להלן פסק דין בנושא החמרה במצב נפשי בצבא: פסק-דין ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (להלן: "הוועדה" או "ועדת הערעורים") מיום 4.10.06 (בו"ע 2049/00), אשר דחתה את תביעת המערער להכיר בקשר של החמרה בין שירותו הצבאי לבין מצבו הנפשי. 1. רקע (א) ערעור זה הוא המשכו של הליך קודם שבו דחתה ועדת הערעורים את ערעורו של המערער על החלטת המשיב שלא להכיר בקשר של גרימה בין מחלתו לשירותו הצבאי. במסגרת ערעור על החלטת הוועדה מיום 29.4.04 (להלן: "ההחלטה הראשונה") הסכימו הצדדים שהתיק יוחזר לוועדה לצורך הכרעה בשאלת ההחמרה. ההחלטה בשאלה זו היא נושא הערעור. (ב) המערער, יליד 2.5.77, התגייס לשירות חובה בחודש ינואר 1997, בפרופיל רפואי 64, על רקע נפשי. בעיותיו הנפשיות החלו בילדותו בקיבוץ כפר רופין: הוא התקשה בלימודים, סבל מבעיות בגדילה, טופל תרופתית בנושא זה, לא השתלב מבחינה חברתית והאשים בקשייו את אביו, בשל גירושי ההורים. בעקבות יחסיו הקשים עם אביו פנה לטיפול פסיכולוגי אצל מר אודי גל, פסיכולוג קליני, שכתב ללשכת הגיוס מכתב שבו ביקש לאפשר למערער לשרת בסביבה גמישה יחסית. המערער מצידו, כתב גם הוא שני מכתבים ללשכת הגיוס. (ג) בעקבות מכתבו של מר גל נבדק המערער ע"י פסיכיאטר וע"י ראש צוות בריאות הנפש. הפסיכיאטר קבע למערער את הפרופיל הרפואי, תוך מתן אבחנה של unspecified personality, עם ליקוי תפקודי בינוני. (ד) לאחר גיוסו עבר המערער טירונות כלל צה"לית שנמשכה כחודש ימים. לאחר הטירונות נעשה נסיון לשבץ את המערער בתפקידים אחדים: שומר מתקנים, עובד רס"ר ושקמיסט, עד שלבסוף שובץ אפסנאי, בתפקיד שבו מתאפשרת יציאה הביתה כמעט מדי יום. בתפקיד זה שירת המערער כחודשיים, עד מאי 1997, אז שוחרר מן השירות. שיחרורו מהשירות נעשה לנוכח המלצתו של רס"ן דויד כהן, פסיכולוג, אשר עקב אחר מצבו של המערער במשך השירות. רס"ן כהן כתב בחוות דעתו שהמערער לא הצליח להשתלב חברתית בבסיס, עשה טעויות בעבודה וחש שאין לו כוחות להתמודד עם החרדה שמעורר בו השירות הצבאי. וכך סיכם את חוות דעתו: "מדובר בחייל תלותי המנעותי וחרד המתקשה לתפקד במסגרת ולהשתלב. מתחילת שירותו הצבאי קשיים שחייבו שיבוץ מיוחד. כיום, למרות שבשיבוץ התנאים הכי קלים שאפשר... חש שאין לו יותר כוחות להתמודד עם דרישות המסגרת הצבאית. על מנת שלא להחריף את מצבו הנפשי אני ממליץ על שיחרורו מהצבא עם פרופיל 21". (ה) המערער הגיש תביעה להכרה בזכות ותביעה זו נדחתה על-ידי המשיב ביום 15.11.00. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לוועדת הערעור. את ערעורו תמך בחוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי. פרופ' לוי כתב בחוות דעתו שהמערער סבל כנראה בעבר מהפרעת אישיות עם הפרעות בהתנהגות ובלמידה וכיום מחלתו היא, ככל הנראה, סכיזופרניה עם מאפיינים אובססיביים. פרופ' לוי העריך שהשירות הצבאי הוא שגרם, על רקע חולשת אישיותו של המערער ו"גולגלתו הדקה", להתפתחות משבר פסיכוטי ממושך שהוא ראשית מחלתו. (ו) המשיב תמך עמדתו הנוגדת בחוות דעתו של פרופ' רוברטו מסטר שקבע שאין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי. פרופ' מסטר גרס שחוות דעתו של פרופ' לוי מבוססת על הטענה שתנאי שירות רגילים הם חוויה טראומטית, ומתעלמת מכך שלפני השירות, במהלך השירות ולאחריו סבל המערער מהפרעות נפשיות דומות. (ז) ועדת הערעורים דחתה את ערעורו של המערער, והמערער הגיש ערעור על החלטה זו (ע"א 2612/04). במהלך הדיון בערעור הסכימו הצדדים לחזור לוועדה כדי שתכריע בשאלה האם הוחמר מצבו הנפשי של המערער כתוצאה משירותו. 2. החלטת ועדת הערעורים (א) בהחלטתה ציינה הוועדה כי סיכומי שני הצדדים הם חזרה על הסיכומים שהגישו לה לפני החלטתה הקודמת. טענות המערער בהקשר זה הן שהמערכת הצבאית לא נקטה אמצעים ראויים לאיבחונו, וממילא לשיבוצו ולהצבתו ביחידה ובתפקיד ההולמים את מצבו, כי הוא לא קיבל טיפול רפואי ומעקב נאות אחר מצבו, וכי מחדלים מתמשכים ומשמעותיים בהקשר הרפואי פיקודי במהלך שירותו הצבאי גרמו להחמרת מחלתו. (ב) הוועדה קבעה כי מן המסמכים עולה בבירור שטענותיו של המערער כי לא נבדק על ידי מומחים של המערכת הממיינת טרם שנקבע הפרופיל הרפואי שלו, אין בהן ממש. המערער נבדק כראוי על ידי שני גורמים (שאחד מהם פסיכיאטר), שהתייחסו במלוא הרצינות והאחריות גם לדבריו וגם למכתבו של הפסיכולוג המטפל אשר ראה חשיבות בגיוסו. (ג) הוועדה לא נתנה אמון בטענות המערער בדבר יחס משפיל ולוחץ במהלך הטירונות מפני שבמכתבו של הפסיכולוג שנכתב לאחר סיומה, הוא לא ציין דבר וחצי דבר באשר ליחס קשה של המפקדים, ואף תמך ברעיון לאפשר למערער לסיים שירות מלא לאחר שעמד בהצלחה במטלות הטירונות. גם בראיון לשיבוץ המערער לאחר הטירונות הוא לא סיפר על יחס בלתי נאות. הוועדה לא השתכנעה כי בשרות בשק"ם, או בשירות לאחר מכן כאפסנאי היה לחץ אובייקטיבי על המערער. הדוגמאות שאותן כינה המערער "השפלות" היו עבודה שהמערער נדרש לעשות ובגדי עבודה שנדרש ללבוש. (ד) הוועדה ציינה כי המערער היה בטיפולו של פסיכולוג מטעם הצבא, אשר אליו פנה כאשר היה זקוק לעזרה ואף קיבל סיוע בכל בקשותיו. אותו פסיכולוג ציין, באשר להשתלבות המערער באפסנאות, שמפקדו של המערער תומך ואבהי, והמערער עצמו ציין שהיחס שניתן לו מצוין. לקראת ההחלטה על שחרור ציין הפסיכולוג שהמערער נמצא בתחושה שעשה הכל כדי להשתלב בצבא. הוא מבין שעשו כל מה שניתן כדי לעזור לו ושלמעשה אין אפשרות להקל עוד בתנאיו ולכן ביקש להשתחרר. (ה) לשאלת ההחמרה קבעה הוועדה שהמערער סבל מאותן בעיות הנובעות מהפרעת האישיות שלו, הן טרם השירות, הן במהלכו, הן לאחריו. הוא התקשה להסתגל לעבודה קבועה וחש שמתנכלים לו אף על פי שלא היה לתחושות אלו בסיס אובייקטיבי. מצבו הנפשי לא הוחמר בעקבות השירות- בעידוד הפסיכולוג המטפל הוא התאמץ להשתלב במסגרת הצבאית אך כשל בכך, כפי שכשל בהשתלבות במסגרות ובעבודה טרם השירות ולאחריו. הדרדרותו הנפשית לא אירעה בזמן השירות אלא דווקא כאשר חזר לקיבוץ לאחר שהשתחרר. (ו) הוועדה הוסיפה וקבעה שאין כל הוכחה שהמערער חלה בסכיזופרניה, זולת אבחנתו של פרופ' לוי. לאחר 4 חודשים של טיפול בבית החולים קפלן ניתנו למערער אבחנות אחדות ובהן הפרעות אישיות מסוגים שונים, אך הוא לא אובחן כחולה בסכיזופרניה. כך גם במסמך שכתב ד"ר מוסין מהתחנה לבריאות הנפש ברחובות, אשר טיפל במערער. (ז) הוועדה דחתה גם את טענתו של פרופ' לוי שיש למצוא קשר בין מצבו הנפשי של המערער ובין שירותו הצבאי בשל "גולגלתו הדקה". הוועדה לא השתכנעה שבשירותו הצבאי של המערער היתה עליו הכבדה אובייקטיבית, ועדותו לפניה לא עלתה בקנה אחד עם דיווחיו בזמן אמת. השירות הצבאי של המערער, שהיה מתחשב ומקל, לא שינה את מצבו הנפשי ולא הייתה כל החמרה במצבו הנפשי כתוצאה ממנו. 3. טענות המערער ואלו טענות המערער: (א) תצהירו ועדותו לא נסתרו ולא היה מקום להעדיף עדויות בלתי מהימנות ומסמכים מכלי שני מבלי שהוגש תצהיר או נשמעה עדות מטעם המשיב, במיוחד כאשר רובם של המסמכים הוגש רק לאחר שהוגשו כבר סיכומי המערער בכתב. הוועדה ביכרה "עדויות שמיעה" ועדויות של גורמים אינטרסנטים (הקב"ן- רס"ן לוי) הנושאים באחריות למצב, על פני טענותיו של המערער בתצהירו באשר לגורמי הלחץ, חרדותיו ופחדיו בקשר לגיוס ולשיבוץ, והאיומים כלפיו להעמידו לדין. קשייו של המערער הובאו לידיעת גורמי צה"ל עוד טרם גיוסו, וחרף זאת הוא נחשף לתנאי שירות שגרמו להחמרה ברורה במצבו. החמרה זו באה לידי ביטוי בכך שפרופילו הרפואי הורד מ- 64 ל- 21 והוא שוחרר מהשירות על רקע מחלתו. (ב) הוועדה שגתה בקובעה שהמערער שירת בעיקר כאפסנאי, כאשר הוא שירת בעיקר כשקמיסט, הגם ששני התפקידים מחייבים קורס הכנה ובחינת הסמכה, שאותם לא עבר המערער בטרם שיבוצו. היא לא נתנה משקל לאחריות הכבדה שחש המערער בתפקידו כשקמיסט ולעיסוק בכספים אשר הוטל עליו, כשם שלא נתנה משקל להימנעותו של המשיב מלזמן לעדות את מפקדיו של המערער בשק"ם ובאפסנאות, אשר יכולים היו לשפוך אור על מצבו. (ג) הוועדה חזרה על כל הטעויות שנפלו בהחלטה הראשונה וטעותה נעוצה בכך שהדיון הוחזר לאותו מותב שדן בעניין בגלגול הראשון, שלא יכול היה להתנתק מהכרעותיו הקודמות, לרבות העדפתו את חוות דעת מומחה המשיב. נוכח האמור עותר המערער, לחלופין, להעברת הדיון בעניינו לוועדת ערעורים באיזור שיפוט אחר. (ד) המערער לא נבדק על ידי ד"ר בן אפריים לפני או במהלך שירותו, והפרופיל הצבאי שלו נקבע על סמך מכתבו של הפסיכולוג אודי גל, מבלי שנבדק. טעותה זו של הוועדה משליכה על יתר קביעותיה באשר הוועדה עשתה שימוש בנימוק שגוי זה לקביעת מהימנות גרסתו של המערער. 4. טענות המשיב המשיב סומך ידיו על החלטת הוועדה, אשר בחנה את תנאי שירותו של המערער, קבעה שלא היה בהם לחץ אובייקטיבי והעדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' מסטר, שקבע שמצבו הנפשי של המערער לא הוחמר בשל השירות. לטענת המשיב דין הערעור להידחות על הסף בהיותו מכוון נגד קביעותיה העובדתיות של הוועדה. 5. דיון והכרעה (א) סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים") קובע כי: "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". ייאמר כבר עתה, כי הערעור דנן אינו עומד בסייג דלעיל ומכוון נגד ממצאיה העובדתיים של הוועדה. כך, למשל, משיג המערער על העדפת הוועדה את חוות דעתו של פרופ' מסטר, המומחה מטעם המשיב, על חוות דעתו של המומחה מטעמו, פרופ' לוי. הלכה היא שהעדפת חוות דעת רפואית על פני חוות דעת רפואית אחרת היא קביעה עובדתית מובהקת (ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פ"ד לז(2) 785, 795 (1983)). בנוסף, הוועדה צללה לעומקן של הראיות שהובאו לפניה וקבעה את הקביעות העובדתיות האלה: המערער נבדק כראוי טרם גיוסו; לא היה בשירותו בשק"ם או באפסנאות משום לחץ אובייקטיבי; המערער היה בטיפולו של פסיכולוג מטעם הצבא אשר עקב אחר מצבו וסייע לו; מצבו הנפשי לא הוחמר עקב השירות באשר הוא סובל מאותן בעיות הנובעות מהפרעת האישיות שלו מהן סבל טרם השירות; אין הוכחה שהמערער חולה במחלת הסכיזופרניה, זולת אבחנתו של המומחה מטעמו. (ב) את קביעותיה ביססה הוועדה על מסמכים שנכתבו על סמך דיווחיו של המערער עצמו, ועל סמך בדיקות ומעקבים שנעשו בזמן אמת. לא מצאנו בסיס לשנותן. את טענת המערער כי מסמכים אלו הובאו לפני הוועדה רק לאחר הגשת הסיכומים מטעמו אין בידינו לבחון, משלא הוגש פרוטוקול הדיון כמוצג לפנינו. ואולם, ממילא על פי סעיף 28 לחוק הנכים אין הוועדה קשורה בדקדוקי סדר הדין בדיני הראיות, וממילא, עסקינן בהחלטה שניה בעניינו של המערער, כאשר היתה לו הזדמנות נוספת להגיב בסיכומים מטעמו לאותם מסמכים. (ג) לא מצאנו טעם לפגם שהדיון הוחזר אל ועדת הערעורים בהרכב זהה להרכב שנתן את ההחלטה הראשונה. נהפוך הוא. הסכמת הצדדים לא ביטלה את הכרעות הוועדה בהחלטה הראשונה, אלא שהצדדים הסכימו שהדיון יוחזר לוועדה לדיון בשאלת ההחמרה, אשר לא נדונה. כאשר אלה הם פני הדברים לא היה מקום להעביר את הדיון למותב אחר, באשר היה על המותב רק להשלים את החלטתו בשאלת ההחמרה. הוועדה עשתה כן ופסקה כפי שפסקה בהתאם להלכה הנוהגת, כפי שנקבעה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 764-765 (2002) (להלן: "הלכת אביאן"): "המיבחן לקיומו של קשר סיבתי-משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במיבחן משולב סובייקטיבי-אובייקטיבי. לא אך גולגולתו הדקה - שמא נאמר: הדקה-מכל -דקה - של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המיבחן הסובייקטיבי מיבחן אובייקטיבי אף-הוא, דהיינו: מיבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב"מצב" חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית". (ד) ודוק, במקרה הנדון עסקינן במערער בעל גולגולת דקה, אשר גויס כאשר הוא סובל מהפרעת אישיות, וכאשר ידוע שבעברו משבר קשה ביחסים עם אביו, קשיי לימוד, קשיי הסתגלות חברתית ויכולת מוגבלת בתיפקוד היום-יומי. הוועדה השתכנעה, על סמך חומר הראיות, כי "לא היה בשירותו הצבאי של המערער כל הכבדה אובייקטיבית". לשון אחר, לא היה בתנאי השירות של המערער את אותו "משהו" שיצדיק קביעת קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער ובין המחלה ולו בדרגה של החמרה בלבד (הלכת אביאן, שם בעמ' 769-768). (ה) עד כמה תרמה הפרעת אישיותו של המערער למצבו הנפשי היא שאלה שהתשובה לה הייתה מסורה להערכתה של ועדת הערעורים. זו האחרונה העריכה את הדברים כפי שהעריכה, וקבעה כי תנאי שירותו של המערער היו הקלים ביותר האפשריים, ללא כל לחץ אובייקטיבי, ואנו לא מצאנו טעם לסבור כי שגתה בהערכתה (השוו, בשינויים המחוייבים: הלכת אביאן, שם בעמ' 765-766(. (ו) במיוחד נכונים הדברים כאשר הוועדה לא מצאה החמרה במצבו הנפשי של המערער כלל, וקבעה על סמך חוות דעתו של מומחה המשיב, והאבחנות שניתנו לאחר שיחרורו, שמצבו הנפשי הפתולוגי יציב ונובע מקווי אישיותו הפתולוגיים. הוועדה דחתה כאמור את חוות דעתו של מומחה המערער שהשירות הנפשי גרם למשבר פסיכוטי ממושך, שהוא תחילתה של מחלת הסכיזופרניה שבה לוקה המערער. 6. סוף דבר עם כל ההבנה לקשייו של המערער, ובהיות הערעור מבוסס על טענות שאינן טענות משפטיות, הערעור נדחה. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיצבאהחמרת מצבשירות צבאי