להלן פסק דין בנושא התפרצות מחלת נפש במהלך שירות צבאי: פסק דין ס. הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]: 1. המערער שירת בצבא, בשירות סדיר מיום 24.4.91 עד 15.2.94 ובשירות קבע מיום 15.10.94 עד 31.1.00, כנהג אמבולנס. ביום 21.12.99 הוא הגיש למשיב תביעה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט 1959 (להלן - החוק) וביקש להכיר בו כנכה לאחר ש"לפני כ 4 חודשים ביחידה כאשר הייתי נכנס למקומות סגורים הייתי מרגיש מחנק וחולשה, כאבים בחזה, כאבי ראש ובחילות, מספר פעמים התעלפתי ... רעידות בכל הגוף ..." וכו'. מחלתו הוגדרה מאוחר יותר כ - Panic Disorder With Agorophobia, ולטענתו, פרצה המחלה בגלל השירות ותנאיו. בתביעתו, שנתמכה גם בתצהיר מיום 26.12.99 הוא ציין כי הוא התחיל לסבול מהתעלפויות ומאי יכולת לשהות במקום סגור "אך ורק לפני כארבעה חודשים וחצי וכי לפני המועד הנ"ל לא סבלתי מליקויים דומים". כמו כן הסביר המערער כי בעת השירות וכחלק מתפקידו כנהג אמבולנס "הייתי רואה פציעות חמורות לאנשים" וכן השתתף "במבצע שבו הוצאנו גופות של מחבלים מתוך האדמה והחזרנו אותם לארצם. בנוסף לכך", כך הסביר, "הייתי נתון תחת לחצים של עבודה רבה מטעם היחידה (נסיעות רבות, וארוכות וכד')." 2. המשיב הפנה את המערער לבדיקה פסיכיאטרית וד"ר בן אפריים מתאר בחוות דעתו מיום 4.4.00 כי המערער התלונן על כך שלפני כשמונה חודשים החל להרגיש סחרחורות וכאבי ראש, אחר כך התעלף, הפרופיל הורד ל 21, והוא "עדיין סובל מהתקפי חרדה פחותים בעצמתם ואינם קשורים לסיטואציה מסוימת" וכן כי "בתקופה שהחלו ההתקפים לא היה אירוע יוצא דופן". הרופא קבע כי חשיבתו של המערער מאורגנת; אין בו מחשבות שווא, והוא סובל "מהפרעת חרדה מסוג תסמונת אימה. ההפרעה הופיעה", לדעת הרופא, "באופן ספונטני ללא כל טריגר או אירוע מיוחד. ההפרעה החלה בגיל 26 שזה גיל אופיני לפרוץ הפרעת חרדה. אינני מוצא קשר בין שירותו למחלתו." 3. על כך ערער המערער בפני וועדת הערר. בערעורו הוא קשר בין מצבו הנפשי לבין ארוע הוצאת גופות המחבלים מקבריהם, שבו השתתף בעת השירות. בתצהירו התיחס המערער להזדמנויות השונות שבהן הוא נחשף לסיכונים במהלך השירות: תאונת דרכים בשנת 1991 בעת פעילות מבצעית בדרום; החמרה במצבו כשהיה במגע עם משתפי פעולה ברצועת עזה שחלק מהם נרצחו והוטל עליו להוביל את גופותיהם לבתי הקברות ברצועה; הובלת הרוגים ופצועים שנפגעו בתאונות ותקריות בעת שירותו בבית לחם, כאשר לא פעם נאלץ, לדבריו, לחלץ גופות מבין שברי רכב, "והמראות המחרידים שנגלו לעיני השפיעו עלי קשות"; ולבסוף, כך הסביר, "בשנת 1999 הוטל עלי ליטול חלק בהוצאת גופות מחבלים שנקברו באזור גשר בנות - יעקב ולהחזירם למשפחותיהם. המראה של הוצאת הגופות מקבריהן גרם לי לזעזוע קשה, לא יכולתי להרגע, התחלתי לסבול מחולשה, לחץ בחזה, תחושת חנק וסחרחורת.". מצבו החמיר, עקב כל זה, עד שנלצו לשחררו מן הצבא בפרופיל 21. בתצהיר משלים תיקן המערער את הפרטים הנוגעים לארוע האמור, והסביר כי הדבר היה ביוני 1998 (בסביבות 24.6.98) ולא בשנת 1999, כפי שצויין בטעות בתצהירו. בפני הוועדה עמדו עוד שני תצהירים. סאפי ספדי, ששימש כנהג ביחידתו של המערער, מתאר בתצהירו כיצד ביוני 1998 נהג המערער במיכלית מים "שנועדו לשטוף את ידיהם ופניהם של אנשינו שעסקו בהוצאת הגופות, ולצורך כך עמד זאיד בקרבת רב של פיקוד צפון וחוליית הקברנים שהוציאו את הגופות, וזאת בסמוך לקברים". הפעולה נמשכה שעות רבות וכשחזרו הוא והמערער לבסיס "הבחנתי כי חל שינוי גדול בתנהגותו של זאיד" שהסביר לו כי מראה הגופות והוצאתן מקבריהן גרמו לו זעזוע קשה, והוא רוצה כל הזמן להקיא ואינו יכול להשתחרר מן המראות שראה. סוהיל פארס, מפקדו של המערער, מתאר בתצהירו כי הוא הטיל על המערער להשתתף בהוצאת הגופות מקברן. "בהוצאת הגופות עסקו קברנים מצה"ל וכן הרב הפיקודי, והיא נמשכה במשך שעות רבות, וזאיד שנהג במיכלית מים, השתתף באופן אישי ופעיל בפעילות זו". אחר כך, בשובם למחנה, "חל שינוי בהתנהגותו .. הדבר התבטא באיבוד זכרון, עייפות מרובה, סחרחורות, ..." וכו'. ערעורו של המערער נתמך גם בחוות דעת רפואית מאת הפסיכיאטר גיורא הידש, בה כתב הפסיכיאטר כי "ההפרעות הנפשיות של המערער הופיעו בסמוך ואחרי הטראומה של הוצאת גופות המחבלים", וכי לאחר מכן נמנע המערער לפנות לקב"ן מחמת החשש לסטיגמה ולשחרור מן הצבא. מסקנתו היתה ש"מחלתו הנפשי(ת) החלה בזמן שירותו הצבאי ונגרמה עקב תנאי השירות הטראומטיים שבהם היה. קיים קשר של גרימה בין פגימתו הנפשית ותנאי שירותו." הדבר מצדיק, לדעתו, נכות בשיעור של 30 אחוזים. המשיב התנגד לעמדת המערער, וציין כי המשיב הסתמך על הערכתו של ד"ר בן אפריים מיום 4.4.00. לביסוס עמדתו הפנה המשיב לחוות דעת משלימה של ד"ר בן אפריים מיום 31.1.03 בה התיחס הרופא לטענה "חדשה" שהעלה המערער, כי מצבו קשור לאירוע גופות המחבלים והוצאתן מקברן. הרופא מסביר כי בעת אישפוזו של המערער בבית החולים בתל השומר הוא לא מסר על קיום הארוע האמור, כך גם בבדיקתו הראשונה אצל ד"ר הידש ובבדיקות נוספות, וביום 3.11.99 כשנבדק בחדר המיון השיב בשלילה לשאלת הרופאה האם היה גורם שניתן ליחס לו את תחילת ההפרעה. עוד הסביר הרופא כי "גם בסימנים הקליניים של מחלתו כפי שעולה ממסמכי הרופאים אשר בדקו אותו אין כל רמז לחויה שכזו. מאחר ומדובר באירוע שלדברי התובע גרם לו לטראומה קשה, הרי שאי איזכור אירוע זה אינו סביר. גם אם אכן היה הנבדק ונוכח בעת הוצאת גוויות חללי האויב, הרי אם המאורע היה משמעותי מבחינת מחלתו עובדה זו היתה אמורה לחזור ולעלות בבדיקות הרבות שעבר, ולהופיע בתוכן הסימפטומים שהציג." 4. בפסק דינה עמדה הוועדה על הסתירות הרבות בגירסתו של המערער, והגיעה למסקנה כי הוא "לא הרים את נטל הראיה להוכחת האירוע הנטען על ידו כגורם להפרעותיו הנפשיות, ומשכך פני הדברים, אין חשיבות של ממש לדיון בשאלת הקשר הסיבתי, שאם לא קיבלנו את גירסת המערער בדבר קיום האירוע, הרי ממילא לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי בין 'האירוע שלא היה' לבין התוצאה. גם אם המערער היה עד לאירוע הוצאת הגופות, בהיותו נהג מיכלית מים שסיפקה מים לצוות החיילים והעובדים באירוע הנ"ל, הרי אין הדבר מעיד על כך כי המערער השתתף בהוצאת גופות המחבלים, כפי שנטען ע"י מפקדו בתצהירו מיום 19.5.01. אין הראיות מצביעות על כך כי המערער השתתף בהוצאת גופות המחבלים, הוא גם לא היה חייב לעשות כן, ובחקירתו הנגדית הוא מאשר כי לא חפר והוציא גופות, אלא עמד בדיוק לידם, למרות שלא הוטל עליו לעמוד בדיוק לידם. " לפיכך, "משלא הונחה ע"י המערער התשתית הראיתית והעובדתית להוכחת עצם קיום האירוע", קבעה הועדה, "אנו מחליטים לדחות הערעור מבלי שיהיה צורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי וחוות דעת המומחים." 5. לטענת המערער הוכח בפני הוועדה קיומו של אירוע גופות המחבלים. על כן, חייבת היתה הועדה לדון באפשרות קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין התפרצות המחלה, ולו היתה עושה זאת, היתה מגיעה למסקנה כי קיים קשר כזה, ומכירה בזכותו של המערער ומקבלת את ערעורו. עמדת המשיב היא כי אף אם שגתה הוועדה בניסוחיה שבפסק הדין, עולה ממנו בבירור, כי המערער לא הוכיח את גירסתו הבסיסית, כאילו הוטל עליו והוא השתתף בעצמו ובאופן פעיל בהוצאת הגופות מקברן. כמו כן, לא הצליח המערער להוכיח כי היה קשר בין הששתפותו הסבילה באירוע, למצבו הנפשי. לכן, אליבא דהמשיב, אין סיבה להתערב בהחלטת הוועדה. 6. הוועדה התיחסה בפסק דינה בפירוט לסתירות השונות בעדויות שהביא המערער. כערכאה ראשונה, היה עליה לקבוע את הממצאים המתחייבים, היינו, מה היתה מידת מעורבותו של המערער בארוע הוצאת הגופות, וכן להכריע, לאחר מכן, באשר למידת ההשפעה של הארוע האמור על מחלתו. נראה לי, בנסיכות המקרה דנן, כי לא היה זה נכון לקבוע כי אין צורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין התפרצות המחלה, רק משום שהמערער לא הצליח להוכיח את הגירסה שהשתמעה מדבריו ומן התצהירים, כאילו הוא השתתף בפועל במו ידיו בהוצאת הגופות מקברן. לו לא היה המערער מצליח להוכיח גירסה כלשהי, כך שלא ניתן היה לקבוע מאומה לגבי ארועים ותנאים שבשירות שאפשר והם קשורים למחלתו, ניחא. אך לא כך היה במקרה דנן. ניכר אמנם בניסוחי המערער רצון להראות קירבה ומעורבות רבה ככל האפשר בהוצאת הגופות, מעבר לדברים כפי שקרו במציאות, ומפסק דינה של הוועדה ניתן ללמוד כי היא לא רחשה אמון רב לעדותו. אך, למרות זאת, הוא הצליח, בסופו של יום, להראות כי האירוע אכן היה, וכי הוא השתתף בו בעומדו קרוב לקברים ובהושטת סיוע (מי שתיה) לעובדים ולקברנים. בכך, נחשף המערער למראות קשים שהיו אולי עשויים להשפיע על מצבו, והיה על הועדה להחליט, אם היחשפות זו עשויה היתה לגרום לפריצת המחלה או להחמרתה. 7. הייתי מקבל חלקית את הערעור ומחזיר את הדיון אל הוועדה על מנת שתקבע אם מחלתו של המערער פרצה או הוחמרה (ובאיזו מידה) עקב מעורבותו האמורה בארוע הוצאת הגופות, כמתואר לעיל. ש. ברלינר - ס. נשיא אב"ד השופט י. עמית: לטעמי, דין הערעור להידחות. הערעור הוא בשאלה עובדתית מובהקת ואינו נכנס לגדרו של סעיף 34(א) לחוק. ועיקרו של דבר - מקריאת פסק דינה של ועדת הערר עולה בבירור כי הועדה יצאה מנקודת הנחה שהמערער השתתף באירוע הוצאות גופות המחבלים מקבריהם. ברם, הועדה לא קיבלה טענתו של המערער כי יש לראות באותו אירוע כגורם למחלת הנפש ממנה הוא סובל, ולא קיבלה טענת המערער באשר למידת מעורבותו בהוצאת הגופות. הועדה הגיעה למסקנות אלו, לאור הסתירות הרבות שעלו מחקירתו של המערער ומהמסמכים שהוגשו על ידו, ודי אם אזכיר כי המערער קישר בין מחלתו לבין אירועים נוספים בהם השתתף במהלך שירותו הצבאי החל משנת 1991. הדברים נאמרו במפורש ברישא לקטע מפסק דינה של הועדה, כפי שצוטט על ידי סגן הנשיא השופט ברלינר, ולפיו המערער: "לא הרים את נטל הראיה להוכחת האירוע הנטען על ידו כגורם להפרעותיו הנפשיות, ומשכך פני הדברים, אין חשיבות של ממש לדיון בשאלת הקשר הסיבתי, שאם לא קיבלנו את גירסת המערער בדבר קיום האירוע, הרי ממילא לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי בין 'האירוע שלא היה' לבין התוצאה. גם אם המערער היה עד לאירוע הוצאת הגופות, בהיותו נהג מיכלית מים שסיפקה מים לצוות החיילים והעובדים באירוע הנ"ל, הרי אין הדבר מעיד על כך כי המערער השתתף בהוצאת גופות המחבלים, כפי שנטען ע"י מפקדו בתצהירו מיום 19.5.01. אין הראיות מצביעות על כך כי המערער השתתף בהוצאת גופות המחבלים, הוא גם לא היה חייב לעשות כן, ובחקירתו הנגדית הוא מאשר כי לא חפר והוציא גופות, אלא עמד בדיוק לידם, למרות שלא הוטל עליו לעמוד בדיוק לידם" (הדגשה שלי - י.ע.) אכן, יש להצר על ניסוח הדברים, מהם עולה כביכול כי הועדה לא הכירה באירוע עצמו. אלא שמקריאת פסק הדין בכללותו והרישא של הדברים כמצוטט לעיל, עולה בבירור כי כוונת הועדה הייתה שהמערער לא הוכיח כי האירוע בו נטל חלק כזה או אחר, גרם לפריצת מחלת הנפש. אשר על כן, ולו דעתי נתקבלה, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור. י. עמית - שופט השופט ר. סוקול: 1. במחלוקת שנפלה בין חבריי להרכב מצרף אני את דעתי לזו של האב"ד, סגן הנשיא השופט ש' ברלינר. עם זאת אוסיף מספר הערות משלי. 2. סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] התשי"ט-1959 (להלן: "חוק התגמולים"), כולל בהגדרת נכות שני תנאים מצטברים להכרה במחלה שבה לקה חייל; תנאי הזמן - "בתקופת השירות" ותנאי הסיבתיות - "עקב השירות". בתביעתו בפני קצין התגמולים טען המערער כי בתקופת שירותו ועקב שירותו חלה ואף אושפז במחלקה הפסיכיאטרית. המערער אובחן כסובל מ"הפרעת חרדה מסוג תסמונת אימה". 3. אין חולק כי מחלתו זו של המערער התפרצה במהלך שירותו הצבאי, והשאלה היחידה שבמחלוקת הינה האם התמלא גם תנאי הסיבתיות, דהיינו האם מחלתו של התובע התפרצה "עקב השירות". 4. בתי המשפט דנו בהרחבה פעמים רבות במבחני הקשר הסיבתי בתביעות חיילים על-פי חוק התגמולים. בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732, סקר כב' השופט חשין את ההלכות השונות בסוגיה, ואין צורך כי נחזור עליהן שוב. נזכיר רק את עיקרי הדברים כפי שסוכמו שם על-ידי בית המשפט: "נספק עצמנו בליקוטים שליקטנו עד-כה וננסה לכנוס אל בקעה אחת הלכות האמורות להורות אותנו הדרך. לא הבאנו אלא מיקצת מן הפסיקה הנסבה על נושא הקשר הסיבתי בין שירותו של חייל בצבא לבין אירועים שאירעו אותו ומחלות קונסטיטוציונליות שפרצו בגופו בעת שירותו. לאחר שקראתי פסיקה שקראתי; ולאחר שהירהרתי בדברים שקראתי; אין לי אלא להודות כי לא כל הכרעות שהוכרעו מעמידות עצמן בשורה ישרה. הכרעות קונקרטיות שהוכרעו דימיתי לאבנים טובות. ביקשתי להשחילן על פתיל אחד והנה נמצא לי כי לא כולן תואמות הן זו-את-זו. בה-בעת נגלה לי, כי הכוחות המניעים את ההלכה - אותם כוחות הם מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, והעיקרים שנקבעו, בית-המשפט שמר עליהם לאורך כל השנים. מבין עיקרים אלה נזכיר ארבעה שלענייננו בנושא הקשר הסיבתי: אחד, הנטל להוכיח קשר סיבתי בין פגיעה שחייל נפגע בה בעת שירותו לבין השירות ('עקב שירותו'), על החייל מוטל הוא. שניים, המיבחן לקיומו של קשר סיבתי-משפטי על-פי חוק התגמולים הוא מיבחן הקשר הסיבתי הקונקרטי. אירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, האם אלה גרמו - בעצמם או בצירוף גורמים אחרים - לפגיעה שהחייל נפגע בה. שלושה, שאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל - החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השירות - שאלה זו נתונה על דרך העיקרון, למדיניות בית-המשפט, ובית-המשפט ינתב עצמו, כמקובל, על-פי תכלית החוק. ההכרעה בשאלה זו, למותר לומר, תשתנה ממקרה למקרה, וכל מקרה יידון על-פי נסיבותיו. כך, למשל, חיי הצבא, באשר חיי צבא הם, יש שיקיימו קשר סיבתי ויש שלא כך יהיה. ארבעה, בקביעת קיומה של חבלה או מחלה שפגעו בחייל עקב שירותו יתפוש עקרון 'הגולגולת הדקה'. ובלשונו של השופט ברנזון בפרשת וינשטיין (שם, 518): '... פסקו הפוסקים כי על הצבא - בדומה למעביד בקשר לאחריות מפני תאונות בעבודה - לקבל את האיש כמו שהוא על מעלותיו ועל חסרונותיו; על גבורותיו ועל חולשותיו, על חולייו ועל מדוויו'. וכך, חייל שמחלה קונסטיטוציונלית נחבאת בגופו לעת גיוסו, והמחלה מתפרצת בעת השירות ובשל אירוע הקשור בשירות, רואים את המחלה כאילו נגרמה בשלמותה עקב השירות." (שם עמ' 758). 5. כאמור, על מנת שחייל יעמוד בנטל המוטל עליו, עליו להצביע על אירוע שאירע בעת השירות הצבאי או על מצב שהיה נתון בו, ואשר הביאו לפרוץ המחלה. 6. האירוע שגרם להתפרצות המחלה עשוי להיות מסוגים שונים, והשופט חשין מבחין ביניהם (עמ' 740). בקבוצה הראשונה נכללים אותם מקרים בהם "המיוחדות והייחודיות" של השירות הצבאי הם שהביאו לפרוץ המחלה, כגון השתתפות בפעילות קרבית (רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד, פ"ד מז(2) 471, 476), תנאי אימון קשים (ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כ"ד(1) 637, 643) וכדומה. סוג מקרים שני, אותו מפרט בית המשפט, הוא המקרים שאינם מיוחדים לשירות הצבאי, אך כוללים אירועים חריגים ויוצאי דופן, כגון מאמץ פיזי חריג, ריב עם מפקד וכו' (ע"א 681/82 מישורי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ(1) 470, ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510). הסוג השלישי של המקרים כולל את אותם מצבים בהם לא נמצא יסוד צבאי מובהק, ולא נמצא אירוע חריג ויוצא דופן. מדובר במקרים בהם המחלה התפרצה על רקע תנאי השירות הרגילים. בדרך כלל בסוג זה של מקרים נדחו תביעות החיילים, ובתי המשפט הדגישו את הצורך להצביע על אירוע או על מצב מיוחד. עם זאת נמצאו מקרים בהם עצם השירות הצבאי התקבל כגורם להתפרצות המחלה, אך מדובר במקרים בודדים בלבד. 7. בפרשת אביאן הנ"ל מדגיש בית המשפט: "אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא נכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הקשר הסיבתי לשירות בצבא - באשר שירות בצבא הוא - חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית עד שנכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. לעניין איפיונם של האירועים הטריוויאליים - אם תרצו: אירועי-שיגרה - אינני רואה מנוס מהשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים. ההלכה עמדה על השוואה זו לא אחת - ראו המובאות שהבאנו למעלה - ודומני כי יש בה באותה השוואה כדי לספק לנו כלי-מלאכה נאות - אכן, לא כלי בלבדי, אף לא בהכרח כלי מכריע - לבחינתו של הקשר הסיבתי. .... השאלה אימתי ניתן לסווג אירוע פלוני כאירוע טריוויאלי או כאירוע שולי, קרא: כאירוע שאין קשר סיבתי-משפטי בינו לבין המחלה שפרצה, שאלה היא שהתשובה עליה לא תזמן עצמה לנו בנקל. נדרשים אנו לכלי-ניתוח עדינים ולעיתים נתקשה בהכרעה לכאן או לכאן. ואולם אמת-מידה אחת תוכל לשמש לנו, והיא, חייו האזרחיים המשוערים של החייל לולא שירת בצבא. אמת-מידה זו שומה עלינו לעשות בה שימוש זהיר-זהיר, בתיתנו דעתנו ליסוד השני, לאותו יסוד המורנו כי קשר סיבתי ייקבע באורח קונקרטי ולא באורח נורמטיבי." (עמ' 763-764) (ראה גם רע"א 3103/00 עינת אקהוז נ' קצין התגמולים, דינים עליון סד' 284, ופסק דיננו בע"א 310/03 איזידור (ישראל) כפרי נ' קצין התגמולים, דינים מחוזי לה(5) 263). 8. בשים לב להלכות אלו היה על ועדת הערר לילך בשלבים. ראשית היה עליה לבחון האם אירע למערער אירוע שאינו אירוע טרוויאלי, או האם היה נתון במצב מיוחד הנובע מתנאי שירותו הצבאי. שאלה זו נבחנת על-פי מבחן משולב, סובייקטיבי ואובייקטיבי. על-פי מבחנים אלו היה על הוועדה לקבוע האם האירוע או המצב בו היה נתון המערער היה בעל עצמה כזו שיש לראות בו כאירוע שיכול לגרום להתפרצות המחלה. בשלב השני, אם אכן נמצא אירוע שכזה, היה על הוועדה לבחון האם קיים קשר סיבתי בין האירוע לפרוץ מחלתו. 9. ועדת הערר לא הלכה בתלם זה שהותווה על-ידי הפסיקה, ולא ברור מהכרעתה האם מכוונים הדברים להיעדרו של אירוע כלשהו, או שמא סברה כי האירוע הנטען אינו בעל עצמה מספקת עד כי יוכר כאירוע שיכול להביא לפרוץ המחלה. גם חברי כב' השופט עמית מסכים כי עולה מקריאת פסק הדין של הוועדה כי הוועדה יצאה מנקודת הנחה כי המערער אכן השתתף באירוע של הוצאת גופות המחבלים מקברם. על פניו לא מדובר באירוע טרוויאלי שאירע לתובע תוך כדי שירותו הצבאי. משמע על הוועדה היה לקבוע עמדה האם אירוע זה הינו בעל עצמה מספקת להתפרצות המחלה אם לאו, ולאחר מכן לבחון קיומו של הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מחלתו של המערער. 10. קריאת פסק דינה של הוועדה מותיר את הקורא עם סימני שאלה רבים. פסק הדין אינו עונה על השאלות שבמחלוקת כסדרן, ולכן הוביל את הצדדים להתדיינות מיותרת על תוכנו. עם זאת, כמו חברי, דומני כי ברור שהוועדה קיבלה, על-פי מכלול הראיות שבפניה, כי המערער היה שותף באותה פעילות מבצעית של הוצאת הגופות, אף כי חלקו היה משני בהיותו אך ורק נהג מיכלית המים. 11. אשר על כן מצטרף אני לדעת השופט ברלינר כי יש להחזיר את הדיון לוועדה על מנת שתשלים ותדון בשאלות שנותרו לדיון, ובהן עצמת האירוע והקשר הסיבתי בינו לבין התפרצות המחלה. רון סוקול - שופט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינם של השופטים: ש. ברלינר, ס. נשיא [אב"ד], ו - ר. סוקול.התחום הנפשיצבארפואהפריצהחולי נפששירות צבאי