דרישה ששלח גל שבע לנתבעים לפרסם התנצלות לא נענה, לפיכך לא הייתה להם ברירה אלא לפנות להגנתו של ביהמ"ש. ו. הכתבה מופיעה עד עצם היום הזה באתר האינטרנט של ששי בעיר. ז. הכתבה מציגה אותם באור שלילי והכל ע"מ להשפילם, לפגוע בשמם הטוב וע"מ לחסלם מן הבחינה הכלכלית. 2. הנתבעים טוענים כי: א. אין בכתבה בכללותה או בפרטים המרכיבים משום לשון הרע כהגדרתו בחוק. ב. בפרסום הכתבה הייתה לנתבעים מטרה אחת להביא לידיעת הצבור (בעיקר הצבור הלודאי) מדוע התובעים ובעיקר עתונם משמשים כלי לנגוחם ללא בסוס ו/או ללא בסוס עובדתי מספיק. ג. הכתבה נכתבה בלשון נקיה ולא פוגענית, לא ניתן להסיק ממנה כל קשר של משפחת וקנין וקינן למשפחת פשע המפעילה סחיטה באיומים כנגד גל שבע. ד. לחילופין, אם בכל זאת יקבע ביהמ"ש שהמדובר בכתבה ששזור בה לשון הרע, אזי עומדת להם הגנת אמת דברתי ותום הלב כמשמעותן של הגנות אלו בחוק. ה. הכתבה אינה אלא מאמר שבו דבשה מביע את דעתו ואין הבאת מידע גרידא. 3. הצדדים ופרקליטיהם הופיעו לפני בישיבת יום 27.1.08 שנקבעה להוכחות וסיכומים בע"פ. בתחילת הישיבה הצעתי לפרקליטים הסדר דיוני לפיו נקבל את תצהירי העדים כמות שהם ללא העדתם של מוסרי התצהירים. הפרקליטים סכמו טענותיהם והגיעה השעה ליתן פס"ד. אני מתנצל בפני הצדדים ופרקליטיהם על העכוב שנוצר במתן פסה"ד וזאת משום שהתחבטתי האם הכתבה היא במה להבעת דעתו של דבשה כדעתו של האחרון, או שמא בכתבה יש משום לשון הרע שיהיה בו כדי לפגוע בשמם הטוב של התובעים או מי מהם. הואיל ואינני מתגורר באזור ההפצה של מי מהמקומנים המדוברים (וטוב שכך) והואיל ולא הומצאו ראיות למכביר שיהיה בהן כדי ללמוד על צורת הדפסתן ותוכנן של כתבות בדרך התנהלותתם השבועית הרגילה, הרהרתי ביני לביני האם יש בכתבה מושא התובענה משום לשון הרע. אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, האם ועד כמה יש להחיל על הנתבעים את הגנת אמת דברתי, או לחילופין הגנת תום הלב הקבועות בחוק. 4. לשון הרע מוגדר בסעיף 1 (3) לחוק: "דבר שפרסומו עלול לפגוע באדם... במשלח ידו או במקצועו" בתמצית הכתבה המודפסת בגופן גדול ובולט מדובר על שאלות "בוערות", מודפסות האמירות באותיות בצבע לבן על רקע אדום. בפתיח לכתבה הכותב קובע כנקודת מוצא כי תפקידו של מקומון, באשר יהא מיקומו הגיאוגרפי, לשמש ככלב שמירה של אישי צבור, נבחריו וכל מי שנמצא בצומת ציבורית. הנחת עבודה זו אינה מיוחדת לכותב דבשה, אלא לרבים דומיו (לרבות התובעים). שאלה נכבדה לטעמי מי הסמיך את המקומון או המקומונים לדבר בשם הצבור או לשמש ככלב שמירה על הצבור לא נבדקה לעומקה. כיוון שבענייננו המדובר בשני צדדים הסוברים באותו כוון ובאותו מהלך חשיבה ולא נתבקשה הכרעה, אשאיר שאלה זו לדיון והכרעה לעת מצוא. 5. משאנו יוצאים מנקודת הנחה מוסכמת זו של הצדדים, עולה כבר מהתקציר וביתר שאת מהכתבה בכללותה, כי גל שבע כעתון ויתר התובעים חוטאים לתפקידם זה. העניין מתעצם בעניינו של קינן, שכן לא הסתפק ששי בעיר בפרסום הכתבה, אלא טרח וצרף את תמונתו בגודל של ¼ עמוד. למען לא יהא ספק למי מהקוראים, ואף לזר כמוני שלא מצוי בנבכי הצבוריות המקומית באזור רמלה לוד, צוין שמו של קינן ע"מ שלא נחטא בטעות ונייחס את המצולם בתמונה לאחר. אם לא די בכך, מסיים דבשה את עיקרי הכתבה בקביעה חד משמעית כי השיקול המרכזי המניע את בעלי המקומון הוא השיקול הכספי משמע אין לתובעים כל אידיאל או עקרון לשמו הוא ו/או הם מחויבים אלא הכסף יענה את הכל ובלשונו: פרסמת? - ניצלת, לא פרסמת - צפה פגיעה. 6. מניתוח כל האמור עד כה, לטעמי קורא סביר של עיקרי הכתבה ותוכנה המלא צריך להגיע למסקנה המתחייבת שלתובעים כ"א בחלקו אין שום מחויבות לעקרון אלא לכסף ושוב כסף. לא זו אף זו, בשל כסף מוכנים התובעים, אליבא דהנתבעים, להעלים עין, להחזיר חרב המלחמה בשחיתות לנדנה ולעבור לסדר היום גם אם לפניהם אישים או עניינים המחייבים הוקעה, או למצער חשיפה לא נעימה לאותם מבוקרים. טוענים התובעים כי בפרסום הכתבה חצו הנתבעים כל קו אדום ביחסי מתחרים בעתונות המקומית והמטרה מבחינתם ברורה לפגוע בהם כעתונאים מקומיים וכבעלים של עתון מקומי. הנתבעים מצידם מכחישים כוונה להרע לתובעים אם כי הם מודים שעשו את שעשו מתוך ראיה שבכך הם ממלאים את תפקידם העיתונאי. במחלוקת זו שבין הצדדים מקובלת עלי עמדתם של התובעים ויש לקבוע כי בפרסום הכתבה יש משום לשון הרע, כהגדרת המונח בחוק. 7. משהגענו למה שהגענו, יש לבדוק האם טענתם החילופית של הנתבעים כי בנסיבות העניין יש להם את ההגנה הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק, ולפיה אם הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע, במקרה דנן התובעים, תהיה זו הגנה טובה. 8. קודם שאדון ואכריע בעניינה של הגנת סעיף 15 (4) על הנתבעים אני מבקש לסלק מדרכנו את הטענה עליה חזר ב"כ הנתבעים שוב ושוב בסיכומיו, כי למצער התנהגותו של המקומון גל שבע בעניינים שכגון דא, זהה, ואלו בפועל התנהגות גל שבע הייתה חמורה מזו של ששי בעיר. בכל הכבוד הראוי, גל שבע, מעשיו או מחדליו אינם עומדים לבחינה ולביקורת בפס"ד זה, אלא המעשה של ששי בעיר בפרסמו את הכתבה, ומחדלו בכך שלא בקש (וממילא לא קבל) את תגובת התובעים למועלה נגדם קודם שהכתבה פורסמה. בנקודה זו אני מבקש לומר כי לא מקובלת עלי עמדת הנתבעים שהואיל והנפגע כמשמעותו בחוק הוא מקומון באותו אזור ובאותה תפוצה, יוכל הנפגע להביא את עמדתו בפרשה על דפי עתונו, ואו אז יקרא הצבור, ישפוט ויכריע בין עמדות הצדדים. כבר נתחוור לי במספר תיקים לאחרונה כי המקומונים אינם חברים במועצות העתונות וכי הכללים שנקבעו במועצה זו אינם מחייבים מקומונים. הכל נתון לשקול דעתו של הכותב ו/או העורך של אותו מקומון וברמת מחויבות שאותו מקומון ו/או כותביו מטילים על עצמם. 9. מכאן יש לעבור לבחון את טענת הנתבעים כי אין לחייבם בשל פרסום הכתבה, וזאת נוכח העובדה שלטעמם המדובר בלא יותר מאשר הבעת דעה המוכרת כהגנה בחוק. בנקודה זו יש לקבל את עמדת התובעים כי נטל הראיה מצוי במגרשם של הנתבעים, ועליהם החובה לשכנע את ביהמ"ש שאכן המדובר במאמר שהוא הבעת דעה מותרת. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע לא אחת כי סווגו של פרסום כהבעת דעה, להבדיל מפרסום שעניינו הבאת עובדות, אינו פשוט. ע"מ להכנס בגדרה של הגנה זו, על המפרסם לאבחן בצורה ברורה בין העובדות שלגביהן נוהג הקורא הסביר להתייחס כנכונות, לבין דעות שלגביהן הקורא הסביר ספקן. ירצה יקבל את הדעה שבפרסום, יסרב לקבל את הדעה ישתדל ליצור לעצמו דעה עצמית משלו. (ראו ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ. בלה אלמוג פורסם בפדי מו (5) עמ' 555 בעמודים 566 ליד האותיות ד-ה ובעמ' 567 ליד האות א'. כך גם בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ. גדעון ספירו פדי מו (3) עמ' 48 בעמ' 54 ליד האות ה' עד עמ' 55 ליד האות א'). 10. ע"מ ליישם את הכלל הקבוע בסעיף 15 (4) קבעה הפסיקה ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ. אמנון דנקנר (טרם פורסם) כי יש להשיב על שלושת שאלות: א. האם התבטאותו של הכותב כלפי התובעים היא בגדר הבעת דעה? ב. האם נסבה הבעת הדעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין צבורי? ג. האם נעשה הפרסום בתום לב? 11. ביחס לשאלה הראשונה, קבעה הפסיקה כי המדובר בסווג לא פשוט, ויש לפנינו סוגיה עובדתית המעורבת בסוגיה משפטית. בפרשת בן גביר קבע ביהמ"ש העליון כי הכלים שבידי ביהמ"ש להגיע להכרעה בסוגיה זו הם השכל הישר וכללי ההגיון לאחר עיון בכתבה בשלמותה. המקרה דנן אינו מסוג המקרים הקלים להכרעה, כפי שקבעה הפסיקה משום שאין לפנינו כל סימון או הכוונה מראש, קרי ציון באופן ברור בעמוד שנועד להבעת דעות כי המדובר בדעה, כך גם בגוף הכתבה אין שמוש במילה סברה, דעה או כל כינוי המתקרב לפרשנותה של מילה זו, ולו גם ברמז רחוק. אם נחיל על ענייננו את דברי כב' השופט מצא בע"א 323/98 אריאל שרון נ. עוזי בנזימן פורסם בפדי נו (3) עמ' 245 אזי עפ"י המבחן שנקבע שם אין המדובר בענייננו במקרה קלאסי של הבעת דעה. 12. א. הגעתי למסקנה בסיפא לסעיף 11 על בסיס הדוגמאות שהביא דבשה בכתבה מושא התיק. הנחת הבסיס של הכותב כי גל שבע תוקף, מצליף ומכפיש אנשי צבור או גופים צבוריים, כל עוד אלו אינם רוכשים מודעות פרסומיות אצלו ומשמתבצעת רכישה כאמור, הרוכש הופך להיות מוגן משבט לשונם של כתבי גל שבע. ב. הדוגמא הראשונה עוסקת בעירית לוד. באשר לאחרונה טוען דבשה כי זו הותקפה ללא רחם והכל ע"מ לנגח את המערכת. מהראיות שצרפו התובעים עולה כי בסמוך ולאחר אותה מתקפה חסרת תקדים, כלשונו של הכותב, ראו גורמי השלטון המרכזי כי יש ממש בתלונות על העיריה וראשיה, ובחודש אוקטובר 2006 מינה מנכ"ל משרד הפנים ועדה לתפקוד העיר לוד אשר הביאה למינוי ועדה קרואה לעיר. אם ההתקפות המדוברות היו לא יותר מעורבא פרח לא הייתה קמה ועדת חקירה והנה דווקא אותן התקפות נטענות הביאו להקמתה של אותה ועדת חקירה, ולכן האשמתו של הכותב כנגד דבשה הינה עובדה לא נכונה ואינה במקומה. ג. מכאן נעבור לדוגמא השניה והיא החברה הכלכלית בלוד, כאן מופרחת תיזה שאין לה בסוס עובדתי מוצק. צפיתי לקבל נתונים של ממש, מה היה חלקם של עתונים אחרים בפרסומים של החברה הכלכלית, וכיצד השתנה חלק זה לרעתם של אותם עתונים לטובת גל שבע, שהרי המדובר בתקציב מוגבל כלשונו של הכותב. נתון ממשי לא נמסר, כך שאין לתיזה זו עוגנים במציאות. ד. אריה אפשטיין לגביו נטען כי הוא בסה"כ בחור טוב ונחמד המשמש כדובר המועצה המקומית באר יעקב. נטען בכתבה כי יש טעם לפגם בכך שאפשטיין כותב טור קבוע, בעוד המועצה אותה הוא מדברר מפרסמת מודעות בגל שבע. לא הובאו נתוני ממש שיצביעו על העדפה של גל שבע על פני עתונים אחרים באזור, לא בכמות הפרסומים ולא בהיקפם. כך גם לא נטען שהאיש עובד המועצה בבאר יעקב ושמא הוא מעניק שירותי דוברות כעובד חיצוני. לא נמסרה מדיניות הפרסום של המועצה בבאר יעקב, והאם מאז שהחל בכתיבה בגל שבע הוטה מאזן הפרסום לטובת גל שבע. ה. בעניינו של יגיל לוי נטען כי הוא זוכה לחסינות מהתקפות בגל שבע (אתרוג - בלשונם של העתונאים) הכותב שואל האם יש משהו שצריכים לדעת. אם כל התיזה שיש קשר בין חסינות לבין פרסומים בתשלום בעתון, מדוע שורבב שמו של מר לוי לכתבה - לדבשה הפתרונים. ו. ביחס למנדי ספדי הוא התובע 4, בכתב התביעה שלפנינו. לגביו נטען כי הוא יורה ללא אבחנה והוא אחראי לכך שמועמדותו של עמוס חג'ג' לראשות העיר לוד נפסלה. ככל שידוע לי, מועמדות של אדם לתפקיד ראש עיר נשקלת תחילה ע"י ועדת הבחירות באותה מערכת בחירות, ומי שחש עצמו נפגע מהחלטתה של הוועדה פונה לביהמ"ש אשר אומר את דברו. אין לפני נתונים (שכן אלו לא הובאו ע"י הנתבעים) מי פסל את המועמדות, אך בוודאי מר ספדי אינו אחראי לכך. מכאן ששרבוב שמו של התובע ספדי לכתבה זו נעשה שלא כדין, והוא יזכה לפיצוי. ז. באשר לציון קינן- התובע 2, נטען כי הוא עושה שמוש בעתונו כדי לקדם עצמו במערכת הפוליטית מקומית בלוד. סברתי לפחות כי לגבי תובע יובאו דוגמאות קונקרטיות כיצד הוא תקף מאן דהוא, וכיצד חדל מלעשות כן לאחר שקינן שכנע אותו שכנוע שפעל לפרסום מודעה בעתונו. אם לא די בכך, הובאה תמונתו של קינן בגודל ¼ עמוד והיא ללא ספק מעצימה את הנזק שנגרם לו והוא יזכה לפיצוי. ח. עירית רמלה, לגביה נטען כי גל שבע נוהג בסלחנות, שכן זו מפרסמת בגל שבע. במקרה זה היה סביר לצפות כי הכותב ימסור נתונים איך מתחלקת עוגת הפרסום של עירית רמלה, והאם במציאות ממשית ישנה אפליה לטובה של גל שבע על פני עתונים אחרים. 13. מכל הדוגמאות שהובאו לעיל, לא שכנעו הנתבעים ברמת שכנוע הנדרשת מהם (כמי שהנטל מוטל על שכמו) כי הפרסום נעשה בתום לב, שכן עפ"י קנה המדה שקבע הכותב עצמו בפתיח לכתבה חלק מן השמות כלל לא היה אמור להכלל בכתבה (כמו ביחס לתובעים קינן וספדי) וביחס לדוגמאות האחרות הנתבעים לא מסרו נתונים שיהיה בהם כדי לשכנע, נהפוך הוא הדבר. דילגתי לשאלה השלישית שמאוזכרת בסעיף 10 הנ"ל לאחר שאם התשובה לשאלה הראשונה הייתה שלילית (כפי שסברתי לעיל), אזי השאלה השניה שבסעיף 10 נופלת מאליה, ויש להגיע ישירות לשאלה השלישית. נוכח כל האמור עד כאן, הוכח כי בפרסום יש משום לשון הרע, וכי ההגנה לה טוענים הנתבעים מכח סעיף 15 (4) כלל לא קיימת. 14. מכאן יש לעבור לשאלת הפיצוי המתאים נוכח הנסיבות. בסעיף 23.2 לכתב התביעה עותרים התובעים לקבל כ"א סך של 117,065 שהוא כפל הפיצוי הסטטוטורי הקובע בסעיף 7 א (ג) לחוק. מהסקירה דלעיל עולה כי לא כל התובעים נפגעו בצורה שוויונית מהכתבה. לטעמי, הנפגע העיקרי הוא ציון קינן, שכן הכתבה מייחדת לו פרק מיוחד שכלל לא שייך לעניין ולגביו הנזק מתעצם נוכח פרסום תמונה בגודל לא פרופורציונלי וציון שמו בגוף התמונה. לפיכך, לגביו יש לפסוק פיצוי בסך 65,000 ₪. אליהו וקנין לא מוזכר בשמו המלא, אלא כבן המשפחה ולגביו יש לפסוק נזק של 18,000 ₪. למנדי ספדי יוחד פרק בכתבה. שרבוב שמו נעשה שלא כדין והוא זכאי לפיצוי של 36,000 ₪. ביחס לגל קינן בע"מ אלמלא הוזכרה זו בכתב התביעה אינני בטוח שמי מהקוראים הסבירים היה יוצר קשר סיבתי בינה לבין הפרסום, ועל תביעתה של זו להדחות. ג. לסיכום 1. תביעתם של התובעים 4-2 מתקבלת, ועל הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים אלו את הסכומים הנקובים בסעיף 14 הנ"ל. התביעה של התובעת 1 נדחית. 2. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעים 4-2 הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בלווית מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל. 3. לתשלומים הנקובים בסעיפים 2-1 לעיל, יתלוו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל, אם לא ישולמו עד ליום 1.5.08. 4. הסכומים הנקובים לצד שמם של התובעים כמפורט בסעיף 14 יחד עם סעיף 1 לפרק זה, יפורסמו בששי בעיר תוך ולא יאוחר מיום 18.4.08. 5. היה ומי מהצדדים יסבור כי יש מקום לבקש עכוב בצוע מלא או חלקי של פסה"ד יתכבד ויפנה ישירות לערכאת הערעור. שאלות משפטיותעיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה