להלן פסק דין בנושא תביעה בגין הפרת חוזה עבודות ציפוי אבן: פסק דין 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת מיום 09/06/05 (כב' סגן הנשיא השופטת דינה מויאל) בתיק אזרחי 1357/98, בו נדחתה תביעת המערערים לפיצויים בגין הפרת חוזה, ונתקבלה בחלקה תביעת המשיב שכנגד. המערערים חוייבו לשלם למשיב סכום של 34,808 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה שכנגד בתאריך 29/06/98 ועד ליום פסק הדין, וכן ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. 2. רקע עובדתי: א. המערערים הינם הבעלים של בניין המורכב משלוש קומות הנמצא באיזור התעשיה בנצרת (להלן: "הבניין"). ב. המשיב הינו קבלן לעבודות אבן. ג. בין הצדדים נחתם זכרון דברים, על פיו, התחייב המשיב לבצע עבודות ציפוי אבן בבניין בשטח של 1700 מ"ר בערך (להלן: "זכרון הדברים"). ד. על פי זכרון הדברים, עבודות ציפוי האבן, כוללות את כל החזית של הבניין בשלושת הקומות, וזאת מהצד הקיצוני דרומי עד הצד הצפוני, בנוסף כוללות את עבודות הכיחול לאחר ציפוי. ה. תמורת ביצוע עבודות האבן, התחייבו המערערים, על פי זכרון הדברים, לשלם למשיב סכום של 140,000 $. ו. בסעיף 10 לזכרון הדברים, נקבע פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסכום של 30,000 $ לכל מי שיפר הוראות זכרון הדברים. ז. המערערים שילמו למשיב על חשבון העבודות נשוא זכרון הדברים, סכום השווה לסך 107,331 $. 3. ההליכים בבית משפט השלום: א. המערערים הגישו נגד המשיב תביעה לפיצויים ע"ס 605,700 ₪, בה טענו כי המשיב הפר את זכרון הדברים הפרה יסודית. בעקבות ההפרה, נגרמו להם נזקים ישירים ונזקים עקיפים שפורטו בתביעה. בנוסף עתרו לחייב את המשיב בסכום הפיצוי המוסכם בסך השווה לסך 30,000 $. ב. תחילה, הגיש המשיב כתב הגנה ללא ייצוג של עו"ד. מאוחר יותר, הותר לו להגיש כתב הגנה מתוקן. בעקבות זאת, הגיש המשיב כתב הגנה מתוקן, וכן תביעה שכנגד, בה טען כי הוא השלים את כל עבודות הבנייה, ואף ביצע עבודות נוספות שלא נכללו בזכרון הדברים. המשיב תבע מהמערערים סכום של 168,480 ₪, אשר לטענתו, נותרו חייבים לו בגין העבודות המוסכמות, וכן סכום של 135,752 ₪ כולל מע"מ בגין עבודות נוספות שביצע בבניין. המשיב טען עוד, כי המערערים הם אשר הפרו את זכרון הדברים, לאור זאת, עתר לחייבם לשלם לו גם את הפיצוי הקבוע מראש בסכום השווה לסך 30,000 ₪. ג. ביום 23/09/98, ובהסכמת הצדדים, מינה בית משפט השלום את האינג' הויס שטיין, על מנת שיחווה דעתו בכל העניינים המקצועיים השנויים במחלוקת בין הצדדים (להלן: "המומחה"). חוות הדעת של המומחה נתקבלה בחודש פברואר 1999, והמומחה נחקר בבית המשפט אודות חוות הדעת בישיבה ביום 22/05/03. בית משפט השלום ניתח את ראיות הצדדים, לרבות חוות הדעת של המומחה, בסופו של דבר, הגיע למסקנה, כי המשיב הפר את זכרון הדברים: "עת לא עמד בלוח הזמנים הקבוע בהסכם, ונטש את העבודה בטרם הושלמה, מכאן שהנתבע חב בפיצוי התובעים בגין הנזקים אשר נגרמו להם עקב ההפרה, עד כמה שאלה הוכחו" (סעיף 40 בעמ' 12 לפסק הדין). באשר לתביעה שכנגד, להלן התייחסותו של בית משפט השלום: בית משפט השלום דחה את דרישת המשיב לשכר בגין עבודות נוספות, תוך קביעה כי: "המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו לשם הוכחת טענתו בדבר תמורה המגיעה לו בגין ביצוע עבודות נוספות מעבר למה שנקבע בהסכם" (סעיף 50 עמ' 14 לפסק הדין). באשר לדרישת המשיב לתוספת עבור עיבוד מסביב לחלונות, אשר טען להן המשיב, דחה בית משפט השלום את קביעת המומחה, לפיה יש להוסיף על מחיר העסקה בגין תוספת עיבוד מסביב לחלונות, בשטח של 400 מ"א, סך השווה ל- 8,000 $. נימוקו של בית משפט השלום היה: "ההסכם מתייחס לביצוע "עבודות אבן" ללא פירוט, המחיר פאושלי גבוה מהמקובל, ואין כל סיבה להניח שהציפוי מסביב לחלונות אינו כלול במחיר הפאושלי. אין עילה לייבא הוראותיו של הספר הכחול, מה גם שהצדדים כלל לא הכירוהו ולא סמכו עליו" (עמ' 15 לפסק הדין שורות 30 - 28). באשר לנזקי המערערים שנטענו בתביעה העיקרית, להלן התייחסותו של בית משפט השלום: לעניין 300 מ"ר של שטח ציפוי חסרים: כאן המקום לציין, כי המומחה ערך מדידה בבניין, והגיע למסקנה כי בפועל בוצעה עבודת ציפוי אבן בשטח של 1400 מ"ר וחסרים על פי זכרון הדברים שטח של 300 מ"ר של ציפוי אבן, לאור זאת, קבע המומחה, כי יש להפחית מהתמורה המוסכמת סכום בגין שטח של 300 מ"ר בהתאם למחיר שנקבע בזכרון הדברים, שהינו סך השווה ל- 82$ למ"ר, סה"כ סכום השווה ל- 24,000 $. בית משפט השלום דחה את קביעת המומחה הברורה, וקבע כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכחת הטענה בדבר החוסר של 300 מ"ר של ציפוי מאבן. לעניין אי ביצוע הכיחול: בית משפט השלום קבע על סמך חוות הדעת של המומחה, ונוכח העובדה כי המשיב בסיכומיו לא חלק על קביעה זו, כי המשיב לא ביצע כיחול בשטח של 500 מ"ר, לכן יש לפצות את המערערים בסכום של 5,000 $. לעניין הפיצוי המגיע למערערים בשל ביצוע העבודות באופן רשלני: בית משפט השלום אימץ את חוות הדעת של המומחה, על פיה יש לפצות את המערערים בגין תיקון הליקויים בסכום השווה לסך - 15,000 $. לעניין אי ביצוע נדבך ראש במעקה הגג: בית משפט השלום אימץ את קביעת המומחה של בית המשפט, על פיה אומנם לא בוצע נדבך ראש במעקה הגג, עם זאת, עבודה זו יש להזמין באופן מפורש ולשלם עבורה תוספת מחיר, לאור זאת, דחה בית המשפט את דרישת המערערים לפסוק להם פיצוי בגין סעיף זה. לעניין הנזקים העקיפים: בית המשפט פסק למערערים פיצויים באופן גלובלי בגין סעיף זה בסך - 3,000 $, וזאת תוך קביעה כי המערערים לא הציגו כל ראיה אובייקטיבית לשם תמיכה בטענותיהם. בנוסף קבע כי על פי סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 (להלן: "חוק התרופות"), עמדה למערערים הברירה של הקטנת נזקיהם על ידי התקשרות עם קבלן אחר, על מנת להשלים את העבודה וחיוב המשיב בשיפוצים בגין הוצאות אלה. המערערים לא עשו כן, ואין להם להלין אלא על עצמם. באשר לפיצויים המוסכמים: בית המשפט דחה את דרישת המערערים לחייב את המשיב בתשלום הפיצויים המוסכמים שנקבעו בזכרון הדברים, וזאת תוך קביעה כי על פי סעיף 15 לחוק התרופות, התובעים אינם זכאים לעתור לסעד של פיצויים מוסכמים במצטבר לנזקיהם האחרים. בנוסף קבע, כי מאחר והוכחו בפועל נזקיהם של המערערים הניתנים לפיצוי, לכן גם אם המערערים היו בוחרים בחלופה של תביעת הפיצויים המוסכמים, היה מוצא לנכון להתערב ולהפחית את הפיצויים המוסכמים עד לגובה הנזק שהוכח בפועל. 4. טענות המערערים בערעור בתמצית: א. טעה בית משפט קמא כאשר לא הכיר בנזק של המערערים ע"ס 24,000 $בגין 300 מ"ר של שטח ציפוי אבן חסר, וזאת חרף קביעת המומחה, ובהסתמך על צילומים אשר הגיש המשיב שלא כדין, ובמהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית של הצדדים. ב. טעה בית משפט קמא כאשר קבע פיצוי למערערים בגין ביצוע רשלני בסכום של 15,000 $. לשיטתם, הסכום שנפסק אינו מספיק לפירוק העבודה הליקויה וביצועה מחדש. ג. טעה בית משפט קמא כאשר לא חייב את המשיב לפצות את המערערים בגין ביצוע הרכבת נדבך ראש במעקה הגג. ד. טעה בית משפט קמא כאשר לא פיצה את המערערים על מלוא הנזק העקיף שנגרם להם כתוצאה מהפרת זכרון הדברים ע"י המשיב, ועל אף שהמערערים הביאו ראיות על פיהן במשך 13 חודש, לא נעשה כל שימוש בקומת הקרקע של הבניין אשר הייתה אמורה להיות מושכרת. ה. טעה בית משפט קמא כאשר לחילופין לא פסק למערערים את מלוא הפיצוי המוסכם. 5. טענות המשיב: א. צדק בית משפט קמא כאשר לא קיבל את טענת המערערים באשר לנזק ע"ס 24,000 $ בגין 300 מ"ר של שטח ציפוי אבן. ב. צדק בית משפט קמא עת קבע, כי מגיע למערערים פיצוי בגין רשלנות בעבודה בסכום של 15,000 $, וזאת על פי קביעת המומחה, שהינה קביעה סבירה, ועל פי אמות מידה מקצועיים. ג. צדק בית משפט קמא כאשר לא פסק למערערים עבור ביצוע הרכבת נדבך ראש במעקה הגג, וכן צדק כאשר לא פסק למערערים נזקים עקיפים. ד. צדק בית משפט קמא כאשר לא פסק למערערים פיצויים מוסכמים. המשיב הוסיף, כי העובדה כי הוא לא ביקש להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים ו/או הסכים לפיצויים המוסכמים, אין בה כדי לשלול מבית המשפט את הסמכות להפחית את הפיצויים המוסכמים עד לגובה הנזק שהוכח בפועל, מאחר והעניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. 6. דיון: א. המחלוקת הראשונה אשר נתגלעה בין הצדדים, נוגעת לנזק ע"ס 24,000 $ בגין החסר של 300 מ"ר של שטח ציפוי אבן. כאמור, המומחה ביקר בבניין וערך מדידות בשטח, ויצא כי בפועל בוצעה עבודת ציפוי אבן בשטח של 1400 מ"ר. מאחר והשטח שנקבע בזכרון הדברים היה 1700 מ"ר, הגיע המומחה למסקנה שחסרים 300 מ"ר. לאור מסקנה זו, קבע המומחה, כי יש להפחית מהתמורה המוסכמת סכום של 24,000 $ בגין החסר של 300 מ"ר, וזאת בהתאם למחיר שנקבע בזכרון הדברים השווה ל- 82 $ למ"ר. בבואו של בית משפט קמא לדון בפרק זה, הציב תחילה את השאלה השנויה במחלוקת והינה: "האם אותם 1400 מ"ר שמדד המומחה מתייחסים לכל השטח שהיה אמור להיות מצופה עפ"י ההסכם ("כל החזית של הבניין מהצד הקיצוני הדרומי (עד) הצד הצפוני בגובה 3 קומות של הבניין") כטענת הנתבע או שמא בשטח הנ"ל שהיה אמור להיות מצופה באבן, קיים חוסר של 300 מ"ר כטענת התובעים"). לאחר שניתח בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה, וכן עדותו בבית המשפט, הגיע למסקנה כי: "אולם הואיל והמדובר במחיר פאושלי, לא ניתן להסתמך על עמדה זו של המומחה לצורך הכרעה בשאלה הנדונה, יתכן שהתובעים טעו בכדאיות ההסכם, אולם אין בכך כדי לשנות מהוראותיו" (עמ' 18 לפסק הדין). לאור התוצאה אליה הגיע, דן בית משפט קמא בצילומים שהוגשו על ידי בעלי הדין, ובעניין זה קבע: "הנתבעים הגישו צילומים נ/1 מהם ניתן להתרשם לכאורה, כי כל חזית הבניין צופתה באבן. התובעים, בהתאם להודעתם בדיון מיום 01/12/03, צירפו לסיכומי התשובה מטעמם צילומים, בהם נראה חלק מהבניין שאינו מצופה באבן, אף שאין לי אפשרות לקבוע מדוייק מה מיקומו של חלק זה. נראה לי שאין הוא מהווה חלק מחזית הבניין. מכל מקום, הנטל על התובעים להוכיח טענה זו, והם לא הרימו את הנטל מעליהם" (עמ' 18, 19 לפסק הדין). לאחר שעיינו בפסק הדין, בפרוט' הדיון של בית משפט קמא, ובעיקרי הטיעון של הצדדים, נחה דעתנו כי נפלה שגגה מתחת ידו של בית משפט קמא. אנו סבורים כי עת שדחה בית המשפט את דרישת המערערים לתשלום עבור 300 מ"ר החסרים, נעלמה מעיניו העובדה כי בפרק הקודם הדן בהפרת ההסכם קבע בית משפט קמא באופן חד משמעי כי "נראה לי שיש לקבוע כי הנתבע הוא שהפר את ההסכם עת לא עמד בלוח הזמנים הקבוע בהסכם, ונטש את העבודה בטרם הושלמה" (סעיף 40 בעמ' 12 לפסק הדין). למסקנה זו הגיע בית משפט קמא, לאחר שניתח את ראיות הצדדים, דחה את גרסת המשיב ואימץ את גרסת המערערים, לכן בשעה שבית המשפט בעצמו קבע כי המשיב הוא שהפר את זכרון הדברים, נטש את הבניין בטרם הושלמה העבודה, אינו יכול לסתור קביעה זו לאחר מכן, על ידי הקביעה כי העבודה של ציפוי האבן הושלמה במלואה ולא מגיע למערערים בגין החסר של 300 מ"ר. יתירה מזו, הוגשו לבית משפט קמא צילומים מטעם המשיב (נ/1), מעיון בהם עולה, כי לא ניתן לראות את כל החזיתות של הבניין, בפרט החזית הצפונית המופיעה בצילום מס' 3. מאידך, עיון בצילומים שצורפו לסיכומי התשובה של המערערים, אשר נתקבלו ע"י בית משפט קמא כראיה עולה, כי צילומים אלה, על פי הרישום בהם, צולמו ביום 13/07/04, ושם ניתן לראות בבירור כי ישנה חזית שלמה של הבניין, אשר הוחל בציפויה באבן ולא הושלמה. נראה לנו כי אם הוחל בציפוי חזית זו באבן, הדבר מלמד כי המדובר באחת מחזיתות הבניין אשר נכללו בזכרון הדברים, ואשר הייתה חובה על המשיב ציפויה באבן. צילומים אלה תומכים במסקנה הקודמת אליה הגיע בית משפט קמא, כי המשיב הוא שהפר את ההסכם, נטש את העבודה מבלי להשלימה, כמו כן מתיישבים עם גרסת המערערים שקיבלה את אימונו של בית משפט קמא. זאת ועוד, עיון בתצהירו של עו"ד מאזן נסאר (ת/1) בו מציין בסעיף 6 לתצהיר, כי הסכום שהוסכם עליו בזכרון הדברים, הינו עבור כל עבודות ציפוי האבן בבניין. בחקירתו, בבית המשפט העיד כי ערך את זכרון הדברים לאחר שסיפר לו המערער מס' 1 והמשיב מה סוכם ביניהם (ראה עמ' 9 לפרוט' שורות 14 - 13). בית משפט קמא בפסק דינו לא התייחס כלל וכלל לעדות זו. גם תצהירו של עו"ד נסאר יש בו כדי לחזק המסקנה דלעיל. יתירה מזו, הרי הצילומים שהגישו המערערים, וכן תצהירו של עו"ד נסאר, הגיוניים ומתקבלים על הדעת, ואף מתיישבים עם השכל הישר ונסיון החיים, הרי לא מתקבל על הדעת שהמערערים יגיעו עם המשיב לידי הסכם לציפוי חלק מהבניין בעבודות אבן, ולא יכללו בו את כל עבודות האבן במיוחד כאשר המחיר שסוכם עליו היה מחיר פאושלי. לא זו אף זו, המומחה הן בחוות דעתו והן בתשובות לשאלות ההבהרה ששלח אליו ב"כ המערערים, ציין כי המחיר המוסכם בזכרון הדברים בהנחה שהמדובר בשטח של 1700 מ"ר, הינו מחיר סביר ובית משפט קמא בפסק דינו ציטט מחקירת המומחה בבית המשפט, בה ציין המומחה כי בהנחה שהמדובר בשטח של 1400 מ"ר יוצא כי המחיר שהוסכם עליו בזכרון הדברים אבסורד יותר גדול (עמ' 18 לפסק הדין), תשובה זו דווקא מתיישבת עם גרסת המערערים, וכן עם שאר הראיות בתיק, אשר כולן מובילות למסקנה ההגיונית והמתקבל על הדעת, כי הסכום של 140,000 $ שנקבע בזכרון הדברים הווה תמורת ביצוע עבודות ציפוי הבניין באבן בשטח של 1700 מ"ר, ולא בשטח של 1400 מ"ר. בשעה שהמשיב ביצע אך ורק ציפוי באבן שטח של 1400 מ"ר, לכן יש להפחית מהשכר לו זכאי המשיב, סכום יחסי לשטח 300 מ"ר שלא צופה באבן. מעל לנדרש, לציין, כי על פי החוזה שבין בעלי הדין, נקבו הצדדים בשטח של 1700 מ"ר שהיה אמור להיות מצופה באבן.בפני בית המשפט קמא הובאה עדות, שנמצאה נאמנה עליו, מפי המומחה, לפיה בוצע בפועל רק שטח של 1400 מ"ר. עם זאת, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי לא קיימת אפשרות לקבוע במדוייק מהו חלק הבניין אשר לא צופה באבן, וכי נראה לו שאין הוא מהווה חלק מחזית הבניין. מנגד, קיימת לנו קביעה עובדתית כי המשיב נטש את אתר ביצוע העבודות בטרם סיימה. אף קיימת לנו עדותו של המשיב כי הוא מדד את השטח שנועד לביצוע העבודה קודם לחתימת החוזה (עמ' 34 שורות 6-7), כך שאין לנו אלא להסיק כי אכן השטח הנקוב בחוזה הינו תוצאה של מדידה זאת. סופו של דבר, הצטברותן של כלל הראיות שפירטנו לעיל, יש בהן כדי להוכיח כי המשיב התחייב בזכרון הדברים לבצע עבודות של ציפוי באבן בשטח של 1700 מ"ר, ובפועל הוא ביצע רק 1400 מ"ר, ונותרו חסרים 300 מ"ר. לאור זאת, נראה לנו כי המערערים הרימו את הנטל המוטל עליהם בעניין זה. ב. לעניין הפיצוי בגין ביצוע העבודה באופן רשלני: כאמור המערערים טענו, כי הסכום שפסק בית משפט קמא בסך - 15000 $ אינו מספיק לפירוק העבודה הליקויה וביצועה מחדש. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים תוך אימוץ חוות הדעת של המומחה, על פיה יש לחייב את המשיב בפיצויים בגין ליקויים בעבודה בסכום של 15,000 $, בקביעה זו הסתמך בית המשפט על דברי המומחה, על פיה הורדת כל הציפוי והרכבה מחדש, אינו מציאותי ולא מוצדק בנסיבות העניין. המדובר בקביעה הגיונית ומתקבלת על הדעת, אשר מבוססת על חוות דעת מקצועית, לאור זאת, אין אנו מוצאים מקום להתערב בקביעה זו. ג. לעניין נדבך ראש במעקה הגג: גם בסעיף זה טענו המערערים כי יש לחייב את המשיב לפצות אותם בגין הרכבת נדבך ראש במעקה הגג. גם כאן בית משפט השלום אימץ את חוות דעתו של המומחה, אשר קבע כי עבודה זו יש להזמין במפורש, ולשלם עבורה תוספת מחיר. גם קביעה זו נראית לנו סבירה ומבוססת על אמות מידה מקצועיים, לכן אין אנו מוצאים מקום להתערב. ד. לעניין הנזק העקיף: המערערים טענו, כי היה על בית משפט קמא לפצות אותם על מלוא הנזק העקיף שנגרם להם כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי המשיב. כאמור בית משפט קמא ניתח את הראיות שהביאו המערערים, וקבע כי המערערים לא הניחו בפניו כל ראיה אובייקטיבית לתמיכה בטענותיהם, באשר לעלות השכרת חנויות בבניין, גודל השטח הנטען והעובדה כי השטח לא הושכר למשך 13 חודשים, בנוסף קבע כי המערערים לא פעלו על פי סעיף 14 לחוק התרופות לשם הקטנת נזקיהם, וזאת על ידי התקשרות עם קבלן אחר לשם השלמת העבודה וחיוב המשיב בשיפויים בגין הוצאות אלה. נראה לנו כי קביעותו זו של בית משפט קמא, הינה קביעה סבירה ומושתתת על חומר הראיות שהונח בפניו. כידוע, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן ישיר ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, כאשר הממצאים העובדתיים אין להם כלל תשתית בחומר הראיות או שהדרגה הראשונה שגתה שגיאה עקרונית היורדת לשורשם של הדברים, בהתחייסות לראיות ובמסקנות שהסיקה מהן (ראה למשל מדוגמא ע"א 560/84 נחמן נ. קופ"ח של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ (2) 384, ע"פ 111/99 שוורץ נ. מ"י, פ"ד נד (3) 769, ע"פ 190/82 מרקוס נ. מ"י, פ"ד לז (1) 225, 234, ע"פ 3436/05 פלוני נ. מ"י (טרם פורסם)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבות ערכאת הערעור. ה. לעניין הפיצוי המוסכם: המערערים טענו, כי היה על בית משפט קמא, בנסיבות העניין, לפסוק למערערים את הפיצוי המוסכם שהינו החלופה הנוחה יותר לנפגע. מאחר והגענו למסקנה כי הפיצוי אשר נגרם למערערים והוכח בפועל מגיע לסכום של 44,000 $ שהינו מעל לפיצוי המוסכם שנקבע על סך של 30,000 $, ונוכח ההלכה של בית המשפט העליון אשר מחייבת את בית המשפט לפסוק לפי החלופה הנוחה יותר לנפגע, לכן מתייתר הדיון בסעיף זה (ראה ספרו של דוד קציר, תרופות בשל הפרת חוזה, תשנ"א - 1991 עמ' 1055, וכן ע"א 707/78 ידיד נ. דניאל, פ"ד לה (4) 796 בעמ' 800). 7. המסקנה העולה מכל המקובץ לעיל הינה, כי אנו מקבלים את הערעור בחלקו, ומחייבים את המשיב לשלם למערערים מעבר לסכומים שנפסקו בבית משפט קמא את הסכום השווה לסך - 24,000 $, וזאת בגין החסר של 300 מ"ר ציפוי אבן, ואנו דוחים את שאר טענות המערערים. 8. לאחר הפחתת הסכום שחוייבו בו המערערים על פי פסק דינו של בית משפט קמא בסכום השווה לסך - 9,669 $ יוצא כי המשיב נותר חייב למערערים סכום השווה לסך - 14,331 $. לאור תוצאה זו, אנו מבטלים את חיוב המערערים על פי פסק דינו של בית משפט קמא ומחייבים את המשיב לשלם למערערים סכום של 14,331 $ נכון ליום הגשת התביעה, היינו סכום של 51,590 ₪, סכום זה ישא הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה ביום 05/02/98 ועד היום, וישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערים הוצאות משפט בסכום של 5,000 ש"ח, וכן שכ"ט עו"ד בשתי הדרגות בסך - 15,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, סכומים אלה ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הפרת חוזהחוזהציפוי